כיצד המצאתי את הקריוקי

הוא היה מוזיקאי די גרוע ובגיל 28 הוא היה מרושש. דאיסוקה אינואואה, הממציא היפני של מכונת הקריוקי, משחזר את הרגע שבו הוא שינה את תרבות הפנאי בעולם
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

השעה אחת בלילה. הבר עומד להיסגר, אבל הלילה עדיין לא נגמר. אנחנו עומדים בחוסר מעש על המדרכה כשחבר מציע, "קריוקי?" ולפתע הלילה נעשה הרבה יותר שמח – וקצת יותר מביך. אפשר לומר בביטחון שבאף שלב בתולדות האנושות לא הייתה כמות כזו של אנשים ששרים את השירים של עצמם בלי שיהיה להם אכפת אם השיר בוצע לראשונה על-ידי גלוריה גיינור, פרנק סינטרה או ברוס ספרינגסטין. קריוקי הפך לדבר שאי אפשר להימלט ממנו, לדייר קבע בברים ממנילה ועד מנצ'סטר. הרוחות מתלהטות. בפיליפינים, זעם על ביצועים מזויפים ל-My Way הוביל לשישה הרוגים לפחות. אך הסטטיסטיקות מחביאות את אינספור הביצועים להמנון של סינטרה שהעלו חיוך על פניהם של אנשים – או איזושהי העוויה אחרת. מכונת השירה מאיימת על אינטרוברטים אמיתיים, אבל היא גם גיבורה מבחינתם של אקסטרוברטים בארון, כי היא מאפשרת להם לחשוף את האושר המוזיקלי הפרטי שלהם.

מילולית, קריוקי הוא שילב בין שתי מילים יפניות, "ריק" ו-"תזמורת". למרות התהילה שהקריוקי זכה לה, ד"ר פרנקנשטיין שלה אינו מוכר היטב, אולי מכיוון שהוא מעולם לא הוציא פטנט על המכשיר, אלא רק השיג זכויות יוצרים על השם בשנת 2009 בארצות הברית. 

קוראים לו דאיסוקה אינואואה, איש עסקים וממציא יפני שנולד באוסקה בשנת 1940. ב-2004 הוא זכה בפרס "איג נובל", הניתן על המצאות או מחקרים בלתי רגילים. בשנת 2005 הוא שיתף את סיפור חייו, עד לרגע הזכייה באיג נובל, בריאיון לרוברט סקוט פילד ב-Topic Magazine. כתב העת הזה, שכבר לא רואה אור, היה אחת ההשראות של כתבה זו שפורסמה בכתב העת The Appendix, מכיוון שהוא חגג את הגיבורים היומיומיים והבלתי מוכרים של עולמנו. הריאיון של מר אינואואה היה בלתי נשכח, והוא ראוי לתפוצה רחבה יותר. הנה הוא כאן:

ממציא הקריוקי דאיסוקה אינואואה. באדיבותו של המצולם

ממציא הקריוקי דאיסוקה אינואואה. באדיבותו של המצולם

ב-2004 קיבלתי פקס מאוניברסיטת הרווארד. אני לא ממש יודע אנגלית, אבל למזלי, אשתי יודעת. היא הבינה שהמכתב עוסק בפרסי האיג נובל שהרווארד מחלקת על המצאות שגורמות לאנשים לצחוק – ורק אז גורמות להם לחשוב. אני קיבלתי מועמדות לאיג נובל על המצאת הקריוקי, שמלמדת אנשים לשאת שירה איומה של אזרחים פשוטים, וליהנות ממנה בכל זאת. זה "שלום אמיתי," הם אמרו לי. 

אך לפני שאספר לכם על הרפתקאותיי המבדחות בטקס הפרסים, עליכם לדעת כיצד המצאתי את מכונת הקריוקי הראשונה.   נולדתי בחודש מאי, 1940, בעיר קטנה באוסקה שנקראת ג'וסו. אבי היה הבעלים של אולם ביליארד קטן. כשהייתי בן שלוש וחצי, נפלתי מהקומה השנייה ונחבטתי בראשי. הייתי חסר הכרה במשך שבועיים. הרופאים אמרו להורים שלי שאם אחיה, יהיה לי ככל הנראה נזק מוחי. כהן בודהיסטי ביקר אותי, ברך אותי והחליף את שמי מלידה, ,יוסוקה, בשמי החדש, דאיסוקה, שמשמעותו, בסימניות הקאנג'י, "עזרה גדולה." הייתי זקוק לה. מאוחר יותר למדתי שאותו כהן בודהיסטי אמר שבזכות השם אעזור לאחרים. תמיד נהניתי להקשיב למוזיקה, עד היום הראשון בבית הספר, כששמעתי את צליליה של תזמורת כלי נשיפה. ידעתי שהטעימה לא תספיק לי. כשביקשתי להצטרף, הדבר היחיד שהרשו לי לנגן הוא התוף. לא תופים – תוף אחד

