יש לי יום יום קרב

אולי הגיע הזמן לשנות את ההגדרות הישנות של מלחמה ושלום? הטכנולוגיה, המציאות, המשפט והמוסר מעלים שאלות חריפות
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

חברות משקיעות מאמצים רבים כדי להבחין בין מלחמה לשלום. על מלחמות מכריזים, לעתים ברוב טקס. חיילים לובשים מדים ומשתייכים לארגונים היררכיים ייעודיים. מרבית אזורי הלחימה מותווים בבירור. ההבחנה הזאת חשובה, כי מה שמותר בשעת לחימה אסור בדרך כלל בזמן שלום. כדי להגן על הציביליזציה, עלינו לדאוג שכללי המלחמה לא יזהמו את תפישות ההתנהגות המוסרית של ימי השלום.

האם אנו מבינים כיום מה הוא עימות? מיהו לוחם? מהי החזית והיכן העורף?אך בתקופה האחרונה – ובייחוד מאז 11 בספטמבר, 2001 – היטשטש הקו המפריד בין מלחמה לשלום. ה"מלחמה" בטרור שעליה החליט הנשיא ג'ורג' ו' בוש להכריז, שונה מאוד מהעימותים בין הצבאות הלאומיים הגדולים שהשתתפו במלחמת העולם השנייה, למשל, או אפילו מהלחימה המסורתית במורדים הפועלים בטריטוריה של מדינת לאום. אל-קאעידה הוא ארגון בעל אופי מתעתע. רבים מיורשיו ומשלוחותיו מתעתעים אף יותר ממנו. והמצב רק מסתבך והולך עם האיום הגלובלי המבוזר שדאעש מציב בפני אויביו.

ווטרלו, נפוליאון, סקוטים, קרב, מלחמה, 1815

"סקוטלנד לעד!", ציור של אליבזת תומפסון משנת 1881 של הסתערות חיילים סקוטים בקרב ווטרלו, 1815. תצלום: ויקיפדיה

ההחלטה לראות בפיגועי 11 בספטמבר הכרזת מלחמה, במקום לראות בהם פשע מחריד, היא החלטה של מדיניות (שאליה התנגד פיליפ וילקוקס, דיפלומט אמריקאי לשעבר, מעל דפי ה"ניו יורק ריוויו אוף בוקס"). לא קשה לדמיין את הנשיא אל גור מקבל החלטה אחרת. אך מרגע שהתקבלה, להחלטה לצאת ל"מלחמה" נגד אל-קאעידה וארגוני הלוויין שלה היו השלכות אדירות.

במלחמה מותר לחסל לוחמי אויב מתוקף מעמדם כלוחמים, יהיו אשר יהיו מעשיהם ברגע חיסולם. כשלוחמים נופלים בשבי בעימות בין מדינות, אפשר לכלוא אותם בלי אישום או משפט עד לסוף הלחימה. בזמן שלום, כללי אכיפת החוק, לעומת זאת, מתירים חיסול רק כמוצא אחרון שמטרתו למנוע איום קטלני ברור, ומאסרים אפשריים רק לאחר הגשת כתבי אישום ועריכת משפט.

לאור הסוגיות העומדות על הפרק, לא פלא שהדיון בנושא הגדרת כללי הלחימה בטרור הוא סוער. והשלכותיו של הדיון הזה צוברות חשיבות רבה אף יותר בכהונתו של דונלד טראמפ, לאור נכונותו הברורה להגמיש את גבולות החוק בשם הלחימה בטרור. אך כפי שקורה לעתים קרובות כשתפישות סותרות נאבקות על הכרה, התברר שלא פשוט ליישב את המחלוקת הזאת.

