כבוד במינוס

אי-שוויון כלכלי ופערים אדירים בהכנסה הם עניין מטריד והרסני. אך יש אי-שוויון חמור לא פחות, המאיים על המרקם החברתי כולו. כיצד מאזנים את כלכלת הכבוד?
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

בסוף 2017 השיקה רשות התחבורה של העיר וושינגטון וסביבתה קמפיין פרסומי חדש. הרשות לא ניסתה למכור דבר, אלא ביקשה דבר מה בשם נהגי האוטובוס שלה, דבר מה שחברות ליברליות זקוקות לו כדי לפרוח, דבר מה שבלעדיו לא ניתן לכונן שוויון חברתי, דבר מה שמצוי כיום במחסור: כבוד.

בכל אחת מהמודעות שהיא פרסמה מופיעה תמונתם של נהג או נהגת אוטובוס לצד כמה מילים על אודותיהם, לדוגמה: "אמא. חברה. נהגת מטרובאס" – ואחר כך בקשה אישית: "אני מקווה שתראו את כל הפנים השונים שלי ותכבדו אותי, כמו שאני מכבדת אתכם".

הקמפיין הזה בא בתגובה לעלייה חדה במספר נהגים ונהגות של אוטובוסים שהותקפו מילולית וגופנית במהלך 2017. נוסעים חבטו בנהגים, ירקו עליהם, צרחו עליהם. באחת התקריות האלה, נוסעת השליכה כוס מלאה בשתן שלה (שאותה מילאה תוך כדי נסיעה) על הנהג. היקף פציעות העובדים בקיץ 2017 היה גבוה ב-50 אחוז מהיקף הפציעות בקיץ 2016.

אוטובוס, מטרו, וושינגטון

אוטובוס בוושינגטון: חשמלי לגמרי, אקולוגי ונוצץ אבל מי שם לב לנהג/ת? תצלום: מריו סשנס

קמפיינים ציבוריים ביקשו להזכיר לציבור שהנהגות והנהגים באוטובוסים הם בני אדם – השכנים שלהם, בני המשפחה שלהם, החברים שלהם, אנשים שיש להם הרבה מאוד במשותף איתם

היו גם תגובות מעשיות להתפתחויות האלה, בהן התקנת מסכי מגן חזקים יותר, אטימת תאי הנהגים והגברת הנוכחות המשטרתית באוטובוסים. אבל הקמפיין הפרסומי (כמו קמפיינים מקבילים בלונדון) ניסה לגעת בשורש הבעיה: מערכת היחסים בין הנוסעים לנהגים. לשם כך קורא הקמפיין לשוויון – לא במשאבים, אלא בכבוד. כפי שאמרה לי דוברת מטעם הרשות, המטרה היא "להזכיר לציבור שהנהגות והנהגים שלנו הם בני אדם – השכנים שלהם, בני המשפחה שלהם, החברים שלהם, אנשים שיש להם הרבה מאוד במשותף איתם".

האתגרים הניצבים בפני נהגי אוטובוס בערים גדולות הם רק מקרה פרטי של תופעת אובדן הכבוד ההדדי, המשקפת ומחזקת את המגמה של החרפת הקיטוב, האי-שוויון והשבטיות בחברה.

כשמדברים על אי-שוויון כיום, מדברים לרוב על הפן הכלכלי. רמת ההכנסות ורמת העושר הן מדדים נוחים למדידת הפער בין העשירים לכל השאר. אבל ישנו אי-שוויון עמוק הרבה יותר, שאינו נובע ממחסור במשאבים, אלא ממחסור בכבוד. אולי אתם הרבה יותר עשירים או הרבה יותר עניים ממני, אבל אם נתייחס זה לזה בכבוד הדדי, מערכת היחסים הבין-אישית שלנו תהיה שוויונית.

חברות שבהן מתקיים שוויון מסוג זה הן חברות שבהן שורר כבוד הדדי, ושבהן – כפי שאמר הפילוסוף פיליפ פֶּטיט (Pettit) ב-2010, בהתייחסו לשורה של ג'ון מילטון – "אנשים חופשיים... יכולים להביע בחופשיות את דעתם, לצעוד בראש מורם בין חבריהם בני האדם, ולהישיר מבט זה אל זה".