בשנת 1944, ההפצצות של מלחמת העולם השנייה הלכו וגברו באוסקה. למען הבטיחות, משפחתי נדדה מעבר להר, אל עיר שנקראת איקומה, השוכנת בצמוד לעיר העתיקה נארה. אבי איבד את אולם הביליארד שלו וכל מה שהיה בבעלותו. ב-1946, אחרי המלחמה, עברנו שוב, הפעם לפרבר אחר של אוסקה, קובה.

אבי התחיל להתפרנס בכך שפרס שמיכה ברחוב עמוס ומכר ממתקים, בוטנים – כל מה שהצליח להשיג. אט אט הוא חסך מספיק כדי לפתוח חנות "אוקונומיאקי" (פיצה יפנית) קטנה. החיים התחילו מחדש. תמיד נהניתי להקשיב למוזיקה ושמחתי להקשיב כמעט לכל דבר, עד היום הראשון בבית הספר החדש שלי, כששמעתי את צליליה של תזמורת כלי נשיפה.

ידעתי שהטעימה לא תספיק לי. כשביקשתי להצטרף, הדבר היחיד שהרשו לי לנגן בו הוא התוף. לא תופים – תוף אחד. ברוב השירים שניגנו היו מעט מאוד תווים לתוף הגדול, אז מעולם לא למדתי איך לקרוא תווים. עד היום, אני עדיין לא יודע. שיננתי בעל פה את השירים שלנו והתאמנתי עליהם עד שזרועותיי כאבו. יכולתי לתופף אותם מתוך שינה. חטיבת הביניים נגמרה לפני שהספקתי לנגן יותר מדי בלהקה. במהלך השנה הראשונה בתיכון, נערה שמעה אותי מנגן יום אחד וניגשה אלי. לאחיה הגדול הייתה להקה והוא חיפש מתופף.

מסיבות הריקודים, שהגיעו אלינו דרך הסרטים האמריקאים, הולידו מועדון מקומי שנערכו בו שיעורים לאורך השבוע. בסופי השבוע הופיעה שם להקה, וכולם הוזמנו לרקוד. אם הייתי מסוגל לשנן שירים של כלי נשיפה, לבטח הייתי מסוגל לשנן כמה קטעים לריקודים. לקראת השבוע הבא התאמנתי על שירים כמו וולס וממבו עד שידעתי לתופף שבעה סוגי ריקודים שונים.

הפעם, זכיתי לנגן בתופים, ברבים. היה עלי להיזהר שאף אחד לא יגלה שאני עובד כמתופף. עבודות במשרה חלקית לילדים בגיל בית הספר לא היו מקובלות ביפן. גם כיום לא רואים אותן בעין יפה, אבל בתקופתי זה היה בלתי נתפס. תספורת קצוצה הייתה מסגירה אותי בקלות, אז הארכתי את השיער בשניים-שלושה סנטימטרים יותר משאר הילדים. המוניטין שלי הידרדר בבית הספר. הגדירו אותי כאדם לא קונפורמיסטי. עד שהגעתי לשנה השנייה בתיכון, התיפוף שלי השתפר וביקשו ממני לנגן בקברט כמעט כל לילה. אף על פי שישנתי הרבה בכיתה, לא הייתה לי אף היעדרות אחת בכל שלוש השנים שלי בתיכון.

לילה אחד הבנתי שכמה שלא אתאמן, לעולם לא אהיה טוב כמו מישהו עם כישרון מולד. וההבנה הזו הספיקה כדי לשנות את חיי כנגן בלהקה; אחרי תשע שנים בדרכים, סיפורים רבים ואפס חרטות, חזרתי הביתה איכשהו הצלחתי לסיים את הלימודים, ואחרי שמונה חודשים אומללים של עבודה בחברה לניירות ערך – הייתי איש העסקים היחיד עם שיער ארוך, מכנסיים מתרחבים, חולצות פרחוניות ונעליים עם הגבהה – סיפרתי להורים שלי שאני עוזב את הבית כדי להיות מתופף. אבי לא התנגד, דבר מפתיע מאוד בשביל הורה יפני. הוא אמר, "לך, ובהצלחה."

