אלכסון קלאסיק כאב בלתי נסבל

האם הכאב הפיזי שחווים בעלי החיים קשה יותר מהכאב שאנו בני האדם חווים, דווקא מכיוון שאין להם את היתרונות הקוגניטיביים שלנו? בניגוד לסברה המקובלת, ייתכן שתודעה עצמית ותודעת זמן מקלות על סבל
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מחקרים רבים בתחומי הפילוסופיה של הנפש, האתיקה והביולוגיה בוחנים את יכולתם של בעלי חיים לחוש כאב ובודקים את טיב הכאב הזה. על בסיס מחקרים אלה, ישנה השקפה רווחת בקרב פילוסופים וביולוגים לפיה דרגות וסוגי הכאב שחיות יכולות לחוות מוגבלים בהשוואה לבני אדם, כך שהחיות אינן חוות מה שניתן להגדיר כסבל. השקפה זו מיוסדת בעיקרה על האמונה שבעלי חיים פחות מתוחכמים קוגניטיבית מבני אדם, ובפרט שלבעלי חיים אין תודעה עצמית ואין תחושה של עבר ועתיד. הרעיון הוא שבעלי חיים אמנם מסוגלים להרגיש את הכאב הפיזי עצמו, אבל אינם יכולים לחוות סבל מסדר גבוה שעשוי ללוות את תחושת הכאב בקרב בני אדם. מהשקפה זו נגזר שכאבם של בעלי החיים פחות נורא מהכאב שלנו. אני אציג גישה שונה להבנת הכאב הפיזי בקרב בעלי חיים: אטען שדווקא אם נקבל את הטענה שלבעלי חיים אין תודעה עצמית או מודעות לזמן, המסקנה היא שדרגה נתונה של כאב עלולה, במובנים מסוימים, להיות קשה יותר לבעלי חיים ממה שנהוג לחשוב, ואף עשויה להכאיב להם יותר מאשר לנו.

פילוסופים וביולוגים רבים מייחסים יכולת תפיסת כאב לבעלי חיים. עם זאת, ישנם פילוסופים שעורכים הבחנה נוגדת-אינטואיציה בין התפיסה של הכאב ובין החוויה המודעת של הכאב. הם טוענים כי ייתכן שבעלי חיים יכולים לתפוס כאב, אבל נבצר מהם להרגיש כאב בפועל. הבחנה מפתיעה זו נקשרת למה שמכונה תודעה מסדר גבוה, משהו שאנו בני האדם ניחנים בו – לכאורה בניגוד לרוב בעלי החיים. לפי תיאוריות של תודעה מסדר גבוה – שאותה ניתן להבין  כצורה בסיסית של תודעה-עצמית – אנו יכולים להיות מודעים למצב תפיסתי נתון, כמו תחושה גופנית כלשהי, רק אם הוא מיוצג בסדר גבוה.

לבני האדם יש בדרך כלל הרבה אינטרסים חשובים מעבר לאינטרס להימנע מכאב, ולכן כאשר נגרם לנו כאב ונפגע האינטרס שלנו להימנע מכאב, השינוי ברווחתנו יהיה קטן יחסית בהשוואה לחיות רבות

דיון בתפיסות שאינן מודעות, אולי נראה מוזר במבט ראשון, אבל הבה נתבונן בדוגמה הבאה: יש בדירתכם מקרר מזמזם, והמוח שלכם תופס את הרעש שהוא משמיע. עם זאת, לעתים אתם שוכחים מקיומו של הזמזום הזה, ובמובן מסוים אינכם שומעים אותו כלל. ברגע כזה, התודעה מסדר גבוה אינה מכוונת לתפיסה הספציפית של המקרר המזמזם, אף על פי שהמוח שלכם ממשיך לתפוס אותו. בדומה לכך, יש פילוסופים שטוענים כי אף על פי שלבעלי חיים יש תפיסות בסיסיות של כאב, נבצר מהם לחוות את הכאב הזה כמו בני אדם, כי בשונה מבני אדם, חסרה להם תודעה מסדר גבוה שהייתה מאפשרת להם להיות מודעים לתפיסת הכאב שלהם ולחוות אותה. פילוסופים אלה אומרים, במלים אחרות, שכאב הוא משהו שבעלי חיים אינם יכולים להיות מודעים לקיומו אצלם.

לפילוסוף פיטר קארותרס מאוניברסיטת מרילנד יש השקפה חלופית בעניין זה. אמנם גם הוא חושב שתודעה מסדר גבוה, שמאפשרת לנו בני האדם לחשוב על התפיסות שלנו, אינה קיימת אצל בעלי החיים. אבל הוא טוען כי למרות עובדה זו, רוב החיות כן חוות כאב מסדר ראשון. הן תופסות את הכאב כממוקם באזור ספציפי בגופם, אף על פי שאינם מודעים לכאב שלהם כתחושה מסדר גבוה. חשוב מכך, לפי קארותרס, תפיסת הכאב מסדר ראשון היא-היא האחראית להיבט הנורא של הכאב. הוא כותב, "נניח שכרגע הלכת יחף בדשא ועקצה אותך דבורה ואתה מרגיש כאב חד […] מוקד תשומת הלב שלך הוא התכונה הנוכחת בכף הרגל שלך, ולא המצב המנטלי שמייצג את התכונה הזאת". לכן, אומר קארותרס, אף על פי שאין לבעלי חיים תודעת כאב מסדר גבוה, רובם בכל זאת חווים את הכאבים שלהם כנוראים. קארותרס מסכם כי חוויה זו של כאב מסדר ראשון, הן אצל בעלי חיים והן אצלי בני האדם, היא זו שצריכה לעורר בנו סימפתיה.

