יש גאונים שפויים

האם הפרעות רגשיות מגבירות את היצירתיות, או שמדובר בסטריאוטיפ רומנטי מסוכן? תגליות חדשות ומפתיעות על הקשר בין גאונות ושיגעון
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

האם יש קשר מהותי והדוק בין יצירתיות והפרעות מצב רוח? מקובל להניח שכן. די להביט בכל האנשים שנחשבים כיום למופת של יצירתיות: וינסנט ואן גוך, סילביה פלאת, וירג'יניה וולף, עזרא פאונד, אן סקסטון (ורבים אחרים), שהעפילו כולם לפסגות יצירתיות חדשות בעודם מתמודדים עם הפרעת נפש נוראה כלשהי. התפישה הזאת מגיעה מהתקופה הרומנטית, אז נהגו לחשוב שהפרעת נפש היא סימן ליצירתיות, והיא נפוצה להפליא גם כיום. אבל האם יש סיבה מדעית לחשוב שקיים קשר כזה? הניסיון לענות על השאלה הזאת ממחיש את הקושי לפתור סוגיות סבוכות ומרובדות כאלה באמצעות מחקר מדעי. לא מספיק לבדוק אם יש מתאם בין "יצירתיות" ו"הפרעת מצב רוח". צריך לחפור עמוק יותר.

בים שואבים את דימוי "האדם היצירתי" מכלי התקשורת ומעולם הבידור, שמציפים אותנו בכתבות ובסרטים העוסקים באמן המיוסר או בגאון המטורף

הקשר בין יצירתיות והפרעות מצב רוח מושרש בתרבות הפופולרית ממספר סיבות. רבים שואבים את דימוי "האדם היצירתי" מכלי התקשורת ומעולם הבידור, שמציפים אותנו בכתבות ובסרטים העוסקים באמן המיוסר או בגאון המטורף. ויש גם מקרים יוצאי דופן שאנו נתקלים בהם בחיינו האישיים: רבים מאיתנו שמעו סיפורים על אדם שסובל מדיכאון עמוק – אך בה בעת כותב שירה מדהימה. החשיפה המתמשכת לסיפורים ולדימויים האלה מעצימה את הסטריאוטיפ. כשאנחנו רואים שוב ושוב כיצד שני דברים שונים (יצירתיות יוצאת דופן והפרעות מצב רוח) מופיעים יחד, הם מתחברים במוחנו ומחוללים את התופעה המכונה "מתאם מדומה" (illusory correlation).

התופעה הזאת מועצמת על-ידי "היוריסטיקת הזמינות", הטיה שגורמת לנו להעריך עד כמה מקרה מסוים הוא נפוץ על סמך הקלות שבה אנו שולפים אותו מהזיכרון. אם הדימוי שלנו לאדם יצירתי מתבסס על הקשר בין גאונות להפרעות נפש, יהיה קל יותר לזכור אנשים יצירתיים שסובלים מהפרעת נפש מאשר אנשים יצירתיים ללא הפרעת נפש. כך נדמה לנו שהקשר בין שני הדברים האלה נפוץ יותר משהוא בפועל. שתי ההטיות האלה אינן מודעות ולעתים קרובות אינן בשליטתנו. רק באמצעות מחקר מדעי שבמסגרתו נגביל את ההטיות שלנו עד כמה שניתן, נוכל לבחון לעומק אם יצירתיות אכן קשורה להפרעות מצב רוח.

וירג'יניה וולף, רוג'ר פריי

דיוקן של וירג'יניה וולף (1917), מאת רוג'ר פריי. תצלום: ויקיפדיה

עד כה לא נערכו מחקרים רבים הבוחנים את הקשר הזה. יש הרבה יותר סקירות ופרשנויות הבוחנות את הסיבות האפשריות לקיומו של קשר כזה, מאשר מחקרים שבוחנים בפועל אם הוא אכן קיים. והמחקרים שבכל זאת שואלים את השאלה היסודית הזאת, נגועים לעתים תכופות בבעיות מתודולוגיות והטיות שונות, הנובעות בין היתר מהשיטות הקיימות למדידת יצירתיות והפרעות מצב רוח, ומחוסר הבהירות הבסיסי של המונחים האלה. חשוב להבין שמאוד מסובך להוכיח קשר כזה בכלים מדעיים.