הדרך הייתה ארוכה וקרה, והכסף נגמר מהר מאוד, אף על פי שהרווחתי פי ארבעה בקברט מאשר בחברת ניירות הערך. ביפן יש פילוסופיה מעניינת: המבוגרים תמיד לוקחים חצי מהכסף בתירוץ שצריך להיות מאוד טוב כדי לקבל סכומים רציניים. חוץ מזה, היינו הולכים לחגוג ולשתות כל ערב, ומבזבזים את המקדמות שקיבלנו על השכר החודשי. זה היה מעגל אכזרי, ונשאר לי מעט מאוד כסף. לילה אחד הבנתי שכמה שלא אתאמן, לעולם לא אהיה טוב כמו מישהו עם כישרון מולד. וההבנה הזו הספיקה כדי לשנות את חיי כנגן בלהקה; אחרי תשע שנים בדרכים, סיפורים רבים ואפס חרטות, חזרתי הביתה. הייתי בן 28.

***

חזרתי מרושש להורים. באותו זמן, אנשים בקובה התחילו לשיר לצלילי מוזיקה חיה, כמו גיטרה או כלי דמוי קלידים, בברים שמכונים "בר חטיפים". לתופים לא היה מקום במוסדות כאלה, ולכן התחלתי להתאמן בקלידים עד שידעתי לנגן 300 שירים.

מדי שבוע למדתי שירים חדשים וניסיתי לתרגל גם את הישנים. אבל המחשב שבמוח שלי הורכב ב-1940, והיה גבול לקיבולת שלי. התחלתי לשכוח חלק מהשירים הישנים, או לערבב אותם עם החדשים, או לנגן שיר שונה לחלוטין מזה שהלקוחות ביקשו. יום אחד, נשיא של חברה קטנה בא למועדון שבו ניגנתי כדי לבקש טובה. הוא עמד לפגוש לקוחות עסקיים בעיר אחרת וידע שהם יגיעו בסופו של דבר לבר שבו הוא יתבקש לשיר. "דאיסוקה, נגינת הקלידים שלך היא המוזיקה היחידה שאני מסוגל לשיר איתה! אתה מכיר את הקול שלי ויודע מה צריך כדי לגרום לו להישמע טוב."

וכך, לבקשתו, הקלטתי כמה מהשירים האהובים עליו על טייפ סלילים בסולמות שיתאימו לקול שלו. כמה ימים לאחר מכן הוא חזר, כולו חיוכים, וביקש שאקליט עוד שירים. באותו רגע צצה במוחי הרעיון לבניית ה-Juke 8: אנשים יכניסו כסף למכונה עם מיקרופון ומגבר, והיא תנגן את המוזיקה שהם רוצים לשיר איתה.

מכיוון שלמדתי בתיכון "דנקו" (תיכון לחשמלאים), הייתם חושבים שאני אהיה מסוגל לבנות את המכונה בעצמי. אבל אני תמיד פחדתי מחשמל, וכך סיימתי את לימודיי בלי שום יכולת הרכבה. אחד מהחברים בלהקה שלי הכיר לי חבר אחר שלו, בעלים של חנות למוצרי אלקטרוניקה. באתי אליו עם הרעיון, והוא הבין את החזון שלי במדויק. כל מכונה כללה מגבר, מיקרופון, תיבת מטבעות ומערכת סטריאו שמונה ערוצים של מכוניות. נדרשו כחודשיים להרכיב את המכונות, בעלות של כ-425 דולר ליחידה.

השלב הבא היה להקליט את השירים. הלהקה שלי הייתה הראשונה שהקליטה את המוזיקה, אבל מהר מאוד הם פיטרו אותי מתפקידי כנגן, ולכן הפקתי ומיקססתי את 300 השירים שהקלטנו באותה שנה. לאחר מכן הקלטנו שמונה שירים חדשים מדי חודש.