בראש מורם. להישיר מבט. זה לב העניין. אם אני משפיל מבט בהכנעה, אני מציב את עצמי בעמדת נחיתות. עבדים שחורים שהעזו להביט בעיני בעליהם הסתכנו בהלקאה בעוון "חוצפה". אם אנו רואים בעצמנו נעלים על בני אדם אחרים, אנחנו "מביטים בהם מלמעלה" – וסביר להניח שהם יבחינו בכך. וגם אם אנו בסך הכול לא מקפידים להישיר מבט אל אדם אחר – נהג האוטובוס למשל – אם אנחנו פשוט לא מסתכלים לו בעיניים, אנחנו עלולים להחמיץ את עצם אנושיותו, את הזהוּת המוסרית שלנו, את השוויון היסודי השורר בינינו. ובמקרה כזה, אנחנו עלולים להטיח בו עלבון, או לעשות לו משהו גרוע הרבה יותר.

כבוד, שוויון, הושטת יד, להסתכל בעיניים

כבוד ושוויון: להושיט יד, להישיר מבט. תצלום: אדם מרקוצ'י

כשמבטינו נפגשים, אנחנו שווים. פגישת המבטים הזאת דורשת כבוד הדדי ומשקפת כבוד הדדי, וזאת הסיבה שכואב לנו כל כך כשמתייחסים אלינו בחוסר כבוד בפומבי

כשמבטינו נפגשים, אנחנו שווים. פגישת המבטים הזאת דורשת כבוד הדדי ומשקפת כבוד הדדי, וזאת הסיבה שכואב לנו כל כך כשמתייחסים אלינו בחוסר כבוד בפומבי. ב-2016 התייחסה הילרי קלינטון למחצית ממצביעי דונלד טראמפ ואמרה שהם "חבורה בזויה", נגרם נזק גדול כתוצאה מחוסר הכבוד הבוטה שלה למיליוני אמריקנים, אזרחים כמוה. ובכלל לא משנה שהיא דיברה על קבוצה ספציפית מאוד (תומכיו ה"גזעניים, סקסיסטים, הומופובים, שונאי זרים, איסלאמופובים" של טראמפ), או שהביטוי שהיא השתמשה בו הוצא מהקשרו לפני שהתגלגל ברחבי תיבות התהודה של הרשתות החברתיות. המילים שלה אוששו תחושה ששררה בקרב אמריקנים לבנים ממעמד הפועלים: שהאליטה מביטה בהם מלמעלה. זאת בשעה שטראמפ דיבר איתם, לכאורה, בגובה העיניים.

אמרטיה סֶן (Sen), כלכלן ופילוסוף הודי, טען שכל אחד מאיתנו הוא בעד סוג כזה או אחר של שוויון, אבל השאלה האמיתית היא "שוויון במה?" (1979). יחס שוויוני, המתבסס על שוויון בכבוד, שונה משני סוגים אחרים של שוויון: שוויון בסיסי, כלומר שוויון בזכויות המשפטיות; ושוויון חומרי, כלומר שוויון במשאבים.

השוויון הבסיסי - המכונה לעתים שוויון עמוק או שוויון מוסרי –  הוא התשתית לזכויות האדם, וזכויות האדם, מעצם הגדרתן, חלות על כל אדם ללא תנאי. בספרו One Another’s Equals (משנת 2017), הפילוסוף הניו זילנדי ג'רמי וולדרון (Waldron) מדגיש את חשיבותו של השוויון הבסיסי באמצעות שורה שהוא שואל מהתפילה האנגליקנית למען "כל סוגיו ותנאי חייו של האדם". הוא טוען ש"אנו מאמינים שיש רק סטטוס סוּגי אחד – סוג אחד של בן אדם", גם אם אנשים מתקיימים בתנאי חיים שונים, למשל מבחינה כלכלית. להתייחס אחרת לאדם מכיוון שהוא אישה, או משום שעורו כהה – הרי זו סתירה של העיקרון הזה.

אבל שוויון בסיסי אינו מבטיח שוויון בין-אישי המבוסס על כבוד, ואף אינו מחייב אותו. אני יכול להגן על זכותו של פושע למשפט הוגן בלי לראות בו אדם השווה לי במובן רחב יותר ולכבד אותו בהתאם. אם כך, שוויון בסיסי מספק לנו שוויוניות משפטית צרה למדי.

בניגוד לשוויון הבסיסי ולשוויון החומרי גם יחד, השוויון הבין-אישי מתגבש בין אדם לאדם, במסגרת מערכות היחסים שלנו זה עם זה

שוויון חומרי לעומת זאת, מתמקד בהיבט השני שוולדרון מתייחס אליו – "תנאי חייו" של האדם. הפעם הדבר נמדד במשאבים, ובעיקר משאבים כלכליים. שיח שוויון הזכויות מתמקד בטיעונים המנסים להצדיק חלוקה מחודשת של משאבים בין אדם א' לאדם ב'. אבל אין שום התייחסות למערכת היחסים בין אדם א' לאדם ב'. בניגוד לשוויון הבסיסי ולשוויון החומרי גם יחד, השוויון הבין-אישי מתגבש בין אדם לאדם, במסגרת מערכות היחסים שלנו זה עם זה. הוא נובע מתוך "יחסם המתמשך של אנשים זה לזה בשגרת היומיום", אם לצטט את הפילוסוף הפוליטי המרקסיסט ג'רלד כהן (Cohen), שכתב את המילים הללו בספרו If You’re an Egalitarian, How Come You’re So Rich? ("אם אתם דוגלים בשוויון זכויות, איך אתם עשירים כל כך?", משנת 2001).

