יש לי אשה שאוהבת אותי

אני אוהבת את אמא שלי ואני לא אומרת לה. אני אוהבת אותה כל כך שזה הורג אותי
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

אמא שלי רצה מהר בשביל אישה בת 65. היא נמוכה, מטר וחצי בערך, ושוקלת 45 ק"ג. מבנה הגוף שלה מתאים בדיוק למחלקות הנוער בחנויות כלבו אמריקניות. אני מתבוננת בה רצה במלוא המהירות לעבר המקום שבו אני עומדת, בפינת הצומת העמוס ביותר באוסטין, בתקופה העמוסה ביותר בשנה, אז מתקיימת בעיר ועידת מולטימדיה שנתית. השעה קצת אחרי אחת עשרה בלילה והתנועה במצב של כאוס מוחלט. אמא שלי תמיד הייתה ספורטיבית, אבל מאז שהפסיקה לצבוע את שיערה היא כבר לא נראית צעירה מגילה. כשהיא מתקרבת, אני נבהלת – נדמה לי שהשלד הציפורי והשביר שלה הולך להתרסק על מכסה המנוע של רכב שטח גדול שצץ לפתע משומקום. ההורים שלי באו לאסוף אותי – חוויה שחשבתי שכבר עברתי בגילי המתקדם. אחרי הכול, אני בת 33, חיה בניו יורק ונמצאת באוסטין בענייני עבודה. אבל הם גרים רק שעה מחוץ לעיר, והתחלתי לבדוק בתי מלון מאוחר מדי כך שאני לנה אצלם. הם תקועים בתנועה כבר שעתיים בדרך אליי.

הייתי בטלפון עם אבא שלי, שנינו צועקים בניסיון לגבור על קולו השתלטני של ה-GPS – הוא בהתקף זעם על הכבישים ואני בגלגול עיניים מכף רגל ועד ראש – כשאמא שלי זינקה מהמכונית ורצה לקראתי, במחשבה שיהיה לה קל יותר לתפוס אותי ברגל. אני מביטה בה מחייכת חיוך קורן ומנופפת בתנועה גדולה, תוך כדי שהיא רצה במהירות וצועקת את שמי המלא באנגלית, בדיוק ככה: שם פרטי ושם משפחה. ההורים שלי שניהם עושים את זה כאילו שזה לטובתי. כאילו לקרוא לילד בשמו המלא זה הדבר הכי לא רשמי שיש. כאילו זה ממש לא זועק "ההתנהגות הכי מוזרה והכי אנגלית-כשפה-שנייה בעולם". אני ממתינה עם חבר לעבודה בן 24, מישהו שלקחתי לעבודה מיד עם סיום הקולג' ושמעריץ אותי, ואני חוששת שאמא שלי תיפגע או תיפול ושאנשים יראו. כל העניין מעורר בי זעם. אני מסרבת לאכול את החטיפים שהיא הביאה מהבית, עטופים בנייר אלומיניום.

אני נינג'ה חסרת עכבות בכל הקשור בהיטמעות בסביבה. אני אתנכר לכל קרוב משפחה בשם ההסוואה משום שכל דבר הוא תחרות ואין לי בעיה לבגוד במי שצריך

הכותבת מרי צ'וי

הכותבת מרי צ'וי

אני אוהבת את אמא שלי במידה לא נורמלית בעליל. זה קצת מעוות כי היא ניסתה להרוג אותי כשהייתי ילדה. בצחוק, בצחוק. אמא שלי היא אמא מצוינת. היא יודעת שאני חמומת מוח, דוקרנית ולא-חברותית. היא יודעת שבדרך כלל אינטראקציה עם בני אדם אחרים מעייפת אותי, ושיש לי שתי טקטיקות: או שאני מרחיקה אנשים באמצעות יריית עלבונות מדויקים או שאני מציגה את האני המלאכותי ביותר והנחמד ביותר שלי משום שזה דורש אפס מאמץ. היא קולטת אותי בדיוק, ושואלת מיליארד שאלות המשך עד שאני מישירה מבט ומתקשרת איתה. היא מכריחה אותי להתקשר לקרובי משפחה רחוקים, מחייגת את המספר ולוחצת לי את הטלפון ללחי בעוד העיניים שלי מאדימות ודומעות. היא כל הזמן דואגת להזכיר לי מי המפקד, ופעם אפילו עשתה לי היפוך ג'ודו בחנות - ממש השכיבה אותי על הגב כדי להזכיר לי איפה הדברים עומדים. אין אף אחד שאני אוהבת יותר מאשר אותה וזה משגע אותי. אפשר לראות שהיא הייתה מקובלת בבית הספר, אבל במהותי אני אדם הרבה יותר מקובל ממנה. אכפת לי יותר ואני מעולה בשמירה על החוקים. אני יודעת את זה מאז כיתה א'.

