כיסאות לבריאות

שיטה טיפולית רבת עוצמה ומשחררת מאפשרת לנו לשנות נקודת מבט על עצמנו ולגלות דרכים לצמיחה אישית
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בשנת 2002, נתקלתי (סקוט) לראשונה בצורת הטיפול המכונה chairwork (עבודת כיסאות) במרכז הגשטלט לפסיכותרפיה והכשרה בניו יורק. ״זה לא הוגן. זה לא הוגן, ומה שאתם עושים זו טעות״. דיברתי אל צוות המאמנים של קבוצת הכדורגל שבה שיחקה בתי ניקול. הם ישבו בכיסאות שמולי. או כך לפחות דמיינתי והרגשתי שהם יושבים שם, אם כי הכיסאות היו ריקים.

ניקול, שהייתה אז בת 11, הייתה שחקנית כדורגל מצטיינת. היא התקבלה לנבחרת, אבל המאמן בקושי שיתף אותה במשחק, ובמשך שתי עונות היא בילתה את רוב הזמן בישיבה על הספסל. ברור היה שהוא מעדיף שחקניות אחרות, ואני זעמתי על כך. אף שחזרתי והעליתי את הנושא בפני מנהלי הקבוצה, הם סירבו להתערב. בסוף העונה, הם העיפו אותה מהקבוצה.

אחרי חודשים מספר שבהם למדתי את שיטת הטיפול בכיסאות הגעתי לסדנת אחר צהריים שבה הייתה לי סוף סוף הזדמנות להשתתף מנקודת המבט של מטופל. המטפל הזמין אותי לשבת בכיסא, לדמיין את הנהלת הקבוצה בכיסאות שמולי ולדבר איתם... וזה מה שעשיתי. הבעתי זעם על האופן שבו הם נהגו בבתי ואת הכאב שחשבתי כשראיתי את אומללותה. לבסוף, הצלחתי פשוט לדבר בחופשיות.

אני זוכר את מצבי הרגשי משתנה דרמטית כשגילמתי את דמותם

״החליפו כיסאות״, אמר המטפל. במסגרת חילופי התפקידים עברתי לצד השני, והתיישבתי באחד הכיסאות שלהם. הבעתי במילים את סירובים להגיב ואת גישת ה״ככה זה״ שלהם. אני זוכר את מצבי הרגשי משתנה דרמטית כשגילמתי את דמותם. זה היה קשה והייתי עצבני. ואז חזרתי ודיברתי שוב מתוך הכעס והכאב שלי. הפעם, הרגשות שלי היו פחות עוצמתיים.

כיסא, כתום

כולנו תקועים בכיסא האחד שלנו. תצלום: רבי מדאצ'י

לפני הסדנה הזו, ביליתי כמעט שנה בהתמודדות עם פרצי כעס חזקים בגלל היחס הלא ראוי שקיבלה בתי. שעות ספורות בלבד לאחר הסדנה, הבנתי שעברתי שינוי מהותי; כשחשבתי כעת על מה שהם עשו, לא חשבתי שזה בסדר, אבל חשתי הרבה פחות צורך להגיב. השינוי הזה שרד עד היום. משום מה, הדיאלוג הזה שארך רבע שעה עזר לי למצוא פתרון לתסכול שלי – משהו שלא הצלחתי לעשות בכוחות עצמי. הדבר חיזק את האמונה שלי בכוחה המרפא של עבודת הכיסאות – טכניקה טיפולית שיצר הפסיכיאטר הרומני-אמריקני ג׳ייקוב מורנו, יוצר הפסיכודרמה, ואשר פותחה בשנות השישים על ידי פסיכיאטר נוסף, פרדריק ״פריץ״ פרלס אבי תרפיית הגשטלט.

אמונתי העמוקה בערכה של עבודת הכיסאות רק הלכה וגדלה, ובשנת 2008 יזמתי את ה- Transformational Chairwork Psychotherapy Project והתחלתי ללמד מטפלים בארצות הברית ומחוצה לה את עבודת הכיסאות. בשנת 2014 ראה אור ספרי Transformational Chairwork: Using Psychotherapeutic Dialogues in Clinical Practice, שהוא מדריך למטפלים.