חוקרי יצירתיות נוטים להגדיר "יצירתיות" על סמך השילוב בין חדשנות (מקוריות או ייחודיות) לבין תועלת (התאמה לצרכים קיימים)

חוקרי יצירתיות נוטים להגדיר "יצירתיות" על סמך השילוב בין חדשנות (מקוריות או ייחודיות) לבין תועלת (התאמה לצרכים קיימים). על כן "אדם יצירתי" הוא אדם בעל היכולת ליצור מוצרים או רעיונות חדשניים ומועילים, ו"תהליך יצירתי" הוא אוסף התהליכים המנטליים המובילים לפיתוחם של מוצרים או רעיונות יצירתיים. עם זאת, כיוון שאף אחד מהמושגים האלה אינו ניתן למדידה ישירה, החוקרים חייבים למצוא מדדים ליצירתיות, שמהם יהיה אפשר להסיק אם אדם הוא יצירתי או עוסק בתהליך יצירתי. מדובר בתחום מחקר מתעתע ביותר. יצירתיות היא דבר מורכב, והכלים להערכתה מוגבלים. לרוב הם מתמקדים במדד אחד (כמו תכונות אופי טיפוסיות של אנשים יצירתיים או דירוגים סובייקטיביים ליצירתיות של תוצר כלשהו, כמו שיר) ובתחום אחד בלבד (מדע ולא אמנות, למשל). אם אנחנו מבקשים מאדם לכתוב שיר כדי למדוד את היצירתיות שלו, אי אפשר להסיק מכך עד כמה יצירתי הוא יהיה אם יעסוק במדע. יש לשקול היטב את השיטה שאנו משתמשים בה כדי להעריך יצירתיות, משום שסוגים אחדים של הפרעות מצב רוח עשויים להיות קשורים לסוגים אחדים של יצירתיות אך לא לאחרים.

יתרה מזאת, אי אפשר למדוד הפרעת מצב רוח באופן ישיר. צריך לאבחן אותה על סמך שורה של התנהגויות ותסמינים, וגם אלה עלולים להיות קשים לזיהוי. הפרעות מצב רוח מתאפיינות בסוגים ספציפיים של אפיזודות מצבי רוח: דיכאוניות, היפומאניות ו/או מאניות. אפיזודות דיכאוניות ניתנות לזיהוי על-ידי דברים כמו ירידה בהנאה מפעילויות קבועות, תשישות וכושר ריכוז מופחת. אפיזודות היפומאניות, לעומת זאת, מתאפיינות במצב רוח מרומם מהרגיל, עצבנות מוגברת, מרץ מוגבר, ביטחון עצמי מנופח ומחשבות "מתרוצצות". אפיזודות מאניות דומות להיפומאניות, אבל נמשכות זמן רב יותר ועוצמתן רבה יותר – עד כדי כך שלפעמים הן מחייבות אשפוז. במילים פשוטות, אפשר לומר שאדם באפיזודה דיכאונית סובל מדיכאון קליני, ואילו אדם המתמודד עם אפיזודה דיכאונית והיפומאנית גם יחד, סובל מהפרעה דו-קוטבית מסוג 2. על מישהו שעובר אפיזודות מאניות (ועלול גם לחוות אפיזודות דיכאוניות), אפשר לומר שהוא סובל מהפרעה דו-קוטבית מסוג 1. כל אחת מההפרעות האלה עשויה להיות קשורה – אך אינה בהכרח קשורה - לסוג מסוים של יצירתיות.

