יש לי סנאי בראש

שאלת התודעה קשה למדע, לפילוסופיה ולכל אדם חושב. האם יתכן שהתודעה אינה אלא דגם פנימי שלנו לצורך ניהול תשומת הלב?
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

הרצאות על מדע עלולות להיות יבשושיות, ולכן אני מנסה לתבל אותן. אני מוציא את בובת האורנגאוטן השעירה שלי, מדגים באמצעותו דיבור ״מהבטן״ ודי מהר מוצא את עצמי בעיצומו של ויכוח. אני מסביר, למשל, את התאוריה שלי בנוגע לאופן שבו המוח – המכונה הביולוגית – מייצר מודעות. קווין, האורנגאוטן, מתחיל לתקוף את טיעוניי. ״כן, טוב, לי אין מוח. אבל אני בכל זאת מודע. מה זה אומר על התאוריה שלך?״

קווין הוא הכלי המושלם להצגת הנושא. מבחינה אינטלקטואלית, איש אינו נופל בפח. כולנו יודעים שאין בתוכו דבר. אבל כולם בקהל חווים את האשליה שלפיה מתוך הראש השעיר הזה עולה מודעות. הדבר משפיע על כולם מיד: בהיותנו חיות חברתיות, אנחנו מקרינים מודעות אל הבובה. ואכן, חלק מהכיף בפיתומוּת הוא חוויית האשליה הזו, בעודנו יודעים, ברמה השכלית, שזו אשליה בלבד.

הוגים רבים בחנו את המודעות מנקודת מבטם שלהם, בגוף ראשון, מתוך פרספקטיבה פילוסופית שעל פיה כנראה לא ניתן לדעת את המתרחש בתודעות של אחרים. ועם זאת, קווין מוכיח כי אנחנו משקיעים לא מעט אנרגיה מנטלית בייחוס מודעות לאחרים. אין לנו ברירה, והעובדה שאין לנו ברירה אמורה לומר לנו משהו על טיבה של המודעות והשימוש בה. אם התפתחנו כך שאנו מזהים מודעות באחרים – ומייחסים אותה בטעות לבורות, לדמויות בסיפורים ולגיבורי סרטים מצוירים – אז למרות מה שנדמה, לא יתכן כי המודעות סגורה וחתומה בתוך ראשינו.

לאחרונה, בעיית המודעות החלה להעסיק את מחקר המוח. כיצד המוח מייצר מודעות? בעידן המחשב, לא קשה לדמיין מכונת חישוב שתוכל ליצור, לאגור ולדווח מידע שלפיו ״אני החיים, אני אדם, יש לי זיכרונות, הרוח קרה, הדשא ירוק״ וכן הלאה. אבל כיצד המוח הופך למודע לטענות אלה? הפילוסוף דייוויד צ׳למרס (Chalmers) טען כי השאלה הראשונה, כיצד המוח מעבד מידע על אודות עצמו והעולם המקיף אותו, היא השאלה ה״קלה״ בנוגע למודעות. השאלה השנייה, כיצד המוח נהיה מודע לכל המידע המעובד הזה, היא השאלה ה״קשה״.

מערכת העצבים של בעלי החיים רכשה את היכולת להעצים את האותות הנכנסים הבהולים ביותר. מן העולם שבחוץ מגיע יותר מדי מידע, ולכן לא ניתן לעבד אותו באותה מידה, ועדיף לבחור את הנתונים החשובים ביותר ולהשקיע בהם עיבוד עמוק יותר

אני סבור כי הקלות והקושי הללו התהפכו. ממדי החישובים במוח ומורכבותם מקשים להדהים על פתרון הבעיה הקלה. איך המוח מייחס לעצמו מודעות, לעומת זאת, זו שאלה פשוטה בהרבה. ולו משום שהיא כרוכה כנראה בהרבה פחות חישובים. במעבדה שלי באוניברסיטת פרינסטון, אנחנו עובדים על תאוריה ספציפית של מודעות ובסיסה במוח. התאוריה שלנו מסבירה גם את המודעות לכאורה שניתן לייחס לקווין, וגם את הפרספקטיבה הישירה, בגוף ראשון, שיש לנו בנוגע לחוויות שלנו. והדרך הקלה ביותר להציג אותה היא לנסוע לאחור בזמן – כחצי מיליארד שנה לאחור.