על כל פנים, קבלת העמדה הסבירה שבעלי חיים חווים כאב איננה מיישבת את השאלה כיצד עלינו להתייחס, מבחינה מוסרית, לכאבם של בעלי החיים. וזאת משום שהרבה מחברים חשובים בתחום הפילוסופיה של הנפש טוענים כי יש הבדל בין כאב לסבל, ואף על פי שהם מסכימים שבעלי חיים רבים חווים כאב, הם כופרים בכך שבעלי חיים סובלים או שהם טוענים שבעלי חיים מסוגלים לכל היותר להרגיש צורה מוחלשת של סבל, לפחות בהשוואה אלינו. אף כי ההבדל בין כאב לסבל אינו ברור לגמרי, הפילוסוף דניאל דנט מאוניברסיטת טאפטס מציג את הדוגמה הבאה כדי להמחיש את ההבדל הזה: אם מישהו דרך לך על הבוהן, למרות הכאב העז שאולי נגרם לך, אם אין נזק לרגל לטווח ארוך, הרי שמעשהו של האיש לא פגע בך משום שמשכו היה קצר מכדי להיות משמעותי. אבל, הוא מוסיף, "אם בדריכה על הבוהן הפרעתי לך לשיר את האַרִיָה, ועל ידי כך הרסתי את הקריירה האופראית שלך, זה כבר עניין שונה לחלוטין". בהקשר אחר, הוא דן בסבל בדרך הבאה: "אי אפשר לפטור את הציפייה לסבל ולספיחיו, ואת ההכרה בכך שיש לו השלכות על תכניות החיים שלך ועל סיכויי ההצלחה שלך, כנלווים 'קוגניטיביים בלבד' של הסבל”. מכאן, אנו למדים שכל אלה הם מה שמרכיבים את הסבל. דנט טוען כי כדי להבין את הסבל, עלינו לחקור את חייו של היצור - לא את מוחו. כשמצרפים יחד את כל ההבחנות הללו, נראה כי הסבל מורכב מהסיכול או התסכול של השאיפות והמטרות של היצור הסובל, ומההכרה בתסכול כזה, וכן מהציפייה לו ומהזיכרון שלו.

כעת, עלינו לשאול מהם התנאים שמאפשרים לאורגניזמים לסבול מכאב (נשים בצד סבל שאינו קשור לכאב פיזי, כמו סבל פסיכולוגי שנגרם בגלל מותו של אדם אהוב. סבל מסוג זה אינו חלק מהדיון הנוכחי). לפי דנט, כדי שיצור יסבול, צריך להיות סובייקט או עצמי שהכאב נגרם לו. הוא מאמין שאנו זקוקים לתודעה מהסוג שנמצא אצל בני אדם בוגרים. דנט כותב כי יצורים שאין להם ארגון פנימי מורכב "אינם מסוגלים מטבע בריאתם לשאת את סוגי או דרגת הסבל שאדם נורמלי יכול לשאת". לפי השקפה זו, כדי לסבול מכאב, יצורים צריכים להיות מודעים לכך שהם נושאי הכאב; הם זקוקים ליכולת לצְפות ולזכור כאב; והם צריכים להיות בעלי היכולת להכיר בכך שכאב יסכל את השאיפות או את המטרות שלהם. נוכל לצמצם את הדרישות האלה לשתי יכולות כלליות שנוכחותן הכרחית להתרחשות של סבל: תודעה עצמית ומודעות לזמן.

ראינו כי כמה פילוסופים טוענים שלבעלי חיים אין תודעה עצמית. רבים מהם סבורים כי בשביל תודעה עצמית יש צורך בשפה. יש גם פילוסופים שטוענים כי לבעלי חיים אין תחושת עבר או עתיד מפני שאין להם שפה. הטיעון הנודע של עמנואל קאנט אומר כי כדי שיצור יבצע את החריגה המנטלית אל מעבר לתחושות של ההווה, הוא צריך להיות מסוגל לחשיבה, ומכאן שבעלי חיים לכודים בתוך הווה נצחי, בלי עבר ובלי עתיד.