פבלו פיקאסו, אישה עם מיכל של חרדל

"איש עם מיכל של חרדל" (1910), פבלו פיקאסו, המוזיאון העירוני של האג. תצלום: ויקיפדיה

המחקר העוסק בקשר בין יצירתיות להפרעות מצב רוח מתחלק לשלוש קטגוריות מובחנות. הראשונה משווה בין הפרעות מצב רוח אצל אנשים יצירתיים ואצל אנשים יצירתיים פחות; השנייה משווה בין היצירתיות של אנשים הסובלים מהפרעת מצב רוח ובין היצירתיות של אנשים ללא הפרעת מצב רוח; והשלישית מנסה לזהות מתאם בין תסמינים של הפרעות מצב רוח ובין יצירתיות (לרוב בקרב כלל האוכלוסייה או בקרב אוכלוסייה של סטודנטים). כל גישה עונה על שאלה אחרת. לדוגמה, השאלה "האם אנשים יצירתיים סובלים יותר מהפרעות מצב רוח?" שונה מהשאלה "האם אנשים עם הפרעות מצב רוח הם יצירתיים יותר?" הסקת מסקנות שגויה לגבי האחת מתוך ראיות התומכות או פוסלות את האחרת, היא תופעה הידועה בשם "הכחשת הפותח" והיא נפוצה מאוד במחקרים מסוג זה, וזאת אחת הסיבות לכך שהם בעייתיים.

לא נמצא הבדל בין יצירתיות אצל אנשים עם ובלי הפרעות מצב רוח, אבל היו הבדלים בתחומים מסוימים: אנשים עם הפרעות מצב רוח היו יצירתיים יותר בתחום המילולי ובכל הקשור להופעה בפני קהל

כדי לשפוך קצת אור על הקשר בין יצירתיות להפרעות מצב רוח, ערכתי שלושה ניתוחי-על (כלומר, ניתוחים של מחקרים שכבר נערכו) – ניתוח-על אחד לכל אחת משלוש הגישות המחקריות שהצגתי כאן. שילבתי את גודל האפקט של כל המחקרים הרלוונטיים. כצפוי, התוצאות שעלו מניתוח המחקרים המשווים בין הפרעות מצב רוח אצל אנשים יצירתיים ויצירתיים פחות, היו שונות מהתוצאות שעלו מניתוח המחקרים המשווים בין יצירתיות של אנשים בעלי הפרעת מצב רוח וזו של אנשים ללא הפרעת מצב רוח. אמנם שכיחות הפרעות מצב הרוח, מכל הסוגים, הייתה גבוהה יותר אצל אנשים יצירתיים מאשר אצל אנשים יצירתיים פחות (פרט לדיסתימיה, הפרעת דיכאון כרונית חמורה פחות), אבל הניתוח המשווה בין יצירתיות של אנשים עם הפרעת מצב רוח ובין יצירתיות של אנשים ללא הפרעת מצב רוח, הציג תמונה מורכבת הרבה יותר. לא נמצא הבדל בין יצירתיות אצל אנשים עם ובלי הפרעות מצב רוח, אבל היו הבדלים בתחומים מסוימים של יצירתיות (אנשים עם הפרעת מצב רוח היו יצירתיים יותר בתחום המילולי ובכל הקשור למופעים בפני קהל) ובהפרעות מצב רוח מסוימות (ציקלותימיה והפרעת דו-קוטבית לא מסווגת). יש לציין שניתוח-על הוא כלי שיורש באופן טבעי את המגבלות המתודולוגיות של המחקרים שהוא מנתח. לכן אם המחקרים שנכנסים לניתוח-העל מוּטים, המסקנות של ניתוח-העל עלולות להיות מוטות בעצמן. מסיבה זאת, חשוב ביותר להבין את ההקשר שכל ניתוח נערך בו – כך נתקרב להבנה מעמיקה יותר של הקשר הפסיכולוגי המדובר.