על אף מאמצים אלה, חשתי תמיד שלא הצלחתי לפשט את העבודה די הצורך – או לצמצם אותה למערכת של עקרונות ליבה חיוניים שיוכלו להדריך באופן ברור ויעיל גם את המעשה וגם את הלימוד. ואז, בראשית שנת 2018, תוך כדי מדיטציה, ראיתי בעיני רוחי את מה שאני מכנה ״ארבעת הדיאלוגים״ שהראו לי כיצד להפוך את עבודת הכיסאות לתרפיה אלגנטית בפשטותה ועוצמתית עוד יותר. שילבתי זאת במסגרת שאותה אנחנו מכנים ״ארבעת העקרונות, והשילוב הזה הפך לבסיס העבודה שלנו.

אפשר לראות את כולנו כמכילים חלקים, מצבים, קולות או עצמי מרובים. למשל, האופן שבו אנחנו מתנהגים בעבודה עשוי להיות שונה מן הדרך שבה אנחנו מתנהגים בבית עם משפחתנו, או בפיקניק קיצי עם חברינו

הראשון מבין ארבעת העקרונות הוא ריבוי העצמי, הרעיון שלפיו אפשר לראות את כולנו כמכילים חלקים, מצבים, קולות או עצמי מרובים. למשל, האופן שבו אנחנו מתנהגים בעבודה עשוי להיות שונה מן הדרך שבה אנחנו מתנהגים בבית עם משפחתנו, או בפיקניק קיצי עם חברינו. לעתים, בתקופות של מתח או במצבים של שכרות, עשויים לבוא לידי ביטוי חלקים שאינם מוכרים או אינם רצויים – במצבים שגורמים לכם לומר דברים כמו״ ״אני לא יודע מה קרה לי״. הבנה כזו של המצב האנושי מבוססת על הגותן של דמויות היסטוריות כמו אפלטון, פאולוס [שאול התרסי] וזיגמונד פרויד, שכל אחד מהם ניסה לפענח את חוויית החלקים המרובים.

פאולוס השליח, שאול התרסי

ידע על מורכבות האני ועל ריבוי העצמי: השליח פאולוס (1917), ונצ'נזו ג'מיטו. תצלום: Fondazione Cariplo, ויקיפדיה

העיקרון השני הוא שבביטוי של אותם חלקים יש משום ההחלמה והאפשרות לשינוי. בפועל, הדבר כרוך לעתים בבקשה ממטופלים לעבור לכיסא אחר ולגלם ולתת קול למצוקה, לפחד ול״מבקר הפנימי״ שלהם, או למה שהם רואים כ״אני ההרואי שלהם״ – אותו חלק בהם שפועל באורח משמעותי בעולם. זה לבדו עשוי להיות חוויה חזקה להפתיע. לחלופין, מטפלים עשויים לעודד דיאלוג בין החלקים השונים של מטופל, כדי ליצור איזון פנימי רב יותר ותפקוד כולל מוצלח יותר.

העיקרון השלישי עובר מהפנימיות אל העולם החיצון הוא כרוך בכך שמטופלים ישחזרו או יחוו מחדש אובדן או טראומה כדי לעבד את החוויה. מטפלים עשויים להזמין אותם לדמיין שהאנשים המעורבים בחוויה יושבים בכיסאות שונים, ולדבר איתם – אולי לומר דברים שלא אמרו או לא יכלו לומר אז – בדיוק כפי שאני עשיתי בסדנה בניו יורק.

ככל שמתחזק מה שנקרא בעבר אגו, המנהיג הפנימי, והמצב הבגיר הבריא – חלק מהעצמי השואף לארגן, לבקר ולהוביל את יתר החלקים - מטופלים מסוגלים לחוות בקרת רגשות פנימית רבה יותר, ותפקוד יעיל, משמעותי ומכוון מטרה יותר בעולם

העיקרון האחרון, המטרה הסופית של עבודת הכיסאות – והיעד הסופי של הפסיכותרפיה בכלל – הוא חיזוק של מה שנקרא בעבר אגו, המנהיג הפנימי, והמצב הבגיר הבריא – שהוא חלק מהעצמי השואף לארגן, לבקר ולהוביל את יתר החלקים. ככל שחלק זה של האישיות מתחזק, מטופלים מסוגלים לחוות בקרת רגשות פנימית רבה יותר, ותפקוד יעיל, משמעותי ומכוון מטרה יותר בעולם.

