יש על מה להתחרט

התרבות הדוהרת שלנו רואה בחרטה סימן לחולשה וכישלון, קריאת תיגר על קיומו של אל שיודע מה הוא עושה, שאכפת לו. אבל בלי חרטה, איך נלמד מעברנו?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

אני מתחרטת על הכול. החלטות בנות עשרות שנים, דברים שאמרתי, דברים שלא אמרתי, הזדמנויות שהחמצתי, הזדמנויות שניצלתי, רכישות שרק ביצעתי, רכישות שלא ביצעתי, החזרות של רכישות. אני הופכת את כל אלה שוב ושוב במוחי ומחפשת בהם רמזים – למה בדיוק, אני לא בטוחה. אני רק יודעת שמעט מאוד ממה שאני עושה או לא עושה חומק ממנגנון החקירה, שלא נח לרגע. זו פשוט הדרך שאני מעבדת בה חוויות: בספקנות, ובדיעבד. אני כמו נוסעת בזמן, רק שבמקום לנסוע לרומא העתיקה או למהפכה הצרפתית, אני חוזרת שוב ושוב לאתרים הטראומטיים של ההכרעות הגורליות (או לא כל כך גורליות) שלי. אנשים מסוימים חושבים שזו הלקאה עצמית; מבחינתי זהו מאמץ בלתי פוסק לפייס בין האפשרי לממשי – מאמץ להכיר את האני האמיתית. ככלות הכול, אומרים שהבחירות שלנו מגדירות אותנו. כשהייתי בת שש, הרסתי את ה-Etch-A-Sketch החדש של חבר. למען האמת, הוא לא היה חבר שלי – האימהות שלנו היו חברות, ואני לא הכרתי אותו בכלל. הוא היה קצת יותר מבוגר ממני – אולי בן שבע או שמונה – ונראה לי מרוחק ומאיים. הוא גר בבית מודרני עצום, עשוי זכוכית ובטון, עם גרם מדרגות חיצוני שהוביל למרפסת המשקיפה על טרסה ובריכה. הגענו מפרברי ניו ג'רזי לביקור בלימה, עיר מוצאם של הוריי הפרואנים, ואני הרגשתי לא שייכת – ביישנית, מגושמת, זרה, מוזרה. בשלב כלשהו עזבתי את שאר הילדים ועליתי למרפסת להיות לבד עם ה-Etch-A-Sketch, שהילד קיבל לחג המולד כמה ימים לפני כן. בארצות הברית אנחנו נושאים מבט הרחק אל האופק וצועדים צעד נוסף לפנים. יש משהו נשי במידה מחשידה, צרפתי אפילו, במורבידיות מכל סוג שהוא לבדי, אחז בי לפתע דחף לאזן את המכשיר על מעקה המרפסת. עוד בזמן שהרעיון התגבש במוחי, ידעתי שהסיכון גדול הרבה יותר מהגמול המפוקפק, ושאני עוד אתחרט על זה. המחשבות האלה עדיין מילאו את ראשי כשצפיתי במכשיר נופל למטה ומתרסק בחתיכה אחת, אך ברעש מחליא. כשהרמתי אותו, הוא רשרש כמו מארקאס. הכפתורים הסתובבו אבל על המסך לא הופיעו קווים. שמתי את המכשיר בזהירות על כיסא, הלכתי למצוא את אימא שלי ואמרתי לה שיש לי כאב ראש ושאני רוצה ללכת הביתה. נדמה לי שהבעת חרטה היתה תגובה ראויה יותר לכך שהרסתי את המתנה הנוצצת והחדשה שסנטה נתן למארח הצעיר שלי, אבל זה היה דורש מידה של אמפתיה שלא היתה לי כלפיו, אני מתביישת להודות. איפשהו בתוך תוכי, פירשתי את הביטחון העצמי קר הרוח שלו כאדישות ואף בוז, ובמרד הקטן שלי הצלחתי רק לממש את הפחדים הגדולים ביותר שלי לגבי עצמי. בהתקף הניכור וחוסר הביטחון שלי, הפכתי לאדם שנדמה לי שהוא חושב שאני: מוזרה אחת ששברה את הצעצוע החדש שלו. והבטחתי שכך הוא יזכור אותי לעד. בתרבות האמריקאית יש בוז מיוחד לחרטה. היא נתפסת