כואבת להם המדינה

בהנחה שיהיו בעתיד היסטוריונים, הם ייאלצו להסביר לבני תקופתם מדוע נולד במאה העשרים מקצוע שהעוסקים בו יושבים במשרד ותמורת סכום כסף נאה, הם מקבלים בו אנשים זרים שבאים לשוחח עמם על אומללותם בזה אחר זה, למשך שעה אחת בכל פעם. אני פסיכולוג כבר שלושים וחמש שנה, ואני עדיין לא מבין את זה לגמרי. איני פולט נבואות בלשונות סתומות, איני מוחל על חטאים ואיני מטיל כשפים שאמאניים. בעצם, אני לא עושה שום דבר חוץ מלשבת, להקשיב ולנסות לומר את האמת. לא שזה קל. להיפך, מתיש להעביר יום אחר יום כשאתה שקוע בסבלם של אחרים. אם לא די בכך, הפעילות הזאת אפילו אינה עוזרת לי לתקן את התקלה הפנימית שדחפה אותי מלכתחילה למקצוע ושעוזרת לי לשאת אותו. ואף על פי כן אני אסיר תודה לשוק על שהעניק לי דרך משונה כל כך להתפרנס.

ההיסטוריונים של העתיד יתפעלו לבטח מן התושייה הבלתי נדלית של הכלכלה הפוליטית, שהצליחה לייצר שוק כזה והולידה אספקה שוטפת של פתולוגיות, שבהן מטפלים על-ידי העסקת קהל שבוי למשך שעה בכל פעם

ההיסטוריונים של העתיד יתפעלו לבטח מן התושייה הבלתי נדלית של הכלכלה הפוליטית, שהצליחה לייצר שוק כזה והולידה אספקה שוטפת של פתולוגיות, שבהן מטפלים על-ידי העסקת קהל שבוי למשך שעה בכל פעם. ומה שיעורר את התפעלותם אף יותר הוא התשתית המקצועית המרשימה – קליניקות, רישיונות, תעריפים שעתיים – שהקנתה לגיטימציה למעמד המאזין.

אני מקנא בחוקרים העתידיים האלה, שיזכו להפוך את הפסיכותרפיה לדוגמה מייצגת מנתיחת גופתו של הקפיטליזם הצרכני, או אפילו לאחד הסמנים הבולטים לשקיעתו: אם מאזינים בתשלום הם מה שהידרדרנו אליו, הם יאמרו כנראה, אזי הרקב חדר עמוק. ובינתיים, כיוון שאנו תקועים בזמננו, די שנציין את נוכחותו הבולטת של המקצוע בעולמנו ואת מוזרותו, ונאמר כי ברגעים מסוימים נגלים לנו התפרים המחברים אותו לחיי היומיום. ברגעים אלה, מטפלים כנים מבינים שהם אינם מסוגלים להקל רבות על הסבל שהם עדים לו, ויתרה מזאת, שהם חלק מהבעיה.

לאחדים הצליח, לאחרים - סיבה לדיכאון. תצלום: רץ ניאל ברדשו

מועקה טראמפיסטית

אני מפנה אתכם אל 9 בנובמבר 2016, למחרת אותו יום ידוע לשמצה. עברתי אסונות ציבוריים רבים בתקופתי כפסיכולוג, ונדהמתי, לטוב ולרע, מיכולתה של הדיאדה הטיפולית להתנתק מן העולם בעודו בוער – לציין (או לא לציין) שהמגדלים נפלו או שבבית הספר ירו, ואז לחזור למצוקות פרטיות. ובאותו יום רביעי, אף שרצינו מאוד, הם ואני, לחזור לדרמות האישיות שלהם ולו לשם בריחה מהמציאות, גילינו שאיננו מסוגלים לשוחח על דבר פרט לניצחונו של טראמפ. זה נראה לא ייאמן, היפוך גמור של "עסקים כרגיל". הפוליטי הפך לאישי במובן המהותי ביותר.