אני מבקשת לטעון כי העדר תודעה עצמית ותודעת זמן – שני התנאים לקיומו של סבל – עלול להחמיר בפועל כאב פיזי של בעלי חיים, בהשוואה לבני אדם. בעקבות קארותרס, אתבסס על ההשקפה המתקבלת על הדעת שהתפיסה הבסיסית של הכאב היא-היא הצד הנורא של הכאב, אבל אניח גם שרבות מההשקפות שתוארו לעיל נכונות מבחינה זו שיש הבדל בין כאב לסבל, ושבעלי חיים רבים אינם מסוגלים לחוות סבל. חוויית סבל מצריכה תודעה עצמית ותודעת זמן, או תחכום קוגניטיבי, ולצורך הדיון אסכים שלבעלי חיים רבים אין מודעות כזאת. לצורך האנליזה הנוכחית, אצא מההנחה שיש שתי קטגוריות נפרדות של יצורים חיים – מצד אחד בני אדם בוגרים נורמליים ומצד שני בעלי חיים – כלומר, יצורים בעלי תחכום קוגניטיבי ויצורים חסרי תחכום קוגניטיבי – ושאין דרגות ביניים של המודעות לעצמי ולזמן. עם זאת, חשוב לציין שהמחקר מלמד כי להרבה פרימטים ויונקים עילאיים, כמו דולפינים ופילים, יש לפחות צורה בסיסית של תחכום קוגניטיבי ואיזושהי יכולת של מודעות לעצמי ולזמן. זה דיון אמפירי שצריך להקדיש לו מאמר נפרד.

משקל הכאב

חייל אמריקאי מרים משקולות במחנה אימונים של חיל הים. צילום: העמוד הרשמי של חיל הים של צבא ארה"ב, פליקר

חייל אמריקאי מרים משקולות במחנה אימונים של חיל הים. צילום: העמוד הרשמי של חיל הים של צבא ארה"ב, פליקר

ברצוני לדון בשאלת הכאב אצל בני אדם ובעלי חיים במונחים של רווחת האורגניזם. יש לפחות שלוש דרכים לקביעת המשקל או הערך של הכאב ברווחה הכוללת של אורגניזם נתון. ראשית, ובמובן הטריוויאלי ביותר, משקלו של הכאב תלוי במספר האינטרסים האחרים, שכאשר מביאים אותם על סיפוקם הם מרכיבים את הרווחה של האורגניזם. בדרך כלל, ככל שגדלים המספר והמגוון של אינטרסים חשובים באותה מידה או במידה דומה, כך קטן השינוי ברווחתו הכוללת בעקבות סיכולו של אינטרס אחד מן המכלול. שנית, מעמסת הכאב ברווחה הכוללת תלוי במשקל שהיצור עצמו מייחס לכאב. שלישית, משקל הכאב תלוי בעוצמתה של חווית הכאב כשלעצמה.

נפתח בקריטריון הראשון להערכת עומס הכאב כחלק מרווחה כוללת של יצור חי. הדרך אולי הטריוויאלית ביותר לחשוב על משקלו של אינטרס כלשהו היא להעריך את חלקו היחסי ברווחה הכוללת. נתבונן במקרה קיצוני של יצור שהאינטרס להימנע מכאב הוא האינטרס היחיד שלו. אם נפגע באינטרס הזה על ידי גרימת כאב, נקטין את הרווחה הכוללת של היצור לאפס, לפחות לפרק זמן מסוים. אם נתבונן במקרים פחות קיצוניים, נמצא כי לבעלי חיים כמו עכברים או חולדות יהיה מספר קטן של אינטרסים מלבד הימנעות מכאב ומאי-נוחות, כמו למשל מזון, מחסה, וגידול ולדות. לכן גרימת כאב לחיות כאלה תציג שינוי גדול ברווחה הכוללת שלהם. מנגד, לנו בני האדם יש בדרך כלל הרבה אינטרסים חשובים מעבר לאינטרס להימנע מכאב, ולכן, כאשר נגרם לנו כאב ונפגע האינטרס שלנו להימנע מכאב, השינוי ברווחתנו יהיה קטן יחסית בהשוואה לחיות רבות, כשכל התנאים האחרים שווים.

נפנה עכשיו לקריטריון השני להערכת משקלו של הכאב ברווחה של אורגניזם: נראה כי משקלו של הכאב תלוי גם בערך או במשקל שהיצור עצמו מייחס לכאב – משהו שאולי אפשרי רק ביצורים מתוחכמים. אנו בני האדם יודעים כי אנחנו קיימים במרוצת הזמן. המודעות-לזמן מאפשרת ליצור חי לחשוב על מטרותיו וחייו ולהעריך אותם, אבל כדי לעשות זאת, היצור צריך לראות את המטרות השונות ואת שלבי החיים השונים כשייכים לסובייקט רציף אחד. מודעות לעצמנו כקיימים במרוצת הזמן מאפשרת לנו לעסוק בסוג מוכר של החלפת-פרספקטיבה כך שאנחנו מקישים מרגע אחד בזמן ושוקלים את האינטרסים שלנו מנקודות מבט של תקופות שונות בחיינו או ממטא-פרספקטיבה.