כמפונקת ואי-רציונלית – רגש "חסר טעם". אנחנו מעדיפים רגשות תועלתניים, כאלה שיעזרו לנו לחולל שינוי ולהשלים עם העבר. אין טעם לדוש בדברים עם עצמנו, אנחנו מסכימים. זו הליכה במעגלים. חרטה עומדת בניגוד חריף כל כך לרוח החלוצית – עם אמונתה בנחישות עיוורת ותנועה עיקשת קדימה – עד שהיא כמעט בלתי אמריקאית. בארצות הברית אנחנו נושאים מבט הרחק אל האופק וצועדים צעד נוסף לפנים. יש משהו נשי במידה מחשידה, צרפתי אפילו, במורבידיות מכל סוג שהוא. אם כן, מוטב להתייחס לעבר כאל ארון עמוס מדי: פשוט לסגור את הדלת ולהתרחק. "מה שהיה, היה," אנחנו אומרים. "אין בוכים על חלב שנשפך." לפעמים, שכיחותה של נקודת המבט הזו גורמת לי להתחרט על הנטייה שלי לחרטה. קשה שלא להרגיש רע כשהדרך שבה אתה מעבד חוויות נתפסת כבעיה, או אם פוטרים אותה כבכיינית, חלשה וחסרת טעם. בעודי כותבת את זה, אני מתחרטת שכתבתי את זה כי אני פוחדת שזה גורם לי להישמע יותר נוירוטית משאני באמת. יחד עם זאת, אני חוששת שזה גורם לי להישמע נוירוטית בדיוק במידה שאני, ואני מתחרטת שלא הקפדתי להסתיר את זה. אני מתחרטת על כך שאני מתחרטת כל הזמן, כי לבטח אני מסוגלת לנצל את הדמיון שלי בצורה טובה יותר. בנוסף, אני מתחרטת על כך שאני נאלצת לדבר על החרטות שלי, לא רק בטיפול, אלא גם בארוחת הערב, במגרש המשחקים, בטלפון ובדפוס. בין השאר, אני מתחרטת על הדברים האלה כי אני מודעת מאוד לאופן שבו החרטות שלי נתפסות כשאני מביעה אותן. אני מעוניינת בחקירות מעמיקות של יקומים מקבילים ותוצאות חלופיות. אבל אני זוכה רק לחיוכים עצובי-עיניים, טפיחות עדינות על היד ושיחות עידוד מזדמנות, ואלה לעולם אינם הדברים שאני מחפשת. ההנחה היא שההרהורים האלה נובעים מפגם אישיותי, או טראומה בלתי פתורה, או איזו התניה התנהגותית מפוקפקת. אולי זו תקלה נוירו-ביולוגית, או הרגל רע. וייתכן שכל אלה נכונים, אבל אני חושבת גם שאני מונעת על-ידי שילוב של פרגמטיות וסקרנות. בכל פעם שאני נתקלת בבעיה, או מגלה שאני אכולה בשאלות שאני לא יודעת את התשובה להן, הדחף שלי הוא להרים את מכסה המנוע של ההכחשה והשאננות הרגילות שלי, ולצלול למכשור העדין של העבר בחיפוש אחר האטם שגרם לתקלה שהובילה לפיצוץ החללית. אני מניחה שבמובן מסוים, אני כבר רואה בחרטה משחק דדוקטיבי, ואף על פי שהמשחק הזה אף פעם לא כיפי, הוא יחשוף בסופו של דבר את כל מסתורי החיים. האם זה מה שהתכוונתי לעשות? האם הייתי מסוגלת לצפות את התוצאה הזאת? איך הגעתי לפה? בסתיו של השנה האחרונה שלי בתיכון, אבא שלי ואני טסנו ממדריד, שם גרנו, לבוסטון, כדי לעשות ראיונות לאוניברסיטאות. הקריירה של אבא שלי הידרדרה באותה תקופה, אבל הוא חש מלא תקווה ונינוח, ולכן כשחברת התעופה איבדה את המזוודה שלו, נסענו ישר לקנות לו בגדים ב-Brooks Brothers ואז הלכנו לאכול לובסטר. הריאיון הראשון שלי לאוניברסיטה, שהיה במקרה גם הריאיון הראשון שלי מכל סוג שהוא, היה בהרווארד. לא עלה בדעתי להתכונן אליו באופן