הוורד צ'נדלר כריסטי, סצנה בחתימה על חוקת ארצות הברית

האמינו בחירות, שוויון וערכים רפובליקניים, ורבים היו עשירים וגם בעלי עבדים: "סצנה בחתימה על חוקת ארצות הברית", הווורד צ'נדלר כריסטי (1940). תצלום: ויקיפדיה

שוויון בין-אישי נטוע במסורת הפילוסופית המכונה רפובליקניזם אזרחי, העוסקת בתפישות של חירות חברתית ושוויון אזרחי. המסורת הזאת מחזירה למרכז הבמה את התפישה הקדם-ליברלית, שלפיה חירות היא מעמד המקנה לאדם עצמאות ומשחרר אותו מרצונו השרירותי של הזולת. ללא עצמאות מסוג זה, הניתנת לכל האזרחים במסגרת קהילה של שווים, אי אפשר להשיג חירות אמיתית. מערכות יחסים בלתי שוויוניות גורעות מהכבוד שלנו לעצמנו ולאחרים.

יש קשר הדוק בין כבוד עצמי וכבוד הדדי. אם הזולת אינו מכבד אותי, קשה לי לכבד את עצמי, ולהיפך. זאת הסיבה של שהפילוסוף האמריקני ג'ון רולס (Rawls) מנה את הכבוד העצמי כאחד הטובין הבסיסיים בספרו A Theory of Justice (משנת 1971). קשה מאוד לפתח כבוד עצמי כאדם שאינו לבן בחברה גזענית, שבה אזרחים אחרים רבים אינם מכבדים אותי – ואף על פי כן זה חיוני. אם כך, שוויון בין-אישי מחייב שילוב של עצמאות (למען כבוד עצמי) וקבלת האחר (למען כבוד הדדי).

שלושת סוגי השוויון האלה – הבסיסי, החומרי והבין-אישי – הם שונים, אך בה בעת הם מחזקים זה את זה. לדוגמה, שוויון בין-אישי הוא לרוב תנאי קודם הכרחי לחקיקת חוקים המבטיחים שוויון זכויות. כשאמריקנים שחורים נתפשו כנחותים במהותם, כלומר כשכל אדם שחור נחשב נחות בהכרח מכל אדם לבן, היה קל ללבנים לשלול מהם זכויות בסיסיות. ברגע שאנשים מתחילים להתייחס זה לזה הלכה למעשה כאל שווים ברמה האישית, נפתח הפתח לזכויות משפטיות, ולרוב הן אכן באות במהרה. התמיכה בנישואים חד-מיניים, למשל, התעצמה בראש ובראשונה אצל אמריקנים שיש להם חברים או קרובים הומואים או לסביות.  בספרה Loving: Interracial Intimacy in America and the Threat to White Supremacy (משנת 2017), מסבירה חוקרת המשפט שריל קאשין (Cashin) שמערכות יחסים עם אנשים בשר ודם עשויה לחולל שינוי בתפישות גזעניות מופשטות. שוויון בין-אישי מעודד שוויון מסוגים אחרים.

מעל לכול, ייתכן שיש קשר בין שוויון בין-אישי לבין חלוקה מחדש של המשאבים, זו שבלעדיה לא ייתכן שוויון חומרי רב יותר

מעל לכול, ייתכן שיש קשר בין שוויון בין-אישי לבין חלוקה מחדש של המשאבים, זו שבלעדיה לא ייתכן שוויון חומרי רב יותר. ההתנגדות להעלאת גובה המסים והקצבאות תהיה כפי הנראה קטנה יותר אם ישרור כבוד הדדי רב יותר בין אלה שמשלמים את מירב המסים לאלה שמקבלים את מירב הקצבאות. אמפתיה היא בסיס איתן יותר לצדק חברתי מאשר סימפתיה, כפי שאומר וֶס מוּר (Moore), העומד בראש ארגון "רובין הוד" למאבק בעוני בניו יורק.

