כוחו של מגע

מגע הוא השפה הראשונה שאנחנו רוכשים, וסוד הצלחתן של מערכות יחסים רבות. אבל האם אפשר ללמוד את השפה הזאת?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אתם נמצאים בקרון צפוף ברכבת התחתית ביום שלישי בבוקר, ואולי באוטובוס. הנוסעים הישנוניים מתמסרים לתנודות הנסיעה ונותרים שקטים, אך בכל זאת משדרים את מחשבותיהם ללא קול.

פעוט בעגלתו בוחן בזהירות את חבריו הנוסעים, גבותיו מכווצות בחשש. הוא פונה לאמו כדי לקבל עידוד ומושיט לעברה יד קטנה. היא לוקחת אותה בשקט, לוחצת ומשחררת. הוא נרגע, מחייך, פונה ממנה – וחוזר שוב. היא לוקחת את ידו פעם נוספת: לוחצת ומשחררת. בחורה בשנות העשרים בחצאית ובלייזר יושבת בנוקשות כשבחיקה תיק עבודות כרוך בעור. היא מסיטה שוב ושוב כמה שערות בלונדיניות מפניה ואז נוגעת בצווארה. תנועותיה הבלתי מודעות חושפות, אך גם משככות, את חרדתה לגבי ראיון העבודה שנקבע לה לתשע בבוקר. זוג נשען על עמוד וחולק מסרים של חיבה; היא משפשפת את זרועותיו בידיה, הוא תוחב את אפו לשערה. אישה בגיל העמידה, מעוכה בפינה, נתקלת בבחור שלידה עם מרפק וירך, ולא בטעות. המסר ברור; הוא מיד מפנה לה מקום.

בדיקת היכולת שלנו לתקשר ללא מילים אינה תחום עיסוק פסיכולוגי חדש; כבר זמן רב מתעדים חוקרים את הרגשות והתשוקות המורכבים שנחשפים ביציבתנו, תנועותינו והבעות הפנים שלנו. אבל עד לאחרונה פקפקו החוקרים ברעיון שאנשים מעבירים ומפרשים תוכן רגשי בצורה בלתי מילולית נוספת – מגע. בין אותם מפקפקים נמצא גם מתיו הרטנסטין, פסיכולוג מאוניברסיטת דה-פּוֹ. אך בשנת 2009 הוא הוכיח, בניגוד למה שציפה, שיש לנו את היכולת המולדת לפענח רגשות דרך מגע בלבד. בסדרה של מחקרים ביקש הרטנסטין ממתנדבים לנסות לשדר סדרה של רגשות לזר שעיניו מכוסות, במגע בלבד. משתתפים רבים היו חרדים לקראת הניסוי. "זאת חברה עם פחד עמוק ממגע", הוא אומר. "אנחנו לא רגילים לגעת בזרים, ואפילו בחברים שלנו, בהכרח".
אבל בסופו של דבר הם נגעו – מה לא עושים למען המדע. התוצאות מראות שלמרות חששותינו לגבי מגע, אנחנו מצוידים ביכולת לשלוח ולקבל אותות רגשיים בעזרתו בלבד. המשתתפים שדרו שמונה רגשות שונים – כעס, פחד, גועל, אהבה, הכרת תודה, אהדה, שמחה ועצב – באחוזי דיוק שהגיעו ל-78 אחוזים. "הופתעתי," מודע הרטנסטין. "חשבתי שהדיוק יהיה ברמת המקרה", כ-25 אחוז.

מחקרים קודמים של הרטנסטין ואחרים ניפקו תוצאות דומות בחו"ל, כולל ספרד (שם אנשים היום טובים יותר בתקשורת על-ידי מגע מאשר באמריקה) ובריטניה. בוצעו גם מחקרים בפקיסטאן ותורכיה. "בכל מקום שבו הנושא נחקר, נראה שאנשים מסוגלים לעשות את זה", הוא אומר.
המשתתפים שדרו שמונה רגשות שונים באמצעות מגע והגיעו לאחוזי דיוק של 78 אחוזים

 

נראה שאנחנו מחווטים לפרש את מגעם של חברינו בני האדם. מחקר המספק ראיות לגבי היכולת הזו פורסם בשנת 2012 על-ידי צוות שהשתמש בסריקות fMRI למדוד פעילות מוחית אצל אנשים שנוגעים בהם. הנבדקים, כולם גברים הטרוסקסואלים, צפו בסרטונים של גבר או אישה שלכאורה נוגעים באחת הרגליים שלהם. באופן בלתי מפתיע, הנבדקים דירגו את חווית המגע הגברי כנעימה פחות. סריקות המוח חושפות שהחלק במוח שנקרא הקורטקס הסומטוסנסורי הראשוני, הגיב בחדות רבה יותר למגעה של אישה מאשר למגעו של גבר. אבל הנה התפנית בעלילה: הסרטונים היו מזויפים. בכל המקרים נגעה בהם אישה.