לא ריפאתי איש באותו יום. לא חקרתי את עצבותם. באותו יום היה לי ברור שחקירה כזאת אינה באה בחשבון. זה מה שקורה כשמטפל חש את אותן תחושות כמו מטופליו

כל מטופלת או מטופל הגיבו למאורע בדרכם, אך לכל תגובותיהם היה מכנה משותף שלא התאים לאף אחת מהקטגוריות שעמיתיי ואני מחלקים אליהן את מטופלינו בימים כתיקונם. הסטואיקנים והאובססיביים, החרדים והמדוכאים, העצורים וחסרי המעצורים: כולם נראו המומים, הלומים ואף מותשים, כי רבים מהם התעוררו בשעה מוקדמת מאוד כדי לבדוק את אתרי החדשות. כאילו בן לילה התרחש מוות בלתי צפוי במשפחות של כל מטופליי, והם באו אלי בשלבים מוקדמים של אבל.

אם הפסיכותרפיה היא ריפוי באהבה, כפי שאמר כביכול זיגמונד פרויד, ואם האהבה היא חקירה מתמדת, כפי שברור כי אמר מילן קונדרה (ב"ספר הצחוק והשכחה"), הרי אני לא ריפאתי איש באותו יום. לא חקרתי את עצבותם. באותו יום היה לי ברור שחקירה כזאת אינה באה בחשבון. זה מה שקורה כשמטפל חש את אותן תחושות כמו מטופליו (אני מודה שזאת אינה דרך מהימנה במיוחד לשפוט מה בא או לא בא בחשבון). רק אחרי מספר שבועות, כשעוצמתה של התחושה שככה וגרסה עמומה שלה תפסה את מקומה בעולם שאחרי הבחירות, הכתה בי מוזרותה של התגובה הגורפת הזאת. מדוע היינו כולנו עצובים כל כך?

כעת איני יכול עוד להציג את השאלה הזאת בפני אף אחד ממטופליי, כי הנחת היסוד של הטיפול, שעליה אנו משתדלים להקפיד, היא שהטיפול עוסק בכם, לא בי. ולכן, אלא אם מישהו יעלה את השאלה מיוזמתו, אני נותר עם השערותיי. אבל אם מישהו אכן ישאל, יש לי תשובה מן המוכן: 63 מיליון משכניכם קיבלו את החלטה המטופשת והמסוכנת לבחור לנשיאות אדם המתנהג כמו כרוז של קרקס (ואפילו לא כרוז טוב במיוחד), ואין חוסר אונים גדול מזה. הבחירות מסתיימות ואנו, כדמוקרטים ממושמעים, מקבלים את תוצאותיהן ללא ערעור, משל היו המוות. אין להתחיל מחדש. אפשר להשתולל עד מחרתיים – ההפסד הזה הוא בלתי הפיך כאובדן. אדם יקר מידרדר ומת, הכלב שלכם נדרס, אהובכם עוזב אתכם לעד, ואינכם יכולים לעשות דבר. חוסר אונים הוא פתח לאֵבֶל, ולהתאבל – באשכבה, בשבעה, במפגש מקרי במכולת – פירושו לדבר, להנכיח את האובדן עד להשלמה עמו.

מועקה עירונית ומחאה שקטה. תצלום: דייויד ליברט

אבל מה בדיוק אבד לנו במקרה הזה? ככלות הכול, למחרת הבחירות המדינה עמדה על כנה, הכלכלה המשיכה להתנהל כהרגלה, חיילים לא מילאו את הרחובות ומיליציות לא נהרו אל היערות (לא הרבה, בכל אופן). אילו הייתי שואל, אחדים ממטופליי היו אומרים לבטח שהגאווה הלאומית אבדה להם, אחרים היו מדברים על התחושה שדבר מה יקר ערך – הזכות להורוּת, סובלנות בין-גזעית, שוויון בין-מגדרי – נמצא פתאום תחת איום, ויהיו גם כאלה שבשבילם מדובר בפגיעה נרקיסיסטית: העובדה שאדם מבחיל כזה מייצג את המדינה שהם למדו להתגאות בה. אולי אפילו הייתי מוצא יסודות לאבל הזה בהיסטוריה האישית שלהם.

פיתחנו ציפיות מסוימות מעצמנו ומהעולם – אנשים שחושבים שהעבר, אם רק נצליח לרדת לעומקו, יכול איכשהו להעניק לנו מחילה על ההווה ולהגשים בעבורנו את העתיד שאנו רוצים

אבל יכול להיות שמקור העצב אינו בלא-מודע האישי אלא במקום עמוק יותר – ואין הכוונה ללא-מודע הקולקטיבי הכמו-מיסטי של יונג. כוונתי היא ללא-מודע היסטורי, זה שהופך אותנו, בלי שנבין זאת, לאנשים שמעלים על דעתם ללכת לטיפול אצל אדם זר ולהתוודות בפניו על העצב שלנו. מכיוון שפיתחנו ציפיות מסוימות מעצמנו ומהעולם – אנשים שחושבים שהעבר, אם רק נצליח לרדת לעומקו, יכול איכשהו להעניק לנו מחילה על ההווה ולהגשים בעבורנו את העתיד שאנו רוצים.