בתקופה של התרחבות מהירה הקרויה הפיצוץ הקמבריוני, מערכת העצבים של בעלי החיים רכשה את היכולת להעצים את האותות הנכנסים הבהולים ביותר. מן העולם שבחוץ מגיע יותר מדי מידע, ולכן לא ניתן לעבד אותו באותה מידה, ועדיף לבחור את הנתונים החשובים ביותר ולהשקיע בהם עיבוד עמוק יותר. אפילו לחרקים ולסרטנאים יש גרסה בסיסית של היכולת הזו להתמקד באותות מסוימים. אולם עם הזמן השליטה באלה נעשתה מתוחכמת יותר – אנו מכנים זאת ״תשומת לב״. תשומת לב היא שיטה לניהול נתונים, דרכו של המוח לקצוב את משאבי העיבוד שלו. מחקרים גילו כי בעלי חיים רבים משתמשים בה. יונקים וציפורים, למשל, והם התפצלו מאותו אב קדמון לפני כ-350 מיליון שנה, ולכן סביר להניח שתשומת הלב הייתה קיימת כבר אז.

סרטנים

יודעים במה להתמקד. תצלום: רוב לונג

תשומת לב תובעת שליטה. בחקר הרובוטים המודרני קיימת ״תאוריית השליטה״, המלמדת אותנו כי כדי שמכונה, דוגמת המוח, תשלוט במשהו, כדאי שיהיה לה מודל פנימי של הדבר שהיא אמורה לשלוט בו. חשבו על מפקד צבא שעל המפה שלו מסומנים כוחות צבא שונים: אלה מספקים לו ייצוג פשוט אבל שימושי – לא תמיד מדויק לגמרי, אבל קרוב דיו כדי לעזור לו לתכנן אסטרטגיה. באותו אופן, כדי לשלוט במצב תשומת הלב שלו, המוח צריך לעדכן ללא הרף את הסימולציה או המודל של אותו מצב. כמו צבאות הדמה של הגנרל, המודל יהיה סכמתי ולא לגמרי מפורט. המוח ייחס תכונה לעצמו ואותה תכונה תהיה גרסה פשוטה יותר של תשומת הלב. היא לא תהיה מדויקת לחלוטין, אבל היא תכיל מידע שימושי. מהי בדיוק התכונה הזו? כשהמוח מפנה את תשומת לדבר מה X, אנחנו יודעים שהוא מייחס חוויה לאותו X עצמו – את המוּדעוּת לו. למה? כי הדבר עוזר לו לעקוב אחר תשומת הלב שלו המשתנה כל העת.

המודעות היא דגם סכמתי של מצב תשומת הלב שלנו. בשלב מוקדם באבולוציה, אולי לפני מאות מיליוני שנים, המוחות פיתחו מערכת של חישובים שנועדה ליצור מודל כזה

אני מכנה זאת ״תאוריית תרשים תשומת הלב״. בליבה עומד רעיון פשוט מאוד: הרעיון שלפיו המודעות היא דגם סכמתי של מצב תשומת הלב שלנו. בשלב מוקדם באבולוציה, אולי לפני מאות מיליוני שנים, המוחות פיתחו מערכת של חישובים שנועדה ליצור מודל כזה. זה היה השלב שבו ״אני מודע ל-X״ הפך לחלק מאפשרויות החישוב שלהם.