כשהייתי ילדה, חשבתי שאני יותר קוּלית מאמא שלי רק מכיוון שהיא כל כך זרה. היא באמת זרה. אפשר לחשוב שיהרוג אותה לקנות חטיפים מוכנים בחנות, עד כדי כך זרה. היא גדלה בקוריאה שבאופן טבעי מלאה קוריאנים, והתחתנה עם קוריאני. באמצע שנות ה-30 שלה עברה להונג קונג. אני הייתי בת 11 חודשים ואחי בן שנתיים. זה היה בתקופה שבה הונג קונג הייתה מושבה של הכתר הבריטי, כך שגרנו באסיה אבל עם כמויות אוסטרלים ואירופאים שזופים שיצאו עם נשים פיליפיניות. בכל אופן, אני דוברת ארבע שפות ואני נינג'ה חסרת עכבות בכל הקשור בהיטמעות בסביבה. אני אתנכר לכל קרוב משפחה בשם ההסוואה משום שכל דבר הוא תחרות ואין לי בעיה לבגוד במי שצריך. זו הסיבה שאני כל כך מקובלת חברתית בכל מקום ובכל הֶקשר אם אני רק מחליטה. אני בטוחה שאי שם בנפשי קמל לו שדה תירס שמתדלק את הכישרון הנתעב הזה, אבל כל אחד צריך למות מסרטן מתישהו, לא ככה?

אמא שלי, מאידך, מדברת אנגלית גרועה, עם מבטא קוריאני-בריטי משונה ושחצני, כאילו היא מחקה איזה שחקנית בריטית מן התקופה הקולוניאלית. היא גם נוהגת ברשמיות מגוחכת, מאמינה מאוד בפרטיות ולא מתחברת בקלות. היא גרועה במעברים. המעבר להונג קונג עם שני תינוקות ועם בעל שנעדר רוב הזמן היה קשה. אבא שלי בחר להקים חברת ספנות. הוא היה בחו"ל שמונה חודשים בשנה, ומתישהו באזור יום ההולדת העשירי שלי גיליתי שהוא מסוגל לנהל שיחה ברוסית, מסיבות שעד היום נותרו מעורפלות. כל זה בא לומר שהוא בקושי היה בסביבה.

כשהייתי בת 5, שברתי את הזרוע ותוך כדי כך גם ריסקתי את המרפק. זה קרה כששיחקתי עם חברה, בת של חברה של אמי, כך שבאופן טבעי האשמתי את אמי. אני ממש זוכרת את עצמי שרועה על הרצפה ומטיחה בה האשמות על שהזניחה אותי, בעוד היא מנסה בטירוף להזמין אמבולנס, שהגיע בתוספת ניידת ומכבי אש. גם ככה היה לי קשה להסתגל לבית הספר, ונראה היה שאני עומדת להחמיץ שבועות של לימודים. הצורך לדבר אנגלית עורר בי בלבול כיוון שבבית דיברנו רק קוריאנית. העדפתי אפילו ניב קנטוני על פני אנגלית רק מפני שהלכנו לבית ספר סיני מקומי במשך שבוע בזמן שחיכינו לקבלת תוצאות המבחנים הנחוצים כדי להתקבל לבית ספר אנגלי פרטי. לאחר שנאלצתי ללכת לבית הספר האנגלי עם גבס ענקי כבר בחודש החמישי שלי שם, התחלתי להתייחס אל עצמי בגוף שלישי, בהקפדה על השם האנגלי שלי. מדי יום הכרזתי ש"מרי לא הולכת אל בית הספר."