אֵבֶל באמריקה

ואולי זה הפן הקשה ביותר של חוויית האובדן, שכמעט תמיד מעמידה את העתיד בסימן שאלה, לפחות זמנית. איש אינו מצליח להבין מדוע זה קורה, ואיש אינו מבין את האבל לעומקו, אפילו לא המומחים. התעשייה שלי כמעט קרעה את עצמה לגזרים לפני שנים ספורות בוויכוח על השאלה איך להבדיל בין אבל רגיל לדיכאון קליני. ההתנצחות ההיא הייתה מטופשת ואין טעם לשחזר אותה, אבל משהו חשוב הלך לאיבוד במהומה: ההבנה שוויכוח מהסוג הזה אינו אפשרי אלא אם אנו מניחים שאכן קיים אבל נורמלי.

זה מה שאנחנו אומרים לעצמנו, בכל אופן. אנחנו רוצים להאמין שהברירה הטבעית הקנתה לנו מנגנון מהימן שמנקה את הריסות האובדן ומשקם בסופו של דבר את האמון שלנו בכך שכל מה שאנחנו אוהבים יישאר עמנו לעד. אבל לברירה הטבעית בכלל לא אכפת מהעצב שלנו. וחוץ מזה, כשאתם חווים די אובדן (או עדים לו), סביר להניח שתתחילו לפקפק בקיומו של מנגנון כזה ולבסוף אף תפסלו כליל את האפשרות שהוא קיים. סביר להניח שעם הזמן תגיעו למסקנה שהיכולת האנושית להמשיך בחיים, ואף להעז לאהוב, נוכח הסבל הבלתי נמנע, היא תעלומה. ואולי אז תראו שפצע היגון מורכב הרבה יותר מכל פצע אחר, ושההחלמה ממנו, בכל מובן שהוא, היא נס.

אבל אם יש דרך להבדיל בין אֵבֶל נורמלי לאבל פתולוגי, הרי היא שבמצב נורמלי אנו יודעים על מה או על מי אנו מתאבלים. בדיוק כך הבחין פרויד בין מלנכוליה לאבל. הוא טען שאבל נעשה פתולוגי אם הוא מתמשך זמן רב כל כך אחרי האובדן עד שאי אפשר עוד לזהות את מושאו. המלנכולים נאחזים באדם אהוב כדי לשכך את תחושת האובדן. פרויד כתב שמצבם לא ישתפר עד שהמלנכוליה תהפוך לאבל נורמלי, שכן רק אז יכול האובדן לסגת אל העבר.

מלנכוליה. תצלום: אהוד נויהאוס

אך בשעה שפרויד, כמו כל המטפלים שבאו אחריו, חשב שהמשפחה היא מקור התגובה שלנו לאובדן, הוא זיהה גם סוג אחר של אבל - אבל שאינו זיכרון מתמשך מחד גיסא ואינו הלם טרי מאידך גיסא. מושא המחקר שלו לא היה אחד ממטופליו אלא הוא עצמו, והנסיבות הטראומטיות לא היו גילוי עריות או אלימות במשפחה, אלא אסון חסר תקדים בהיקפו ובזוועותיו: מלחמת העולם הראשונה. ב-1915 הוא כתב שהתפרצות המלחמה –

"ריסקה את הגאווה שלנו בהישגי התרבות האנושית, את הכבוד שאנו רוחשים לרבים מן ההוגים והאמנים, את התקווה שנתגבר לבסוף על המחלוקות בין עמים וגזעים... היא העירה בנו רוחות רעות שלא למדנו לשלוט בהן למרות מאות שנות השכלה שהקנו לנו האצילים שבמורים. בגללה, שוב הפכה מולדתנו למקום קטן... ובכך גזלה מאיתנו [המלחמה] כל כך הרבה מן היקר לנו, והראתה לנו שרבים מהדברים שנדמו לנו איתנים הם למעשה שבריריים עד מאוד".