ומה קרה אז? ממש כפי שסנפירים התפתחו לגפיים ולאחר מכן לכנפיים, היכולת להיות מודעים בוודאי השתנתה עם הזמן והחלה למלא פונקציות חדשות. למשל, יכול להיות שתרשים תשומת הלב אפשר למוח למזג מידע רב פי כמה מאשר בעבר. אם אתם עסוקים בתפוח, דגם שימושי של המצב הזה ידרוש ייצוג של עצמכם, של התפוח ושל תהליך תשומת הלב המורכב הקושר ביניכם. אם כך, דגם פנימי של תשומת לב עורך את המידע מתחומים רבים ונפרדים. תוך כדי כך, הוא מעיר פוטנציאל אדיר לביצוע אינטגרציה של מידע, לתפישה של תבניות גדולות יותר, ואפילו להבנה של מערכת היחסים בינינו ובין העולם שבחוץ.

דגם כזה עוזר גם להדמיית מוחות של אנשים אחרים. אנו בני האדם נוטים לייחס זה לזה מצבים מנטליים מורכבים: רגשות, רעיונות, אמונות, תוכניות למעשה. אבל קשה לייחס לאדם אחר פחד מפני משהו, או אמונה במשהו, או כוונה לעשות משהו, בלי שנוכל קודם לייחס לו מודעות למשהו. מודעות, בעיקר יכולת לייחס מודעות לאחרים, היא כנראה תנאי בסיסי לכל יכולת חברתית.

מריה, ישו, מיכאלאנג'לו, פייטה

אנחנו מייחסים לה רגשות מסוימים מאוד: "פייאטה" (1498), מיכאלאנג'לו. בזיליקת פטרוס הקדוש, הוותיקן. תצלום: סטניסלב טרייקוב, ויקיפדיה

למודעות יש תפקיד מרכזי ביכולות החברתיות של האדם המודרני. אנחנו מדמיינים את העולם באמצעות תפישת המודעות. בני משפחה, חברים, חיות מחמד, רוחות, אלים ובובות של פיתומים – כולם מופיעים בפנינו כבעלי תודעה

לא ברור מתי הצטרפה המודעות לארגז הכלים החברתי של ממלכת החיות. אולי לציפורים, שלהן אינטליגנציה חברתית מפותחת, יש יכולת כלשהי לייחס מודעות זו לזו. אולי השימוש החברתי במודעות התפתח מאוחר הרבה יותר, עם האבולוציה של הפרימאטים לפני 65 מיליון שנה, ואולי אפילו מאוחר יותר, כשהופיע הסוג שלנו, ״אדם״, לפני קצת יותר משני מיליון שנה. בכל מקרה, ברור שלמודעות יש תפקיד מרכזי ביכולות החברתיות של האדם המודרני. אנחנו מדמיינים את העולם באמצעות תפישת המודעות. בני משפחה, חברים, חיות מחמד, רוחות, אלים ובובות של פיתומים – כולם מופיעים בפנינו כבעלי תודעה.

אבל עם המבט מבפנים? אותו אור מסתורי של הכרה הנגיש רק לעצמי הפנימי ביותר שלנו? חבר פסיכיאטר סיפר לי פעם על אחד ממטופליו. המטופל סבל מהזיות: הוא חשב שיש לו סנאי בתוך הראש. הזיות משונות מסוג זה קורות לעתים, והמטופל היה משוכנע לחלוטין בקיומו של הסנאי. כשנאמר לו שקיומו של מכרסם בראשו אינו הגיוני ואינו תואם את חוקי הפיזיקה, הוא הסכים, אבל ציין כי לוגיקה ופיזיקה אינן יכולות להסביר את כל המתרחש ביקום.  משנשאל האם הוא חש בקיומו של הסנאי – כלומר האם הוא סובל מהזיה חושית – הוא ענה בשלילה מוחלטת. הוא פשוט ידע שיש לו סנאי בתוך הראש.