עוני חריף אף עלול לפגוע בכבוד העצמי, כיוון שהוא מונע מהאדם גישה לטובין שבלעדיהן אי אפשר להימנע מהסטיגמה, כפי שטען אדם סמית ב"עושר העמים" (1776). סמית נתן את דוגמת חולצת הפשתן, שבלעדיה "עובד ראוי לשמו יתבייש להופיע בפומבי".

בנגלדש, אישה, זקנה

אישה בבנגלדש. בזכותה ובזכות צאצאיה יש לנו בגדים זולים. תצלום: Infinity7664

אבל חלוקה מחדש של המשאבים עלולה גם לפגוע בשוויון הבין-אישי, כיוון שהיא מגבירה את התלות ומעודדת יחס פטרנליסטי כלפי העניים. ולא רק עצם התמיכה הממשלתית בחלוקה מחדש עלולה להגביר את הסיכון הזה, אלא גם אופן התמיכה. מדיניות נתונה עשויה להפחית את מצוקת המשכורות אך להגביר את הסטיגמה ואת הניכור. במאמרה, "מה הטעם בשוויון?" (1999), הפילוסופית האמריקנית אליזבת אנדרסון (Anderson) נותנת דוגמה קיצונית לכך, בדמות מכתב ששולחת "סוכנות שוויון ממשלתית" מדומיינת, לצד הקצבה:

"כמה עצוב שאתה דוחה כל כך בעיני האנשים סביבך, שאף אחד מהם לא רוצה להיות חברך או בן זוגך. גם אנחנו לא נהיה החברים שלך, ולא נתחתן איתך – גם לנו יש זכות להתאגד או לא להתאגד לפי רצוננו – אבל כעת, בבדידותך האומללה, תוכל להתנחם בצריכת הטובין החומריים האלה שאנחנו, היפים והמקסימים, מספקים לך. ומי יודע? אולי לא תהיה כזה לוּזר אם הדייטים שלך יראו כמה אתה עשיר".

אנדרסון אינה חושבת שהממשל עומד לשלוח מכתבים כאלה בזמן הקרוב, אבל האזהרה ברורה. כאשר מתכננים מדיניות שנועדה לצמצם את פערי האי-שוויון החומרי, יש לעשות זאת באופן שמביא בחשבון את ההשפעה הפוטנציאלית שלה על הכבוד, וכפועל יוצא על השוויון הבין-אישי.

מעבר לסף מסוים, הניסיון לייצר שוויון במשאבים ובחומר עלול לחתור תחת רוח היוזמה והעצמאות שמקנה לאדם כבוד עצמי ומזכה אותו בכבוד מהזולת

מעבר לסף מסוים, הניסיון לייצר שוויון במשאבים ובחומר עלול לחתור תחת רוח היוזמה והעצמאות שמקנה לאדם כבוד עצמי ומזכה אותו בכבוד מהזולת. דוגמה מובהקת לכך: עלייה שניכרה באחוז ההצבעה בקרב עובדים אמריקנים שקיבלו הטבות מס המותנות בכך שתהיה להם משרה, אך לא בקרב עובדים שקיבלו הטבות והקלות בגין אבטלה.

פועל, מקדחה, מפעל, תעשייה

פועל במפעל. פעם היו מובטחים לו כבוד, ביטחון ופרנסה. תצלום: ולרי סיוסב

שוויון בין-אישי נבדל משוויון בסיסי ושוויון חומרי במובן מהותי מאוד: הוא אינו נובע ממדיניות ציבורית. את השוויון הבסיסי והחומרי אפשר לייצר באופן משביע רצון באמצעות כלים הנמצאים בידי המדינה: שינויים במבנה המס. באופן בלתי נמנע, השינויים האלה משמחים פרוגרסיבים יותר משהם משמחים שמרנים.

שוויון בין-אישי, לעומת זאת, אינו נוצר בידי פקידי ממשל מתוחכמים – אנו יוצרים אותו במו ידינו. מי שלא הבין זאת מעולם הוא טוני בלייר, שכאשר הוא כיהן כראש ממשלת בריטניה הוא השיק את "אג'נדת הכבוד" ב-2005. המהלך העיקרי במסגרת זו היה פרסום צו אזרחי בשם "פקודת התנהגות אנטי-סוציאלית", המתיר לנקוט צעדים, בלי להידרש להליכים משפטיים, נגד אנשים המתפרעים בשכרות או מאיימים מילולית על אחרים. עד מהרה החלו הדיירים של שכונות הדיור הציבורי הקשות ביותר לשאת את העבירות האלה כעיטורי כבוד, והצו עבר שינוי יסודי ב-2014. אי אפשר להנחית כבוד מלמעלה. האזרחים עצמם צריכים לייצר אותו בחיי היומיום שלהם.