הגדרת כללי הלחימה בטרור, והגדרת הטרור בכלל, שנויות במחלוקת. האם כל איום שאינו בא מצדה של מדינה הוא טרור?בספרהּ החדש, המרתק, המעמיק והמחכים, רוזה בּרוּקְס (Brooks) מציעה שנשקול גישה שונה. ברוקס היא מרצה למשפטים מג'ורג'טאון וחוקרת זכויות אדם לשעבר, שגדלה להורים "אקטיביסטים שמאלנים מתנגדי מלחמה". אבל היא שימשה גם כיועצת למישל פלוּרנוי, שכיהנה במשך שנתיים כתת-מזכיר ההגנה בממשל אובמה. בתפקיד זה יכלה ברוקס להביט מבפנים בסוגיות המדיניות המסובכות ביותר שהפנטגון התמודד עמן. היא גם פגשה אז את בעלה, קצין בכוחות המיוחדים של הצבא, ששירת באפגניסטאן ובעיראק, ולדבריה עזר לה להבין איך הסוגיות שהיא מתמודדת עמן באות לידי ביטוי בשטח.

ברוקס דנה בהשלכות של טשטוש הקווים בין מלחמה ושלום, וקובעת שאולי עלינו לשים בצד את ההבחנות הישנות האלה. לאחר זוועות מלחמת העולם השנייה, ממשלותיהן של מדינות מובילות ניסחו שורה של אמנות המשמשות כיום כבסיס למשפט הבינלאומי בנושא זכויות האדם. החוקים הבינלאומיים האלה מגבילים את מה שמותר לממשלות לעשות לאנשים. בשעת מלחמה מצטרפים לכך חוקי המשפט ההומניטרי (הידועים גם כדיני מלחמה, או דיני העימות המזוין), שרבים מהם מוגדרים באמנות ז'נבה מ-1949 ובפרוטוקולים שלהן.

החוקים האלה מפורטים למדי, ואמנות ז'נבה לבדן מכילות מאות עמודים. אך למרבה ההפתעה, הדינים המבחינים בין שלום למלחמה – קרי אלה שקובעים מתי נכנסים לתוקפם החוקים המתירניים יותר של המשפט ההומניטרי בנושא חיסולים ומעצרים – אינם מפורטים מספיק ולכן יש מקום רב למחלוקות, בייחוד כשאחד הצדדים בסכסוך אינו מדינה אלא ארגון מזוין או ארגון טרור.

"מלחמה" היא מסה קריטית של עימותים בין כוחות צבאיים מאורגנים די הצורך. בין הגורמים השונים הנדונים בפרוטוקולים, בפרשנויות ובהחלטות המשפטיות העוסקות בסוגיה זו: מספר הקרבות המקושרים לסכסוך, משכם ועוצמתם; השימוש בכלי נשק צבאיים; מספר המשתתפים בלחימה; וכן מספר הנפגעים ומספר האזרחים שנעקרו מביתם.

קל יותר להגדיר עימות בין שני צבאות לאומיים כ"מלחמה". מנגד, הרוב מסכימים שמעשי אלימות ספורדיים של ארגוני פשע, או אפילו של קרטלים של סוחרי סמים, אינם בחזקת מלחמה. אבל איך מסווגים התקפות ספורדיות של ארגונים כמו אל-קעאידה או דאעש מחוץ לשטחים שבשליטתם, ואת התגובות האלימות המזדמנות של הצבאות המערביים להתקפות אלה? העובדה שארצות הברית משתמשת בכוחות צבאיים בעימותים אלה, אינה סיבה מספקת להגדיר את המקרים האלה כעימות צבאי. לוּ היה די בכך, הממשל היה יכול לטעון שעצם השימוש בכוחות הצבא מצדיק את חיסולם המזורז של "לוחמים". אך מדינה בכל זאת עשויה לפתוח ב"מלחמה" עם ארגון מזוין על סמך העובדה שפרישׂתו הצבאית נרחבת דיה וממושכת דיה.

סוחרי סמים, נעלי התעמלות, כבל חשמל

סימן מקובל להימצאותם של סוחרי סמים בשכונה, אוסטרליה. תצלום: מייקל קוכלן

אם נדמה לכם שקשה לסווג את המאבק בארגוני טרור, ראו מה קורה עם איומי הביטחון החדשים – כמו התקפות סייבר על תשתיות מרכזיות או הפצה של וירוסים מהונדסים – שאינם כוללים שום שימוש בכלי הנשק הקינטיים ובחומרי הנפץ של הלחימה המסורתית. האם אפשר לדבר על "לוחמים", כשהתוקף אינו חייל חמוש אלא האקרית שיושבת ליד מחשב או ביולוג במעבדה? ואפילו אם הם לוחמים, האם ראוי להגיב להתקפות מסוג זה בחיסולם מרחוק בירי או בפצצות, כפי שעושים בעימותים מזוינים מסורתיים?