"ארעיות" (Transience), מונח שמציג פרויד במסה קצרה, אינו מונח מוכר במיוחד, והוא גם אינו אומר לנו מה עלינו לעשות כאשר "מתברר שהיקר לנו אינו בר-קיימא". לאחר פחות משנה הוא חזר לעסוק במצוקות משפחתיות ואישיות, כלומר מצוקות מהסוג המתאים ביותר לטיפולים שהוא ערך. התחזית הוורודה שחותמת את מאמרו – "לאחר שאנו מתגברים על האבל... אנו בונים מחדש את כל מה שמלחמה החריבה, ואולי הפעם היסודות יהיו יציבים יותר והתוצאה איתנה יותר" – הייתה המילה האחרונה שלו בעניין זה עד מסתו הקודרת, "תרבות בלא נחת", שנכתבה בתקופה שבה הנאצים צברו כוח בגרמניה. חבל שפרויד זנח את הנושא מהר כל כך – לא מכיוון שהוא היה עשוי להציע לנו פתרונות, אלא מכיוון שבחמש עשרה השנה שחלפו בין המסות הללו התרחש מאורע בעל השפעה אדירה על עתיד הפסיכואנליזה, ואולי אף על עתיד הדמוקרטיה: הפסיכואנליזה הגיעה לאמריקה.

בתמורה להחלפת ההדחקה הלא-מודעת בוויתור מודע, אנו זוכים בציביליזציה על כל מעלותיה – יציבות, תחושת תכלית, הסיפוקים שבתרבות

הרפובליקה המאושרת

למעשה, פרויד הוא שהביא אותה לאמריקה, ב-1909. אבל במהלך שהותו שם הוא גילה שהוא שונא את אמריקה, והתחושה הייתה הדדית. לכן, כפי שכתב א. ל. דוקטורוב בספרו "רגטיים"(בתרגום אהרון אמיר):  "עשר שנים לפחות צריכות היו לעבור בטרם יזכה פרויד בנקמתו, ויראה איך רעיונותיו מתחילים להרוס את המין באמריקה לעולמי-עד". אמנם, בזכות פרויד אנו כנים יותר בנוגע לדחפים שלנו ומודעים יותר לאופן שבו הם מתבטאים בחיי היומיום, אבל הוא גם פוגג את הילת המסתורין האופפת את הסקס וגירש את הצללים שמעמיקים אותו דווקא מכיוון שהם מטשטשים אותו.

אני לא מתלונן – לא כמטפל ולא כאדם מהשורה – שכן מתברר שכּנוּת ולהט מפרים ומעצימים זה את זה. אבל כשפרויד התעקש שהדחקת הדחפים הטבעיים המגולמים בסקס מזיקה לנו, הוא לא התכוון שעלינו להסיר את כל העכבות ולקדש את חיי הרגש על חשבון כל דבר אחר. להיפך, המשימה שלנו כאנשים מתורבתים היא להבין (לכאורה באמצעות הפסיכואנליזה) מאילו היבטים בעצמנו עלינו להתגונן, ואז לאזור די שליטה עצמית כדי לעשות זאת – כל זאת בלי להעמיד פנים שהבסנו את החיה שבאדם. בתמורה להחלפת ההדחקה הלא-מודעת בוויתור מודע, אנו זוכים בציביליזציה על כל מעלותיה – יציבות, תחושת תכלית, הסיפוקים שבתרבות.

אבל מה שאיננו מרוויחים מהחוזה הזה הוא אושר. במקומו אנחנו מקבלים, כפי שניסח זאת פרויד, "סבל אנושי רגיל" במקום "סבל היסטרי". זוהי כנראה הסיבה האמיתית שחלף זמן רב – הרבה יותר מעשור, בפועל – עד שהפסיכואנליזה השיגה דריסת רגל באמריקה: מילא להרוס את הסקס, אבל הרבה יותר חמור להרוס את החתירה לאושר בטענה שהשלמה טראגית היא הגורל הראוי לנו.