אלה העקרונות הבסיסיים שעליהם מבוססת עבודת הכיסאות. ארבעת הדיאלוגים הם שיטות או פורמטים שונים לביצוע של עבודת הכיסאות, והם: הענקת קול, סיפור הסיפור, דיאלוגים פנימיים ומפגשים. כל אחד מהדיאלוגים הללו ניתן לשימוש כהתערבות טיפולית בפני עצמה או בשילובים שונים, כדי לעזור למטופלים להחלים ולהקל על מצוקתם.

הענקת קול עשויה לשמש ככלי לחקירה והבנה של העולם הפנימי. מטפל עשוי לומר למטופל:

״ברצוני להזמין אותך לעבור לשבת בכיסא הזה, ולדבר מעומק הלב, לדבר את הכאב שלך.״

בגרסה הבסיסית ביותר של התערבות כזו, שאימצנו מתוך Embracing Our Selves (משנת 2011), מדריך לשימוש בדיאלוג קולי שכתבו הפסיכולוגים האל סטון וסידרה סטון, המטופל מתחיל בכיסא שאנו מכנים בשם ״המרכז״ – שבו נמצא מצב המוביל הפנימי או הבוגר הבריא שלהם. לאחר מכן, מזמין המטפל את המטופל לעבור לכיסא אחר, כדי שיוכל להביע ולחוות באורח מכוון ומודע את רגשותיו. למשל, הוא עשוי לבקש מהמטופל לעבור לכיסא אחר כדי לתת קול למצוקה ולכאב שלו – לרגשות וגם למחשבות. הדבר יכול לעודד נביעה ספונטנית של רגשות קשים, העלולים לגרום למצוקה קשה, אבל הניסיון המכוון לעסוק ברגשות אלה ולחוות אותם עשוי להיות מרפא – דינמיקת הבחירה משנה את הכול. במקרים מסוימים, הרגש יתפוגג, בעוד חלק או מצב אחר יתעורר, והמטופל ימצא משאבים או נקודות מבט פנימיים חדשים.

דיוקן, אישה זקנה, תערוכה, צופים

מה היא רואה? מה הם רואים בה? תרגיל אנושי מתמיד. תצלום: ריאן סטפן

בתחום הטיפול הקוגניטיבי ההתנהגותי (CBT) ישנה טכניקה דומה הקרויה ״זמן דאגה״, ובה המטפל מזמן את המטופל להעניק קול באופן קבוע ומכוון לחוויות של פחד, אשמה או דיכאון. שוב, לא נעשה ניסיון להתמודד או להשיב למחשבות הללו – די בהבעתם.

הרעיון בדבר מרחק פנימי לקוח מן הבודהיזם וממדיטציית הקשיבוּת, והוא קשור להתפתחות של עצמי מתבונן או למעשה של עדות-עצמית

הענקת הקול עשויה לסייע ממספר סיבות. שחרור הרגשות הללו עשוי בעצמו להעניק פורקן, תוך כדי התהליך של כניסה לכאב, מצב או חלק אחר עשוי להיות מופעל, ולספק איזון או חלופה לסבל. סיבה שלישית, הנשענת על התובנות של תרפיית קבלה ומחויבות (סוג של CBT המשלב קשיבוּת וקבלה), היא שכיסאות יוצרים מרחב או מרחק פיזי בין המנהיג הפנימי והרגשות, וכך, באמצעות תהליך של התבוננות ותיוג, המטופל יקבל יציבות גדולה יותר וסביר שיוצף פחות על ידי רגשות וטרדות. הרעיון בדבר מרחק פנימי לקוח מן הבודהיזם וממדיטציית הקשיבוּת, והוא קשור להתפתחות של עצמי מתבונן או למעשה של עדות-עצמית. גשמיותם של הכיסאות עוזרת לאנשים לחוות גופנית את העובדה שיש להם חלקים שונים, ושהם יכולים להתנגד להשתלטות של מצב או רגש עליהם.

השיטה השנייה של עבודת כיסאות היא סיפור הסיפור. מטפל הפותח במפגש כזה עשוי להתחיל כך:

״אני מרגיש ששמירת הסוד הזה בתוכך במשך זמן רב כל כך הוא משא מטריד. אם אתה מוכן, הייתי רוצה שתעבור לכיסא הזה ותספר לי את הסיפור על מה שקרה״.