אין ספק שיש צורך ביתר פירוט של המשפט ההומניטרי הבינלאומי כדי לתת מענה לסוגי העימות החדשים

אין ספק שיש צורך ביתר פירוט של המשפט ההומניטרי הבינלאומי כדי לתת מענה לסוגי העימות החדשים האלה, ובכל זאת מן הראוי להשתמש בחוקים הקיימים כנקודת פתיחה. לדוגמה, נשק ביולוגי המפיץ פתוגנים קטלניים או התקפת סייבר המשביתה תחנות כוח הם איומים מטרידים, בעיקר מכיוון שהם עלולים להוביל לפגיעה חסרת פרופורציות וחסרת הבחנה באזרחים – סוגיה בעלת חשיבות מרכזית במשפט ההומניטרי.

כמו כן, בהירות רבה יותר לגבי סוגיות של זכויות אדם ולגבי המשפט ההומניטרי הבינלאומי הייתה עשויה למנוע את עיוותי החוק של ממשל בוש: התובע הכללי אלברטו גונזלס טען שאמנות ז'נבה "מיושנות", ומשרד המשפטים טען שמדובר ב"סוג חדש של מלחמה", זאת במטרה לאשר "טכניקות חקירה מוגברות" כמו waterboarding [עינוי שבמסגרתו שופכים מים על פנים מכוסות בבד כדי לייצר חוויה של טביעה]. למעשה, למרות ההגיגים שמפריח טראמפ לגבי החזרת העינויים, המשפט הבינלאומי אוסר עליהם – ואף מגדירם כפשע – הן בימי שלום והן בימי מלחמה.

תשומת לב רבה יותר לעקרונות זכויות האדם הייתה עשויה גם לשכנע את טראמפ לרכך את הצו הנשיאותי שלו לסגירת הגבולות בפני מבקרים משבע מדינות מוסלמיות ברובן. הצו, שנועד כביכול להילחם בטרור, לא הוגבל למקרים שבהם יש חשד ממשי לאיום, ואילו בתי המשפט היו מאשרים אותו, הוא היה גורם נזק אישי עצום ל-60 אלף האנשים שאשרותיהם היו נחסמות לפתע.

תפקידו הגדל והולך של צבא ארצות הברית מסבך את המצב אף יותר. רוב המומחים חושבים כיום שהאסטרטגיות הנדרשות ללוחמה בהתקוממויות ובהתמרדויות אינן מסתכמות בלחימה בצבא אויב, אלא כוללות גם הגנה על האוכלוסייה האזרחית ובניית מוסדות ממשל המשרתים אנשים, ולא רודפים אותם, כולל מערכת משפט המגנה על זכויותיהם. טראמפ מטיל ספק כעת ביעילותן של אסטרטגיות כאלה של "בניית אומה" (Nation Building), אך בו בזמן הפנטגון מממן מגוון תוכניות שאינן עוסקות כלל בעימותים עם חיילי אויב.

כפי שברוקס כותבת, חיילי ארצות הברית משתתפים כעת בתוכניות לבריאות הציבור, רפורמות חקלאיות, פרויקטים לפיתוח עסקים קטנים והכשרות בסוגיות של שלטון החוק. כפי שברוקס מסבירה, התרחבות זו של טווח הפעילות עוזרת לפנטגון להגדיל משמעותית את תקציבו – מעטים בקונגרס מסרבים לבקשות למימון נוסף לביטחון הלאומי – עוד בשעה שהצמצום הכפוי מחרב את תקציביהן של הסוכנויות האחראיות באופן מסורתי למטלות מהסוג הזה, כמו מחלקת המדינה והסוכנות לפיתוח בינלאומי.