מיוחד, קל וחומר לנסות להבין למה עליי לצפות. הסתבר לי שהאדם שמראיין אותי היה מורה בתיכון שלי במדריד 20 שנה קודם לכן. הוא הכיר את המנהל שלי וגם כמה מורים ותיקים. דיברנו על המעבר של ספרד לדמוקרטיה אחרי פרנקו, על האופן שבו נראה כי המדינה מתעוררת משנת חורף בת 40 שנה. דיברנו על קודי לבוש במסעדות ועל פורנו בטלוויזיה. כשהריאיון עמד להסתיים, תקפה אותי לפתע התחושה שפישלתי. בזבזתי את הריאיון בהערות מחוכמות על הפוליטיקה של המכנסיים הקצרים. ואף על פי שהמראיין שידר חיוביות, כשהגיע הזמן לעבוד על טפסי המועמדות החלטתי לחסוך לאבא שלי את 50 הדולר שהיו עלות הגשת הטפסים. ואף אחד מההורים שלי לא אמר לי שום דבר על זה. כן, הייתי יכולה להגיש מועמדות ולקבל דחייה, כמו כולם. אבל לו הייתי מנסה, כנראה שלא הייתי מפשלת את הריאיון שלי 20 שנה לאחר מכן, כשהייתי בין המועמדים הסופיים למשרת עמית. אבל כנראה שגם את זה לעולם לא אדע. אמירות כגון "לכל דבר שקורה יש סיבה," מגנות את הרלטיביזם הניהיליסטי שבמסגרתו חרטה עשויה להוות הוכחה לאקראיות חסרת המשמעות של החיים ספרי פסיכולוגיה פופולארית העוסקים בנושא החרטה, מציעים מרשמים פשוטים לחיסולה, משל היתה וירוס או מאפין. הם פוטרים אותה בכותרות כגון Woulda, Coulda, Shoulda: Overcoming Regrets, Mistakes, and Missed Opportunities (1989), No Regrets: A 10-Step Program for Living in the Present and Leaving the Past Behind (2004), ו- One Month to Live: 30 Days to a No-Regrets Life (2008). לא רק שחרטה נתפסת כאנטיתזה להיגיון, היא גם חריגה רוחנית. אמירות כגון "לכל דבר שקורה יש סיבה," מגנות את הרלטיביזם הניהיליסטי שבמסגרתו חרטה עשויה להוות הוכחה לאקראיות חסרת המשמעות של החיים. חרטה היא חטא, קריאת תיגר על קיומו של אל שיודע מה הוא עושה, שאכפת לו. מה שיש במשותף לשתי תפיסות העולם האלה, פסיכולוגיה פופולארית ודת, הוא צורך עמוק במשמעות וסדר, במערכת או נרטיב שמסבירים את העולם. הרעיון שאולי שום דבר לא קורה מסיבה מסוימת הוא מטריד ביותר מבחינתם של אנשים רבים. בשביל הרציונליסט, החרטה על אירועי או פעולות העבר שקולה להודאה באפשרות המחרידה שקל להיכשל, כמו שקל להפיל כוס משולחן. קבלת החלטות מבוססת-יעדים עושה סדר במה שאחרת יהיה סדרה של אירועים אקראיים, והגשמת היעדים האלה מייצרת את אשליית המשמעות. התפיסה שאומרת כי תמיד עדיף להביט אל העתיד, להביט בחצי הכוס המלאה, לשחרר ולתת לאלוהים לנהל את העניינים, מוטמעת בתפיסות עולם רציונליות ודתיות גם יחד. ובכל זאת, משהו בגישות האלה כלפי חרטה מטריד אותי. לא רק שהן נראות לי מנוגדות לרגש במידה לא אנושית, אלא גם אנטי-אינטלקטואליות. בספרה Regret: The Persistence of the Possible (1993), טוענת המשוררת והפסיכולוגית ג'נט לנדמן שתפיסותינו לגבי חרטה מעוצבות ברובן על-ידי תורת ההחלטות, במיוחד בהקשרה הכלכלי. לפי גישה זו, יש להתנער מהעבר כשמנסים לקבל החלטות באופן רציונלי, כי