כשהכסף באמת התחיל לזרום – מתישהו במהלך השנה הרביעית – שכרתי להקה אמיתי של כ-20 מוזיקאים, וגם אולפן הקלטות עם יכולות סאונד והקלטה מקצועיות. שרתי את שיר הקריוקי הראשון שלי בשנת 1969. בזמנו, מעולם לא העליתי בדעתי שזה יעניין מישהו מלבדי, אבל המכונה הגיעה לשוק בשנת 1971. לולא הייתי בקובה, ייתכן שהיא לא הייתה מצליחה כל כך. בטוקיו ואוסקה אנשים הקשיבו למוזיקה חיה או למכונות ג'וקבוקס מארצות הברית. אבל בקובה אנשים שתו ושרו לצלילי מוזיקה חיה: להקה מלאה, גיטרה, או קלידים.

אני לא יודע מי היה הלקוח הראשון ששם את מטבע מאה הין הראשון במכונה (כ-0.35 דולר), אבל הבחורה ששימשה כפיתיון אמרה לי שזה היה הרבה יותר כיף משציפתה, ושהיא תחזור לעשות את זה שוב ושוב לקחתי עשר מכונות Juke 8 למועדונים של מכרים וביקשתי מהם לשים אותם על הבר. כל העשרה הסכימו. שבוע אחד חלף, ובכל אחד מהמקומות שמעתי את אותו סיפור: היו לקוחות ששאלו לגביהן, אבל אף אחד לא נגע בהן. לא היה כסף באף אחד מהמכונות. הייתי משוכנע שאנחנו רק זקוקים לניצוץ אחד, ולכן ביקשתי מאחת העובדות לשמש כפיתיון, ללכת לכמה מועדונים ולשיר שיר או שניים בכל אחת מהמכונות. הנחתי שבחורה חמודה בתלבושת סקסית תעזור למשוך עניין. זה השתלם, ובן רגע המכונות הפכו ללהיט.

קלי אוסבורן שרה קריוקי. צילום: חשבון האינסטגרם של פיקסי גלדוף

קלי אוסבורן שרה קריוקי. צילום: חשבון האינסטגרם של פיקסי גלדוף

אני לא יודע מי היה הלקוח הראשון ששם את מטבע מאה הין הראשון במכונה (כ-0.35 דולר), אבל הבחורה ששימשה כפיתיון אמרה לי שזה היה הרבה יותר כיף משציפתה, ושהיא תחזור לעשות את זה שוב ושוב. הגדרתי את המכונות כך שינגנו חמש דקות תמורת מאה ין. אורך השיר הממוצע היה שלוש דקות, אז אדם היה חייב להכניס עוד מטבע כדי לגמור את השיר השני. הרעיון שלי היה דומה לכרטיסים מודרניים עם ערך צבור. אחרי כשנה, המכונות שלי נמצאו כבר ב-200 מקומות בקובה. ואז קרה משהו גדול: שני בעלי מועדונים מקובה החליטו שהם רוצים לפתוח מועדונים באוסקה. הם לקחו איתם את ה-Juke 8. תוך שנה, החברה שלי כבר שלחה מכונות לכל רחבי יפן. ייצרנו 25,000 יחידות. אחרי האחת עשרה הראשונות, השאר היו כולן לבנות לחלוטין ונראו כמו מכונות מאולמות משחקים. אוסקה הפכה למוקד של פריחת הקריוקי. משם הוא הגיע ישירות לטוקיו, ומהר מאוד טירוף הקריוקי אחז בכל המדינה, ביבשת ובעולם.

***

כשהרכבתי את מכונות ה-Juke 8 הראשונות, אחד מגיסיי הציע שאוציא פטנט. אבל באותם ימים לא חשבתי שזה ישתלם לי. קיוויתי רק שהמועדונים באזור קובה ישתמשו במכונה שלי, כך שאוכל לחיות חיים נוחים שקשורים איכשהו למוזיקה. רוב האנשים לא מאמינים לי כשאני אומר זאת, אבל אני לא חושב שהקריוקי היה גדל כל כך לו היה פטנט על המכונה הראשונה.