התחלתי לשים לב שהאמא שממנה די התעלמתי בהונג קונג היא דווקא אישה מעניינת – כל עוד נושא השיחה הוא אני

בית הספר היה נוראי. הייתי חייבת לצאת באמצע היום כדי ללכת לפיזיותרפיה שכללה שחייה, ואז לחזור לכיתה עם שיער רטוב באופן בלתי מוסבר. ארוחת הצהריים הייתה סיוט. אמא שלי הכינה לי את הזבל הכי מפגר שיש. פעם היא הניחה חתיכות שום טרי (שנשארו לה כשהכינה קימצ'י) על לחם לבן, מתוך מחשבה שככה נוצר לחם השום מהפרסומות של "פיצה האט". באותו ערב חיכיתי לה שתחזור מהעבודה וצעקתי עליה בפה שעוד הדיף אדי ריח. אכלתי את רוב הריבוע התמים לכאורה, מאושרת שהכריך בכלל הופיע בקופסת האוכל שלי, שבדרך כלל הכילה אוכל ששנאתי ושלפעמים היו לו עיניים. הלחץ שבהתמודדות עם בית הספר בתור בן אדם קטנטן ולא נינוח עם כנף גבס ענקית גבה את מחירו.

באחת מהפסקת הצהריים שלי, סתם גררתי את עצמי בחצר כהרגלי כשלפתע ראיתי את אמי עומדת ליד הגדר, מנופפת בידה וקוראת בשמי. כל כך רציתי להתעלם ממנה. היא אמורה הייתה להיות בעבודה, ולא הייתה לי פיזיותרפיה באותו יום כך שמיד נעשיתי חשדנית. על אף שנוכחותה בלבלה אותי, הסקרנות שלי לדעת מדוע היא הגיעה הייתה פחותה מהרצון שיעזבו אותי לנפשי. במיוחד היא. התחלתי לסגת והיא, בתגובה, צעקה את שמי בקול רם עוד יותר כדי להתגבר על שאון הילדים המשחקים. התקדמתי לעברה מתוך כוונה מלאה לחבוט בה בזרועי המגובסת. היא הושיטה לי קופסת קרטון. זו הייתה "ארוחה שמחה"1 ממק'דונלדס – הארוחה האהובה עליי. הייתה זו מִנחה כל כך לא אופיינית לה שמיד חשדתי שמדובר בשוחד. חשבתי שאולי ההורים שלי מתגרשים משום שזה היה דבר שקרה הרבה בבית הספר שלי באותה התקופה. שאלתי אותה מה קורה. היא מלמלה משהו על זה שהיא רוצה שתהיה לי הארוחה שאני אוהבת.

אחר כך עשיתי מה שכל ילד נורמלי היה עושה וצעקתי עליה שהיא מביכה אותי. איך היא מעזה להגיע לבית הספר שלי, ועוד בזמן ההפסקה?! בתגובה, היא הציגה בפניי שקית גדולה מלאה המבורגרים שקנתה כדי שאחלק לחברים שלי. סירבתי לקחת את שקית האשפה וצווחתי עליה שהיא קמצנית נוראית כי היא לא קנתה קופסאות אדומות מבריקות עם צעצועים לכולם. הכרחתי אותה ללכת ולקחת איתה את ההמבורגרים. אילו הייתי שחקנית והייתי צריכה משהו עצוב לחשוב עליו כדי לפרוץ בבכי על פי תסריט, הייתי חושבת על הרגע הזה. עליו וגם על הפעם ההיא, כשהייתי בה 13 ובעטתי בה בחוזקה וברחתי למשך יומיים. הסיבה למשבר הייתה ניסיון שלה לתת לי עונש על כך שיצאתי מהבית ללא רשות אחרי שחברה שלי גנבה כסף מסבתה הגוססת, ואנחנו השתמשנו בו כדי לשכור מועדון לילה ולכתוב על לוח בחוץ את שמות הילדים שאסורה עליהם הכניסה. רק שיהיה ברור: אני לא מבינה למה אנשים מולידים ילדים.