אמריקה: חירות וחתירה אחר האושר. תצלום: טיילר פנר

אף על פי כן, זה היה עניין של זמן עד שהשוק הציע פתרון, כלומר דרך להשתמש באמצעים הפסיכואנליטיים שלנו – הספה, הלגיטימיות, השעה הקצובה – לטובת אותה טענה. עד שהגעתי אני ללימודי פסיכולוגיה, באמצע שנות השמונים, היחס לנוף הנפשי הפרוידיאני השתנה – הוא לא נחשב עוד מקור למצוקה, אלא מקור לחוכמה. אף אחד לא אמר זאת מפורשות, ואני עצמי לא הבנתי זאת עד שלב מאוחר הרבה יותר, אבל מטרת הפסיכותרפיה השתנתה, וכעת הייתה זו: להבין על מה בתוך עצמנו אנו צריכים להגן מפני העולם. המרחב הבטוח שבקליניקה היה לא רק מחסה, אלא מודל, טעימה מהעולם כפי שהוא אמור להיות: מלא בבני שיח שתפקידם לאהוב אותנו ללא תנאי ולעזור לנו לאהוב את עצמנו ללא תנאי, כדי שנוכל להגשים את עצמנו.

עכשיו שאלוהים מת והכמרים אינם אלא נושאי דגל של אמונות תפלות, עכשיו שלקחנו את העניינים לידיים, איך אנחנו אמורים לחיות זה עם זה?

העולם ואני

הציווי הפרוידיאני לחפש ללא חת אחר עקבותיו של הדחף, האינסטינקט, המשיך למשול בפסיכותרפיה, אלא שכעת לא היה חשד כלפי החיפוש הזה ולא הייתה פזילה אל הריסון. מרגע שהדוקטרינות של פרויד נטמעו בעולם החדש, הן קיבלו צביון אמריקני להפליא: החתירה לאישור עצמי השפיעה עמוקות על תפישת העולם הטיפולית, וכך השתרשה ההשקפה שהחוכמה שוכנת באינסטינקט, וליתר דיוק ברגשות. כפועל יוצא התגבשה הנחת יסוד חדשה, והיא שכאב נפשי אין פירושו שלא השכלנו לוותר על האינסטינקט לטובת הציביליזציה, אלא שהציביליזציה לא השכילה להגן עלינו מפני פגיעה. מטפלים עזרו למטופליהם להפוך לאשפים בכל הקשור לנפש שלהם, להיעשות קשובים להפליא לשינויים הקלים ביותר ברמות הסבל הפנימי, ללמוד לנהל את חיי הרגש שלהם כדי להתגונן מפני התקפה. בקיצור, במקום לשאול מה אנחנו יכולים לעשות למען המדינה, שאלנו איך אפשר למנוע מהמדינה לעשות לנו.

ימנים ושמרנים אחרים דיברו רבות, ובעיקר קוננו, על ההפרדה שיצרו הפסיכולוגים בין האישי לפוליטי, ואין לי שום רצון ללכת בדרכם. אני מבקש רק לציין שבלב שתי התפישות המנוגדות האלה של חיי הנפש – הן המחזקת והן המרסנת – מסתתרת שאלה שרודפת אותנו מאז עידן הנאורות: עכשיו שאלוהים מת והכמרים אינם אלא נושאי דגל של אמונות תפלות, עכשיו שלקחנו את העניינים לידיים, איך אנחנו אמורים לחיות זה עם זה? עכשיו שהכול מותר, עכשיו שאנחנו קובעים את הכללים, איך נוכל להשקיט את הרוחות הרעות שבתוכנו? התשובה הטיפולית לשאלה הזאת רומזת לנו על קיומה של התערבות – אותה התערבות שנרמזת במדע ובדמוקרטיה ובכלכלת השוק החופשי: שאנו בריות המגבילות את עצמנו, אך בהינתן חירות וידיעה עצמית, ובהינתן ההזדמנות להביע את החירות והידיעה העצמית שלנו, נצליח לשייט על גלי ההיסטוריה לעבר הקדמה.

נו, ואיך זה הולך לנו עד כה? לא כל כך טוב, לפחות לא אם אתם חיים בטראמפיסטן, מקום שבו מעלותיה של הנאורות אינן אלא תקינות פוליטית ונטיות גלובליסטיות ואליטיזם מנוון, שבו היד הנעלמה מפנה אלינו את גבה, שבו ההיגיון אומר לנו שאמות המידה המוסריות שלנו אינן אלא דעות קדומות, שבו המדע מתעקש שהמכונית שאנחנו נוהגים בה לעבודה הדפוקה והלא רווחית שלנו ממיסה את כיפות הקרח של כדור הארץ. במקום הכמוש הזה, גם אם מעולם לא נכנסתם לקליניקה של פסיכולוג, גם אם הפסיכולוגיה נראית לכם כמו מפעל שמייצר בני אדם מיוחדים–בעיני-עצמם, בכל זאת הטמעתם את האמת הטיפולית: שתלונה היא תמיד מוצדקת, שהמוסר תמיד עומד לצדו של הקורבן, שאם אתם מתוסכלים או מודאגים או מיואשים או מיואשים מכל סיבה שהיא, אזי גזלו מכם את זכותכם הטבעית. כי שמו אתכם על פני האדמה, או לפחות על פני אדמת אמריקה, כדי לחתור לאושר, ואם אפילו החלום הזה נגזל מכם, מגיע לכם פיצוי. ואם ערוצי הפיצוי נסגרו בפניכם, אולי תרתמו את עגלתכם לבולדוזר המתכוון לחרוש לו ערוץ חדש.