אנו יכולים לשאול שני סוגים של שאלות. הראשון טיפשי למדי אבל אדגים אותו בכל זאת. איך יצר מוחו של האיש סנאי של ממש? איך יכולים הנוירונים לייצר ציפורניים וזנב? למה הסנאי אינו נראה בסריקת MRI? האם הסנאי שייך לעולם אחר, שאינו גשמי ואינו ניתן למדידה באמצעות מכשירים מדעיים? זו כמובן צורת מחשבה חסרת הגיון. אין לה תשובה, משום שהיא אינה קוהרנטית.

סוג השאלות השני נשמע בערך ככה. כיצד מעבד מוחו של האיש את המידע כך שהוא חושב שיש לו סנאי בראש? אילו אזורים במוח מעורבים בתהליך החישובי? איזו היסטוריה הובילה לדגם המידעי הזה? האם מדובר בדגם חולני לגמרי או שבעצם מתרחש כאן משהו מועיל?

עד כה, מרבית תאוריות התודעה שבמרכזן המוח התמקדו בשאלות מהסוג הראשון. כיצד מייצרים תאי עצב את קסם החוויה הפנימית? כיצד נובע הקסם הזה מתוך הנוירונים? התאוריה שאני מציע מתעלמת מכל זה. היא עוסקת בסוג השאלות השני: כיצד, ולאיזו מטרה הישרדותית, המוח מייחס לעצמו חוויות סובייקטיביות? את השאלה הזו ניתן לבחון בחינה מדעית, ותאוריית תרשים תשומת הלב מספקת מתאר כללי לתשובה.

סנאי

סנאי. קיים. אולי אפילו מודע. תצלום: אילנור קלימולין

דרך אחת לחשוב על היחסים שבין המוח והתודעה היא לפרק אותם לשתי תעלומות. אני מכנה אותן בשם ״חץ א׳״ ו-״חץ ב׳״. חץ א׳ הוא הנתיב המסתורי המוביל מן הנוירונים אל המודעות. אם אני מביט בשמים כחולים, המוח שלי לא רק קולט את הכחול כאילו אני גלאי גלים אלקטרוני. אני מודע לכחול. האם הנוירונים שלי יצרו את התחושה הזו?

מודעות אינה תחושה לא-גשמית שעולה מן המוח, אלא שיש במוח מערכות ייעודיות המעבדות מידע. מערכים קוגניטיביים יכולים לגשת למידע הזה, לעבד אותו לכדי דיבור ואז לדווח עליו. כשהמוח מדווח על כך שהוא מודע, הוא מוסר מידע מסוים שיושב בתוכו

חץ ב׳ הוא הנתיב המסתורי המוביל מן המודעות בחזרה אל הנוירונים. חץ ב׳ מושך פחות תשומת לב מחקרית מחץ א׳, אבל הוא חשוב באותה מידה. האמת הבסיסית, המדידה ביותר והניתנת ביותר לכימות על אודות המודעות היא פשוטה: אנו בני האדם יכולים לומר שיש לנו מודעות. אנחנו יכולים להסיק שיש לנו מודעות, לבטא את המסקנה בשפה ואז לדווח עליה לאדם אחר. דיבור נשלט על ידי שרירים, והם נשלטים על ידי נוירונים. למודעות – תהא מה שתהא – יש ללא ספק השפעה גופנית מסוימת על הנוירונים, אחרת לא היינו מסוגלים למסור שום מידע על אודותיה. מודעות אינה יכולה להיות מה שלעתים מכונה בשם תופעה משנית (epiphenomena) – תוצר לוואי אקראי שאין לו השלכות גשמיות – אחרת לא הייתי מסוגל לכתוב עליה את המאמר הזה.