פערי התקציבים בין הפנטגון לגופים האזרחיים רק מעצימים את הציפייה שהצבא יטפל בבעיות שאינן צבאיות – שינהג כמין כלבו עצום, המוכן לתת מענה לכל צורכי מדיניות החוץ של ארצות הברית. "זה מעגל קסמים", מסבירה ברוקס. "יכולת הפעולה האזרחית פחתה, והצבא נכנס לתמונה".

אך יש מחיר למיליטריזציה הגוברת והולכת של מדיניות החוץ האמריקנית. פיתוח כלכלי, רפורמה חקלאית, הרחבת שלטון החוק – כל אלה משימות הדורשות מומחיות רבה, כולל מיומנויות לשוניות ורגישות תרבותית, שאינן מיוחסות בדרך כלל לחייל הממוצע. הרי מרבית החיילים עדיין נבחרים בראש ובראשונה בזכות חוזקם וזריזותם, גם בעולם שבו משימות צבאיות מסורתיות הולכות ומאבדות מחשיבותן.

יתרה מזאת, פעילים הומניטריים ופעילים העוסקים בפיתוח כלכלי-חברתי נהנו עד היום ממידה של חסינות בשדה הקרב בזכות עמדתם הניטרלית – מסירותם להגשת שירותים לפי צורך, ולא לפי העדפה פוליטית. המיליטריזציה של פעילויות אלה מובילה ל"צמצום המרחב ההומניטרי" שבו פעילים מגישים סיוע לאזרחים; הם ניצבים בפני סכנה גדולה מתמיד, מכיוון שהם נחשבים לאנשי צבא. ייתכן שנטייתו המוכנית של הקונגרס לפתרונות צבאיים לבעיות אזרחיות לא תשרת היטב את ארצות הברית.

ברוקס דנה בבעיות המשפטיות והמעשיות המתהוות האלה במבט מפוכח, השמור למשקיפה חיצונית שהוזמנה לשבת בחברת אנשי הפנים. אבל ספרהּ מתמקד בבעיה עכשווית יותר: השימוש של ארצות הברית בכטב"מים, כלי טיס בלתי מאוישים (drones) לחיסול חשודים בפעילות טרור. במקומות שבהם ארצות הברית שקועה במובהק במלחמה, כמו באפגניסטאן נגד הטליבאן או בסוריה ובעיראק נגד דאעש, השימוש בכטב"מים הוא יחסית בלתי שנוי במחלוקת. בגלל רמת הדיוק יוצאת הדופן שלהם, רדיוס הפיצוץ הקטן ויכולתם לרחף מעל אזור מוגדר, לזהות בוודאות את המטרות ולבחור לתקיפה את הרגע שבו נמצאים במקום אזרחים מעטים ככל האפשר, הכטב"מים מצמצמים את הסיכוי לפגיעה באזרחים – דרישה מרכזית במשפט ההומניטרי הבינלאומי.

כטב"מ, כלי טיס בלתי מאויש, Global Hawk

כלי טיס בלתי-מאויש מדגם RQ-4 Block 20 Global Hawk למעקב ומודיעין. תצלום: Anguskirk

אבל הבעיות מתעוררות כשארצות הברית משתמשת בכטב"מים במקומות שבהם אינה מנהלת מלחמה באופן רשמי, כמו תימן או סומליה. אם במקומות מסוג זה חלות אמות המידה השגרתיות של אכיפת החוק, ולא אמות המידה של שעת מלחמה, הרי שלאנשי זרועות הביטחון האמריקאיות מותר עדיין להשתמש בכוח קטלני, אך רק בנסיבות יוצאות דופן – כשזאת הדרך היחידה לסכל איום ברור ומידי לחיי אדם. בנאום מ-2013 באוניברסיטה לביטחון לאומי, אמר הנשיא אובמה שהוא מקבל את אמות המידה לאכיפת החוק במצבים מסוג זה, וציין שארצות הברית תשתמש בכוח קטלני רק נגד "טרוריסטים שמהווים איום מידי ומוחשי על העם האמריקני", וגם אז, רק אם אין אפשרות ללכידה ואם יש "ודאות כמעט מוחלטת שאזרחים לא ייהרגו או ייפצעו".

