כיף של עבודה

העבודה כבר לא עובדת לנו. או לפחות עבור רובנו. יותר אנשים עוזבים כעת את משרותיהם – כשהם תולים את האשמה בתשלום נמוך והיעדר קידום – מאשר אי פעם בעשרים השנים האחרונות. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך ש״משכורת אמיתית״ – השכר הממוצע לשעה בהתאמה לאינפלציה – עבור מי שאינם במשרות ניהול, היה לפני שלוש שנים בלבד זהה לזה שהיה נהוג בראשית שנות השבעים. בו זמנית, התפשטותן ההולכת וגדלה של משרות ה״גיג״ הפכה את העבודה מטיפוס מתמיד בסולם לסוג של התנהלות בלתי יציבה המצריכה ערמומיות.

אפילו צעירים מקצוענים שאפתנים חייבים להחליף משרות, במקום להישאר במקום העבודה, כדי להתפתח בקריירות שלהם

כמעט שבעים אחוזים מקהל האנשים ההולך וגדל שעובד באמצעות אפליקציות [למשל ״וולט״ או ״גט״] אומרים שהם עושים זאת כעבודה צדדית, כתוספת להכנסתם שהיא נמוכה מכדי לפרנס את משפחתם. אפילו צעירים מקצוענים שאפתנים חייבים להחליף משרות, במקום להישאר במקום העבודה, כדי להתפתח בקריירות שלהם. באופן כמעט מעוות, אובדן המשרות היציבות ממותג כיתרון. שרה אליס (Ellis) והלן טאפר (Tupper), יועצות קריירה, טוענות כי עלינו לקבל את ״הקריירות המפותלות״ הללו כנורמה חדשה ויותר ״גמישה״.

פוליטיקאים טוענים כי הפתרון לבעיות העבודה שלנו הוא ״משרות נוספות״. אבל הגדלת מספר המשרות הגרועות לבדה לא תספיק כדי למנוע את בעיות העבודה. מה שאנו צריכים, כנראה, אינה עוד עבודה אלא עבודה טובה. אבל מהי בדיוק עבודה טובה?

משלימים הכנסה? עורך דין ומהנדס? מעצב ועובד סוציאלי? תצלום: Marquise de Photographie

ההוגנות של הבוסים, משך החוזה שלכם, התפתחות הקריירה שלכם – אלה אינם אומרים דבר על איכות העבודה שאתם מבצעים

משרד העבודה האמריקני מגדיר ״משרה טובה״ כמשרה שנוהלי ההתקבלות אליה הם הוגנים, יתרונותיה מקיפים, היא מבוססת על שוויון הזדמנויות, כוללת ביטחון תעסוקתי ותרבות שבה העובדים מוערכים. בדו״ח דומה שפורסם בבריטניה על אודות שוק העבודה המודרני, תחת הכותרת ״עבודה טובה״ (בשנת 2017), מאת׳יו טיילור (Taylor) ועמיתיו הדגישו את הזכויות והיחס ההוגן במקום בעבודה, הזדמנויות לקידום ו״תוכנית תגמולים טובה״. כמו כן, בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם שפרסם האו״ם יש שני סעיפים העוסקים בעבודה. הם מציינים את הבחירה החופשית בתעסוקה והתארגנות, תשלום הוגן ושוויוני ופנאי מספיק כחלק מזכויות העובדים.

מה שמשותף לכל שלושת התיאורים הללו היא שהם מתמקדים בתכונות של משרות – ההסכם שאתם עורכים עם הבוסים שלכם לביצוע העבודה – במקום בעבודה עצמה. ההוגנות של הבוסים, משך החוזה שלכם, התפתחות הקריירה שלכם – אלה אינם אומרים דבר על איכות העבודה שאתם מבצעים. ועם זאת, העבודה עצמה היא שמעסיקה אותנו כל היום. העבודה המשעממת והלא נעימה ביותר יכולה עדיין להניב שכר גבוה, אבל אולי לא נרצה לכנות עבודה כזו ״טובה״. (בדו״ח של טיילור – המונה יותר ממאה עמודים – ישנו רק אזכור קצר של הרעיון כי יש לתת לעובדים להחליט במידת מה איך הם מבצעים את עבודתם, או שהעבודה אינה צריכה להיות משעממת או חוזרת על עצמה). אין זאת אומרת שהיבטים חיצוניים לעבודה כמו שכר ותגמולים אינם חשובים. ברור שעבודה טובה היא כזו שמרוויחים בה שכר מספק. אבל מה בנוגע לאיכויות הפנימיות של העבודה? האם יש משהו בתהליך העבודה עצמו שעלינו לכלול ברשימת הקריטריונים שלנו, או שעל כולנו להסתפק בחיים של שיממון בשכר גבוה?