אמנם, למדיניות יש בכל זאת תפקיד בחתירה לשוויון בין-אישי, אבל התפקיד הזה עקיף ברובו ומסתכם ביצירת התנאים שבהם שוויון מסוג זה יכול לפרוח. הוגים ופעילים המתמקדים במשאבים בלבד מתעלמים מהאמצעים שקובעים את חלוקת ההכנסה: רק השורה התחתונה חשובה. אבל מי שמתמקד בשוויון בין-אישי שם את הדגש לא רק על המשאבים שנמצאים בידי האזרח, אלא על האופן שבו המשאבים הללו הגיעו לידיו. ליתר דיוק, מעניין אותו אם הדרכים שבהן המשאבים מחולקים, בונות את הכבוד ההדדי והעצמי או מקטינות אותו.

ידוע ומוכח שבכלכלות מתקדמות רבות ישנה החרפה הולכת וגוברת באי-שוויון החומרי. אבל גם האי-שוויון הבין-אישי הולך וגובר, בייחוד בין המעמדות השונים

משמעות הדבר היא שהחתירה לשוויון בין-אישי אמורה להיות חשובה לרבים בימין הפוליטי. זוהי סוגיה בלתי מפלגתית. וזה לא אומר שליברלים ופרוגרסיבים אמורים לא להתעניין  בשוויון בין-אישי, אלא רק שהם אינם אמורים להיות היחידים שאכפת להם.

ידוע ומוכח שבכלכלות מתקדמות רבות ישנה החרפה הולכת וגוברת באי-שוויון החומרי. אבל גם האי-שוויון הבין-אישי הולך וגובר, בייחוד בין המעמדות השונים. סביר להניח שהיבטים אחדים של האי-שוויון הכלכלי, ובייחוד ההפרדה המרחבית בין המעמדות, תורמים לשחיקת הכבוד. אבל תורמת לכך גם האידיאולוגיה המשמשת כדי להצדיק מצב העניינים הזה: המריטוקרטיה.

לפטופ, שולחן עבודה

שולחן עבודה 2018. למי מגיע כזה? תצלום: Rawpixel

כשהסוציולוג הבריטי מייקל יאנג (Young) טבע את המונח "מריטוקרטיה" לפני 60 שנה, הוא חשש שאנשים לא יתייחסו אליו ברצינות, מכיוון שהוא שילב בין שורש לטיני (mereō) לבין שורש יווני ("קראטוס"). כן, זה מסוג הדברים שהדאיגו אינטלקטואלים בריטים באמצע המאה העשרים. בכל אופן, מתברר שהבעיה האמיתית היא שהמונח שלו זכה ליחס רציני להפליא – ושפירשו אותו באופן הפוך לחלוטין מכפי שהוא התכוון.

תכליתו של "עליית המריטוקרטיה" (The Rise of Meritocracy), הרומן הדיסטופי שיאנג פרסם ב-1958, הייתה להתריע מפני הצד האפל של המריטוקרטיה. הספר מתאר חברה עתידנית שבה התחוללה מהפכה חברתית: מבני הכוח המבוססים על ירושה קרסו והתחלפו בחברה המבוססת כולה רק על ערכו של היחיד: על מנת משכל ועל מאמץ.
"אין זה שלטון העם, אלא שלטון החכמים ביותר מקרב העם; לא אריסטוקרטים מלידה, לא שלטון של עשירים, אלא שלטון המוכשרים". החברה המריטוקרטית שיאנג מציג בפנינו, לוקה עם הזמן בכמה כשלים מהותיים. הראשון, שאותו חזה קורט וונגוט בספרו Player Piano (משנת 1952), מוכר כיום היטב: האנשים החכמים ביותר מייצרים מכונות שדוחפות אנשים פחות חכמים לאבטלה.

אבל הבעיה העמוקה יותר במריטוקרטיה של יאנג היא שבעיני האנשים שבשלטון, יש הצדקה מוסרית לפער המתרחב והולך בין העשירם לעניים. כפי שמסביר המספר של הרומן:

"עכשיו שאנשים מסווגים אך ורק לפי יכולת, הפער בין המעמדות התרחב באופן בלתי נמנע. המעמדות הגבוהים... אינם סובלים עוד מספקות ומביקורת עצמית. כיום, מובילי החברה יודעים שההצלחה היא גמול על יכולותיהם האישיות, על המאמצים שהם השקיעו, ועל הישגים שאין לערער עליהם".