האם הפרעת מצב רוח הופכת אותנו לאנשים יצירתיים יותר? זאת השאלה השכיחה ביותר שאני נתקלת בה בכל הקשור לנושא שלפנינו. אבל מכיוון שאי אפשר לכבות ולהדליק את הפרעת מצב הרוח כרצוננו ולמדוד את היצירתיות של האדם איתה ובלעדיה, השאלה שצריך לשאול היא: "האם אנשים עם הפרעת מצב רוח מפגינים יצירתיות רבה יותר מאשר אנשים ללא הפרעת מצב רוח?" מחקרים המנסים לענות על השאלה הזאת על-ידי השוואה בין אנשים עם ובלי הפרעות הניבו עד כה תוצאות מעורבות.

ציור קיר, בחורה קופצת, יצירתיות

מצב רוח ויצירתיות ברחוב ביוון. תצלום: קטרינה רדוונסקה

מחקרים שמבקשים מהנבדקים לענות על שאלונים שנועדו לזהות אישיות יצירתית, התנהגות יצירתית או הישגים יצירתיים, או למדוד את החשיבה המסתעפת שלהם (במבחנים שבהם הם מתבקשים לייצר רעיונות רבים) מוצאים לעתים תכופות שאין הבדל בין אנשים עם ובלי הפרעת מצב רוח. עם זאת, מחקרים המשתמשים ב"מקצוע יצירתי" כסימן ליצירתיות (על בסיס ההנחה שבממוצע, אנשים המועסקים במקצועות אלה הם יצירתיים יותר מאחרים) נוטים לזהות ייצוג יתר של אנשים עם הפרעות דו-קוטביות במקצועות יצירתיים. מחקרים אלה אינם מודדים באופן ישיר את מידת היצירתיות של הנבדקים, אלא משתמשים בתיעוד חיצוני (כמו מפקדי אוכלוסין ורשומות רפואיות) כדי לקבוע כמה מהאנשים הסובלים מהיסטוריה של הפרעות מצב רוח דיווחו שהם עבדו מתישהו במקצוע יצירתי כלשהו. המחקרים האלה בודקים מספר עצום של אנשים ומראים בבירור שאנשים שפנו לקבלת טיפול בהפרעות מצב רוח עוסקים במקצועות יצירתיים יותר מאשר אנשים שלא קיבלו טיפול בהפרעות מצב רוח. אבל האם "מקצוע" יצירתי הוא מדד אמין ל"יכולת" יצירתית?

הרוב המכריע של המקצועות היצירתיים שנבדקים במחקרים האלה הוא מתחום האמנות, שהעוסקים בו נהנים בדרך כלל מחופש פעולה רב יותר וממבנה ארגוני נוקשה פחות ממי שעובד בעבודה משרדית. זה אומר שתעסוקה במקצועות האלה מסייעות להצלחתם של אנשים הסובלים מחוסר עקביות בביצועיהם כתוצאה מהפרעת מצב רוח. הפסיכיאטר האמריקני ארנולד לודוויג (Ludwig) טען שרמת הביטוי הרגשי הנדרשת כדי להצליח במקצועות שונים יוצרת "סחף עיסוקי" (occupational drift), והראה שהקשר בין מקצועות הדורשים ביטוי רגשי רב ובין היקרות גבוהה יותר של פסיכופתולוגיות הוא דפוס החוזר על עצמו. לדוגמה, הקשר בין מקצועות אמנותיים לבין פסיכופתולוגיה חזק יותר מאשר הקשר בין מקצועות מדעיים לפסיכופתולוגיה. בין המקצועות האמנותיים, בקרב אדריכלים יש היקרות נמוכה יותר של פסיכופתולוגיות לאורך החיים מאשר אצל אמנים חזותיים, ובתחום האמנות החזותית, אצל אנשים העוסקים באמנות מופשטת יש היקרות נמוכה יותר של פסיכופתולוגיות מאשר אצל אמנים שעיסוקם דורש ביטוי רגשי פומבי. לכן, ייתכן שרבים הסובלים מהפרעות מצב רוח נוטים למקצועות מהסוג הזה, בלי קשר ליכולתם היצירתית או לנטיותיהם היצירתיות.