עבודה במהותה אינה נעימה אבל יש לה ערך אינסטרומנטלי. היא אינה נעימה משום שמדובר בהוצאת אנרגיה ויש לה ערך אינסטרומנטלי כי תוצרי עמלנו הם שחשובים לנו, ולא תהליך העבודה עצמו. על פי תפישה כזו, העבודה אינה ממש מומלצת, וכדאי לנו לצמצם את הזמן שאנו מקדישים לה

פילוסופים מנסים לענות על השאלה באמצעות הגדרת העבודה. מאחר שההגדרות מספרות לנו מה מהותי או פנימי לדבר, הגדרה של עבודה תגיד לנו אם יש משהו פנימי לעבודה שנרצה כי אותו יקדמו המשרות הטובות שלנו. ההגדרה הנפוצה מכל במחשבה המערבית, שניתן למצוא כמעט בכל תקופה בתיעוד הכתוב על הנושא, היא שעבודה במהותה אינה נעימה אבל יש לה ערך אינסטרומנטלי. היא אינה נעימה משום שמדובר בהוצאת אנרגיה (בניגוד למנוחה ופנאי) ויש לה ערך אינסטרומנטלי כי תוצרי עמלנו הם שחשובים לנו, ולא תהליך העבודה עצמו. על פי תפישה כזו, העבודה אינה ממש מומלצת, וכדאי לנו לצמצם את הזמן שאנו מקדישים לה. תיאוריה של עבודה המבוססת על הגדרה כזו תאמר בוודאי כי משרות טובות הן אלה שנעשות בשכר גבוה (בתמורה לאי הנעימות שבעבודה) ומבוצעות בזמן קצר ככל האפשר.

עבודת מהגרים בקטיף תותים בקליפורניה: לא התהליך, לא התוצר, רק שכר יומי כדי להתקיים. תצלום: טים מוסהולדר

אבל זו אינה ההגדרה היחידה העומדת לרשותנו. חבויה בין פסקאות שאינן בולטות בספרו על אודות יופי, ״ביקורת כוח השיפוט״ (משנת 1790), נמצאת ההגדרה של עמנואל קאנט לעבודה. בסעיף הקרוי ״על אמנות בכלל״, קאנט מגדיר את האמנות (Kunst, בגרמנית) כתת-קבוצה של יכולת או ״כישורים״ או ״אומנות״ כללית יותר שלנו (שימו לב כי הגדרתו של קאנט אינה אמורה להיות מוגבלת אך ורק לאמנויות היפות כמו שירה או ציור, שהם בגרמנית schöne Künste, שאליהן הוא מתייחס בסעיף הבא בספרו). במילים אחרות, קאנט מגדיר אמנות כסוג מסוים של עבודה מיומנת. הגדרתו של קאנט את האמנות כעבודה מיומנת תפנה אותנו אל המאפיינים המהותיים של העבודה שעלינו לכלול בהמשגה של משרות טובות.

קאנט מגדיר אמנות תוך שימוש בשיטה האנליטית שלו, שהיא דרך להבנת מהותו של דבר על ידי הבדלתו ממה שאינו. ההבחנה הראשונה שלו עוסקת בהבדל בין דברים שמיוצרים על ידי כוחות טבעיים מצד אחד, ומנגד דברים שמיוצרים במאמץ אנושי. אמנות, כמו עבודה מיומנת, היא מקרה השייך לקבוצה השנייה. הוא כותב (כאן בתרגום שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך):

״מן הדין היה לקרוא בשם אמנות רק את היצירה מתוך חירות , היינו מתוך רצון השם ביסוד פעולותיו את התבונה. שכן, אף על פי שאנו אוהבים לכנות את המוצר של הדבורים (את לוחות השעווה המשוכללים בבנייתם) בשם מלאכת מחשבת , הרינו עושים זאת רק מכוח האנאלוגיה עם האמנות; כשאנו נזכרים שהדבורים אינן מבססות את מלאכתן על שיקול תבוני משלהן, הרינו אומרים מיד, שזהו מוצר של טבען (של האינסטינקט) ובחינת אמנות הרינו מייחסים את זה רק לבורא שלהן״ .