חוץ מזה, לא בניתי את המכונה מאפס. היה לי רעיון למודל עסקי. המגבר, המיקרופון, נגן שמונה הערוצים – אפילו קופסת המטבעות – על כולם היו פטנטים. היום הייתי יכול להוציא פטנט על המודל העסקי, לתת למישהו אחר לייצר את המכונות ולקבל תמלוגים על הרעיון המקורי. אבל בזמנו היה נראה בלתי אפשרי להוציא פטנט על מודל עסקי. אפילו המונח "קריוקי" עצמו לא היה המצאה שלי. ב

בשנת 1952, קבוצת תיאטרון מפורסמת באוסקה, ה"טאקאראזוקה קאגקי", הופיעה כל ערב עם תזמורת חיה. יום אחד, התזמורת שבתה. חברת האם, הנקיו, לא הייתה מוכנה, ככל הנראה, להיכנע לדרישותיה ולא הצליחה למצוא תזמורת מחליפה לקראת ההופעות המתוכננות. הנקיו התקשרה לחברת אלקטרוניקה, "מאצודה אלקטרוניקס", וביקשה מהם להביא מכונה שתוכל לנגן מוזיקה תזמורתית בקנה מידה גדול. מספרים שמישהו ממאצודה הביט לתוך בור התזמורת ואמר, "יש מוזיקה אבל הבור ריק!" הביטוי "תזמורת ריקה" הוא "קארה אוקסטורה" ביפנית, וזה קוצר ל"קריוקי". http://www.youtube.com/watch?v=Fks66sPZkoQ הקלטת מוזיקת הקריוקי לשמונה ערוצים, לייזר דיסק, ובסופו של דבר לתקליטור, הייתה קשה, אבל המשימה הקשה יותר הייתה לשכנע את כל חברות התקליטים לשתף פעולה.

כמו בארצות הברית, גם ביפן היו סוכנויות שייצגו את הזמרים, אבל באותה תקופה לא היה ביניהן שיתוף פעולה. איכשהו, הצלחתי לשכנע את חברות התקליטים הגדולות ביותר לחתום על חוזים שמאפשרים ל-Juke 8, ולקריוקי, להשתמש בשירים של האמנים שלהם באותו ספר או ספרייה. ועכשיו כל אחד ואחותו רוצה להיות בבסיסי הנתונים וספריות השירים של הקריוקי. בימינו, זמרים וכותבים רבים – גם אלה שהיה להם להיט אחד בלבד כאן ביפן – יכולים להתפרנס מהתמלוגים שהם מקבלים בכל פעם שמישהו שר את השיר שלהם.

ביפן יש רווחים של מיליארדי דולרים בשנה ממכירות קריוקי. אחרי שהלייזר דיסק יצא, החברה שלי כבר לא ייצרה מכונות קריוקי, אז הקמתי חברה מסחרית. תוך זמן קצר הייתה לי רשת הפצה מבוססת, והכנסתי 100 מיליון דולר בשנה ממכירות. במהרה התחלתי להשתמש בשירותי דואר וקווי טלפון לשם הפצה, והשירים נשלחו ישירות לחברות או מועדונים. לא היה עוד צורך לפגוש אנשים, לא היה עוד צורך להגיע אליהם ולשמור על קשר. יכולתי רק לשבת בנחת, לא לעשות שום דבר, בעצם, ולהרוויח חצי מיליון דולר בשנה. הכול היה נהדר – אבל לא היה לי שום דבר לעשות. שקעתי בדיכאון עמוק ולא רציתי לעשות כלום, לראות אף אחד או לדבר עם אף אחד. העברתי את החברה שלי לידי אחי, מיניתי אותי לנשיא ופרשתי. איבדתי עניין בכול. אפילו לא רציתי את הכסף.

***

בסופו של דבר, היה זה הכלב שלי, דומביי, שגרם לי ליהנות שוב מהחיים ומהמצאה. אבל אני שמח לומר שלאנשים רבים הקריוקי עזר בצורה דומה. שנות השבעים לא היו תקופה טובה ביפן. חברות פשטו את הרגל, אנשים רבים איבדו את משרותיהם, ואנשי עסקים רבים התאבדו. 35,000 התאבדויות התרחשו ביפן בשנת 1971 – השנה שבה התחלנו להפיץ את מכונות הקריוקי שלנו.