לשאלה הבאה: האם אנשים יצירתיים סובלים יותר מהפרעות מצב רוח? כדי לענות על השאלה הזאת, חוקרים צריכים להשוות בין שכיחותן של הפרעות מצב הרוח אצל אנשים יצירתיים ובין שכיחותן אצל אנשים שהם מחשיבים יצירתיים פחות. אף שמחקרים כאלה מאששים בעקביות את הקשר בין יצירתיות והפרעת מצב רוח, בפועל הם מאוד שנויים במחלוקת בקרב חוקרי יצירתיות.

היו תקופות שבהן נטייה לדכדוך ואי-רציונליות נחשבו ראיות לגאונות, בייחוד אצל אמנים

ראו למשל את שיטת המחקר המכונה "אבחון לאחר המוות" (autopsy diagnosis). החוקרים בוחנים תיעוד ביוגרפי והיסטורי כדי לבצע מין נתיחה לאחר המוות של אנשים יצירתיים במובהק. אבל הניסיון לזהות הפרעת מצב רוח אצל אדם שמת מזמן רווי באי-ודאות. כדי שנוכל להגדיר אדם כגאון יצירתי, הוא זקוק לא רק ליצירתיות אלא גם לתכונות המיוחסות ליצירתיות בתקופתו. לכן ההקשר ההיסטורי הוא בעל חשיבות מכרעת. לדוגמה, היו תקופות שבהן נטייה לדכדוך ואי-רציונליות נחשבו ראיות לגאונות, בייחוד אצל אמנים. סופרים בתקופה הרומנטית טיפחו לעצמם לעתים "הילה של שגעון" כדי ליצור את הרושם שיש להם יכולות יוצאות דופן. רבים מבין האמנים האלה נחשבו יצירתיים להפליא ולכן הם תועדו במקורות שחוקרים רבים משתמשים בהם כיום. אבל אין לנו דרך לדעת אם האמן אכן סבל מהפרעת מצב רוח. אז בין אם תכונותיו של אדם יצירתי תאמו את דימוי הגאון של תקופתו ובין אם התכונות האלה היו רק הצגה שנועדה לעשות רושם (כפי שחוקרים אחדים טוענים), סביר להניח שהייצוג של בעלי התכונות האלה בתיעוד ההיסטורי יהיה גבוה מהייצוג שזוכים לו אנשים בעלי כישרון ויצירתיות שווי ערך, שלא התאימו לדימוי המקובל של הגאון.

Henri Gaudier-Brzeska, עזרא פאונד, פסל

"ראש מקודש של עזרא פאונד" (1914), פסל מאת Henri Gaudier-Brzeska, בהזמנת המשורר. תצלום: ויקיפדיה

יש בעיות נוספות בגישת האבחון לאחר המוות. כדי שאדם מהעבר ייכלל במחקרים הנערכים כיום, צריך היה לכתוב עליו מספיק כדי לבסס את דמותו ואת אופיו, ומובן שעל אנשים בעלי חיים סנסציוניים כותבים יותר. חיים מיושבים אינם מביאים רייטינג. ג'ודית שלזינגר (Schlesinger), בספרה The Insanity Hoax (משנת 2012), נותנת דוגמה שממחישה את הטענה הזאת: ביוגרפים רבים נטשו פרויקטים העוסקים בסקסופוניסט האמריקני באד שאנק (Shank) כי הם לא הצליחו למצוא בחייו שום עדות להרפתקאות מיניות. מעבר לכך, ביוגרפים צריכים לספר סיפור, ולכן בלתי נמנע שהם ישימו דגש על פרטים מסוימים בחיים של מושא כתיבתם – ואף יעוותו את הפרטים האלה – כדי לעורר עניין אצל הקוראים (ואולי כדי להתאים את הדמות לתפישות הרומנטיות שלהם בנוגע ליצירתיות).