כפי שהפסיכיאטרים הבריטים גלן רוברטס (Roberts) וג׳רמי הולמס (Holmes) כותבים בספר שערכו בשנת 1999 Healing Stories: ״בלב המפגש הטיפולי ישנו תמיד סיפור״. מטופלים רבים מגיעים לטיפול כשהם נושאים עול של סיפורים, והשיתוף בסוד טראומטי או בנרטיבים מלאי בושה, עשוי להיות מרכיב מכריע במסע ההחלמה שלהם. בהקדמה שלה לאוסף הסיפורים האמיתיים משנת 2014 Back from the Brink, השחקנית האמריקנית גלן קלוז ניסחה זאת כך: ״הישועה שלנו נמצאת בסיפורינו. האומץ לספר את סיפורינו יציל חיים״.

דיאלוג סיפור הסיפור מזהה את הכוח המרפא של סיפורים וכולל מספר אסטרטגיות שעשויות לסייע למטופלים לעבד את הזיכרונות הקשים שלהם. המטפל מזמין את המטופל שוב לעבור מן המרכז לכיסא אחר, ולספר את הסיפור הקשה או חלק מהסיפור הקשה. כשהיא או הוא גורמים, המטפל מבקש מהם לקום, להסתובב בחדר ולנער את גופם ואז לשבת ולספר את הסיפור שוב. זה נעשה מתוך תקווה להוביל אותם שלוש או ארבע פעמים במעגל של סיפור סיפורים רפטטיבי. במהלך התהליך הזה, מטופלים רבים מגלים יותר פרטים בכל סיפור מחדש – אות לכך שהם מפחדים ומוטרדים פחות מסיפורם, ומתרחשת החלמה.

הקושי בתהליך זה הוא שמטופלים עלולים לחוות מצוקה רבה. פתרון אפשרי אחד, שנולד בהשראת גישת סיפור הסיפורים שמתוארת על ידי הפסיכיאטר אקהארד רודיגר (Roediger) ועמיתיו ב- Contextual Schema Therapy (משנת 2018), הוא לבקש מהמטופלים לחלוק את הסיפור שלהם בגוף שלישי. למשל, אם אעבוד עם מטופל בשם ג׳ון, אני עשוי לבקש ממנו לעבור לכיסא אחר ולספר את סיפורו הקשה כאילו הוא מדבר על אדם אחר: ״ג׳ון היה מעורב בתאונת דרכים, וזה מה שקרה לו״. סגנון הסיפור הזה מאפשר התעוררות רגשית גבוהה, המסייעת להחלמה, תוך כדי שהוא מאפשר למטופל לשמור על מרחק מהסיפור, דבר שהוא שימושי במיוחד בנרטיבים שבהם אשמה והאשמה עצמית הם מרכיבים חשובים.

הפורמט השלישי על עבודת כיסאות – דיאלוגים פנימיים – מתמקד בפתרון צורות שונות של קונפליקטים וחוסר איזון פנימיים. המטפל עשוי להתחיל במילים אלה:

״נראה שאתה מתחבט בנוגע לפרויקט הזה. אולי תסכים לעבור לכיסא ההוא ולדבר מתוך החלק שרוצה להמשיך בפרויקט, ואז לעבור לכיסא ההוא ולדבר מתוך החלק שמפקפק״.

אחד מהדיאלוגים הפנימיים הללו כרוך ב״עבודת קוטביות״ – כלומר, סיוע למטופלים בקבלת החלטות על ידי הבהרת הערכים שלהם ופתרון קונפליקטים בין ערכים.

למשל, חשבו על עולמו הפנימי של מרטין לותר קינג, שהיה לעתים קרובות במצב של קונפליקט בין התפקיד החשוב שהוא מילא בתנועה לזכויות האזרח, וחשיבות היותו בעל ואב טוב. הדילמה שלו הפכה חריפה במיוחד אחרי שנסע להודו והעמיק את הידע שלו בנוגע לתורתו של גנדי. אשתו קורטה סקוט קינג סיפרה שבעלה אמר: ״מי שמקדיש את עצמו למטרה, אינו זקוק למשפחה״. היא הוסיפה כי ״הייתה לו משפחה והוא אהב את משפחתו, והוא רצה משפחה אבל הוא גם אמר ׳אדם אינו זקוק למשפחה׳ כי הוא מצא את עצמו בקונפליקט אדיר בין חובתו למשפחתו וחובתו לאדם בכלל, והוא הבין שהוא מחויב לשניהם״.