תורת ההחלטות מניחה שאדם המקבל החלטה הוא רציונלי, מעודכן ומסוגל לבצע חישובים מדויקים. "אם אפשר ליישב בין ערכים ודרישות מנוגדים בעזרת שימוש נבון בניתוח עלות-תועלת," מתארת לנדמן בקצרה את הרעיון הכלכלי הזה, "אז חרטה" – עניין בלתי עובדתי (שעוסק במה שהיה עשוי להיות, אך לא היה) ורגשי (התרחישים החלופיים האלה מציתים בנו רגש) – "מיותרת לחלוטין." להודות בחרטה זה להודות בכשל קודם של שליטה עצמית. "אנחנו שוללים את החרטה, בין השאר, כדי לשלול את האפשרות שאנחנו לוזרים, או שאי פעם היינו כאלה," כותבת לנדמן האי-נוחות שאנו חשים כלפי חרטה, היא כותבת, משקף "אי-נוחות קיומי ביחס לגבולות השליטה העצמית שלנו." הרעיון שלפיו אפשר להבין ולמטב את החוויה וההתנהגות האנושיות על-ידי צמצומן לנתונים, המשיך להתקבע מאז שלנדמן כתבה את ספרהּ. מדי יום קל יותר לדמיין עתיד ללא חרטה; להיות האנשים הטובים, המיטביים ביותר שאנו יכולים להיות כיום, כדי שנוכל להביט לאחור ללא אמביוולנטיות. החיים אינם מסתורין, הם מתמטיקה. כל שעלינו לעשות הוא לנטר את הפרודוקטיביות שלנו, ההוצאות שלנו, הצעדים שלנו, צריכת הקלוריות שלנו. כל שעלינו לעשות הוא לספור כמה חברים ולייקים ועוקבים יש לנו. אשליית השליטה שהכלים האלה מעניקים לנו על כל היבט בחיינו היא רבת עוצמה. תמיד יש משהו שאפשר לעשות היום כדי להימנע מחרטה מחר. להודות בחרטה זה להודות בכשל קודם של שליטה עצמית. "במודלים הכלכליים השוררים בתחום ההחלטות, בני אדם הם "מכונות חישוב" שקובעות את העדפותיהן לפי תועלות והסתברויות," כותבת לנדמן. "אנחנו שוללים את החרטה, בין השאר, כדי לשלול את האפשרות שאנחנו לוזרים, או שאי פעם היינו כאלה." בתרבות שבה הניצחון הוא הכול, שרואה הצלחה כמערכת מכלילה ואבסולוטית, אושר ואף ערך עצמי בסיסי נקבעים על-ידי ניצחונות. לכן לא מפתיע שאנשים מרגישים שעליהם לשלול חרטה – לשלול כישלון – כדי להישאר במשחק. אף על פי שלכל אחד מאיתנו יש צורת הסתכלות אישית על חרטה, טוענת לנדמן, התרבות מקדמת גישה פרגמטית ורציונלית כלפי חרטה, גישה שלא מאפשרת לרגש או להגיגים בלתי-עובדתיים, ואז משלבת אותה עם צורת הסתכלות הרואית, לפיה כל מה שמחמיץ ולו במעט את האידיאל האפלטוני, הוא כישלון. בסביבה כזו, הכחשת הכישלון מקבלת כוחות קסם. היא הופכת לחיסון נגד הכישלון עצמו. הבעת חרטה היא מסוכנת, ממש כך. היא מאיימת למוטט את כל המערכת. כשלנדמן מתחילה לתאר את השימושים האפשריים של החרטה, היא מצטטת את ויליאם פוקנר. "העבר," הוא כתב ב-1950, "לעולם אינו מת. הוא אף אינו עבר." רומנים דגולים, מציינת לנדמן, עוסקים לעתים קרובות בחרטה: בהשלכותיה הרות הגורל של החלטה רעה אחת (נאמר, להתחתן עם האדם הלא נכון, לא להתחתן עם האדם הנכון, או פשוט לתת לאהבה לחלוף על פניך) למשך פרק זמן ארוך. זיגמונד פרויד האמין שמחשבות, רגשות, משאלות וכולי, לעולם אינם נמחקים לחלוטין, אבל אם אנו מדחיקים אותם, הם "[מתפשטים] כמו פטריות באפלה