כל תאוריה מוצלחת של מודעות חייבת להיות מסוגלת להסביר את חץ א׳ וגם את חץ ב׳. אולם מרבית הניסיונות נכשלים קשות בשני המקרים. נניח שהמודעות היא תחושה לא-גופנית, הילה, תמצית פנימית שעולה איכשהו מן המוח או ממעגל חשמלי מיוחד במוח. תיאוריית ״המודעות הנובעת״ היא ההנחה הנפוצה ביותר בקרב חוקרים. אבל כיצד המוח מפיק את המהות הלא גשמית הזו הנובעת ממנו? ומתמיה עוד יותר, ברגע שהמהות הזו קיימת, כיצד היא משנה גופנית את התנהגות הנוירונים, כך שנוכל לומר שהיא קיימת? תאוריות כאלה שמות על פי רוב את כל יהבן על חץ א׳, ומתעלמות לגמרי מחץ ב׳.

תאוריית תרשים תשומת הלב אינה סובלת מפגמים אלה. היא מסוגלת להתמודד עם חץ א׳ וחץ ב׳ כאחד. מודעות אינה תחושה לא-גשמית שעולה מן המוח, אלא שיש במוח מערכות ייעודיות המעבדות מידע. מערכים קוגניטיביים יכולים לגשת למידע הזה, לעבד אותו לכדי דיבור ואז לדווח עליו. כשהמוח מדווח על כך שהוא מודע, הוא מוסר מידע מסוים שיושב בתוכו. הוא הרי מסוגל למסור רק מידע הנתון לו. כלומר, חץ א׳ וחץ ב׳ נותרים לגמרי בתחום עיבוד האותות. אין צורך להמיר דבר לחומר רפאים, שעולה במחשבה ואז מומר בחזרה אל עולם הסיבות והתוצאות.

מפה, עולם, כדור הארץ

תרשים: זאת לא המציאות, והייצוג לא מדויק, אבל הוא שימושי לנו מאוד. תצלום: לואי הנזל

יתכן שיש מי שתאוריית תרשים תשומת הלב לא תמצא חן בעיניהם. על פי התאוריה, המודעות אינה משהו פלאי הנובע מתפקודי המוח. כשאנו מביטים בצבע הכחול, למשל, המוח אינו מייצג חוויה סובייקטיבית של כחול. למעשה, הוא פועל כמכשיר חישוב. הוא מעבד תיאור ואז מייחס לעצמו חוויה של כחול. התהליך כולו מורכב מתיאורים, מסקנות וחישובים. חוויה סובייקטיבית היא לכן מעין מיתוס שהמוח מספר לעצמו. המוח מתעקש לטעון שיש לו חוויות סובייקטיביות משום שכשהוא ניגש אל המידע הפנימי שלו, הוא מוצא שם את המידע הזה.

המודעות היא דגם של תשומת לב, כמו דגם הצבא של הגנרל על המפה. הצבא האמיתי אינו עשוי מפלסטיק, כמובן. הוא גם לא כל כך קטן ויש לו הרבה יותר חלקים נעים. במובנים אלה, הדגם הוא לגמרי לא מציאותי

אני מודע לכך שהתאוריה הזו אינה ממלאת אותי סיפוק, אבל תאוריה אינה צריכה להיות מספקת כדי להיות אמיתית. ואכן, התאוריה עשויה להסביר עוד מספר מיתוסים שהמוחות מספרים לעצמם. מה עם חוויות חוץ גופיות? האמונה כי ההכרה יכולה להגיח מעיניו של אדם אחד ולגעת באדם אחר? שניתן לדחוף חפצים בכוח המחשבה? שהנשמה ממשיכה להתקיים אחרי מותו של הגוף? אחד ההיבטים היותר מעניינים של תאוריית תרשים תשומת הלב היא שהיא אינה צריכה להתעלם מאמונות עיקשות כאלה. היא אולי תוכל אפילו להסביר את מקורן.

אל תשכחו כי בליבה של התאוריה עומדת הטענה כי המודעות היא דגם של תשומת לב, כמו דגם הצבא של הגנרל על המפה. הצבא האמיתי אינו עשוי מפלסטיק, כמובן. הוא גם לא כל כך קטן ויש לו הרבה יותר חלקים נעים. במובנים אלה, הדגם הוא לגמרי לא מציאותי. ועם זאת, ללא פישוט שכזה, הוא לא יכול היה להיות שימושי.