אותה הטכנולוגיה המאפשרת לפעול מרחוק, מהר, בלי לסכן כמעט את חייליך, יכולה לשמש גם לפיקוח ראוי ולמניעתן של טעויות העולות בחיי אדםלמעשה, ככל שניתן לקבוע, לאור מעטה הסודיות שאופף את  מתקפות הכטב"ם האמריקניות, נראה כי נאומו של אובמה לא השפיע רבות על האופן שבו ההתקפות האלה מבוצעות בפועל. טראמפ, מצדו, קרא באחד מצוויו הנשיאותיים הראשונים, לבחינה מחדש של הכללים האלה. נדמה שחלק מהבעיה נובע מההגדרה הגמישה של הממשל האמריקני לאיום "מידי". ההגדרה הקיימת מאפשרת לממשל להגדיר איום כ"מידי" באופן שאינו תלוי במועד ההתקפה המדוברת. אחיזת העיניים הזאת מתירה לארצות הברית לפעול לעתים קרובות יותר בהתאם לכללי המלחמה, שבהם מעמדו של אדם כלוחם אויב הוא עילה מספקת להתקפה, גם אם אינו מהווה איום מידי. כאילו שכללי אכיפת החוק שאובמה ניסח התגלגלו בחזרה לכללים החלים בשעת מלחמה.

יתר על כן, אף שכלל לא ברור איך הממשל האמריקני קובע מה נחשב לאיום מידי, נדמה לעתים שהוא רואה בקשר עם חשוד ראיה לחברוּת בארגון טרור. כך מתרחב עוד יותר טווח המטרות – אולי אף מעבר להגדרה של לוחם אויב בשעת מלחמה.

הדבר משפיע לא רק על קורבנותיה הבלתי מוצדקים של הלוחמה האמריקנית בטרור, אלא גם על רבים אחרים. המונופול של ארצות הברית על כטב"מים חמושים כבר החל לקרוס. ממשלות אחרות מפתחות את הטכנולוגיה הזאת גם הן, או רוכשות אותה. על-פי דיווחים, אפילו דעאש ביצע התקפות באמצעות כטב"מים פשוטים.

יתרה מזאת, אם מותר לבצע חיסול ממוקד תחת רציונל מתירני של "מלחמה בטרור", ייתכן שכלל אין צורך בכטב"מים. התנקשויות, הרעלות, פצצות במכוניות, "תאונות" – יש דרכים רבות להרוג "לוחמי אויב" מרגע שהוחלט להגדיר אותם ככאלה. בעולמנו הנייד מאי פעם, גם הממשלה המבודדת ביותר תזכה להזדמנות לעצור אזרחים אמריקניים, אם כללי המעצר בשעת מלחמה יתקבלו באופן נרחב. כפי שמציינת ברוקס, כשהממשל האמריקני נשען על תיאוריות משפטיות שנויות במחלוקת, הוא סולל "את הדרך להתנהגות דומה של מדינות אחרות". היא מוסיפה: "בואו לא נשלה את עצמנו: הטיעונים המשפטיים שארצות הברית שוטחת כעת עוד יתנקמו בה בעתיד".

פגיעה בלתי מכוונת באזרחים אינה שורש העניין. יהיו אשר יהיו החוקים שהממשל האמריקני יחיל על עצמו, הרי שיש לו תמריץ חזק להימנע מפגיעה באזרחים, לא רק מסיבות הומניטריות אלא גם בגלל יתרונות התעמולה האדירים שפגיעות כאלה מעניקות לטרוריסטים. שורש העניין הוא דבר אחר: את מי מותר לנסות לחסל במכוון? מי הקורבן המיועד, ומה היסוד לסימונו כקורבן?