התוצאות היו מפתיעות מכיוון שהתפיסה המקובלת אמרה שהקורטקס הסומטוסנסורי הראשוני מפענח רק את התכונות הבסיסיות של המגע, כגון מרקם או לחץ. אם פעילותו משתנה בהתאם למי שהנבדקים חושבים שנוגע בהם, משמעות הדבר היא שהמרכיבים הרגשיים והחברתיים של מגע הם בלתי נפרדים מהתחושות הפיזיות. "כשאדם אחר נוגע בך, המוח שלך לא מדווח לך על התכונות האובייקטיביות של המגע", אומר אחד מכותבי המחקר, מייקל סְפֶּזְיוֹ, פסיכולוג מסקריפס קולג'. "כל החוויה מושפעת מהאופן שבו אתה מעריך חברתית את הנוגע".

אם מגע הוא שפה, אז נדמה שאנחנו יודעים באופן אינסטינקטיבי כיצד להשתמש בה. אבל נראה שזה כישור שאנחנו מקבלים כמובן מאליו. כשנשאלו לגבי זה, לא ייחסו הנבדקים במחקריו של הרטנסטין חשיבות רבה ליכולת לתקשר דרך מגע – גם לאחר שהפעולות שלהם הראו שמגע הוא למעשה מגוון ביכולותיו לא פחות מאשר קול, הבעות פנים וכלים אחרים להבעת רגשות.

"קשה לנו לזהות בוודאות אותות חיוביים בפנים ובקול", אומר הרטנסטין. למשל, אושר הוא הרגש החיובי היחיד שפוענח בצורה מהימנה במחקרי פנים. אבל המחקרים שלו מראים שמגע מסוגל להעביר כמה וכמה רגשות חיוביים: אושר, אהבה, הכרת תודה ואהדה. מדענים האמינו בעבר שמגע הוא רק אמצעי להגברת מסרים המובעים בעזרת דיבור או שפת גוף, "אבל נראה לחילופין שמגע הוא דרך מעודנת, מתוחכמת ומדויקת יותר להבעת רגשות", אומר הרטנסטין.

הוא גם עשוי להגביר את מהירות התקשורת: "אם אתה קרוב מספיק לגעת, זו בדרך כלל הדרך הקלה ביותר לאותת משהו", אומרת לורה גֶרֶרוֹ, אחת ממחברות הספר Close Encounters: Communication in Relationships, שחוקרת תקשורת בלתי-מילולית ורגשית באוניברסיטת אריזונה סטייט. המידיות הזו בולטת במיוחד כשמדובר בחיזוק קשר. "אנחנו מרגישים קשורים יותר למישהו אם הוא נוגע בנו", מציינת גררו.

אין לקסיקון שיעזור בתרגום שפת המגע; המומחים בקושי התחילו לתעד את הדקדוק ואוצר המילים שלה. "גילינו שיש הרבה דרכים שונות להביע רגש נתון בעזרת מגע", אומר הרטנסטין. יתרה מזו, פרשנות המגע תלויה רבות בהקשר. "יש הבדל עצום באופן שבו המוח מגיב לאותו סוג מגע במקומות שונים, כמו משרד רופא או מועדון לילה", מסביר ספזיו. ובכל זאת, בחינת כמה מהדרכים הבולטות ביותר שבהן אנחנו מתקשרים ומחזקים קשרים על-ידי מגע (והאופן שבו אנחנו מפתחים את יכולתנו לעשות זאת) חושפת את הרבגוניות של הכלי הזה ומרמזת על דרכים לשפרו. אם נתמסר אליו, נוכל להרוויח הרבה מחוש המישוש, במיוחד תקשורת חברתית יותר ותחושת חיבור עמוקה יותר לאחרים.