אך בעוד שהקריוקי תפס בקובה, אוסקה, טוקיו, ובסופו של דבר בכל רחבי יפן, נראה שאנשים התחילו אט אט ליהנות מהחיים והצליחו לשכוח קצת מהלחץ. שמעתי סיפורים רבים על אנשים שהיו במצב מנטלי רע – רובם בדיכאון עמוק – עד שהקריוקי הגיע. קיבלתי מכתבים מכמה וכמה אנשים שאמרו כי מכונות הקריוקי מוצבות בבתי חולים ככלי שיקומי ועוזרות לאנשים להחלים. אחד מחבריי הקרובים נחלץ מהדיכאון שלו כשהתחיל לשיר קריוקי. גם כיום אפשר למצוא כמה מרפאות ובתי חולים עם מכונות קריוקי (אני חושב שרופאים ואחיות רבים משתמשים במכונות גם כדי לתרגל את השירה שלהם). בשנת 1999 בחר בי מגזין טיים כאחד מעשרים האנשים המשפיעים ביותר במאה העשרים. הייתי המום. הם אמרו שגנדי שינה את האופן שבו אנשים חיים את חייהם ביום, והקריוקי שינה את האופן שבו הם מבלים בלילות קיבלתי פקסים ומכתבים מרחבי העולם: רוסיה, ארצות הברית, רוב אסיה, וכמה מקומות שמעולם לא שמעתי עליהם. המכתב שנגע ללבי יותר מכול הגיע מווייטנאם, ממשפחה ענייה שעבדה בשדות ושמעה על הקריוקי. הבת שלהם אהבה לשיר, והם חסכו עד שיכלו לקנות לה מכונה. היא התאמנה והתאמנה עד שהפכה, ככל הנראה, לאחת הזמרות המצליחות ביותר בווייטנאם. היא הזמינה אותי לפגוש אותה. סירבתי בענווה פשוט מכיוון שהיא לא הייתה מסוגלת לגרום לי להרגיש טוב יותר מכפי שהרגשתי בזמן קריאת המכתב שלה: "תודה על הקריוקי."

קריוקי המוני במאוור פארק בברלין, 2010. צילום: אבילדה

קריוקי המוני במאוור פארק בברלין, 2010. צילום: אבילדה

בשנת 1999 בחר בי מגזין טיים כאחד מעשרים האנשים המשפיעים ביותר במאה העשרים. הייתי המום. הם אמרו שגנדי שינה את האופן שבו אנשים חיים את חייהם ביום, והקריוקי שינה את האופן שבו הם מבלים בלילות. אתם מסוגלים להעלות בדעתכם שמישהו יזכיר את ההישגים שלכם בנשימה אחת עם אלה של גנדי?

נקודת השיא הבאה הייתה הזכייה באיג נובל בהרווארד. הוועדה רצתה שאשא נאום. נאמתי בכל יפן, אבל מעולם לא באנגלית. האנשים בהרווארד אמרו לי שאני צריך להכין שני נאומים: נאום קבלה, ועוד אחד ארוך יותר. נאמר לי גם שאם אחרוג מהזמן המוקצה לי, יגרשו אותי מהבמה בשריקות בוז, ומטוסים מנייר יזרקו לעברי. אמריקאים עושים דברים מטופשים, חשבתי לעצמי, אבל שיתפתי פעולה. זמן קצר לפני כן פגשתי אמריקאי שחי ביפן, והוא עזר לי לכתוב את הנאום. אשתי, חברי האמריקאי, סקוט, ואני בילינו שעות בליטוש הביצוע שלי, כדי שכולם יבינו אותי. סקוט אמר שעליי לשבור את הקרח עם בדיחה, אז התאמנתי על כמה בדיחות אמריקאיות, ואז הוא לימד אותי שיר אמריקאי ואמר שזה יטריף את הקהל. גיליתי מאוחר יותר שהשיר הופיע בפרסומת לקולה בשנות השבעים. הקריוקי התחיל בשנות השבעים, ואני חשבתי שהבחירה מושלמת. סקוט שר את השיר, ואני הקלטתי אותו. הקשבתי לו במשך שעתיים אחרי שהוא הלך, ושוב במטוס, ועוד פעם אחת אחרי שהגענו לבית הפרופסור שאצלו התארחנו.

היום הגדול הגיע, ואני הוזמנתי לבמה לקול מחיאות כפיים סוערות. תחושה חמה ומרגשת ביותר מילאה אותי. ידעתי שהקריוקי הגיע לחופי ארצות הברית, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את זה. ידעתי שאני מסוגל לשאת את הנאום הזה. דיברתי לאט אך בבירור, כפי שאשתי וסקוט הנחו אותי לעשות. אני תמיד קושר את השיער בקוקו, ולכן פתחתי את הנאום במילים: "אני הסמוראי האחרון, אבל טום קרוז לא היה יכול לבוא הערב."