בעלי חיים בלי תודעה עצמית ובלי תחושת זמן אינם מסוגלים לבחור לשאת כאב למען אינטרסים לטווח-ארוך, או למען מטרות שנמשכות כל החיים, או למען הערך והמשמעות של חייהם בשלמותם

כך קורה שאנו מוכנים לעתים קרובות לפגוע באינטרסים לטווח קצר ומסדר ראשון, כולל האינטרס למנוע כאב, על מנת לספק אינטרסים לטווח ארוך ואינטרסים מורכבים. למשל, אפילו משהו שגרתי כמו תרגול גופני נמרץ עלול להכאיב, אבל כשאנו דואגים לבריאות או להופעה החיצונית שלנו, אנחנו מוכנים לא פעם להתעלם מהכאב שאנו חווים בזמן התרגול ואחריו. חשבו גם על המנהגים התרבותיים והדתיים הכרוכים בכאב. הללו כוללים את הצורות היותר מחמירות של סגפנות גופנית בנצרות; את ההליכה על גחלים בוערים בהינדואיזם; ואת טקסי המעבר לבגרות למיניהם שכוללים מבחנים מכאיבים להחריד. ויש גם מגוון של פרקטיקות מכאיבות המיועדות להביא תועלת אסתטית, כמו ניתוחים קוסמטיים.

ברור אפוא, שאנו בני האדם, כיצורים מתוחכמים, מסוגלים להתעלם מכאב ומרבים לעשות זאת על מנת להשיג אינטרסים מורכבים ואינטרסים לטווח ארוך. אבל בעלי חיים רבים אינם מסוגלים להתעלם מהכאב שלהם. הן אינטרסים לטווח-ארוך והן אינטרסים מורכבים מצריכים תחושת-זמן-ועצמי מפותחת, ובמיוחד בחינה-עצמית או אינטרוספקציה, וראינו כי מחברים כמו קארותרס ודנט טוענים כי רוב בעלי החיים לא ניחנו בתכונות האלה. בעלי חיים בלי תודעה עצמית ובלי תחושת זמן אינם מסוגלים לבחור לשאת כאב למען אינטרסים לטווח-ארוך, או למען מטרות שנמשכות כל החיים, או למען הערך והמשמעות של חייהם בשלמותם. אין להם פרספקטיבות מסדר גבוה שיש להביא בחשבון. לכן יש לנו יסוד לחשוב כי מידה נתונה של כאב עלולה להזיק לרווחתם יותר ממה שמידת כאב דומה מזיקה לרווחה שלנו.

ייתכן שחלק גדול של האנליזה בנוגע ליכולתם של בני האדם להתעלם מכאב חל רק על כאב מתון יחסית. במלים אחרות, אולי אנחנו יכולים להתעלם רק מהכאב שמופיע לאחר התעמלות או מכאבי ראש. אף על פי שניתן להביא לכך דוגמאות סותרות – חשבו על טקסים תרבותיים ודתיים קיצוניים, ועל כאבים קשים אחרי ניתוח – לא ניתן לבטל את האפשרות שכאב שנמצא מעבר לסף מסוים של מתינות עלול להזיק קשות לרווחתנו.

עוצמת הכאב

זה מביא אותנו לקריטריון השלישי, ואולי החשוב ביותר, להערכת חלקו של הכאב ברווחה הכוללת שלנו: העוצמה של חווית הכאב של היצור, כשלעצמה. עכשיו אסביר מדוע חווית הכאב הנובעת ממידה נתונה של כאב עלולה להיות חזקה יותר וקשה יותר אצל בעלי חיים מאשר אצלנו בני האדם. רבות מהטענות שלי הן ספקולטיביות, ואני מציגה אותן רק כדי להמחיש כי אין זה מובן מאליו שחוויית הכאב שאנו בני האדם מרגישים נוראית יותר בכל המובנים מחוויית הכאב של בעלי החיים.

עכברי מעבדה. צילום מאת Understanding Animal Research

עכברי מעבדה. צילום מאת Understanding Animal Research

רצוני לטעון כי בנסיבות שבהן אנחנו מתעלמים מכאב נוכחי למען אינטרסים לטווח ארוך או אינטרסים מורכבים, בדרכים שזה עתה בחנו, ההתעלמות מהכאב עשויה להשפיע בפועל על עוצמת הכאב. תארו לעצמכם, למשל, שאתם יושבים ליד שולחן הכתיבה וקוראים ספר כשלפתע חברכם נעמד לצדכם, נועץ קצה של מחט ארוכה לתוך וריד בזרועכם וחוזר ושולף אותה. עכשיו תארו לעצמכם שאתם נמצאים בקליניקה של רופא, והוא מבצע את אותו הליך בדיוק. לא קשה לדמיין שהכאב בתרחיש הראשון יהיה חזק יותר. סביר להניח כי הידיעה שבתרחיש השני יש סיבה טובה לנעיצת המחט – שיש כאן, למשל, אינטרס בריאותי לטווח ארוך או אינטרס אחר מסדר גבוה – תקטין את עוצמת הכאב שנגרם על ידי נעיצת המחט. בדומה לכך, מכיוון שלבעלי חיים אין יכולת להאמין שיש להם סיבות טובות לשאת את הכאב, סביר להניח כי הכאב שאותו הם חווים יהיה חזק יותר.