ללמוד את שפת המגע

אנחנו מתחילים לקבל אותות מגע עוד לפני הלידה, כשרטט פעימות הלב של אמנו מוגבר על-ידי מי השפיר. אין פלא שמגע ממלא תפקיד חשוב כל כך ביחסי הורה-ילד כבר מהתחלה: "זה ערוץ תקשורת מהותי בין מטפל לילד", אומר פרופסור פיטר אנדרסן, פרופסור אמריטוס מבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת סן דייגו, ומחבר הספר Nonverbal Communication: Forms and Functions.

מגעה של אם מגביר את החיבור בינה לבין הילד; הוא מסמל ביטחון ("אתה מוגן; אני פה") ובהתאם לסוג המגע, הוא עשוי לייצר רגשות חיוביים או שליליים (משחקי מחיאות כף ישמחו תינוקות, אבל לחיצה פתאומית מהאם מסמנת בדרך כלל אזהרה שלא לגעת בחפץ חדש). נראה אף שמגעה של אם עשוי לשכך כאב של תינוק בעת בדיקת דם. טיפאני פילד מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מיאמי היא מנהלת המכון לחקר המגע. היא קישרה בין מגע, בצורת עיסוי, למספר רב של תועלות, בהן שינה טובה יותר, עצבנות מופחתת וחברתיות רבה יותר בין תינוקות – וכן שיפור בצמיחתם של פגים.
הילדות היא התקופה שבה נוגעים בנו יותר מכול, ובה מתפתחת רמת הנוחות שלנו עם מגע פיזי וקרבה פיזית באופן כללי (תיאוריה שמכונה על-ידי מדענים proxemics). "הגיוון התרבותי הרב לגבי נוחות במגע מראה שהיא דבר נרכש", אומר אנדרסן.
פילד קישרה בין מגע, בצורת עיסוי, לתועלות כמו שינה טובה, עצבנות מופחתת, חברתיות רבה יותר בין תינוקות, ואפילו שיפור בצמיחת פגים
אקלים חם נוטה לייצר תרבויות ליברליות יותר לגבי מגע מאשר אקלים קר (חשבו על היוונים מול הגרמנים, או האירוח הדרומי הידוע מול הסטואיות של ניו אינגלנד). יש כמה השערות לגבי הסיבה לכך, כולל העובדה שטמפרטורת סביבה מגדילה את חשיפת העור ("מועיל יותר לגעת במישהו אם עורו חשוף או שהוא לובש ביגוד קל שדרכו אפשר להרגיש", אומר אנדרסן); השפעת אור השמש על מצב הרוח ("הוא מגביר את הרצון בקשר ואת המיניות – העדר אור שמש עלול לדכא אותנו ולמזער את כמות האינטראקציות"); ודפוסי נדידה (אבותינו נטו לנדוד לאזורי האקלים שמהם הם הגיעו. צפון המערב התיכון עמוס בגרמנים וסקנדינבים, בשעה שהספרדים והאיטלקים הלכו למקסיקו וברזיל. זה משפיע גם על סוג המגע").

והמתרחש בבית ממלא גם הוא תפקיד. אנדרסן מציין שאתאיסטים ואגנוסטיקנים נוגעים יותר מאנשים דתיים, "כנראה כי דתות בדרך כלל מלמדות שסוגים מסוימים של מגע אינם ראויים, ואף נחשבים לחטא". אך היחס למגע עשוי להשתנות. בלו מספיק זמן בתרבות אחרת, או עם חברים נגענים, והגישה שלכם כלפי מגע עשויה להשתנות.

עד שאנחנו נעשים מבוגרים, רובנו לומדים שמגע הוא גורם מעצים, במיוחד בכל הנוגע לתחושת החיבור לאדם אחר. גם את השפעתו של מגע חולף עם זר אפשר למדוד, והוא עשוי לטפח ולהעצים שיתוף פעולה. במחקר שנעשה בשנת 1976, החזירו פקידים בספריית אוניברסיטה לסטודנטים את כרטיסיהם עם או בלי לגעת בחטף בידם של הסטודנטים. הראיונות של הסטודנטים הראו שאלו שנגעו בהם נתנו הערכה טובה יותר לפקיד. ההשפעה עמדה בעינה גם כשהסטודנטים לא הבחינו במגע.