כך המריטוקרטיה מצדיקה את האי-שוויון החומרי ומחריפה אותו – על-ידי החלשת התשתית לכבוד הדדי שבלעדיה אי אפשר לממן מוצרים ציבוריים, או לקדם חלוקה מחודשת של משאבים. אידיאולוגיית המריטוקרטיה היא הרקמה המחברת בין אי-שוויון חומרי לאי-שוויון בין-אישי.

החיים במריטוקרטיה נוחים, מבחינה נפשית, לכל מי שניחן בכישורים או במעלות שהחברה מעריכה. אבל הם קשים עבור כל השאר

בעיה נוספת במריטוקרטיה המדומיינת של יאנג היא אובדן הכבוד העצמי בקרב העניים. אלה אנשים שהיה להם סיכוי להפגין את כישוריהם, אבל התברר שכישורים זה משהו שאין להם. ההשלכות הפסיכולוגיות היו צפויות, כפי שהמספר מסביר:

"כיוון שהדביקו להם שוב ושוב את התווית 'אידיוט', הם אינם מסוגלים עוד להעמיד פנים; הדימוי שלהם בעיני עצמם מתקרב עד מאוד לבבואה אמיתית בלתי מחמיאה. האם בסופו של דבר הם לא יבינו בהכרח שמעמדם נחות – לא כי הזדמנויות נגזלו מהן, כפי שהם חשבו בעבר, אלא מפני שהם נחותים מטבעם? לראשונה בתולדות האנושות אין לאדם הנחות שום משען לערכו בעיני עצמו".

החיים במריטוקרטיה נוחים, מבחינה נפשית, לכל מי שניחן בכישורים או במעלות שהחברה מעריכה. אבל הם קשים עבור כל השאר. בהיררכיה שאינה מריטוקרטית, הקשיים האלה מעטים יותר. העני יודע שהוא לעולם לא יוכל להיות בן מלך. אבל כשכולם יכולים להפוך לנסיכים, לפחות באופן תיאורטי, כשכולם יכולים להיות מנכ"ל או נשיא או אדם עשיר, הכישלון שלכם הוא בהכרח באשמתכם.

לכן אל לנו להיות מופתעים מהמגפה המתפשטת לה כעת אט אט –  מגפה של לחץ ושל פטליזם בכל הקשור לגורלן של קבוצות מסוימות בציבור האמריקני, ובייחוד לבנים לא משכילים בעלי הכנסה נמוכה. עמיתתי קרול גרהם (Graham) ממכון ברוקינגס בעיר וושינגטון מייחסת את התופעה הזאת לנזק הפסיכולוגי הנובע מחוסר הצלחה בחברה מריטוקרטית החורתת את ההצלחה על דגלה. העלייה במספר המקרים של "מוות מייאוש" – מסמים, מאלכוהול ומהתאבדויות – היא בבחינת אישוש סטטיסטי קודר לתחזיתו של יאנג.

חסרי בית, סן פרנסיסקו

חסרי בית בסן פרנסיסקו. יאוש, חוסר הזדמנויות, פערים בלתי אפשריים, התפוררות חברתית. תצלום: פרנקו פוליני

"יש כאן מחסור ברוח של יוזמה", כותב איש ההון-סיכון ג'יי די ואנס (Vance) ב-Hillbilly Elegy (משנת 2016), הממואר רב המכר שלו, העוסק באזור העני של הרי האפלצ'ים בארה"ב. "... תחושה שיש לך שליטה מועטת בחייך ונכונות להאשים את כולם חוץ מעצמך". שימוש בסמים הוא תסמין בולט של התחושות האלה, סמן חיצוני לדכדוך הפנימי. רבים משתמשים באופיואידים, שגורמים למכורים לסגת לתוך עצמם, לפרוש מהעולם. ב-2015, 52,000 איש מתו ממנת יתר של סמים, ואנדרו סאליבן (Sullivan) ציין במגזין "ניו יורק" שזה יותר ממספר האנשים שמתו מאיידס ב-1995, כשמחלה זו הייתה בשיאה.

לאובדן הכבוד העצמי בקרב מוכי המריטוקרטיה, מתווסף אובדן הכבוד בין המעמדות –  כלומר בין המנצחים למפסידים של המערכת המריטוקרטית