אם המודעות היא דגם של תשומת הלב, באילו מובנים הדגם מפושט? במה הוא אינו מדויק? טוב, דרך קלה אחת לעקוב אחר תשומת הלב היא להעניק לה מבנה מרחבי – לנהוג בה כאילו היא חומר שזורם מן המקור אל המטרה. במציאות, תשומת לב היא שיטה לטיפול בנתונים המיושמת על ידי נוירונים. היא אינה חומר והיא אינה זורמת. אבל לתאר תשומת לב באמצעות דגם שכזה הוא תכסיס נאה ומועיל. הדבר עוזר לנו לעקוב אחרי מקור תשומת הלב ויעדה. וכך האינטואיציה המדברת על חומר רפאים – על אקטופלזמה, חומר תודעתי המיוצר בתוכנו, הזורם מבעד לעיניים ויוצר קשר בינינו ובין דברים בעולם – נראית הגיונית למדי. המדע נוהג לראות באינטואיציות כאלה תוצאה של בורות, אמונות תפלות או אינטליגנציה לקויה. אולם במסגרת תאוריית תרשים תשומת הלב, הן נתפשות כטעויות פשוטות של חוסר ידע. האינטואיציות הללו נפוצות בתרבויות שונות משום שאנו, בני האדם, מצוידים בדגם שימושי ומפושט של תשומת הלב. הדגם הזה מזין את האינטואיציות שלנו.

אז מהן חוויות חוץ גופניות? אפשר לטעון שהן אינן קיימות, שהן הומצאו על ידי שרלטנים כדי להערים עלינו. אבל אלה חוויות שניתן לעורר במעבדה, כפי שהדגימו לא מעט מדענים. ניתן לגרום לאדם לחוש שמוקד תשומת ליבו מנותק מגופו. עצם קיומן של חוויות חוץ גופניות מאשש את הטענה כי המודעות היא תהליך חישובי, ושניתן להפריע לחישוביות. מערכות במוח אינן רק מעבדות את המידע שקובע כי אני מודע, אלא גם את המסגרת המרחבית, המיקום ונקודת המבט של המודעות הזו. כשנגרמת תקלה בחישובים הללו, משתבשת כל ההבנה שלי את המודעות של עצמי.

קרניים, צל, משקפיים

האם הוא רואה? האם רואים אותו? תצלום: גבריאל ברלטה

והנה לכם דוגמה נוספת: למה יש אנשים שמאמינים שאנחנו רואים באמצעות קרניים שיוצאות מתוך העיניים שלנו? העיקרון האופטי של הראייה מובן היטב ונלמד בבית הספר היסודי. למרות זאת, פסיכולוגים התפתחותיים יודעים כבר עשרות שנים שלילדים יש נטייה טבעית לחשוב להפך, כלומר להאמין שהראייה מתרחשת באמצעות פליטת קרניים מהעין. ולא רק ילדים: מחקר משנת 2002 גילה כי כמחצית מתלמידי הקולג׳ים בארצות הברית חושבים גם הם כי אנו רואים בזכות קרניים הנפלטות מעינינו. התרבות שלנו גם היא עמוסה אזכורים לרעיון הזה. סופרמן משגר מעיניו קרני רנטגן לעבר חפצים כדי לראות בעדם. ״המחסל״ הוא בעל עיניים אדומות נוצצות. רבים מאמינים שהם מסוגלים לחוש חום קל אם מישהו נועץ בהם מבט. למה תיאור לא נכון של הראייה נפוץ כל כך? אולי משום שהמוח מייצר דגם מפושט ושימושי של תשומת הלב, שבו ישנו מין דבר כזה – מודעות – בלתי נראה, בלתי מוחשי, הנובע מתוכנו וזורם אל עבר איזה אובייקט יעד. אנחנו מצוידים מראש ברעיון כזה, לא משום שהוא מדויק מבחינה פיזיקלית אלא משום שהוא דגם שימושי.