מחקרים עדכניים יותר הראו שמגעים חסרי חשיבות לכאורה מניבים תשר גדול יותר למלצריות, שאנשים קונים יותר אם המוכר בחנות נוגע בהם ושסביר יותר שאנשים יעזרו לאדם זר המלווה את בקשתו במגע. נקרא לזה המגע האנושי, תזכורת קלה שאנחנו, בתוך תוכנו, חיות חברתיות. "פעמים רבות במחקרים האלה אנשים אפילו לא זוכרים שנגעו בהם. הם רק מרגישים שיש חיבור. הם מרגישים שהם מחבבים את האדם שנגע בהם יותר", אומרת גררו.
עד כמה חזקה תרומתו של המגע לחיבור בין בני אדם? צוות בראשות הפסיכולוג מייקל קראוס מאוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין רצה לבדוק זאת. לשם כך הוא עקב אחר מגע בין חברי קבוצה במהלך משחקי NBA (הקפיצות של השחקנים זה על זה, הכִּיפים והטפיחות על הישבנים). המחקר הראה שככל שהיה מגע רב יותר על המגרש בתחילת העונה, כך גדלה הצלחתם של הקבוצות והשחקנים בסוף העונה. השפעתו של המגע הייתה מנותקת מהשכר או הביצועים, מה שפסל את האפשרות ששחקנים נוטים לגעת יותר אם הם מוכשרים יותר או ששכרם גבוה יותר.

"הופתענו מאוד. המגע ניבא ביצועים אצל כל קבוצות ה-NBA", אומר קראוס. "לפעמים אין לשחקני כדורסל זמן לומר מילת עידוד לחבר לקבוצה; אז הם פיתחו את רפרטואר המגע המדהים הזה כדי לתקשר במהירות ובדיוק", הוא מסביר ומוסיף שמגע מסוגל ככל הנראה לשפר ביצועים בכל הקשר קבוצתי. קרובינו הפרימטים מטפחים זה את הופעתו של זה ומחזקים כך את הקשרים החברתיים שלהם, וגם בין אנשים "המגע מחזק מערכות יחסים ומשמש כסמן לקִרבה", הוא אומר. "הוא מגביר את שיתוף הפעולה אבל גם מסמן את עוצמת הקשר בין אנשים".

ייתכן שהסיבה לכך שטפיחה על הישבן במשחק כדורסל או ליטוף קל ביד בזמן העברת שטר עוזרים לנו להסתדר מעט טוב יותר זה עם זה, היא זו: "כאשר מגרים את קולטני הלחץ שבעור, מפחיתים את רמות הורמוני הדחק", אומרת פילד מהמכון לחקר המגע. בה בעת, מגע חם מעודד שחרור של "הורמון האהבה", אוקסיטוצין, שמעצים את תחושת האמון והחיבור הרגשי.

השחרור הזה גם עוזר להסביר את נטייתנו לליטוף עצמי, דבר שאנחנו עושים מאות פעמים ביותר כמנגנון מרגיע. "אנחנו נוגעים בעצמנו הרבה: מסיטים את השיער, מחברים את עצמנו," אומרת פילד. התנהגויות שכיחות נוספות הן עיסוי המצח, חיכוך הידיים וליטוף הצוואר. הראיות מוכיחות את יעילות הדבר: הוּכח שעיסוי עצמי מאט את קצב הלב ומוריד את רמות הורמון הדחק, קורטיזול.

פגיעת שטח

לא רק המגע הפיזי עם אנשים אחרים מהדהד בנפשנו. "אופן האינטראקציה של גופנו עם העולם קשור באופן בסיסי לצורת החשיבה שלנו", אומר ג'וש אקרמן, פסיכולוג אבולוציוני בבית הספר סלואן למנהל עסקים של אוניברסיטת MIT. התפיסה הידועה כ-Embodied Cognition ואומרת שהאני הפיזי שלנו מעצב את האני הפסיכולוגי, היא נושא מחקר פופולרי בשנים האחרונות.