אפילו אם נשים בצד את העיסוק בחישובי אינטרסים בין זמנים שונים, עצם היכולת להבחין בין זמנים שונים מקטינה את עוצמת הכאב. בעלי חיים שיש להם תחושת זמן מוגבלת אינם מסוגלים כנראה להימלט, או לחרוג, מהמצב המנטלי הנוכחי שלהם, כולל מצב נוכחי מכאיב. היכולת לחשוב על העבר מאפשרת לנו להיזכר ולהתנחם בחוויות עבר נטולות-כאב. בדומה לכך, כשאנו חושבים על זמנים לעתיד לבוא אנחנו יכולים להתנחם במחשבה על תקופות עתידיות בלי כאב ולהכיר בכך שהכאב צפוי להסתיים. חיה החווה כאב אולי אינה מסוגלת לזכור זמנים בלי כאב או לדמיין תקופות עתידיות בלי כאב. יתר על כן, תחכום קוגניטיבי עשוי להקטין את שיעור ההתמקדות של אדם בכאב שלו. חשבו על כל אותן פעמים שלא שמתם לב לכאבי ראש, או לכאבי גב, או לפצע כואב עד שהפסקתם לעסוק באיזושהי פעילות, כמו עבודה או צפייה בסרט. לנו יש תחליפים רבים להתמקדות בכאב משום שיש לנו אינטרסים רבים נוספים מלבד מניעת כאב, אבל הקלת כאב בצורה זו אינה זמינה לרוב בעלי החיים.

כאב קשה שנחווה בלי ציפייה או תקווה לסיומו, אפילו אם יסתיים בסופו של דבר, עלול להקטין רווחה של יצור במידה קיצונית, ונבצר מבעלי חיים ללא מודעות לעצמי ולזמן לקוות שהכאב שלהם יסתיים

יתרה מכך, אנו בני האדם יכולים לעתים קרובות לגייס את כוח הרצון כדי להימנע מהתמקדות בכאב שלנו, כמו באמצעות אימוני מדיטציה או פשוט על ידי התרכזות בדברים אחרים. ישנם מספר פילוסופים שטוענים כי רצייה מסוג זה תלויה בתחכום קוגניטיבי ואינה רצייה מהסוג שבעלי חיים כנראה מסוגלים לו. לא זו בלבד, תחושת עצמי מפותחת מאוד מעודדת אינטרסים שאינם מכוונים אל העצמי ומולידה על ידי כך שלל אינטרסים שמקטינים את המיקוד בכאב הפיזי. למשל, אנשים שסובלים מכאב יכולים להתנחם במחשבות על ילדיהם או על עניינים אחרים, כולל תחביבים ותשוקות.

הפילוסוף ברנרד רולין מאוניברסיטת מדינת קולורדו טוען, כי כאב עלול להיות חזק יותר בקרב בעלי חיים שנבצר מהם לצְפות את הפסקתו או לזכור את היעדרו. הוא כותב, "כשכואב להם, כל היקום שלהם הוא כאב; אין אופק; הם והכאב שלהם חד המה". כאשר הכאב מחריד די הצורך, אפילו הידיעה כי המוות הוא סיום עתידי אפשרי עוזרת להקל עליו בקרב בני אדם. יתר על כן, פעמים רבות אנחנו יכולים לצְפות מתי כאב יבוא אל קיצו מכיוון שהכאב הזה, או כאב דומה לו, התרחש בעבר ואנחנו זוכרים את משך החוויה. בעלי חיים בלי מודעות לעצמי ולזמן לא יוכלו לצְפות את הפסקת הכאב או להתנחם במחשבה שהוא יסתיים או עשוי להסתיים. כאב קשה שנחווה בלי ציפייה או תקווה לסיומו, אפילו אם יסתיים בסופו של דבר, עלול להקטין רווחה של יצור במידה קיצונית, ונבצר מבעלי חיים ללא מודעות לעצמי ולזמן לקוות שהכאב שלהם יסתיים.

הקלת הכאב

חשוב לציין כי רבים מהמנגנונים שהצעתי – לאמור, זיכרון, ציפיות, ורגשות מתוחכים כמו תקווה – מאפשרים גם לטעון שהכאב שלנו חזק יותר: שבזמן שכואב לנו, אנו יכולים להיזכר באפיזודות מכאיבות קודמות בחיינו ולא לצַפות או לצְפות שהכאב שאנחנו חווים יסתיים, או לקוות שהכאב יסתיים. אבל אנו מסוגלים לכפות על עצמנו בכוח הרצון להימנע מהתמקדות בכאב שלנו, ואנו יכולים לקוות שהוא יסתיים, מה שמלמד שיש לנו דרכים לרכך את הנוראיות של חווית הכאב שלנו. נראה שלבעלי חיים רבים אין יכולת כזאת.