ו[מקבלים] צורות הבעה קיצוניות." הכחשת החרטה, במילים אחרות, לא תעצור את נפילתן של אבני הדומינו. היא רק תאפשר לנו לעצום עיניים ולכסות אוזניים בעת שהן נופלות אחת אחת, עד האחרונה. מסתבר, באופן לא מפתיע, שהחרטות הגדולות ביותר של אנשים קשורות להשכלה, עבודה ונישואין, כי להחלטות שאנו מקבלים בנושאים האלה יש השלכות ארוכות טווח שרק הולכות ומתפשטות. מטרת החרטה אינה לשנות את העבר, אלא לשפוך אור על ההווה. זהו באופן מסורתי עיסוקם של מדעי הרוח. רומנים אומרים לנו שהחרטה מאלפת. והדבר הראשון שהחרטה אומרת לנו (בדומה למקבילהּ הפיזי – כאב) היא שמשהו בהווה לא בסדר. לפני כמה שנים, כשעבדתי במשרה שאהבתי, קיבלתי הצעה למשרה אחרת, עם משכורת גבוהה יותר. למעשה, פערי המשכורת היו גדולים כל כך עד שהייתי משוכנעת שמקום העבודה הנוכחי שלי לעולם לא ישווה אותה. אני לא יודעת על מה ביססתי את הידע הזה, כי מעולם לא עברתי חוויה דומה, אבל כך חשבתי. תהליך הקבלה למשרה החדשה היה חשאי ומלחיץ, ולכן התקשיתי לקבל עצה מאנשים שהיו עשויים לעזור. כשקיבלתי את ההצעה, כן זכיתי לעצה ממישהי שהכרתי בתחום הפיננסי. "אל תבססי את ההחלטה שלך על כסף," היא אמרה. "תחליטי איפה את רוצה להיות ואל תפתחי מלחמה של הצעות מחיר. בסופו של דבר, ינטרו לך טינה על זה." זו הייתה עצה ממישהי שעשתה יותר כסף ממה שאני אעשה אי פעם, שבשבילה כסף – מעבר לרמה מסוימת – נעשה תיאורטי. אבל העצה הזו לא התאימה למצב שלי. אמנם כסף לא היה כל הסיפור, אבל לא היה אפשר להתעלם ממנו. הסכמתי למשרה החדשה, סירבתי לשמוע (באופן מביך) הצעות נגד מהמעסיק שלי, דבר שיצר התמרמרות, ומיד התחרטתי על זה. בסוף היום הראשון שלי הרגשתי כאילו אני באזור הדמדומים והתקשרתי לחברה כבר מהאוטו, בסערת רגשות. "עשיתי טעות ענקית!" אמרתי. היא תפסה פיקוד. "מאוחר מדי עכשיו," היא אמרה. "קיבלת החלטה. מה שהיה, היה." נדרשו לי כמה שנים להבין שזו הייתה העצה הרעה השנייה שקיבלתי לגבי ההחלטה הזו. שתיהן נבעו מדחייה מוחלטת של דברים שקשה לכמת, ואמונה צייתנית בעליונותה של פעולה מהירה ונחרצת על פני אמביוולנטיות, דו-משמעות ורגשות מעורבים. לנדמן טוענת כי בהעדפה הזו של היגיון נטול רגש, בתפיסה הזו שרואה באנשים "מכונות חישוב", אנחנו טועים לחלוטין. הבעיה טמונה בכך שאנו נאחזים באבסולוטים ונופלים בפח שטומנות לנו דיכוטומיות כוזבות. לפעמים אנו מעריכים את המציאות בצורה שגויה, או מיושנת, או לפי אידיאולוגיה מוזרה, או בהתבסס על דיכוטומיות כוזבות כגון היגיון מול רגש, או העבר מול ההווה. רגשות מעורבים הם לא רק מה שעושה אותנו אנושיים, אלא הם מה שעושה אותנו רציונליים באמת. הם עוזרים לנו להבין אמיתות מורכבות בעזרת תהליך דיאלקטי. במקום לשלול את החרטה, עלינו לאמץ את האמביוולנטיות. עלינו לחתור לאידיאל – קרי, להתנהג כאילו קיומו של אידיאל אבסולוטי אפשרי – אך בו בזמן לזכור שהוא לא קיים, שתוצאות הן בעצם אקראיות, ושכל האפשרויות קיימות בעת ובעונה אחת.