קדימה אל העבר

טראמפ מבטיח לא רק להשיב את הגבר הלבן למקומו הראוי בראש המערכת, אלא גם להפוך את העולם למקום שאפשר להבינו ללא תיווכן של האליטות האינטלקטואליות המרגיזות וללא נדנודיהם של לוחמי הצדק החברתי

"אי-אפשר להפריז במידת הססנותו של האדם ובכמיהתו לסמכות," אמר פרויד בקונגרס הפסיכואנליטי ב-1910. במקום אחר הוא כתב שהכמיהה הזאת היא חלק מ"המורשת הארכאית", וכאשר מעוררים את המורשת הזו היא מחפשת "אישיות עליונה ומסוכנת שכלפיה אפשר לנקוט אך ורק גישה פסיבית-מזוכיסטית, שאליה חייב האדם להיכנע". לפני מאה שנה עקיצה כזאת הייתה כנראה הרבה פחות חריפה מאשר בימינו, כשהאשמת הקורבן הפכה לתופעה מדוברת, ואף שדבריו של פרויד מרמזים על חוסר סבלנותו שלו, אדם בעל מעמד, כלפי אותם עבדים נרצעים, הם אינם מסבירים את העצב שהגיע לקליניקה שלי באותו יום, ולדעתי עדיין לא נמוג. עם זאת, הדברים הללו נוגעים בכל זאת באחד הרגשות המלנכוליים ביותר שלנו, רגש שדונלד טראמפ עושה בו שימוש בלתי נלאה: הנוסטלגיה. כמו כל נוסטלגיה, הכמיהה להחזיר את אמריקה לגדולתה היא כמיהה למצב שמעולם לא היה. היא מלמדת אותנו לא על מה שהיה בעבר, אלא על מה שחסר בהווה.

אבל על פי הגישה הפרוידיאנית, הצלחתה של התרמית הטראמפיסטית אמורה לכוון אותנו אל המורשת הארכאית שלנו – ואכן, העבר שהטראמפיזם מעלה על נס הוא רחוק הרבה יותר מאשר אמצע המאה העשרים, או מכל תקופה אחרת שהכובעים האדומים הידועים מתייחסים אליה. טראמפ מבטיח לא רק להשיב את הגבר הלבן למקומו הראוי בראש המערכת, אלא גם להפוך את העולם למקום שאפשר להבינו ללא תיווכן של האליטות האינטלקטואליות המרגיזות וללא נדנודיהם של לוחמי הצדק החברתי. הוא מפציר בכולנו להשתחרר מהשלשלאות המחמיצות פנים של ההתנהגות המתורבתת: להפוך את המדע לבלתי רלוונטי ואת הרציונליות לבלתי מחייבת, להשאיר את האמת מאחור, לתת לכוח להשתולל בחופשיות בעולם, לסלק את כל תנאי היסוד של החוזה החברתי – את הנאמנות לתבונה, את הספקנות בנוגע לדחפים האינסטינקטיביים, את השאיפה לצדק. ואז, לבסוף, נחזור למצב הטבעי הקדמוני של אמריקה – נהיה חופשיים לצרוך, לבזוז, להרוס, להציב חומות בינינו לבין שכנינו ולשנוא אנשים רק כי הם חיים בחורים מסריחים.

למעשה, טראמפ לא רק מבטיח את הדברים האלה: בשקריו המרובים, בחוסר המוסריות שהוא מתגאה בו, בבוז הבוטה שלו להוגנות, בחוסר העניין שלו בעקביות או ביושרה מכל סוג אחר, הוא עצמו מגלם את ההבטחות הללו. הוא האדם האנטי-נאור, וסוד הצלחתו הוא בראש ובראשונה ההבטחה הנרמזת בכל הבטחותיו האחרות: לבטל את הנאורות, לשחרר אותנו מכבלי החיים הרציונליים ולשלח אותנו אל עולם שבו דבר אינו קדוש והכול – הרווחה הכלכלית, הגבולות הלאומיים, הזהויות המגדריות, המבנים המשפחתיים – נתון לשליטתו של החזק.