יש בעיה דומה בסוגיית המעצרים. בעימות מזוין רגיל בין מדינות, כפי שציינתי, חוקי המלחמה מתירים כליאה של לוחמי אויב עד לתום העימות. אין מדובר בכליאה לשם ענישה – אין צורך בתביעות פליליות, והן נדירות מאוד – אלא בכליאה שמטרתה למנוע מהלוחם לשוב לשדה הקרב ולהילחם במדינה שכלאה אותו. אבל בעימותים צבאיים מסורתיים קל יחסית לקבוע מיהם הלוחמים במדים, איפה נמצא שדה הקרב ומתי מגיע סופו של העימות. לכן לא היה צורך בפיקוח משפטי בנושא זה. רוב הסיבות העיקריות לכליאה ברורות.

אך לא כך במאבק בטרור: הטרוריסטים מנסים להתחבא, הארגונים פועלים בחשאי, ואין צד שעמו ניתן לחתום על שביתת נשק, גם לוּ היה רצון בכך. בית המשפט העליון של ארצות הברית ראה את אי-הוודאויות האלה לנגד עיניו כשהעניק לעצירי גואנטנמו את הזכות – לפחות לכאורה – לפיקוח משפטי בסוגיית חוקיות מעצרם. אך בפועל, השופטים הפדרליים המעורבים במקרה נתנו משקל יוצא דופן להערכות של צבא ארצות הברית לגבי השתייכותם של העצירים לארגוני "אויב", גם במקרים שבהם הראיות היו מעטות.

בחמש עשרה השנה האחרונות, בכירי הממשל האמריקני שתומכים בשימוש נרחב בכוח למטרת לחימה בטרור, מצויים במחלוקת עזה עם ארגוני זכויות האדם, המנסים להגביל את השימוש בכוח זה. לדעתה של ברוקס, הדיון הזה אינו מוביל לשום מקום, מכיוון שקשה להוכיח באופן חותך אם יש להחיל על המצב הקיים אמות מידה של מלחמה או של אכיפת חוק בימי שלום. כמו בציור שהתפרסם בזכות ויטגנשטיין, שבו אנו רואים ארנב או ברווז בהתאם לנקודת המבט, ברוקס חוששת שלדיון הזה אין תשובה – לפחות לא תשובה שתשכנע את המבוצרים בעמדה המנוגדת. "חלק גדול מפרקטיקות הלוחמה בטרור של ארצות הברית אינן ניתנות לסיווג משפטי פשוט", היא מסכמת. הבעיה, לדבריה, אינה "הפרות החוק, אלא הפרצות הקיימות בחוק".

כפי שברוקס כותבת, "הקטגוריות או ההבחנות המוכרות לנו אינן טבעיות או בלתי נמנעות בשום צורה". הן משקפות תפישות מעידן קודם. במקום להמשיך לנסות לחלק את העולם לשתי קטגוריות, היא מציעה "להכיר בכך שמלחמה ושלום אינם הפכים בינאריים, אלא רצף". היא קובעת, אם כן, שהמשימה אינה לשאול מה החוק תובע, מכיוון שתשובתו של החוק תלויה במחלוקת מורכבת בנוגע להגדרות של מלחמה ושלום. מה שחשוב הוא מה שצודק, בהתאם לערכים שלנו. יכול להיות שעורכי דין ירגישו פחות בנוח בדיון מהסוג הזה, היא מציינת, אבל רבים אחרים יחושו שהם יכולים כעת לתרום לפתרונות האפשריים.

לדוגמה, למה לא לדרוש מידה כלשהי של פיקוח משפטי לפני שחשוד עובר ל"רשימת החיסול" של יחידות הכטב"ם? התשובה הקבועה היא שאי אפשר לתת לשופטים להטיל ספק בשיפוטים מהירים של חיים או מוות בשדה הקרב. אבל הטיעון הזה מבוסס על ההנחה שהעימותים המדוברים דומים לפלישה לנורמנדי, או אפילו לאזור לחימה עירוני – מצבים שבהם פיקוח משפטי אכן אינו ישים.