לבסוף, אמינות אבחנתית – מידת ההסכמה בין מטפלים וחוקרים שונים בנוגע לאבחנה נתונה – היא דבר שקשה לבסס גם אצל מטופלים חיים, ואצל אנשים שמתו לפני מאות שנים על אחת כמה וכמה. חוקרים רבים חושבים שוואן גוך סבל מהפרעה דו-קוטבית, אבל רבים אחרים טוענים בתוקף שהוא סבל דווקא מסכיזופרניה, מאפילפסיה של האונה הרקתית, מעגבת, ממחלת מנייר, או מהרעלת אבסינת או עופרת. רק בשנה שעברה, באירוע שאירח מוזיאון ואן גוך באמסטרדם, חדר מלא רופאים והיסטוריונים של האמנות לא הצליחו להסכים על הסיבה לסבלו של האמן (כדאי לציין גם שכלל גולדווטר של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה אומר שאסור לפסיכיאטרים לאבחן אנשים שאותם לא בדקו בעצמם). בסופו של דבר, הניסיון להוכיח קשר בין יצירתיות והפרעת מצב רוח על-ידי בחינת העבר, קשה אף יותר מהניסיון להוכיח זאת על-ידי בדיקת מטופלים בהווה.

ומה בנוגע למחקרים המשתמשים בראיונות אבחון אישיים כדי להוכיח שהפרעות מצב רוח נפוצות יותר אצל אנשים יצירתיים מאשר אצל אנשים שאינם יצירתיים? גם הם עלולים להיות נגועים בהטיות, כיוון שלעתים קרובות הם נעשים ללא דגימה אקראית ו/או סמיוּת כפולה. אף על פי שבמקרים רבים חוקרי פסיכולוגיה מסוגלים לייצר הערכה מקורבת של דגימה אקראית, המטרה היא להבטיח שלכל אדם באוכלוסיית המחקר יש סיכוי שווה להיבחר להשתתף בו, וזה לא מה שקורה. רוב האנשים שנבחרים להיכלל בקבוצות הנבדקים היצירתיים הם סופרים או אמנים, ואילו הנבדקים בקבוצות הפחות יצירתיות הם בדרך כלל אנשים ממוצעים, שחיים בסמיכות למקום שבו המחקר נערך. זוהי בעיה, כי עלולים להיות הבדלים מערכתיים בין הקבוצות: לדוגמה, אנשים שהשיגו הצלחה יצירתית אמיתית נוטים להיות חשופים לאור הזרקורים, מה שמוסיף לרמת הלחץ שלהם, ואילו האדם הממוצע אינו צריך להתמודד עם הבעיה הזאת. הרכיב הזה לבדו עשוי להסביר כל מיני הבדלים בהיקרות של הפרעות מצב רוח, כיוון שלחץ הוא גורם מרכזי להתפרצות הפרעות אלה.

אין דרך אובייקטיבית מוסכמת למדוד יצירתיות, כפי שאין דרך אובייקטיבית מוסכמת למדוד הפרעות מצב רוח

יתרה מזאת, סטטוס אבחנתי נקבע על-ידי חזרה של ההפרעה לאורך החיים, או על-ידי הופעתם של התסמינים המיוחסים לה. אחת הבעיות בראיונות אבחון שבהם מתבקשים הנבדקים להיזכר בתסמינים שלהם, היא הטיית זיכרון (recall bias) – כשאנשים יצירתיים מתבקשים להיזכר אם הם חוו תסמינים של הפרעות מצב רוח, עולה הסיכוי שהם ייזכרו בתסמינים שמשפיעים בעיניהם על היצירתיות שלהם, ואילו לאנשים "הפחות יצירתיים" שבקבוצת הביקורת יהיה קשה יותר להיזכר בתסמינים כאלה מעברם.