בקיץ שלפני יום הולדתי ה-14, אמא שלי, אחי ואני עברנו לטקסס. תמיד ידענו שיום יבוא ונצטרף אל משפחתה המורחבת של אמי בארצות הברית, ושזה יהיה לפני שיחזירו את הונג קונג לשליטת סין. בזמן שהגרין קארד שלנו היה בתהליך אישור, אבא שלי קנה בית בפרברי סן אנטוניו שבטקסס, על אף שהמשפחה המורחבת שלנו גרה במרחק 2,250 ק"מ, בלוס אנג'לס. לאחר 13 שנות חיי סרדינים במרום גורד שחקים, הוא אהב את הרעיון של התפשטות למרחב. הוא ראה בעיני רוחו איך נצליח לפתוח את כל המגירות בשידה מבלי לפגוע במסגרת המיטה או בדלתות, וקנה כל דבר בגודל טקסני. אבא שלי חילק את זמנו בין ניהול עסק באסיה ובין ביקורים אצלנו. כשהגעתי לטקסס, היה חודש יוני ו-40 מעלות בצל. בדיוק נאלצתי להיפרד מהחבר שלי בהונג קונג, שחקן רוגבי חתיך בן 17. השילוב של החום ושברון הלב השניאו עליי את המעבר. תקועה בפרברים, התחלתי לשים לב שהאמא שממנה די התעלמתי בהונג קונג היא דווקא אישה מעניינת – כל עוד נושא השיחה הוא אני.

אמא שלי הייתה היחידה במשפחה עם רישיון נהיגה. אי שם באמצע יולי, חזרתי לדבר איתה במהלך הנסיעות המשותפות שלנו ברכב, והפכנו לחברות. היא סיפרה לי סיפורים על איך כשהייתי בת שנתיים נתליתי מחוץ לחלון חדר השינה שלה ם בקומה ה-18 כדי לשחק באדנית הפרחים המעוטרת. היא סיפרה לי על הפעם שבה החלטתי להצטרף למשפחה אחרת בפארק, אירוע שאני זוכרת כיוון שבאופן חד משמעי היו להם צעצועים שווים יותר. היא סיפרה שכאשר הייתי בת 4, גנבתי ממנה מאות דולרים ושיחדתי את נהג האוטובוס שלי להוריד אותי אחרונה ולעשות עצירה במעדנייה כדי שאוכל לקנות ממתקים בדרך הביתה. דחפתי את העודף בכיסי הסינר הקטנים שלי, וכשאמא שלי גערה בי שאסור היה לי לגנוב את הכסף ושהייתי עלולה להיחטף, אמרתי לה שאני אוהבת כסף יותר משאני אוהבת אותה. חשבתי שאלה סיפורים מרתקים.

תלמיד כיתה י"ב שאל אותי פעם אם אמא שלי יודעת שכל מי שנמצא באוטובוס יכול לראות אותה. אמרתי לו ללכת להזדיין ולהפסיק להסתכל על אמא שלי. עד היום, אני לא מסוגלת להתבונן בה מביטה בנו עוזבים

אני כבר לא אוהבת כסף כמו שאהבתי פעם. על אמא שלי, לעומת זאת, אני משוגעת.
זה אולי ישמע אבסורדי אבל השנה הראשונה שלי בטקסס הייתה השנה שבה היה לי חשוב, בפעם הראשונה בחיי, להיות חכמה. תמיד התגאיתי בעצמי על כך שאני מקובלת ושיש לי הרבה חברים. אחי הבכור היה התלמיד עם הציונים הטובים ואני הייתי זאת שיצאה עם פּוּשטָקים מהשכבה שמעליו. היה משהו באתחול מחדש המוחלט בטקסס, הדממה של שמים כבדים ולילות שקטים שעוררה אותי לקרוא הרבה. קראתי בממוצע ספר ליומיים והוצאתי ציונים מעולים בבחינות. אפילו בתור תלמידת כיתה י"א, הצטרפתי בקלות אל הי"בתניקים הפופולאריים. אבל כשהם סיימו את הלימודים, לא היה לי חשק להטביע חותם על הדור הבא. נשמרתי לעצמי ולקחתי המון קורסים בקולג'.