רבות מן האמונות התפלות שלנו – האמונות ברוחות ובנשמות ובכשפים מנטליים – צומחות כנראה באורח טבעי מן הפישוטים וקיצורי הדרך שהמוח מבצע כאשר הוא מייצג את עצמו ואת עולמו

רבות מן האמונות התפלות שלנו – האמונות ברוחות ובנשמות ובכשפים מנטליים – צומחות כנראה באורח טבעי מן הפישוטים וקיצורי הדרך שהמוח מבצע כאשר הוא מייצג את עצמו ואת עולמו. אין פירושו שבני האדם לכודים בהכרח במערך של אמונות שקריות. החיווט המובנה במוח אינו מכריח אותנו להאמין באמונות תפלות, משום שעדיין מתקיים הבדל בין האינטואיציות ובין האמונות האינטלקטואליות שלנו. במקרה של הדיבור מהבטן, יתכן שיש לכם תחושת בטן בלתי נמנעת אשר לפיה הבובה שלי מודעת, אבל אתם עדיין מסוגלים להבין שהבובה היא בעצם חפץ חסר חיים. יש לנו יכולת להתעלות אל מעבר לאינטואיציות ולנטיות שלנו.

בוא נבחן את המיתוס – לכאורה – האחרון. אחת השאלות שנשאלו לאורך שנים בנוגע למודעות היא האם יש לה שימוש כלשהו. האם היא רק תופעת לוואי, הצפה לה חסרת תועלת בראשנו, כמו החום העולה מחיבורי החשמל של המחשב? רובנו מבינים – אינטואיטיבית – את התודעה כדבר מה פעיל: היא עוזרת לנו להחליט מה לעשות ומתי. ועם זאת, לפחות חלק מהמחקר המדעי בנושא טוען את ההפך: התודעה אינה עושה דבר. היא אינה אלא הסבר בדיעבד, אשר המוח מספק לעצמו. אנחנו פועלים באורח רפלקסיבי, ואז ממציאים הסבר הגיוני.

תותי יער, תותי בר, פטל

סיבות לבחירה. תצלום: ויליאם פלקר

ישנן עדויות לרעיון בדיעבד הזה. באינספור ניסויים בפסיכולוגיה, אנשים מתומרנים בחשאיות לבחור בחירות מסוימות – לבחור ירוק ולא אדום, להצביע לצד שמאל ולא לימין. כשהם נשאלים מדוע בחרו כפי שבחרו, הם ממציאים הסברים. הם ממציאים סיבות שאין להן שום קשר לאמת, הידועה לעורך הניסוי בלבד, והם בטוחים לגמרי בהסברים המומצאים שלהם. לכן נדמה כי לפחות חלק מן הבחירות המודעות שלנו הן תירוצים בדיעבד. אבל אם המודעות היא סיפור שאנו מספרים לעצמנו, למה אנו זקוקים לה? למה אנחנו בכלל מודעים? למה לא להיות פשוט אוטומטים בעלי יכולת, ללא שכבה נוספת של סובייקטיביות? ישנם פילוסופים הסבורים כי אנחנו אכן אוטומטים כאלה, אבל איננו יודעים זאת.