לאובדן הכבוד העצמי בקרב מוכי המריטוקרטיה, מתווסף אובדן הכבוד בין המעמדות –  כלומר בין המנצחים למפסידים של המערכת המריטוקרטית. אנשים פרודוקטיביים שנוחלים הצלחה כלכלית אינם רואים לנגד עיניהם שוק עבודה פגום, שהרי הוא ממשיך להיטיב עמם. הם רואים רק אנשים פגומים שקיבלו החלטות גרועות ולכן הם פחות ראויים לכבוד. ואולי הם פשוט אינם מצליחים לדמיין את עצמם במקומם של האנשים האלה. הפערים הכלכליים הופכים לפערים באמפתיה, ואלה בתורם הופכים לפערים בכבוד. כפי שוולדרון אומר: "עם הזמן אנו עלולים להתקשות להמשיך להאמין בכבוד שווה לכול, ככל שהאוכלוסייה הופכת ל'שתי אומות' – אומת העשירים ואומת העניים – וככל שאורחות חייהם של האומות הללו נעשים זרים זה לזה, ואף בלתי מובנים בעליל זה לזה ('לא להאמין איך האנשים האלה חיים!')".

כשאי-שוויון כלכלי הופך להפרדה מעמדית – בשכונות, בבתי הספר, במקומות העבודה, באורחות החיים, בתרבות – נטמנים זרעי חורבנו של השוויון הבין-אישי. במקום "להישיר מבט" אל אנשים שמזלם לא התמזל, האליטה תביט בהם מלמעלה: "חבורה בזויה" (הילרי קלינטון) "הם נאחזים ברובים או בדת" (ברק אובמה, 2008) ו"מעמד תחתון" (ביל קלינטון, 1996) המתאפיין בחוסר אחריות, קלות דעת ועצלות – כלומר, מי שאינם ראויים לכבוד שלנו.

חוקרים מאוניברסיטאות קנזס סטייט ורַייס השתמשו במבחני אסוציאציה כדי לנסות למדוד איך האמריקנים תופשים את העניים. המשיב הממוצע תיאר את העניים כ-39 אחוז יותר "בלתי נעימים", 95 אחוז יותר "נטולי מוטיבציה" ופי שניים "מלוכלכים" מאמריקנים ממעמד הביניים. כפי שכתבו ב-2017 ג'ון א' פאוול (Powell), מנהל מכון האס לחברה הוגנת לכול, וארתור ברוקס (Brooks), נשיא המכון ליוזמה אמריקנית: "אפשר להסיק שהריחוק החברתי של אמריקנים ממעמד הביניים ומהמעמד הגבוה מאמריקנים השרויים בעוני, מחזק את הבוז שהם חשים כלפיהם, ובה בעת הבוז מגדיל את הריחוק".

לפי סקר שערך "לוס אנג'לס טיימס" ב-2016, מרבית האנשים שאינם עניים חושבים שקצבאות הסעד "מגבירות את התלות של העניים בהם ומעודדות אותם להישאר עניים" (61 אחוז) במקום לתת "לעניים סיכוי לעמוד בכוחות עצמם על שתי רגליים ולהתחיל מחדש" (31 אחוז). בו בזמן, אנשים מתחת לקו העוני התפלגו שווה בשווה בשאלה הזאת (41 אחוז). רוב האמריקנים העניים (71 אחוז) חושבים ש"קשה מאוד לעניים למצוא עבודה", בהשוואה ל-25 אחוז בלבד שחושבים ש"יש הרבה עבודות זמינות עבור עניים, או עבור כל אדם אחר, כל עוד הוא מוכן לעבוד".

וכעת הנכשלים גומלים באותו מטבע. הכבוד שאמריקנים מהשורה רוחשים ל"אליטה" צנח בחדות בעשורים האחרונים, כפי שאפשר ללמוד מעבודתן של חוקרות כמו ג'ואן ויליאמס וארלי ראסל הוכשילד. לתופעה הזאת עלולות להיות השלכות פוליטיות מרחיקות לכת, כמו תוצאות הבחירות ב-2016. אחת הסיבות לניצחונו של טראמפ היא שאמריקנים לבנים ממעמד הפועלים וממעמד הביניים חשו שהוא בעדם, שהוא אינו מתנשא עליהם. בקיצור, הוא נתן להם קצת כבוד.

אם כבוד הוא המפתח להשגת שוויון בין-אישי, עולה השאלה: מה מייצר כבוד? מה מביא אותי לכבד אתכם, או לכבד את עצמי, או לזכות בכבוד שלכם?

אם כבוד הוא המפתח להשגת שוויון בין-אישי, עולה השאלה: מה מייצר כבוד? מה מביא אותי לכבד אתכם, או לכבד את עצמי, או לזכות בכבוד שלכם? ואיך אפשר להשיב כבוד שאבד? התשובה החד-משמעית ביותר שניתן לתת במילה בודדת לכל השאלות האלה היא: עבודה.