לפחות לפי קאנט, זה מה שדבורים עושות, מטבען, לא מתוך שיקול תבוני, החלטה או בחירה חופשית. תצלום: וולפגנג הסלמן.

מה שמאפשר לבני אדם ליצור בחופשיות הוא מה שמעלה את מטרתם ראשית כל בעולם האידיאלי, כמושג או יעד במודעות, לפני שזו עולה בעולם האמיתי. לכך קאנט מתכוון כשהוא אומר שהפעולה שלנו, עבודתנו, מבוססת על תבונה

היכולת הזו המאפשרת לבני אדם ליצור אמנות היא החירות שלנו, ״כוח הבחירה״ שלנו. זה מה שמבדיל עבודה אנושית, שהיא חופשית, מעבודתן של הדבורים, שקאנט ממשיך ואומר כי היא ״מוגבלת״ או ״מכאנית״. מה שמאפשר לבני אדם ליצור בחופשיות הוא מה שמעלה את מטרתם ראשית כל בעולם האידיאלי, כמושג או יעד במודעות, לפני שזו עולה בעולם האמיתי. לכך קאנט מתכוון כשהוא אומר שהפעולה שלנו, עבודתנו, מבוססת על תבונה. לדבורים אין את היכולת הזו לפעילות מכוונת, ולכן איננו רואים בתוצרים שלהם עבודות אמנות, אלא רק תוצר של הטבע. עבור הדבורה, חלת הדבש היא תוצר של אינסטינקט. לדבורה אין ברירה אלא לייצר על פי ההתניות שיצר בה הטבע. מאחר שלבני אדם ישנו ״כוח הבחירה״, אנחנו ״חופשיים״ לייצר על פי כל מושג או תקן שנרצה. פירוש הדב הוא שאם אנו רוצים, אנחנו יכולים לייצר על פי הסטנדרטים של הדבורה (קארל מרקס יעלה זאת ב״כתבים״ שלו בשנת 1844).

אם כך, אנו כבר יכולים לראות שקאנט נותן לנו פילוסופיה ראשונית של עבודה כשהוא מבחין בין אמנות (כעבודה מיומנת) לטבע. עבודה מיומנת היא בעיקרה בעלת תכלית מכוונת. תוצר העבודה שלנו מבוסס על תכלית, והתכלית הזו מאפשרת את התוצר באופן שטבע פראי אינו מסוגל לעשות. זיהויה של עבודה אנושית עם תכליתיות פירושו הדגשת החשיבות של החשיבה בתהליך העבודה. להבדיל מבעלי החיים, שעבורם עבודה היא פשוט חלק מהטבע, עבודה אנושית היא תוצר של חשיבה ופעולה מתואמות. ככל שהמחשבות והתוכניות שלנו משתקפות בתוצרי עבודתנו, כך העבודה היא יותר ״אנושית״.

לתובנה הזו יש השלכות עמוקות בנוגע לשאלה מה הופך עבודה לטובה, בעיקר לאור החלוקה הקפיטליסטית בין תכנון וביצוע של עבודה. במסגרת הקפיטליזם, לרוב העובדים מותר רק להוציא לפועל את יעדי העבודה של מנהליהם. הם עצמם אינם קובעים איזו מטרה להגשים. בשפתו של קאנט, אפשר לומר שמרבית העובדים אינם בעלי ״כוח בחירה״ בעבודה. הכוח נמצא בלעדית בידי המנהלים. דבר זה הופך את מרבית העובדים לבעלי חיים בלבד, בתחום העבודה, משום שמה שמיוצר אינו ״מבוסס על שיקול רציונלי כלשהו מצידם״. לכן, בעוד שבקפיטליזם העבודה נקבעת על ידי תכלית כלשהי (כלומר, תכלית שקובע הבוס), חשוב לראות כי זו אינה תכליתם של העובדים.