למשל, במחקר של אקרמן ועמיתיו משנת 2010 התגלה שהתכונות הפיזיות של עצמים שבהם נגעו אנשים – הקשיות או הרכות, הכבדות או הקלות, הגסות או החלקות – הטו את שיפוטם של אנשים לעבר אותן תכונות מופשטות. וכך אנשים שהחזיקו לוח כתיבה כבד נטו לאפיין אחרים כרציניים; המגע במרקם גס גרם להם לאפיין אחרים כנוקשים; והיה נדמה שהישיבה בכיסא עץ קשה עשתה את המשתתפים במשא ומתן נוקשים יותר. מחקר משנת 2008 מאת אחד משותפיו לכתיבה של אקרמן, הפסיכולוג ג'ון בארג' מאוניברסיטת ייל, הראה שאדם שמחזיק משקה חם יתפוס אחרים כחמים יותר – אכפתיים ונדיבים יותר – ובמחקר אחר שלו, שפורסם בשנת 2011 בכתב העת Emotion, הוא הראה שאפשר לשכך בדידות על-ידי חום פיזי (החזקת כרית חמה).

ככל שהיה מגע רב יותר על המגרש בתחילת העונה, כך גדלה הצלחתן של קבוצות ה- NBA בסוף העונה.

תרגום של מגע לתכונות מופשטות מראה לנו כיצד התחושות הפיזיות שאנחנו חווים בתחילת חיינו הופכות למעין פיגומים מנטליים שתומכים בחשיבה מטאפורית עמוקה יותר כשאנחנו מתבגרים. אנחנו בונים מושגים מופשטים על גבי מושגים פיזיים (לדוגמה, תפיסה של אישיות "גסה" או "מחוספסת" מבוססת על תפיסת הגסות החומרית שלנו). הקישור הזה בין תחושה פיזית למושג מופשט ממשיך לעמוד בעינו, ולכן התחושות הפיזיות מעוררות את המושגים המופשטים.

האם משמעות הדבר היא שעלינו להימנע מישיבה בכיסא רך בסוכנות המכוניות? או להשתמש בנייר עבה יותר לכרטיסי הביקור, או לעשות מקלחת חמה כשאנחנו לבד בבית בשבת בערב ומדוכאים? כן ולא, אומר אקרמן. כמו קסם, התופעה עובדת אם אנחנו לא מודעים למתרחש. "אם אנחנו שמים לב לעובדה שאנחנו נוגעים במשהו קשה או כבד, המוח שולל אותה," הוא מסביר. לכן אם תשימו לב שאתם מתיישבים בכיסא נוח כשאתם ניגשים לדון בהלוואה על מכונית, תוכלו בכל זאת לעמוד על שלכם. ולחיצת היד האיתנה שלכם עשויה לשכנע מראיין שאתם מועמדים חזקים ובולטים... אלא אם הוא יבין שאתם מנסים לעשות רושם טוב.

מגע של אהבה

מדי ערב לקראת השינה, מעסה הרטנסטין את גבו של בנו הצעיר. "זאת הזדמנות לחיבור בשביל שנינו. רמות האוקסיטוצין עולות, קצב הלב יורד, כל הדברים הנפלאים האלה שאי אפשר לראות". רגעים כמו אלה חושפים את טבעו ההדדי של מגע, הוא אומר: "אי אפשר לגעת בלי שנוגעים בך. רבות מהתועלות הפסיכולוגיות חלות גם עליי, האדם הנוגע".

למעשה, כשאנחנו אלה שיוזמים את המגע, אנחנו עשויים להפיק את אותן התועלות כמו האנשים שאנחנו נוגעים בהם. לדוגמה, המחקר של פילד הראה שאדם שמעסה חווה ירידה גדולה ברמות הורמוני הדחק, לא פחות מהאדם שמקבל את העיסוי. "מחקרים מראים שאדם שמחבק מפיק את אותה תועלת כמו האדם שמחבקים אותו," היא מוסיפה.

יתרה מזו, המגע באדם אחר אינו חד-סטרי גם מבחינת האותות המשודרים; לא זו בלבד שהמגע שולח מסר לאדם אחר, אלא הוא גם חושף מידע רב לגבי הלך רוחו, מציין הרטנסטין. האם הם פתוחים למגע או שמא נסוגים? האם הם רגועים או מתוחים? האם הם חמים – ואולי קרים וסגורים? "לפעמים אני נוגע באשתי ויכול מיד לומר – גם אם עיני סגורות – אם היא מתוחה", הוא אומר. "אפשר לחוש את זה דרך מתח וכיווץ בשרירים, ומידע מהסוג הזה יכול להנחות את התנהגותנו עם אותו אדם – הוא משפיע על אופי המחשבות שלנו והאופן שבו אנחנו תופסים את מה שהוא אומר לנו".