אריתראה, שוק, נשים, עבודה, כבוד

נשים בשוק באריתראה: יציבות וכסף זמין מולידים מיד יזמות, עבודה וכבוד. תצלום: אנדראה מורוני

עבודה שנעשתה ללא תשלום, בעיקר על-ידי נשים, זכתה בעיקר לזלזול, וסוגים אחרים של עבודה אמורים גם הם להוביל לכבוד ולשוויון בין-אישי: הורות, התנדבות, למידה

העצמאות והכבוד העצמי שהעבודה מביאה לנו עומדים בניגוד הן לבטלנות האריסטוקרטית והן להשפלה שבעבדוּת. עבודה מקנה לנו מסגרת, תכלית וזהות – וכפועל יוצא היא מחזקת את הקהילה ומעודדת את קבלתן של קבוצות שונות. לאורך ההיסטוריה, הדרתן של קבוצות מסוימות מעבודה בתשלום – נשים ושחורים בעיקר – הייתה מעמודי התווך של המוסדות הגזעניים והסקסיסטיים. הכאב שבהדרה הזאת מוכיח את ערכה של ההשתתפות בשוק העבודה.

בה בעת, עבודה שנעשתה ללא תשלום, בעיקר על-ידי נשים, זכתה בעיקר לזלזול. וסוגים אחרים של עבודה אמורים גם הם להוביל לכבוד ולשוויון בין-אישי: הורות, התנדבות, למידה. תחומי העיסוק האלה יכולים ואמורים להיות חשובים יותר. והעוסקים בהם אכן עובדים קשה.

במבט לעתיד, השאלה הגדולה היא האם שוק העבודה הו המקום הנכון לחפש בו פעילויות שתורמות לכבוד העצמי ולכבוד ההדדי, או שמא שינויים כלכליים יסודיים, בייחוד בכל הקשור לאוטומציה, יוצרים נסיבות שבהן יש לחפש כבוד ממקורות אחרים. גם אם לעולם לא תיקבע הכנסה בסיסית לכול, אולי נקבל במקום זאת גרסה כלשהי של "הכנסת ההשתתפות" שהציע הכלכלן הבריטי טוני אטקינסון (Atkinson).

אמא, בן, ילד, הודו, אימהות

אימהות, גם זו עבודה חשובה. תצלום: Raju GPK

אטקינסון מסכים עם רולס ש"מי שגולש כל היום במליבו יצטרך למצוא דרך לפרנס את עצמו ולא יהיה זכאי למימון ציבורי". לשיטתו, להדדיות יש חשיבות רבה, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה פוליטית. אבל כל מי "שמרים תרומה לחברה" אמור לקבל סיוע מהמדינה, ובכך הוא כולל כל אדם בגיל העבודה אשר "לומד, עובר הכשרה או מחפש עבודה באופן פעיל, עוסק בטיפול בילדים קטנים או בקשישים, ומתנדב בקביעות בארגון מוכר".

האם אנו צריכים להפחית את התלות שלנו בשוק העבודה, גם כאמצעי לחלוקת המשאבים וגם ככלי לייצור כבוד? התשובה לכך תלויה במידה רבה בכוחות כלכליים רחבים שקשה לחזות. התרחיש הרע ביותר הוא שניאחז בעבודה בתשלום כפתרון, בשעה שכוחות כלכליים אדירים ימנעו עבודה בתשלום ממספר גדל והולך של אזרחים, או לכל היותר ישאירו להם עבודות בתנאים בלתי מכובדים.

חשוב שנצמצם את הפערים הכלכליים הגדלים והולכים, ובייחוד את ההפרדה המרחבית בין המעמדות החברתיים. אבל האתגר היסודי ביותר שלנו הוא לשקם את הכבוד, ובראש ובראשונה את הכבוד למי ששונה מאוד מאיתנו, או למי שתפישותיו שונות מאוד משלנו. חוסר הסכמה אינו בעייתי, אבל חוסר כבוד הוא עניין אחר לחלוטין. אם אנו רוצים חברה טובה יותר, עלינו לשקם את הכבוד שאבד. זוהי משימה שכולנו צריכים לקחת בה חלק, מדי יום. אולי אפשר להתחיל באוטובוס.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ריצ'רד ו' ריבס (Reeves) הוא עמית בכיר במכון ברוקינגס, שם הוא מכהן כאחד ממנהלי המרכז לילדים ומשפחות. הוא פרסם מאמרים במגזינים כמו "האטלנטיק", National Affairs ו"ניו יורק טיימס". ספרו האחרון הוא Dream Hoarders (משנת 2017).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: ברחוב במילנו. תצלום: פרנצ'סקו טומסיני, unsplash.com

Photo by Francesco Tommasini on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ריצ'רד ריבס, AEON.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על כבוד במינוס