מרטין לותר קינג

בין הדמות הציבורית והאיש הפרטי יש קונפליקט הגובה מחיר אישי כבד. מרטין לותר קינג (האנדרטה בוושינגטון). תצלום: ג'וני סילברקלאוד

או קחו למשל את הספורטאית הבריטית עטורת המדליות האולימפיות טאשה דנורס (Danvers), שאמרה על ההתמודדות שלה עצמה עם דיכאון: ״חלק גדול מהדיכאון נובע, כך אני חושבת, מכך שאינך חי את האמת שלך. אתה לא במקום שבו אתה רוצה להיות, לא עובד בעבודה שאתה באמת רוצה לעשות, כי אתה מרגיש שאתה חייב לעשות את זה בשביל הכסף״.

כשמטופל נע הלוך ושוב בין שני כיסאות שכל אחד מהם מגלם ערך, עשויה להתגלות יצירתיות. יתכן שהיא תבוא לידי ביטוי בהבנה טובה יותר של היכולת לאזן בין הקטבים; יתכן שהיא תהיה כרוכה בהתפתחות של חזון חדש בחיים; ואולי היא תהיה קשורה להעדפה של ערך אחד על פני אחר

במקרים כאלה, ישנו קונפליקט בין ערכים חשובים. עבודה למען העולם, דאגה למשפחה, יצירת ביטחון כלכלי וחיים מתוך יושרה – כולן מטרות ראויות. דיאלוג הקיטוב כרוך בעיגון כל ערך לכיסא, שלאחריו מתבקש המטופל לדבר מתוך נקודת המבט הזו. כפי שפרלס האמין בכל לבו, כשמטופל נע הלוך ושוב בין שני כיסאות שכל אחד מהם מגלם ערך, עשויה להתגלות יצירתיות. יתכן שהיא תבוא לידי ביטוי בהבנה טובה יותר של היכולת לאזן בין הקטבים; יתכן שהיא תהיה כרוכה בהתפתחות של חזון חדש בחיים, המחייב סינתזה; ואולי היא תהיה קשורה להעדפה של ערך אחד על פני אחר.

הצורה האחרונה של דיאלוג עבודת כיסאות היא מערכות יחסים ומפגשים, הקשורה לעולם הקשרים הבין-אישיים. למשל, מטפל עשוי לומר למטופל המתמודד עם שברון לב:

״אני מרגיש אתה עדיין תקוע – אם כי מערכת היחסים נגמרה לפני שנתיים. הייתי רוצה לעבוד על זה. הייתי רוצה שתדמיין שהיא יושבת בכיסא הזה, ותדבר איתה ותספר לה מה אתה מרגיש״.

הדיאלוג כרוך בהבעת רגשות, כמו אהבה, כעס, פחד ואבל. זהו גם כלי לחיזוק ״הקול האסרטיבי״ של המטופל – היכולת שלו להביע את עמדותיו בביטחון. לרוב אלה דיאלוגים דו צדדים, שבהם המטופל עובר בין כיסאות ומאמץ נקודת מבט של ״אדם״ אחר מן הכיסא הנגדי (אולם, אם המטופל מנהל דיאלוג עם דמות מתעללת של ממש מעברו, אנחנו לא ממליצים שיחליף כיסא או תפקיד או ׳יהפוך׳ לאותו אדם, כי הדבר יעורר אמפתיה למתעלל, ועלול להפריע בתהליך ההחלמה).

ישנה דוגמה לתהליך כזה באסופה משנת 2000 Psychodrama with Trauma Survivors, שבה המטפלים מריסול בוזה (Bouza) וז׳וזה בריו (Barrio) מתארים את עבודתם עם גבר שנכנס לדיכאון עמוק ואולי פסיכוטי, בעקבות מות בנו. בבית החולים, לאחר סדרה של ניסיונות התאבדות, הם החליטו לקיים דיאלוג של חילופי תפקידים. האיש ישב על כיסא אחד ודמיין את בנו בכיסא שממול. משם, הוא דיבר על הכאב, האבל והאובדן שלו, ועל תשוקתו להצטרף לבנו בחיים שלאחר המוות. לאחר מכן הוא עבר לכיסא השני והעניק קול לבנו, שאמר לו שהגיע הזמן שיבחר בחיים ויעניק את אהבתו וחיבתו לבנים האחרים שלו ולשאר בני המשפחה. האב הפנים את המסר והחליט להחלים.