וכעת אנו מגיעים למשוכה הגבוהה ביותר בכל הקשור לזיהוי קשר אפשרי בין יצירתיות והפרעות מצב רוח. מכיוון שאין דרך אובייקטיבית מוסכמת למדוד אף אחת משתי התופעות האלה, המסקנות הנוגעות לקשר ביניהן מתבססות בסופו של דבר על תסמינים. שימו לב מדוע זאת בעיה: מרץ מוגבר, שטף של רעיונות, צורך מופחת במזון או בשינה ושקיעה מוחלטת בעיסוק שלפנינו – כל אלה עשויים לתאר במדויק גם פעילות יצירתית סוחפת וגם אפיזודה (היפו)מאנית. את איזו מהן התסמינים האלה מתארים בפועל? זאת החוקרים מתקשים לומר.

פרננדו פסואה, דיוקן, אלמאדה נגריירוש

דיוקן של פרננדו פסואה (1964), מאת ז'וזה אלמאדה נגריירוש. אוסף האמנות המודרנית בקרן גולבנקיאן, ליסבון. תצלום: ויקיפדיה

מחקר אחד מצא ש-89 אחוז מהסופרים והאמנים היצירתיים במדגם דיווחו על תסמינים המתארים גם אפיזודות (היפו)מאניות וגם פעילות יצירתית (כמו למשל שטף של רעיונות), אבל רק 10 אחוז מהם אמרו שהם חוו אפיזודות של בזבזנות מופרזת ואימפולסיבית – התנהגות המאפיינת אפיזודה (היפו)מאנית אבל לא פעילות יצירתית. מעבר לכך, חשיבה יצירתית מוגברת נחשבת לעתים בעצמה תסמין של היפומאניה, כפי שצוין למשל במהדורה השלישית של מדריך האבחון DSM משנת 1980. נכון שהחפיפה הזאת בתסמינים עשויה להצביע על קיומן של סיבות משותפות לשתי התופעות, אבל קשה לבחון זאת כי תסמינים דומים עשויים להיגרם מסיבות שונות בתכלית. הרי אף אחד אינו טוען ששפעת קשורה איכשהו להיריון, ובכל זאת שני הדברים גורמים תשישות, כאבי ראש ובחילות.

המטרה שלי במאמר הזה אינה לזלזל בעבודתם של חוקרים אחרים. מחקר פסיכולוגי דורש הרבה זמן ומשאבים, ואף מחקר אינו מושלם. אבל חשוב מאוד להבין איך הקשיים המלווים את המחקר המדעי של הנושא הזה עלולים להשפיע על המסקנות. אם הממצא העולה מניתוח-העל שלי, לפיו אנשים יצירתיים סובלים משיעור גבוה מהממוצע של רוב סוגי הפרעות מצב הרוח, משקף תופעה אמיתית, ייתכן כי הדבר מצביע על כך שאנשים העוסקים בתחומים יצירתיים אינם מקבלים תמיכה מספקת ומשאבים מספיקים לשמירה על בריאותם הנפשית. אם הממצא הזה משקף בסך הכול את ההטיות שלנו ואת תפישותינו הרומנטיות בכל הקשור ליצירתיות ולהפרעות מצב רוח, יש להוכיח זאת באמצעות מחקרים בעלי מתודולוגיה תקינה. כך או כך, הסטריאוטיפ שאומר כי הפרעות מצב רוח מגבירות את היצירתיות, הוא מסוכן, גם עבור אנשים הסובלים מהפרעות מצב רוח וגם עבור אנשים העוסקים בתחומים יצירתיים.