רוב התקפות הכטב"ם מתרחשות כיום לאחר תקופות מעקב ממושכות ולאחר דיונים בין גורמים שונים ברשות המבצעת. בניגוד לפנים האלמוניות של שדה הקרב המסורתי, רבים מיעדי החיסול של ימינו מוכרים היטב למחסליהם. במקרים כאלה יש זמן רב לקבל הערכה מגורמים חיצוניים, כמו שופטים שיחליטו אם הפעולה המדוברת עומדת באמות המידה לשימוש בכוח קטלני. "הלוגיקה שבבסיס החוק המתירני של העימותים המזוינים, המאפשר חיסול על סמך תפקיד או מיקום, אינה חלה כאן", כותבת ברוקס. לעתים יש צורך בשיקול דעת של הרגע האחרון – למשל, כשיש לקבוע מתי היעד מבודד מספיק כדי למנוע פגיעה לא רצויה באזרחיים – אבל את רשימות החיסול אפשר לבחון בקפידה רבה יותר, למשל באמצעות שופטים, אפילו אם אנו מקבלים על עצמנו את אמות המידה המתאימות לשעת מלחמה. כפי שברוקס מציינת, מדיניות כזאת תעזור לנו "לפתח מנגנונים מוצלחים יותר למניעת שרירותיות, שגיאות ושימוש מופרז בחיסול ממוקד".

גואנטאנמו, עצירים, טרור

הפגנה מול הבית הלבן בדרישה לשחרר את העצורים בגואנטאנמו. תצלום: Medill DC

בדומה לכך, גם אם פיקוח משפטי אינו מעשי או אינו נחוץ בעת קבלת החלטות לגבי מעצרים בעיצומו של עימות מזוין, אין סיבה לא להחיל אותו על מקרים כמו אלה של עצירי גואנטנמו. רבים מהם מואשמים בקשרים לארגוני טרור, ללא תשתית ראייתית מוצקה (על סמך "מודיעין" שמגיע ממודיעים מפוקפקים, ואפילו על סמך מידע שהושג בעינויים), ומעצריהם הממושכים ב"מלחמת הנצח" נגד הטרור דורשים בחינה נפרדת.

ברוקס מציגה בספרה טיעון חדש ומועיל, אבל לדעתי היא מרחיקה לכת מדי. איני חושב שעלינו לוותר על ההבחנה הבסיסית בין מלחמה ואכיפת חוק, מכיוון שברוב המכריע של המקרים, לפחות במהלך כהונת אובמה, אילוצי אכיפת החוק, הנוטים להגן על זכויות האדם, גברו על אילוצי המלחמה. אובמה זנח את רטוריקת "המלחמה העולמית בטרור" של בוש. בנאומו באוניברסיטה לביטחון לאומי הביע אובמה את תמיכתו בהחלת אמות המידה של אכיפת החוק על מתקפות כטב"ם שאינן מתרחשות באזורי מלחמה מובהקים, גם אם דרישת ה"מיידיות" שהוא הגדיר הורחבה מעבר למשמעות המקובלת של המילה, וגם אם במקרים רבים הראיות המשמשות לבחירת המטרות הן חלשות. יתרה מזאת, אובמה דחה בפועל את אמות המידה של ימי מלחמה לעצירת חשודים חדשים בטרור. במהלך שמונה שנות כהונתו, כל החשודים החדשים בפעילות טרור טופלו במסגרת מערכת המשפט הפלילי. אף אחד לא נשלח לגואנטנמו למעצר בלתי מוגבל, אף שאובמה המשיך להחיל את אמות המידה של ימי המלחמה על עצירי גואנטנמו שהגיעו לשם בתקופת בוש. זהו מהלך חשוב שאין להמעיט בערכו, בייחוד עכשיו, לאור אי-הוודאות שכהונת טראמפ מביאה עמה.

בסביבה הפוליטית הנוכחית, שבה פוליטיקאים פופוליסטים פורחים ומנהיגים מתונים מאבדים את קולם, איני חושב שעלינו למהר לפצוח בניסיון חדש להציב אמות מידה כלל-עולמיות בנושא רגיש כמו מדיניות הלוחמה בטרור. המתנגדים להגבלת כוחן של ממשלות להרוג או לעצור את אויביהן, יגיעו כעת כפי הנראה גם מהבית הלבן וגם מהקרמלין. אפילו תרזה מיי, העומדת בראש ממשלת בריטניה, נשבעה בכנס האחרון של המפלגה השמרנית ש"לעולם שוב... לא תרשה לעורכי הדין השמאלנים האלה שמתעסקים בזכויות אדם להוכיח ולהטריד את האמיצים שבבנינו ובנותינו – הגברים והנשים המשרתים בכוחות המזוינים של בריטניה". נוכח נסיבות כאלה, לא סביר שאמות מידה חדשות יסייעו להגן על זכויות אדם יותר מאשר אמות המידה הקיימות.