בשנת 2013, אני (אמנדה) השתתפתי בסדנת הכשרה של Transformational Chairwork וחוויתי חוויה אישית עמוקה ודרמטית תוך שימוש בפרדיגמת מערכות היחסים והמפגשים. סקוט (באותה עת כיניתי אותו ׳ד״ר קלוג׳) הוביל את המפגש, והוא ביקש משתתפים שייקחו חלק בהדגמה של טיפול. החלטתי להתנדב. באותו זמן הייתי מתמחה קלינית ועבדתי עם בני נוער שחוו טראומות קשות. הייתי על סף שחיקה. עבודתי עם נערה יוצאת דופן אבל מאוד פגועה, הציפה אותי והקשתה עליי. ישבתי מול יתר המשתתפים כאשר מולי ניצב כיסא ריק, וסקוט אמר לי לדמיין את מי שהתעללו במטופלת שלי. התקוממתי מיד. לאחר מכן, סקוט הציע שאקום ואגן עליה. ״איך אתם מעזים להכאיב לה!״ אמרתי.

רגע הפורקן הזה סיפק לי הקלה. ההתעללות שעברה המטופלת שלי החליאה אותי, אבל לפני אותו יום, לא היה לי מוצא לזעם. חלפו מספר רגעים, וסקוט שינה כיוון. ״עכשיו, דמייני את המטופלת שלך. דברי אליה. דברי מהלב.״ התיישבתי ונאנחתי. הזעם נעלם ועצב תפס את מקומו. ״אני לא יודעת למה החיים שלך כואבים כל כך. הסיפורים שלך שוברים את לבי״. עיני נמלאו דמעות ומצאתי כוח להמשיך לדבר. ״אני רוצה שתדעי שאני חושבת שאת מדהימה. אתה טובה. אני רואה אותך״. הרגשתי מלאת מוטיבציה ותקווה. בחודשים שלאחר מכן, העבודה שלי עם המטופלת השתפרה ויכולתי לתמוך ביעילות בטיפול הכולל בה״.

מאז אותו יום, נשביתי בקסמיה של עבודת הכיסאות. החוויה הזו בסדנה שינתה לגמרי את התפישות שלי בנוגע לאפשרויות ולמגבלות של פסיכותרפיה. מאז אותו יום, אני בעיצומו של מסע מופלא שהוביל אותי להפוך למטפלת מוסמכת בעבודת כיסאות ולמדריכה של מטפלים בעולם. עבודת הכיסאות שינתה את חיי.

נדנדה, קנסוקה ימאדה

"נדנדה", קנסוקה ימאדה (יצירה ותצלום)

אני חשה כאב עמוק כשאני חושבת על הבדידות הנוראה שיוצרים הטראומה והסבל, ואני מרגישה חובה עמוקה להתמודד עם החוויות האלה ישירות. עבודת כיסאות העניקה לי דרך להיות עם המטופלים באפלה, בעודם פועלים כדי לצאת מתוך ההריסות. אנחנו מסוגלים להתמודד עם זיכרונות מפחידים, כפי שסקוט אומר תמיד: ״תבטחי בכיסאות״. כשהכאב הרגשי מופיע, המטופלים שלי עוסקים בו, מאתגרים אותו, מתמודדים איתו ובסופו של דבר בוחרים להרפות ממנו. ליבם ומוחם מסוגלים לנהל דיאלוג, וכתוצאה מכך מתרחש שינוי מופלא.

מערכות יחסים חשובות מעוררות בתוכנו רגשות עזים ולעתים מנוגדים, ועבודת כיסאות מספקת דרך רבת עוצמה שבאמצעותה מטופלים יכולים לעבד אותם

סקוט ואני סבורים שזה מדהים ששנינו חווינו חוויות מהותיות כל כך בעבודת כיסאות, שבהן דמיינו דיאלוגים עם אנשים קשים או בעייתיים. מערכות יחסים חשובות מעוררות בתוכנו רגשות עזים ולעתים מנוגדים, ועבודת כיסאות מספקת דרך רבת עוצמה שבאמצעותה מטופלים יכולים לעבד אותם.