לא הצגתי הוכחה חד-משמעית לכך שכאב של בעלי חיים קשה מהכאב שלנו, אבל השיקולים שהעליתי מעמידים בסימן שאלה את הרעיון שהכאב שלנו, בתוקף העובדה שאנחנו יכולים לסבול ובעלי חיים רבים אולי אינם יכולים לסבול – עניין שנוי-במחלוקת כשלעצמו – הוא תמיד או לפחות בדרך כלל קשה יותר. אני חושבת שהשיקולים האלה נותנים לנו סיבות נוספות להבין מתי בעלי חיים מרגישים כאב ולהימנע מלהכאיב להם כשאפשר להימנע מכך.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

פרופסור סהאר אכתר מלמדת בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת ורג'יניה שבארה"ב. היא בעלת דוקטורט בכלכלה ובפילוסופיה ומחקריה עוסקים בקו התפר שבין שני התחומים. היא גם מסורה מאוד לחקר שאלות על אודות אחריותינו המוסרית כלפי בעלי החיים. 
המאמר מעובד בהיתר מתוך מאמר מקור שהתפרסם בספר מ-2011: 
“The Oxford Handbook of Animal Ethics”, edited by Tom L. Beauchamp and R.G. Frey

 

© By permission of Oxford University Press, USA

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-4 במרץ 2014

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סהאר אכתר.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

12 תגובות על כאב בלתי נסבל

01
יהל עיני

בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, נהניתי לקרוא מאמר שתומך בצמחונות/טבעונות/זכויות בעלי חיים. אהבתי את טון הכתיבה, את האופן המסתייג שבו הוצגו הדברים ואת הסקירה האוביקטיבית של צורות חשיבה שונות. מסתבר שאפשר לכתוב גם אחרת. (אמירה שנכונה לכל נושא שנוי במחלוקת).
בסופו של דבר אפילו מצאתי את עצמי מסכימה עם הטיעון הכללי שהועלה, למרות שהפסקה האחרונה מזמינה המשך דיון מול פילוסופיה של שופנהאואר לגבי היכולת של האדם להשפיע על רצונותיו בכוח הרצון של עצמו. אבל זה עדיין לא גורע מכוחו של הטיעון כפי שהוצג פה. בהחלט חומר למחשבה.

03
ד״ר רובי תל-ארי

מניסיוני בטיפול בבעלי חיים במהלך 25 השנים האחרונות, הייתי מציע לפילוסופיה להביט לרגע קט מחלון הקתדרה אל עבר הטבע שסביבם.

תודעת זמן : בני-אדם נגועים בחוסר הבנת זמן, מכיוון ועולם החושים שלנו מוגבל לראיה בינונית ,שמיעה והרחה חסרי-ערך ורק יכולת המגע שלנו - מעולה! , לכן אין לנו יכולת קליטה של מרבית תשדורות הטבע שסביבנו כולל גלים מגנטיים ושינויים ברומטריים -יכולות הנמצאות אצל מרבית היצורים הנקראים ״ירודים״ דוגמת נמלים , צבים או ציפורים, אשר מסוגלים להגיב מראש לסערות, שינויי טמפרטורה ואף אסונות טבע תוך שהם משתפים את סביבתם במידע זה . רק לדוגמה אביא את תופעת הנדידה של חסידות מאירופה לאפריקה המתחילה כארוע מיידי-כל החסידות באירופה מתחילות בנדידה כמעט באותו היום- בלא שום צורך בתקשורת מתוחכמת - המידע הזמין לחסידות-אינו זמין לאדם- תודעת הזמן של האדם לוקה בחסר גדול!

מודעות עצמית- יכולתן של האדם לפתח תודעה , הינה יכולת נרכשת הדורשת חינוך ומושפעת מגורמים סביבתיים, ״מלאי״ האינסטינקטים האנושיים הוא דל יחסית , בעלי חיים נחלקים לכאלה בעלי מודעות אינסטנקטיבית ולכאלה הנדרשים בהליך למידה בכדי לפתח יכולות קוגניטיביות, האדם נמצא בהחלט במקום אמצעי ביכולותיו הקוגניטיביות- יכולותיהם של דולפינים וליוויתנים לבצע תקשורת בין אישית תוך מסירת אינפורמציה מורכבת ומדוייקת בטווחים של אלפי קילומטרים בתדר נמוך, יכולותיהם לשמור על מבנה חברתי וסדר חברתי בו לכל פרט יש חשיבות רבה, הן תכונות מעוררות השתאות , אולם אם ניקח את המורכבות של התודעה לרמת התפקוד האינסטנקטיבי של יצורים ״ירודים״ דוגמת דגים- ראו להק של סרדינים המותקף בידי ברקודה או כריש ומסוגלים לשנות את כיוון תנועתם- בחטף, בלא שום התנגשות בין הפרטים השונים בלהק, כמו היו ישות אחת ומגובשת למרות שמרביתם נוצרו מהורים שונים.