במקומות עבודה שונים תיתכן חלוקה נוקשה יותר או פחות, אבל עצם רעיון ההנהלה מניח מראש את קטגוריות המתכננים והמבצעים. ארגון כזה של עבודה מונע מרבים מאיתנו לממש את היכולת האנושית כל כך שלנו

הביטו באחדות מן התיאוריות המרכזיות בנוגע למשרות טובות ותתקשו לגלות כל התייחסות לפעולה למען הגשמת מטרה מודעת. זה משום שארגוני העבודה המודרניים בנויים תוך הקפדה גדולה על חלוקת העבודה לתכנון הייעודי על ידי ההנהלה מצד אחד, והביצוע חסר המחשבה על ידי הפועלים מנגד, עד שלעתים קרובות הדבר נראה מובן מאליו. במקומות עבודה שונים תיתכן חלוקה נוקשה יותר או פחות, אבל עצם רעיון ההנהלה מניח מראש את קטגוריות המתכננים והמבצעים. עם זאת, אנו רואים כאן שארגון כזה של עבודה מונע מרבים מאיתנו לממש את היכולת האנושית כל כך שלנו, כלומר את הפעולה שיש לה מטרה מודעת, וגורם לנו להרגיש ״מוגבלים״ ו״מכאניים״ במקום חופשיים.

מישהו תכנן, מישהו קבע, והוא - מבצע. תצלום: ריקרדו גומס אנחל

קאנט יוצר הבחנה נוספת בתוך תחום הדברים המיוצרים במאמץ אנושי, בין דברים שניתן לייצר פשוט על ידי מילוי הוראות, ואלה שיצירתם תובעת סוג של שיפוט או יצירתיות. קאנט מכנה את האחרונים בשם ״מדעיים״ ואת הראשונים בשם ״טכניים״. אמנות, כעבודה מיומנת, היא טכנית. הוא ממשיך:

״אמנות כמיומנותו של אדם נבדלת גם מן המדע (בחינת יכולת מדעת) כהיבדל הספיקה המעשית מן עיונית, הטכניקה מן התיאוריה (אמנות המדידה מן הגיאומטריה). לפיכך, מה שהאדם יכול לעשות מיד, כשהוא רק יודע מה צריך שייעשה, היינו כשהוא רק מכיר כל צרכו את התולדה הדרושה, אינו נקרא בשם אמנות. לאמנות שייך רק זה בלבד, שאפילו אנו יודעים אותו בתכלית השלימות, עדיין לא קנינו לעצמנו את המיומנות לעשותו״.

אמנות נבדלת מן המדע כי כדי לעסוק בייצור אמנותי, אנו צריכים יותר מהבנה תיאורטית של מה שאנחנו מנסים ליצור. ישנו פעם בין ״ידיעה מה יש לעשות״ והיכולת שלנו בפועל לעשות זאת. במילים אחרות, אמנות קשורה בייצור שיש בו אי ודאות.

הרעיון של קאנט שלפיו אמנות אינה חד משמעית מבחינת התוצר שלה נובע מטענתו כי לא יתכן כלל אובייקטיבי לטעם, או כלל לטעם שקובע באמצעות מושגים מה הוא יפה. עבור ציירים, פירושו שהתהליך שבו הם מציירים משהו יפה אינו יכול להיות מקודד בכלל. הציירים חייבם להשתמש ב״גאונות״ שלהם, כפי שקאנט מכנה את הכישרון שלנו ליצור דבר מה עבורו לא ניתן לקבוע כלל.

לפי קאנט, כל סוג של עבודה שבמהלך ייצורו של אובייקט יש בה אי ודאות, יש בה גם מרכיב אמנותי

במבט ראשון, ההבחנה בין אמנות למדע אינה נראית רלוונטית לשאלת העבודה. חיבור מערכת החשמל בבית ניתנת ללמידה באמצעות כללים אך לא כך חיבור של שיר יפה. אולי כאן מתפרק מושג העבודה האמנותי שלנו. קאנט אינו מסכים, ומזכיר תפירת נעליים כסוג של עבודה ששייכת לצד ה״אמנות״ של ההבחנה בין אמנות למדע. מכאן נובע כי כל סוג של עבודה שבמהלך ייצורו של אובייקט יש בה אי ודאות, יש בה גם מרכיב אמנותי.