פניה של תקופה. תצלום: מרק הקנסון

אולי היתרונות והפגיעויות שהאבולוציה נתנה לנו באקראי, כלל לא נועדו להתמודדות עם אתגר החיים הזה. אולי המחשבה שאנחנו מסוגלים לכונן סדר בר-קיימא אינה אלא יהירות שהגיעה לשיאה בעידן הנאורות

השימוש במכונת ירייה ובגז חרדל במלחמת העולם הראשונה חשף בפני פרויד את שבריריותם של מוסדות איתנים-לכאורה, ואילו בחירתו של טראמפ הראתה לנו שאלה רקובים מן היסוד, על סף קריסה. בלי שנשמעה אפילו ירייה בודדת, בלי אלימות מתמשכת, בפרץ קולקטיבי של זעם וטינה, בחרו כמעט מחצית הבוחרים בתחושת הבטן שלהם. והם לא דחו רק מועמד, או מפלגה, אלא אתוס שהתגבש במשך חמש מאות שנה – אתוס שפרויד היה מחסידיו והמקצוע המוזר שהוא פיתח היה נקודת השיא שלו. הבוחרים האלה התקוממו נגד הדרישה שכפתה עליהם המודרניות – להשתמש בתבונה כדי להבין דברים בכוחות עצמנו – אבל הם לא החליפו אותה בכללים הישנים, אלא בדחף עצמו. והם עשו זאת בנקמנות, ובאכזריות ובזעם –  בכל התחושות שטראמפ מפליא לגלם בדמותו. התשובה של פרויד, לפיה אנו נגלה מהם גבולותינו רק כשנבין עד כמה אנו זקוקים להם, אינה מתאימה לתקופתנו, וגלגולה המודרני של אותה תשובה מתאים לתקופתנו אף פחות. כפי שהבין ג'ון אדמס, שהתייחס לאופן שבו הדמוקרטיה "מדלדלת, סוחטת ורוצחת את עצמה": אנשים עשויים לכבוש את יצרם, אבל "אומות וציבורים גדולים, לעולם לא".

עם זאת, ייתכן כי הבעיה אינה טמונה בתשובותינו אלא בשאלה עצמה:  אולי החיים על פני כדור הארץ מורכבים ומוטרפים מדי בשביל בני האדם. אולי היתרונות והפגיעויות שהאבולוציה נתנה לנו באקראי, כלל לא נועדו להתמודדות עם אתגר החיים הזה. אולי המחשבה שאנחנו מסוגלים לכונן סדר בר-קיימא אינה אלא יהירות שהגיעה לשיאה בעידן הנאורות. ואולי יהיר גם לחשוב שהקדמה היא בלתי נמנעת ושבקצה האחר של הדרך האפלה שיצאנו אליה כעת, עשויה להימצא הבנה עמוקה יותר של עצמנו, הבנה שאיננו מסוגלים לעלות בדעתנו בדיוק כפי שצייר ממערות לאסקו לא היה מסוגל להעלות בדעתו את הדמוקרטיה. הבנה שאינה מכילה בתוכה את זרעי חורבנה.

אבל כל זה אינו ודאי, ודווקא כאן אפשר להיעזר במקצוע שלי ובכל מה שהוא מלמד אותנו על ערכו של הנוף הנפשי. הרי רק התחלנו להתאבל על אובדן הניסוי הגדול הזה ועל התקווה שנצליח למצוא בתוך עצמנו את היכולת לשלוט בגורלנו. ובעודנו צופים בשקיעתנו, ניאלץ להשתפר מאוד באֵבֶל. עמיתיי ואני נכונים לעזור.

גארי גרינברג (Greenberg) הוא דוקטור לפסיכולוגיה. גרינברג חיבר ארבעה ספרים, בהם The Book of Woe: The DSM and the Unmaking of Psychiatry (משנת 2013). הוא חבר מערכת במגזין Harper’s וגר בקונטיקט.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרוןTranslated and published by special permission from The Baffler.

תמונה ראשית: בחדר ההמתנה של הקליניקה: פרטים של דו-משמעות. תצלום: דייויד גהרינג.