אולי בגלל השפעתו הדו-כיוונית, מגע הוא אחת מהדרכים הבסיסיות ביותר לטפח ולשדר אינטימיות במערכת יחסים רומנטית. מאמר מסוים הציע סדרה של 12 התנהגויות מקובלות להגברת האינטימיות אצל זוגות: לאחר השלוש הראשונות (קשר בין עין לגוף, בין עין לעין, ודיבור) כוללות התשע הנותרות מגע (החל מהחזקת ידיים ועד נשיקות ובסופו של דבר – אינטימיות מינית). "השפעתו של מגע משתנה מעט בהתאם לשלב במערכת היחסים", אומרת גררו. "בהתחלה, הוא כלי מחקרי. האם האדם האחר יקבל את המגע שלי וישיב במגע משלו?" ככל שמערכת היחסים מתקדמת, יש עלייה חדה בכמות המגע. "רואים מגע רב בציבור", היא מציינת, "אנשים מחזיקים ידיים כל זמן שהם ביחד או כורכים זרועות זה סביב זה. המגע מאותת על חיזוק מערכת היחסים".

אבל תהיה זו טעות לחשוב שכמות המגע בין בני זוג ממשיכה לעלות. מחקר שכולל התבוננות בבני זוג בציבור ושיחות איתם, מראה שכמות המגע עולה בתחילת מערכת היחסים, מגיעה לשיא איפשהו בתחילת הנישואים ואז הולכת ויורדת לה. עם הזמן, בני זוג רומנטיים מתאימים את כמות המגע שלהם לזו של שותפם לזוגיות. ללא עמק שווה עלולה מערכת היחסים להתרסק בשלב מוקדם. ואכן, בנישואים ארוכי טווח, מגיעה כמות המגע בין בני הזוג לשיעור של כמעט אחד על אחד.

בשעה שזוגות שמרוצים זה מזה נוטים לגעת יותר, הסמן האמיתי לקשר ארוך טווח בריא הוא לא תכיפות המגע של בן הזוג בך, אלא אופי המגע שלו בתגובה למגע שלך. "ככל שההדדיות חזקה יותר, כך סביר יותר שמישהו ידווח על אינטימיות רגשית ושביעות רצון ממערכת היחסים", אומרת גררו. בדומה לדברים רבים אחרים במערכות יחסים, שביעות רצון נובעת מנתינה לא פחות מאשר קבלה.

כללי המגע החברתי

הדברים החשובים ביותר שאנחנו חושפים דרך מגע: "ככל הנראה מידת הדומיננטיות שלנו ומידת האינטימיות שלנו", אומר אנדרסן. לחיצת יד, למשל, היא אחד המצבים היחידים שבו מקובל לגעת באדם זר למשך יותר מרגע אחד. לכן זוהי הזדמנות לשלוח מסר לגבי עצמך. "לחיצה רפה מסמלת חוסר ביטחון, התלהבות מעטה, מכונסות", אומר אנדרסן, בשעה שלחיצה בעוצמה מוגזמת עלולה להתפרש כניסיון להפגין דומיננטיות. "מומלץ ללחוץ את היד בצורה איתנה אך לא מרסקת", הוא מייעץ, מכיוון שעדיף להיתפס כאדם חם מדי ולא כדג קר. "אנחנו אוהבים אנשים שיש להם רמת חום ממוצעת עד גבוהה", אומר אנדרסן. "אדם שנוגע הרבה אומר, 'אני אדם ידידותי ואינטימי'. רופאים, מורים ומנהלים שנוגעים יותר מקבלים חוות דעת טובות יותר".

אבל מחוץ למערכות יחסים קרובות, עלולות להיות למסר שגוי השלכות חריפות. "אנשים שנוטים לגעת עלולים להיתפס כמטרידים", אומר אנדרסן. "מגע פיזי עלול להיות מפחיד; הוא עלול להיות מאיים". ההקשר חשוב, וזו הסיבה שיש לנו כללים לגבי האנשים שמותר לנו לגעת בהם, איפה ומתי. "באופן כללי, האזורים היחידים שמקובל לגעת בהם, הם מהכתפיים עד כפות הידיים", לפחות בין מכרים מזדמנים, לדבריו של אנדרסן. "בגב אין הרבה קצות עצבים, ולכן גם זה בסדר".