תודעת הכאב- היש לפילוסוף מושג קלוש על עוצמת הכאב הנגרמת ללביאה בעת מרדף והכנעת אנטילופה לקרקע בעת ציד? וזה ארוע החוזר על עצמו מדי מספר ימים !
אני הייתי שמח לאפשר לכל מדעני הקתדרה לנסות לבדוק את חום גופו של חתול אשר סובל מכאבי גב- רק עצם המראה של המדחום המתקרב לגופו- גורם לו לתגובה מאוד יעילה- המעבירה את הכאב ישירות למדען המסוקרן.

בני אדם במחקריהם ובאיטיות מחשבתם יצרו עולם מושגים יהיר ומתנשא, המחשיב את האדם כיצור הממוקם מעל הטבע- לכאורה יצור אשר כח המשיכה עובד עליו שונה מאשר על יצורים אחרים, הגישה המופרכת הזו , מובילה ללגיטימציה של האדם להרוס בכל כוחו את הטבע שסביבו- כי הרי העולם נוצר בכדי לשרת אותנו !
גישת הפילוסופיה התאורטית לגבי מחשבה ותחושה, מוגבלות לעולם מושגים אנושיים אשר מוגבלים לתקשורת האנושית אשר מוגבלת לשפה! בעלי חיים משוחחים רבות בינם לבין עצמם כולל תקשורת בין מינים שונים , הם לא משתמשים באנגלית לצורך כך.
הייתי מציע לכל הספקנים להתבוננן היטב בתמונות של הצונאמי שארע באינדונזיה בשנת 2004, לא תראו שם כלבים - גם לא חתולים- לא ציפורים ולא פילים- לא נמלים ולא ג׳וקים , רק יצור אווילי אחד עמד על החוף והתבונן בגלים המגיעים לשטוף אותו- יצור בעל מודעות ותודעת כאב- בעל תודעת זמן בלתי מוגבלת - יצור מטופש לחלוטין שגם אני משתתף בטיפשותו.
שלכם במחשבה שנייה - ד״ר רובי תל-ארי = וטרינר

    04
    ניר

    הפילוסופיה כבר הביטה החוצה אל הטבע שסביבה ונתנה דעתה על הבעיתיות של היסמכות על ידע תיאורטי והעדר חווית הדבר אותו מבקשים לדעת בחקר בעיית הקוואליה- תחושת החוויה (או תודעת החוויה) http://plato.stanford.edu/entries/qualia/

    ראה את טיעון העטלף ואת "מה שמרי לא ידעה". בטיעון העטלף הצביעו על העדר היכולת לדעת כיצד העטלף מרגיש בשימושו בחוש הסונר, על אף הבנה תיאורטית כיצד חוש זה פועל. כלומר, אין יכולת לדעת איך יצור אחר חווה חוויה, גם אם יש לנו יכולת (או לכל הפחות, יומרה) לפרק את החוויה למרכיבים ולהסבירה. אין תחליף לחווית החוויה.
    ב"מה מרי לא ידעה" http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A8_%D7%A9%D7%9C_%D7%9E%D7%A8%D7%99 נשאל אם "מרי" חיה כל חייה בחדר אפור ולמדה את כל מה שיש לדעת על מדעי התפיסה והצבע ויום אחד היא תצא מן החדר ותראה למשל, פרח אדום, האם היא תלמד משהו חדש. אינטואיטיבית נראה שכן. שגם אם 'מרי' למדה את אורך הגל של הצבע "אדום" ולמדה כיצד העין תופסת את צבע זה, כאשר היא לראשונה תפגוש בדבר צבוע אדום- היא תקבל איזה ערך מוסף- יש בחוויה משהו שחורג מן הידע התאורטי אודותיה.
    בשני ניסויי מחשבה אלה מבקשים לשכנע שאין תחליף לחווית הדבר עצמו...

    05
    גילה

    המאמר מרתק, והתגובה הזו נראית לי לא קשורה לדיון. גם אם יכולת החישה של חיות רבות משוכללת יותר, והאינסטינקטים שלהם חדים יותר - זה לא אומר דבר על התודעה שלהם. יש בתגובה בילבול בין תודעה לחישה ולאינסטינקטים. אם נעשה אנלוגיה למכשירים - ישנם מכשירי מדידה מדוייקים הרבה יותר מאדם או כל חיה, ובכל זאת אנחנו לא דואגים לסבל שלהם או לרווחתם הנפשית אם הם מתקלקלים.