חשבו על הדוגמה של מאת׳יו קרופורד, שתיאר מכונאי אופנועים במאמרו Shop Class as Soulcraft (משנת 2006): מכונאי חייב לבדוק את מצב דוושת המצמד באופנוע חבוט בן חמישים. אבל, כדי לעשות זאת הוא חייב להסיר את כיסויי המנוע, המחוזקים בברגים שחוקים. הסרת הברגים באמצעות מקדחה עלולה לגרום נזק למנוע. ״ספרי ההדרכה המקוריים לטיפול באופנוע אומרים לנו להיות שיטתיים בבידוד המשתנים״, כותב קרופורד, ״אבל הם לעולם לא לוקחים בחשבון גורמים כאלה״.

המכונאי של קרופורד יודע מהי ״המטרה הרצויה״ – לתקן את האופנוע – אבל הדרך להשגתה אינה מפורטת במלואה בשום מערך של כללים שיש בידיו עם תחילת העבודה. במילותיו של קאנט, אין למכונאי ״את הכישורים לבצע זאת״. הוא אולי מכיר היטב מדריכי טיפול באופנועים, אבל קאנט עשוי היה לומר, ״אפילו ההיכרות המעמיקה ביותר עם [המדריכים] אינה מספקת לנו מיד את הכישורים [לתקן אופנוע]״.

ישנן בעיות מעשיות – בעיות של יישום, של מקריות ושל סביבות בלתי צפויות – שלא ניתן לתפוש באורח מדעי (כלומר תיאורטי) לפני הייצור. הן חייבות להילמד מניסיון. זהו ההבדל בין 'לדעת' משהו לבין 'היכולת המעשית' לבצע אותו

ישנן בעיות מעשיות – בעיות של יישום, של מקריות ושל סביבות בלתי צפויות – שלא ניתן לתפוש באורח מדעי (כלומר תיאורטי) לפני הייצור. פירוש הדבר הוא שלא ניתן ללמוד אותן בעזרת ספר הדרכה, מדריך או איש מקצוע מוחה, אלא הן חייבות להילמד מניסיון. זהו ההבדל בין ״לדעת״ משהו לבין ״היכולת המעשית״ לבצע אותו.

יש דברים ששום ספר הדרכה לא יכול ללמד. תצלום: מוסי כץ

כשאמנית יוצאת ליצור משהו יפה, היא מתמודדת עם אי הוודאות הזו בייצור, היא יודעת מה התוצאה שיש להגיע אליה, אך עם זאת אין כללים שיכולים להוביל אותה לשם

המונח שמשמש אותי בתיאור סוג כזה של בעיות מעשיות שבהן נתקלים בעבודה הוא ״אי ודאות בייצור״ (productive indeterminacy). ההבחנה של קאנט בין אמנות למדע אומרת לנו כי עבודה – הנכללת בחלוקה זו בצד ה״אמנות״ – מכילה אי ודאות בייצור, כי תהליך העבודה אינו ניתן למיצוי בהוראות מפורשות. במילים אחרות, ישנו תמיד פער בין הכללים וההוראות לביצוע העבודה מצד אחד, לבין מה שנדרש כדי לייצר מעשית את המוצר או השירות הרצויים, מצד שני. כאן נפסק הדמיון לאמן של קאנט. כשאמנית יוצאת ליצור משהו יפה, היא מתמודדת עם אי הוודאות הזו בייצור, היא יודעת מה התוצאה שיש להגיע אליה, אך עם זאת אין כללים שיכולים להוביל אותה לשם. במקום לפעול על פי כללים, היא חייבת להפעיל את שיקולה האישי, להרהר (במונחיו של קאנט) איזה כללים – טכניקות אמנותיות, סגנון וכדומה – מתאימים ביותר לתוצאה הרצויה לה. במילותיו של קאנט, היא חייבת להיות ״גאונה״.

הדבר נכון גם ביחס לפועל. חשבו שוב על מכונאי האופנועים. למכונאי יש מערך של ״כללים״ – טכניקות ובדיקות נפוצות – שהוא לומד כשולייה. אבל כשהוא ניצב מול אופנוע של ממש, הוא חייב להרהר אילו כללים או טכניקות ליישם בסביבת עבודה שאין בה ודאות. המכונאי אינו יודע מלכתחילה איזו טכניקה נכונה. הוא חייב להשתמש בשיקול הדעת שלו כדי לברר איזו מתאימה ביותר לנסיבות הקיימות.