קרינה צ'וקנו חיברה את הספר Do You Love Me or Am I Just Paranoid? (2003). AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קרינה צ'וקנו, Aeon.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על יש על מה להתחרט

01
לי

מרתקות ההארות על התרבות האמריקאית, בעיקר בנושא התפיסה החיובית של שליטה עצמית וניטור, והחרטה כמעידה על 'לוזריות'. לי תמיד היה קשה להבין חרטה בדיוק בגלל מה שהיא אומרת במאמר, שמדובר בעצם בעולמות מקבילים, בדדוקציה, ואם מוציאים אבן דומינו אחת (כך אני תמיד חשבתי) מי יודע כמה עוד ייפלו, ותמיד יהיו שם כמה אבנים שאני כן רוצה לשמור.
אבל בסופו של דבר כשהיא כתבה שחרטה לא נועדה לשנות את העבר אלא להאיר את ההווה, הבנתי הרבה יותר. ולמשפט הזה בא לי להריע: "רגשות מעורבים הם לא רק מה שעושה אותנו אנושיים, אלא הם מה שעושה אותנו רציונליים באמת."

02
ערן

במה שלהבנתי את מציעה - לתת לחרטה (כמו לכל דבר) מקום ללא גבולות - יש מחיר דומה מאוד למה שאת יוצאת נגדו - שלילת מקום.

כמו בכל דבר האמת (או היעילות) נמצאת באמצע, באיזון. במקרה של חרטה - איזון בין מבט לאחור למבט קדימה. בין חפירות ונבירות בעבר לבין קבורתו וכיסויו בשטיח.

עצם המילה חרטה קצת מטה לדעתי את האיזון (כנראה מבחינתך הטייה מתקנת) לכיוון החפירות ומתן מקום מוגזם לעבר. אפשר ללמוד מהעבר גם אם משתמשים בחרטה כמי שנועדה להיות נורית אדומה בלוח המכוונים, כן יוצאים להביט תחת מכסה המנוע לפרק זמן סביר*, ומכבים, כן, מכבים אותה, משסיימה את יעודה זה.

*פרק זמן סביר משתנה מאדם לאדם ובין מצבים, אבל כדאי לשאוף אליו ולנסות להגדירו בכל פעם אחרת נהפוך למוסכניקים של חיינו במקום לנהגים של חיינו.

בעולם מורכב ודינמי, המשתנה במהירות, טעויות שבשיקול דעת הן חלק מהחיים. יתרה מכך. הקשר שבין החלטות "נכונות" לכאורה ל"שגויות" הוא בעייתי שכן, ניתן להחליט החלטות "נכונות" ולהצליח או להיכשל; וגם החלטות לא נכונות ולהצליח או להיכשל. אין לי בעיה עם חרטה כל עוד נתן לה את המקום הנכון - במבחן התוצאה תמיד נטעה, והכל הוא חכמה שבדיעבד!