06
ד״ר רובי תל-ארי

הבעיתיות אליה אני מכוון, מוגדרת בעצם החקר הפילוסופי של חוויה !, הפילוסופיה טוענת לחוויה סוביקטיבית או אובייקטיבית המוגדרת באמצעות מלל- כלומר חוויה נדרשת בשפה- ומכאן מכיוון ורק אנו יודעים לתקשר בכתב- הרי אנחנו חווים חוויות משוכללות יותר מיצורים שאינם כותבי שפתנו, זו הבסיס לטענה השגויה לדעתי של חקר החוויה: האם ניקח כדוגמה את סך התחושות הנלוות למצב בו אנו מתבוננים בשקיעת השמש, חוויה החוזרת על עצמה בכל יום, אך עוצמתה משתנה בכל יום והיא משותפת למספר בעלי חיים כולל האדם, האם החוויה שונה כאשר נתאר אותה בשפתנו לעומת התחושה שנחוש בלא המלל הנלווה? אני טוען שלא! המלל מסייע לנו להעביר את התחושות, ובמרבית המקרים הוא מוגבל ביכולתו לעומת עצמת התחושה. אצל בעלי חיים, התחושות אינן מועברות בכתב- אך שפתם עשירה מיכולת האדם להבין!, עצם הצורך שלנו בהגדרות מילוליות לחוויות הינן מגבלה ולא יתרון.
ראה מקרה ״מרי לא ידעה״ באם תבחן את גלי המוח של מרי בעת שראתה לראשונה בחייה פרח אדום, בעוד שתבחן את אותם גלי מוח כאשר היא נדרשת לתאר במלל את חוויתה , עוצמת הגירוי לתחושות הרבה יותר גבוה מאשר לביטוי המילולי.
גם בהבנת חקר הכאב יש לנו תובנות הקשורות לפעילות פיזיולוגית - האדם העומד בפני ריצה של 20 ק״מ יודע כי הכאב יגיע- האימונים החוזרים מאפשרים לאצן ״לחבק״ את הכאב, כך אצל בעלי חיים-כל פעילות פיזית מאומצת מלווה בכאב, הכאב הינו שידור של מגבלה ועוצמתו מגדירה את המגבלה. בעלי חיים יודעים מכאובים ודרכם לבטא זאת שונה בין מין למין ובין פרט לפרט, לנו אין שום יתרון או חיסרון בחווית כאב, פרט ליכולת האנושית לברבר על זה.

07
שחק

מאמר מצוין, תודה רבה!!

בעיניי, הנחות מוצא מוטות הן שאחראיות להטיה של המסקנה. לדוגמה:
"כאב קשה שנחווה בלי ציפייה או תקווה לסיומו, אפילו אם יסתיים בסופו של דבר, עלול להקטין רווחה של יצור במידה קיצונית, ונבצר מבעלי חיים ללא מודעות לעצמי ולזמן לקוות שהכאב שלהם יסתיים"
האם התקווה שהכאב יסתיים או הידיעה כי הוא אכן עומד להסתיים מסייעות בהקטנה או הגדלה של רווחה בזמן שכואב לנו? האם אי מודעות לעצמי, בפרט כאשר אני חווה כאב, אינה אלא משכך כאבים עצמתי מאין כמותו?
דוגמה נוספת:
"מכיוון שלבעלי חיים אין יכולת להאמין שיש להם סיבות טובות לשאת את הכאב, סביר להניח כי הכאב שאותו הם חווים יהיה חזק יותר"
אם בעלי החיים אינם מאמינים שיש סיבה טובה לשאת כאב, הרי שהם עשויים שלא לשאת אותו כלל, ודאי שלא לאורך זמן אם יש אפשרות אחרת בידם. עצם העובדה שאין להם לאן לברוח מהכאב של עצמם אינה מובילה למסקנה שהכאב אותו הם חווים יהיה דווקא חזק יותר.

08
תות ענח רק קצת

בהיעדר תודעה, לחיות נחותות יוצר כמו חיידקים או ג'וקים- פשוט יהיה מגוחך להגדיר כאב כסבל. בערך כמו לומר שאבן סובלת כשהיא נשברת לשתיים

10
אסנת

אולי נזכור שאנחנו פשוט לא יודעים ושלא אחראי לדבר על חיות נחותות. אנחנו יודעים מה זה סבל, וכדאי לזכור שגם אנחנו חיות. הכותב לפחות מוביל אותנו לשים לב לזה, עניין חשוב. קצת צניעות לא תזיק לנו.

11
יאיר

תשובתי לשאלה בכותרת: אולי כן ואולי לא...
לדעתי אנחנו לא יודעים וכנראה גם לא נדע את התשובה מהסיבה הפשוטה שחיות לא מדברות ולכן אי אפשר לתקשר איתן ואי אפשר להבין מה עובר עליהן.
כל השאר זה ניחושים חסרי ביסוס שלא באמת מוסיפים משהו לידע האנושי...

גם אם תחבר חיה מסוימת למכשיר מדידה ותמדוד ערך פיזיולוגי כלשהו, עדיין לא ניתן לדעת מה החיה באמת מרגישה או לא מרגישה ומה החוויה שלה ברגע המדידה (חיובית / שלילית וכו').
בנוסף אנחנו הרבה פעמים מאנישים את החיות כשבפועל לא ברור אם תחושות שלהן בכלל קרובות או דומות לתחושות שלנו

12
סימונה מרגוליס

בעלי חיים ודאי וודאי מתקשרים. אפשר לתקשר איתם היטב, עם רק מתאמצים ללמוד את שפתם. ואפשר לחלוטין לדעת מה עובר עליהם. יש צורך לשם כך במעט ענווה, מעט מאמץ ומעט רצון לראות את האחר שמולנו.