אבא היה צייר טוב, הבת הייתה גאונה, אבל גם השולייה נדרשה לשיקול דעת ויצירתיות, להתמודד עם אי-ודאות ולהמציא יש מאין: "יהודית והמשרתת שלה" (1625), ארטמיסיה ג'נטילסקי, Detroit Institute of Arts. תצלום: ויקיפדיה

ולא רק מלאכות דורשות שיקול דעת ויצירתיות. בכל משרה ישנו גורם של אי ודאות שאינו ניתן לפתרון באמצעות פעולה על פי כללים בלבד. התיאוריה הפסיכודינמית של העבודה, שיש לה מקום בולט בתיאוריה החברתית בת זמננו בצרפת, טוענת כי ״שום מידה של הוראות, גם אם הן מהותיות או מדויקות מאוד, אינה יכולה לחזות את כל הווריאציות האפשרויות בהקשר קונקרטי אמיתי שבו [העבודה] צריכה להתבצע״. בעיני תומכי התיאוריה הפסיכודינמית, רק הניסיון הבסיסי בעבודה יכול לסייע להתאמה לכל ה״וריאציות״ הללו.

השימוש בשיפוט בעבודה גורם לנו להרגיש שעבודתנו חופשיה, יצירתית ובעלת כוונה. אם, לעומת זאת, השיפוט שלנו בעבודה נחסם, העבודה תעורר בנו הרגשה פחות 'משחקית' ואמנותית, ונרגיש יותר כמו 'שכירי חרב'

מה אומר לנו על עבודה טובה רעיונו של קאנט בדבר אי ודאות בייצור, אותו רעיון שנולד מן ההבחנה שלו בין אמנות למדע? על פי קאנט, ההתגברות על אי הוודאות הזו באמצעות שיקול דעת ולא מילוי כללים הוא חלק מהותי במשמעותה של העבודה. השימוש בשיפוט בעבודה גורם לנו להרגיש שעבודתנו חופשיה, יצירתית ובעלת כוונה. אם, לעומת זאת, השיפוט שלנו בעבודה נחסם, העבודה תעורר בנו הרגשה פחות ״משחקית״ ואמנותית, ונרגיש יותר כמו ״שכירי חרב״ (הבחנה שקאנט עורך בפסקה שלאחר מכן).

העובדה שכל עבודה כרוכה בשפע של פעולה על פי כללים אינה צריכה להפריע לדיון שלנו על אודות עבודה טובה. ישנן משרות חיוניות מבחינה חברתית שפשוט אינן תובעות מידה רבה של שיפוט או שניתן לבצע אותן רק באופן שתואם את התקן הקבוע. נראה כי איסוף אשפה תואם את שני התיאורים הללו. הגיוני לקבוע תקנות לפינוי אשפה – האם, למשל, לאסוף פסולת בנייה – תקנות שייושמו בצורה זהה בכל העיר צריכות להיקבע על ידי רשות מרכזית ולא על ידי פועלי ניקיון באופן אישי. אם קאנט צודק, הסטנדרטיזציה של פינוי האשפה עשויה לגרום לעבודה כזו להיות משעממת. אבל אין פירושו שזוהי פשוט ״עבודה רעה״. זיכרו ששימוש בשיקול דעת אינו המאפיין היחיד של עבודה טובה. בתמורה לביצוע עבודה שהיא חיונית מבחינה חברתית אך משעממת, פועלי ניקיון צריכים, אידיאלית, לקבל פיצוי בדמות שכר גבוה יותר, הטבות ותנאי עבודה בטוחים ומוגנים.

אולם, הבעיה בציות לכללים הוא שארגון העבודה המודרני מפחית, בדרך כלל, את רמת שיקול הדעת הנתבעת מן העובדים. מנהלים מווסתים את תהליך העבודה בשם היעילות והסטנדרטיזציה, אבל על ידי כך הם מנכסים רבות מן ההחלטות שהעובדים היו עשויים לקבל. במילים אחרות, הניהול הופך את העובדים משופטים למצייתים לכללים.