העתיד מתחיל להיראות מבטיח עבור אלה מאיתנו שמאמינים בכוח של עבודת דיאלוג כזו. אנחנו רואים תחייה של שימוש פסיכותרפי בעבודת כיסאות בכל רחבי העולם. אמנם את השיטה מובילים מטפלים בתרפיית סכמה, שהפכו את עבודת הכיסאות לכלי מרכזי בגישה שלהם, גם מטפלים אחרים הולכים ומאמצים את הגישה הזו, ובכלל זה מטפלים ב-CBT וגם העוסקים בתרפיה המבוססת על חמלה ופסיכותרפיה אינטגרטיבית בכלל. ארבעת הדיאלוגים וארבעת העקרונות הפכו, לראשונה, את פסיכותרפיית הכיסאות לאפשרות בפני עצמה. את הביטוי הראשון לכך ניתן למצוא בסמינר של אמנדה על פסיכותרפיית כיסאות לצדק חברתי, המתמקדת במציאת דרכים לשימוש בכלי החלמה אלה בעבודה עם אוכלוסיות מוחלשות או כאלה שדוכאו במהלך ההיסטוריה.

בסופו של דבר, כיצד עוזרת עבודת כיסאות לאנשים להחלים ולשנות את חייהם? אנחנו סבורים שישנם ארבעה גורמים. הראשון הוא שהיא משמשת כדי להבהיר יותר את החלקים השונים שבנו. מטופלים יכולים לחוות ולתייג את החלקים והמצבים שלהם בעת שאלה מופעלים. הדבר עוזר להם לשלוט בהם טוב יותר. השני הוא שהיא מאפשרת מפגשים ודיאלוגים בין החלקים שאולי אינם מתרחשים באופן טבעי. השלישי הוא שהיא מעצימה רגשות וביטוי רגשי, שיכול לעודד שינוי במיוחד כשמטופלים מדמיינים דיאלוגים עם אחרים. ולבסוף, היא עשויה להניע תהליך יצירתי בתוך היחיד, שעשוי להוביל לפתרונות חדשים או לדרכים חדשות של הוויה בעולם. כתרפיה עצמאית או בשילוב לגישות טיפוליות קיימות, אנחנו סבורים שעבודת כיסאות יכולה להיות כוח משחרר עבור מי שחיים בכאב וסבל.

סקוט קלוג (Kellogg) מנהל מרפאה פרטית המתמקדת ב״עבודת כיסאות״ (chairwork), בניו יורק. הוא מלמד את השיטה באמצעות ה-Transformational Chairwork Psychotherapy Project. הוא מטפל מוסמך בסכמה תרפיה ומומחה לטיפול בגשטלט ודיאלוג קולי. הוא לימד במחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת ניו יורק ושימש כנשיא החטיבה להתמכרויות באגודה הפסיכולוגית של מדינת ניו יורק. ספרו Transformational Chairwork: Using Psychotherapeutic Dialogues in Clinical Practice ראה אור בשנת 2012.

אמנדה גרסיה טורס (Torres) היא פסיכותרפיסטית מוסמכת בשיטת הכיסאות, המטפלת במרפאה פרטית בניו יורק. היא מנהלת שותפה של תוכנית ההכשרה של ה- Transformational Chairwork Psychotherapy Project. היא בעלת תואר שני בייעוץ לבריאות הנפש ורווחה מאוניברסיטת ניו יורק, והוכשרה לטיפול בדיאלוג קולי.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: לא מזיק להחליף פרספקטיבה, אפילו מועיל. תצלום: פדריקה קמפנארו, unsplash.com

Photo by Federica Campanaro on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סקוט קלוג, אמנדה גרסיה טורס, AEON.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על כיסאות לבריאות

01
יגאל

הכשל הטיפולי בשיטת הכיסאות היא סוגיית הדיסונס הרגשי בו חי המטופל. כך הוא יוצר סיפור אישי שמנסה לסדר את הדיסונס שיאפשר לו לחיות עם סיפור חייו. הוא נותן הסברים של נוחיות רגשית. הקשר שלו עם ה"סיפור" שעליו השיטה המוצעת מתבססת בעצם מונחת על קרעי תרנגולת שיסיטו את כל הקולות האחרים לעולם לא רלווטי.