כמובן, ישנם גם שיקולי הקשר נוספים. לתרבויות ולאנשים שונים יש סף סובלנות שונה למגע. למגע בין בני אותו מין לבני מין שונה יש השלכות שונות. וצריך להתייחס גם לאיכות המגע, המֶשך, העוצמה, הנסיבות. "זו מטריצה מורכבת", אומר אנדרסן. מגע ושחרור מהירים – כמו נגיעה בכתף של עמיתה למשרדה כדי למשוך את תשומת לבה – הם מקובלים. אבל ליטוף על הכתף אפשר בקלות לפרש לא נכונה ("רוב מקרי ההטרדה המינית כוללים ליטופים", מציין אנדרסן).

באופן טבעי, מגע נראה אינטימי יותר אם הוא מלווה באותות אחרים, כמו מבט ממושך, או אם הוא נמשך רגע אחד יותר מדי. לעומת זאת, לחיצה על הזרוע עשויה להיות סימן לאהדה או תמיכה, אבל אם היא נמשכת רגע אחד יותר מדי ומלווה בקשר עין עז, היא עלולה להיתפס כפעולה תוקפנית. גם לסביבה יש השפעה: על המגרש אין בעיה לטפוח על ישבנו של חבר לקבוצה לאחר מהלך מוצלח, אבל אותה טפיחה אינה מקובלת במשרד.

הכלל היחיד שמבטיח שמגע לא יסבך אתכם בצרות הוא זה: אל תגעו. וככל הנראה זה מה שכתוב בספר הכללים לעובד במקום העבודה שלכם. אבל המחשבה שעליכם להשאיר את האנושיות בבית מדי בוקר אינה מפתה במיוחד. כללי המגע המחמירים פחות של אנדרסן: מחוץ למערכות היחסים הקרובות ביותר שלכם, הקפידו על האזורים הבטוחים שהם הכתפיים והידיים (לחיצות יד, החלקות כף, טפיחות על השכם). ובמשרד - תמיד בטוח יותר שהכפיף יהיה מי שיוזם את המגע, ולא הממונה.
המעמד המתאים ביותר למגע, הוא מעמד הניחומים. "המחקר מראה שמגע הוא הדרך הטובה ביותר לנחם", אמרת גררו. "אם תשאלו אנשים כיצד הם מנחמים אדם אחר, הם לרוב יציינו טפיחות, חיבוקים וסוגים שונים של מגע. גם חברים שאינם מאותו מין, למשל, ובדרך כלל לא נוגעים זה בזה כדי לא לשלוח אותות מוּטעים, לא חוששים שמגע מנחם יתפרש בצורה לא נכונה", היא אומרת.

נראה שישנם זמנים – זמנים של אבל או פחד כבדים, אבל גם רגעים אקסטטיים של אושר או אהבה – שבהם רק שפת המגע מסוגלת להביע את מה שאנחנו מרגישים.

 Published in Hebrew by Alaxon by permission from Psychology Today.   ©2013 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Media Services
מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ריק צ'ילוט, Psychology Today.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על כוחו של מגע

02
נחום אחד

"במחקר שנעשה בשנת 1976, החזירו פקידים בספריית אוניברסיטה לסטודנטים את כרטיסיהם אם או בלי לגעת בחטף בידם של הסטודנטים" - צ"ל "עם".
מאמר מעניין, תודה.

בתור מי שעוסקת במגע אנושי למחייתה - עיסויים, רפלקסולוגיה ועוד - אני רואה ומרגישה את העוצמות האלה, המתוארות כאן במאמר. לא ייאמן איך דבר כל-כך פשוט ובסיסי, אחראי לכל-כך הרבה מההתפתחות שלנו כבר מילדות. מרתק!

מאמר שימושי, בתור עוסקת בטיפול במגע ובהוראת המגע, אפנה את תלמידי ותלמידותי לעיין במאמר כהשלמה לשעורים :-)
אנחנו מתנסים בשעורים בהעברת רגשות במגע (בעקבות הספר "כוחו של מגע" מאת פיליס ק. דיוויס), ושמחתי לקרוא על החיזוק המחקרי לכך. אגב, זה לא תמיד מצליח... לתחושתי זה תלוי מאד בריכוז (לחיוב) ובחרדה חברתית (לשלילה).

תיקון הגהה: צריך להיות "ביום" במקום "ביותר"
במשפט:
"השחרור הזה גם עוזר להסביר את נטייתנו לליטוף עצמי, דבר שאנחנו עושים מאות פעמים --ביותר-- כמנגנון מרגיע"