לייחס מודעות לעצמי, להיות בעל יכולת עיבוד של מידע כזה, הוא הצעד הראשון בדרך לייחוס תודעה לאחרים. ודבר זה, בתורו, מוביל למעבר אבולוציוני מדהים – אל האינטליגנציה החברתית

הרעיון כי התודעה אינה מספקת לנו יתרון בעולם, שהיא בסך הכול הסבר שנועד לגרום לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו, הוא עגמומי להחריד. הוא מנוגד לאינטואיציה של מרבית בני האדם. חלק מהאנשים עלולים לבלבל בין תאוריית תרשים תשומת הלב ובין ההשקפה הניהיליסטית. אבל התאוריה כמעט מנוגדת לגמרי להשקפה זו. אין מדובר בתיאוריה על אודות חוסר התועלת או חוסר הקיום של המודעות, אלא על חשיבותה הגדולה. למה בכלל התפתחה מודעות לדברים? כי יש לה יתרון מעשי. מטרתו של דגם הפלסטיק של מפקד הצבא היא לסייע לכוחות האמיתיים. ממש כך, על פי התאוריה, מטרת המודעות היא ליצור דגם של תשומת הלב שלנו ולשלוט בהתנהגותנו. במובן זה, תאוריית תרשים תשומת הלב אינה חולקת על האינטואיציה הנפוצה: התודעה ממלאת תפקיד פעיל בהנחיית ההתנהגות שלנו. היא אינה רק הילה המרחפת ללא תועלת מעל ראשינו. היא חלק ממערכת הניהול שלנו בפועל.

למעשה, התאוריה אומרת כי פונקציות חשובות ביותר ומורכבות עוד יותר של התודעה מופיעות במהלך האבולוציה, וכי הן מפותחות במיוחד אצל בני אדם. לייחס מודעות לעצמי, להיות בעל יכולת עיבוד של מידע כזה, הוא הצעד הראשון בדרך לייחוס תודעה לאחרים. ודבר זה, בתורו, מוביל למעבר אבולוציוני מדהים – אל האינטליגנציה החברתית. אנחנו חיים כשאנו משוקעים בתבנית של תפישת תודעה. מרבית האנשים חווים את העולם כמלא ודחוס בתודעות אחרות, החושבות, מרגישות ובוחרות ללא הרף. אנחנו יודעים באינטואיציה שלנו מה עשוי להתרחש בתוך התודעות הללו. הדבר מאפשר לנו לעבוד בצוותא: הוא נותן לנו תרבות ומשמעות, והופך אותנו למין מצליח. אנחנו לא כלואים לבדנו בתוך ראשנו גם אם לעתים נדמה לנו שההיפך הוא הנכון.

 

מייקל גרציאנו (Graziano) הוא חוקר מוח, סופר ומלחין. הוא מלמד מדעי המוח באוניברסיטת פרינסטון בניו ג׳רזי. ספרו האחרון Consciousness and the Social Brain  ראה אור ב-2013.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: משקפי מגן במיטת שיזוף. תצלום: mrsmuckers, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מייקל גרציאנו, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על יש לי סנאי בראש

01
פ.ב.

המאמר הזה, כמו מאמרים רבים אחרים, מערבב את המושגים "תודעה", "מודעות" ו-"מודעות עצמית". גם במקור באנגלית (שכותרתו נטולת-הסנאי היא How the light gets out) קיים הבלבול הזה בין consciousness ל-awareness ול-self awareness.

ובלבול נוסף הוא - שהמושגים המילוליים הם נקודת המוצא במאמר הזה ובשכמותו, ולא מה שהמילים מייצגות. כלומר - זה לא שקיים משהו בעולם והמאמר מנסה להסביר מה הוא ולתת לו שם, אלא קיימת מילה בעולם, "תודעה", "מודעות" וכו', ומאמרים מסוג זה מנסים לחצוב מן המציאות תוכן שימלא את המילה.

בלבול בשימוש במושגים מבטיח תוצאה מבולבלת, וזו הסיבה העיקרית לקיומה של "הבעיה" דורות רבים. דיון מסודר, המתחיל מהגדרות ובוחן את שימושיותן בהצגת המציאות האמפירית יגיע למסקנות ברורות שיעילותן גלויה לעין כל עוד לא נתגלו עובדות חדשות, וזאת מבלי להיכנס לסחרור אינסופי.

אבל אז - ממה יתפרנסו דורות של כותבי מאמרים וספרים?