המחשבה שיצירתיות נובעת מגורם יסודי בלתי נשלט מחזקת את ההנחה לפיה מעטים בלבד ניחנים ביצירתיות אמיתית, והיא מונעת מאנשים רבים לממש את הפוטנציאל שלהם. היא גם מפחיתה מערך המיומנות וההשקעה שפעילויות יצירתיות דורשות, כיוון שהיא מרמזת לכך שיצירתיות היא תוצאה של הפרעת נפש ותו לא. יתר על כן, הקשר בין הפרעות מצב רוח ויצירתיות משפיע על האופן שבו אנו תופשים יצירות אמנות: כשסיפרו לסטודנטים איך ואן גוך חתך לעצמו את האוזן - לפני שהתבוננו בחמניות שלו (1888) - הם ראו את הציור באור חיובי יותר מאשר סטודנטים שלא שמעו את הסיפור לפני ההתבוננות. במקרה אחר, סטודנטים העריכו יצירת אמנות במחיר גבוה יותר כשהביוגרפיה הבדויה של האמן הזכירה בקצרה שהוא "תואר לעתים תכופות כטיפוס אקסצנטרי מאוד".

זהו מסר מסוכן לכל מי שעוסק בתחום יצירתי – וגם ליוצרים שבאמת סובלים מהפרעות מצב רוח: הם עלולים להימנע מלפנות לקבלת טיפול, מחשש שהטיפול יפחית את יכולתם היצירתית. זאת הסיבה שבבואנו לבחון את נושא היצירתיות והקשר בינה ובין הפרעות מצב רוח, יש להקפיד להימנע מהטיות ולאמץ אמות מידה מדעיות מחמירות. זאת אינה משימה קלה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

כריסטה ל' טיילור (Taylor) היא פוסט-דוקטורנטית במרכז לחקר אינטליגנציה רגשית של אוניברסיטת ייל.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "דיוקם עצמי עם אוזן חבושה" (1889), וינסנט ון-גוך. מוזיאון ון-גוך, אמסטרדם

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי כריסטה ל' טיילור, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על יש גאונים שפויים

מאמר מעולה. יש גלוריפיקציה של הפרעות מנטליות בתרבות הפופולארית, שגורמת לנזקים לאנשים עם בעיות כאלו שאינם מפגינים יצירתיות יוצאת דופן. גם הנטייה לאבחן אנשים שמתו כבר היא מאוד צורמת. אני חושב שאחד הגורמים שלא נלקחים בחשבון היא היפוך הסיבה והתוצאה. אנשים מאוד יצירתיים שנעשו מפורסמים לא תמיד יודעים להתמודד עם כל הפרסום מה שיכול להוביל לכל מיני בעיות אבל זה לא שהפרעות נפשיות היו בהכרח הבסיס ליצירתיות שלהם.

רק הערה קטנה על התרגום. הייתי משתמש במושגים מטא אנליזה שהוא די מוכר, או סקירה שיטתית, ולא ניתוח על שהוא קצת לא ברור.

03
תמי

אני בהחלט יכולה להעיד על עצמי שבמצבי דכאון קשים יכולת הכתיבה שלי והצילומים שצילמתי היו יצירתיים ומלאי יופי. בעוד שבימים אלה אני במצב רוח סטנדרטי והיצירתיות שואפת לאפס. כנראה שהצורך לפרוק כאב הוא זה שמוביל ליצירתיות וייתכן בהחלט שמקומות אפלים בתוכנו מביאים לחיפוש של משמעות שמתבטאת לעתים בהחצנה של הכאב באמצעים אומנותיים.

06
מיכל

בעיקר טוב לראות שאתם סודקים דעות קדומות, שוברים מוסכמות ומראים שהמציאות מורכבת יותר. לא על שיגעון מדובר אלא על מצבי רגש, וגם זה דבר נכון לעשות. תודה על המאמר החשוב הזה.

07
אסף

חסרה במאמר זווית נוספת על השימוש באומנות לריפוי או הימלטות מבעיות נפשיות. אני לא מדבר על 'טיפול באומנות' אלא על מה שלמשל תיאר גרייסון פרי ביחס לאומנות שאיפשרה לו להבריא ממה שאחרת היה מתפתח לדעתו לחיים של סבל. (תעשו גוגל אם לא מכירים את האומן. זה רק דוגמה כמובן)