לי היה קל בבית הספר, אבל השנים האלה היו קשות לאמי. בהונג קונג היו לה מיליון חברים. היא הייתה פעילה בכנסייה וחיינו בתוך קהילה קוריאנית גדולה. בטקסס לא היה לה איש מלבדי ומלבד אחי. כל בוקר כשהאוטובוס בא לאסוף אותנו כשעוד היה חשוך בחוץ, יכולתי לראות את צלליתה הדקה משורטטת על גבי הרפפות שלנו בעוד היא מביטה בנו נוסעים לדרכנו. תלמיד כיתה י"ב שאל אותי פעם אם אמא שלי יודעת שכל מי שנמצא באוטובוס יכול לראות אותה. אמרתי לו ללכת להזדיין ולהפסיק להסתכל על אמא שלי. עד היום, אני לא מסוגלת להתבונן בה מביטה בנו עוזבים.

יש ברכה בכך שהחיים גדושים בהסחות. אני עובדת שעות ארוכות. אני אף פעם לא בחופש בשבועות שבין חג המולד ותחילת השנה, אבל אני כבר לא אוהבת כסף כמו שאהבתי פעם. על אמא שלי, לעומת זאת, אני משוגעת. אני חושבת עליה כל הזמן ולא יכולה לסבול את זה. כשהיא מתקשרת במהלך ארוחה כואבת לי הבטן אם אני לא חוזרת אליה מיד. אני במעגל אשמה עכור שבו אני כועסת על שהיא התקשרה בכלל ומענישה את שתינו בכך שאני מאריכה את משך ההמתנה עד שאני מתקשרת. אין לי מושג מתי התפיסה שלי את אמי הפכה להתאהבות המחושבת של חיי, אך זה מה שקרה. אני לא חוזרת הביתה לימי הולדת או לחגים, וכאשר אני כבר מבקרת, אני מביעה את אהבתי בדרכים מוזרות. אני מחכה שהיא תירדם ואז עומדת מעליה ומדמיינת איך ארגיש כשהיא תמות. אני פשוט עומדת שם, דמעות שקטות וחמות זורמות על פניי. אנחנו לא משפחה שנוטה להביע רגשות בגלוי, והתנהגות רגשנית ופסיכית כזאת היא בסיס סביר ללעג פרוע. אני אוהבת את אמא שלי וזה סוד. אני אוהבת אותה כל כך שזה הורג אותי, ותהיו בטוחים שאני מעדיפה למות מאשר להגיד לה את זה. אבל אני גם די רוצה שהיא תדע. אולי מישהו יכול להגיד לה את זה במקומי. מישהו שהוא לא אבא שלי. כי אז זה יהיה מוזר.

מרי צ'וי היא כתבת באתר MTV Style ופרסמה מאמרים בעיתונים רבים, ביניהם Wired, The New York Times ו-The Awl. היא גרה בניו יורק. מאמר זה זכה מאז פרסומו לתהודה עולמית ועתיד להפוך בקרוב לספר אוטוביוגרפי. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מרי צ'וי, Aeon .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על יש לי אשה שאוהבת אותי

01
נופר

אני אוהבת ספרות אבל די נאלצתי לדלג על קטעים, כי זה לא משהו, ומביא את ההרהור המוכר: כול אחד נהיה סופר. מצד שני, אולי אני לא מבינה את המזרח אסייניות שלה. בכול מקרה תודה שהבאתם, להתרשם 'מה הולך בעולם' ותמשיכו.

02
רחל

מאמר מאוד מרגש, העלה דמעות בעיניי. הקריאה בו היתה מעין מרק עוף לאמהוּת. וכמובן העלה בי רגשי אשם שלא דיברתי מספיק עם אמא שלי, שהיתה אמא יהודיה אופיינית ופשוט מצויינת' ועכשיו היא כבר איננה ונשארתי עם הצער על דברים שלא נאמרו.