"פס הייצור", דייגו ריברה, מוזיאון דטרויט. תצלום: מייקל סוון

ניהול מדעי מנסה לצפות כל מקרה ומקרה של אי ודאות בתהליך העבודה ולשלב את אלה מראש בהוראות לעובדים. פירוש הדבר הוא שהמנהלים, ולא העובדים, הם שמשתמשים בשיקול הדעת שלהם בעבודה

הדרך הקיצונית ביותר שבה אולי תהפכו לממלאי כללים בעבודה, היא אם העבודה שלכם מנוהלת מדעית. הרעיון המרכזי של הניהול המדעי על פי פרדריק טיילור הוא שמנהלי עבודה, ולא העובדים עצמם, צריכים לשלוט ככל האפשר בתהליך העבודה ״עבודתו של כל עובד״, כותב טיילור, ״מתוכננת במלואה על ידי ההנהלה... וכל אדם מקבל... הוראות מלאות בכתב, המתארות בפרטי פרטים את המשימה שעליו לבצע, וכן את האמצעים שבהם יש להשתמש לביצוע העבודה״. החזון של טיילור, חזון כוח העבודה המנוהל מדעית, הוא כזה שבו ההנהלה מחלטה מראש בדיוק איזו עבודה יש לעשות ואיך לבצע אותה. אבל שליטה כזו על תהליך העבודה מותיר לעובדים רק מעט מה לעשות מלבד מילוי כללי ההנהלה. חשוב לציין כי ניהול מדעי מנסה לצפות כל מקרה ומקרה של אי ודאות בתהליך העבודה ולשלב את אלה מראש בהוראות לעובדים. פירוש הדבר הוא שהמנהלים, ולא העובדים, הם שמשתמשים בשיקול הדעת שלהם בעבודה. התוצאה היא שעובדים נתקלים בפחות מקרים של אי ודאות במהלך הייצור, ונגזלת מהם ההזדמנות לשיקול דעת ויצירתיות שעבודתם אפשרה בעבר.

ניהול מדעי כזה של עבודה הוא עדיין – כפי שכותב הארי ברייברמן (Braverman) בספרו משנת 1974 Labor and Monopoly Capital ״הבסיס לתכנונה של כל עבודה״, אף שהמונח ״טיילוריזם״ יצא מהאופנה בחוגי הניהול. את צורותיו הקיצוניות ביותר ניתן למצוא בתחקיר של אמילי גונדלסברגר (Guendelsberger) על עבודה בשכר נמוך ב- On the Clock (משנת 2019), אבל לא צריך לגשת למחסן של אמזון או למטבח של מקדונלדס כדי לראות את השפעותיו. אפילו במשרות נחשקות ביותר יש מרכיבים של ניהול מדעי, כמו משרות של מוכרנים שניתנים להם תסריטים ויעדי מכירות קבועים מראש. חשוב לציין כי במשרות כאלה, מנהלים מפעילים את שיקול דעתם מראש, כדי שהעובדים לא יידרשו לכך.

מובן כי אין די בעבודה שכרוכה בשיפוט. עבודה עם הזדמנויות להפעלת שיקול דעת אבל שכר איום ונורא אינה טובה מזו שבה התנאים הפוכים

חירות ויכולת להפעיל שיקול דעת בעבודה היו תמיד מקור לעימותים בין העובדים להנהלה. די להביט בהיסטוריה של תנועת העבודה כדי לגלות אינספור דוגמאות לעימותים סביב השאלה מי קובע את תהליך העבודה. עם זאת רק לעתים רחוקות הקונפליקט מסייע לבניית תיאוריות של משרות טובות. הרעיון של קאנט כי עובדים חייבים לפתור אי ודאות בתהליך הייצור על ידי שיפוט ולא באמצעות פעולה על פי כללים עונה על בעיה זו. מובן כי אין די בעבודה שכרוכה בשיפוט. עבודה עם הזדמנויות להפעלת שיקול דעת אבל שכר איום ונורא אינה טובה מזו שבה התנאים הפוכים. אבל התיאוריה של קאנט מעודדת אותנו להיות ספקנים ביחס לקריאה ל״משרות נוספות״ אם לא נלקח בחשבון טיבן של המשרות הללו.

טיילר רה (Re) הוא דוקטורנט בפילוסופיה באוניברסיטה של פנסילבניה. מחקרו עוסק בפילוסופיה של העבודה ובאידיאליזם הגרמני.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מכונאי מנקה חלק במנוע ומגרז אותו. תצלום: Bayri, אימג'בנק / גטי ישראל