הבדיחה הראשונה שלי באנגלית, והקהל פרץ בצחוק! בסוף הנאום הייתי כל כך מאושר שהוא עומד להיגמר, עד שכאשר ניסיתי להיזכר בשיר שלי, לא הצלחתי. ולכן ביקשתי מהקהל לחכות רגע, שלפתי את הטייפ מהכיס שלי, הקשבתי למילים הראשונות ואז התחלתי: I want to teach the world to sing, in perfect harmony… לא רק שהקהל הצטרף לשיר, אלא שהוא נעמד על רגליו והריע, לראשונה ב-14 שנות האיג נובל.

***

מה עשיתי מאז שהמצאתי את מכונת הקריוקי? המצאה פשוטה שלי היא ספר הקריוקי האישי. יש בו מקומות לכתוב את מספרי השירים האהובים עליכם, הסולמות שאתם אוהבים לשיר בהם, וכל דבר אחר שאתם רוצים לזכור. יש חלק לאימא ואבא, לאח ולאחות, לחברים ואפילו לכלב (למקרה שהוא מסוגל לשיר). הספר היה להיט ומכר 30,000 עותקים בחודש הראשון שלו בשוק. עליו כן הוצאתי פטנט!

יצרתי גם אב-טיפוס של מכונה לחיסול תיקנים. היא פשוטה לשימוש, בטוחה לאנשים ולסביבה, ונפטרת מחרקים שזוחלים לתוך מכונות קריוקי ומכרסמים את החוטים. גם היא הפכה ללהיט בן רגע. ראיתי עכשיו את הבכורה של סרט שנקרא "קריוקי," שכולו עליי. גובהו של השחקן שמגלם אותי הוא מטר ושמונים. אני אף פעם לא הייתי מטר ושמונים! נקודת התצפית הגבוהה החדשה שלי העניקה לי פרספקטיבה חדשה על חיי. אשתי אומרת שהשחקנית שמגלמת אותה יפה מאוד, אבל שהיא הייתה הרבה יותר יפה כשהייתה צעירה.

אני חי כעת על ראש הר בקובה עם אשתי, בתי, שלוש הבנות שלה ושמונה כלבים, כולם מגזעים שונים. יש חיות בר רבות בשכונה שלנו, כולל איילים, חזירי בר וחיה קטנה שנקראת "טנוקי", או כלב-דביבון. כל ערב אני מכניס את שלוש הנכדות שלי לאמבטיה ואנחנו שרים שירים, משפריצים מים ונהנים זה מחברתו של זה. בערך פעם בשבוע אנחנו מוציאים את ספרי הקריוקי ועושים תחרות כדי לראות מי יכול לשיר הכי הרבה שירים לפני שהוא מצטרד. כולנו מחכים לזה, וזו דרכי להעניק כבוד לקריוקי ולהעביר את המסורת הלאה, לדור הבא.

אמנם אין לי פטנט (יש מי שאומר שהייתי מרוויח 80 מיליון דולר בשנה שעברה – וזו הייתה שנה רעה), אבל יש לי חברים טובים ומשפחה שאני אוהב, וכל יום אני מחייך מחדש.

.This piece appeared on The Appendix דאיסוקה אינואואה חי ב-18 השנים האחרונות בנישינומיה עם אשתו, בתו הבכורה ושבעה כלבים; שלושה כלבים נוספים שלו נמצאים כרגע בהכשרה לעבודות שיטור וחילוץ, כדי לסייע במקרה של אסון טבע. ההמצאה האחרונה של דאיסוקה היא נוזל ניקוי טבעי לשימוש כללי, חזק אך לא מזיק לסביבה. משנת 2005, סרטו של אינואואה, שנקרא "קריוקי", נמכר בדי-וי-די יפני, וגרסה מדובבת לאנגלית מתוכננת גם כן. בשנת 2008 הוא היה היפני הראשון שהוזמן להיות חבר של כבוד באיגוד הסיני לטכנולוגיות בידור. באותה זנה, במכירה פומבית ביפן למטרות צדקה, הוא מכר שלושה מיליון טי-שירטים שעליהם הלוגו "אני אוהב את סין," כדי לעזור בגיוס כסף לקורבנות רעידת האדמה שהתרחשה בשנת 2008 בסצ'ואן.

כל הזכויות בעברית שמורות לאלכסון. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דאיסוקה אינואואה.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על כיצד המצאתי את הקריוקי