אבל אולי בכל זאת כדאי להשתמש בטיעון של ברוקס, כדי להציב בלמים רבים ככל שנוכל בפני מי שמתעקש להחיל את אמות המידה המלחמתיות על הלוחמה בטרור. לדעתי, יש לנסח מחדש את טיעוניה של ברוקס לא כתחליף ל"בעיית הקטגוריה" שהיא מזהה בהבחנה בין מלחמה לשלום, אלא כתוספת להבחנה הקיימת. לדוגמה, אפשר לטעון: אפילו אם אתם חושבים שיש להחיל את חוקי המלחמה על התקפות הכטב"ם האמריקניות בתימן, ולאור הקשיים בהחלת פיקוח משפטי בשדה הקרב המסורתי, לבטח עלינו להתיר מידה של פיקוח משפטי על הפעולות המתוכננות יותר שמבוצעות ב"שדה הקרב".

או אפילו אם אתם חושבים שיש להחיל את חוקי המלחמה על מעצרים של חשודים בטרור, עם פיקוח משפטי מוגבל ביותר, לבטח עלינו להתיר פיקוח רב יותר לפני מעצר בעת "עימות" שבו קשה יותר לקבוע מיהם הלוחמים, מתי מתרחשת "מלחמה" ומתי היא מסתיימת. עלינו לבכר בבירור תביעה פלילית על-פני מעצר מידי. הטיעונים האלה אינם תחליפים לעקרונות אכיפת החוק. הם נועדו לשפר את היישום הבלתי מרוסן של אמות המידה המלחמתיות על-ידי מי שמסרב להחיל את עקרונות אכיפת החוק על סוגיית הטרור.

כפי שברוקס מראה לנו, המאבק בין אמות המידה המתחרות הותיר אותנו ללא הגנה מספקת על זכויות יסודיות, כמו הזכות לא להיהרג או לא להיעצר בלי הליך משפטי תקין. עלינו להשתמש בשאלות המורכבות שהיא מציגה כדי לעבות את אמות המידה הקיימות, ולא כדי לזנוח אותן כליל. אחרת אנו עלולים לחתור תחת ההגנות הלא מושלמות, אך החשובות, שיש לנו כעת. כיום, בשעה שמדינות רבות ושונות כמו רוסיה, טורקיה, איראן, ישראל, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות, מעורבות כולן בפעילות נגד ארגונים מזוינים או ארגוני טרור מחוץ לשטחיהן, כל החלשה של החוקים תיתן למדינות האלה חופש פעולה רחב יותר ל... מחשבה מפחידה.

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

קנת' רות' הוא מנכ"ל ארגון "Human Rights Watch".

על הספרים

How Everything Became War and the Military Became Everything: Tales from the Pentagon, Rosa Brooks, Simon and Schuster, 438 pp.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

© 2017  New York Review of Books.

תמונה ראשית: תת מקלע "עוזי" עם כידון. תצלום: Andrew Chittock/Stocktrek Images, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קנת' רות', The New York Review of Books.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על יש לי יום יום קרב

02
אישב

טיפול בטרור שונה ממניעה. במניעה הגענו לפרדוקס: פעולה צבאית מחמירה את המצב, ופעולה משפטית מוגבלת, כפי שהכותב היטיב מאוד להסביר. צריך משהו חדש.

    03
    מרדכי

    תגובה אחרת.תגובה אלימה כמו היום לא משיגה תוצאות.כשרואים את אלימות האיסלם ,יש משהוא שחושב שיש דרך מתונה היכולה להשיג תוצאה?!