כי כך רוצה העם

התחדשות לאומית, כוח לעם, סדר ומטרות ברורות לטובת הרוב השולט: הכמיהה לפשיזם עמוקה ונוכחת
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אנו חיים בעידן שבו שולטים ״גברים חזקים״: מנהיגים שבטוחים שהם נבחרו כדי לבצע את רצון העם, ושחס וחלילה לא יעמוד דבר בדרכם – בין אם מדובר במתנגדים פוליטיים, בתי המשפט, התקשורת או יחידים אמיצים. בעוד שומרי החירות הללו, המוצגים כשליחי השטן, זוכים לזלזול, נדחקים הצידה ומרוסקים, קבוצות פגיעוֹת כמו פליטים, מהגרים, מיעוטים ועניים, נושאות בתוצאות הקשות. מה ניתן לעשות כדי לעצור או להפוך את התהליך הזה? ומה יקרה אם פשוט נעמוד מן הצד ונתבונן? מספר פרשנים רואים את ההקבלות לעליית הפשיזם בשנות השלושים של המאה ה-20. אחרים מסכימים כי הדמוקרטיה מאוימת, אבל אומרים כי האיומים הללו הם חדשים. יתכן, אבל זו מחשבה מסוכנת. כן, אנחנו חייבים לטפל באיומים החדשים, אבל גם איומים נושנים עלולים לחזור ולהופיע.

שטפן צווייג, הסופר האוסטרי היהודי, ראה את ספריו נשרפים בערים אוניברסיטאיות בכל רחבי גרמניה בשנת 1933. כתבי זיכרונותיו מציירים תמונה שבה הכול היה כרגיל, עד שכבר לא. אבל זה לא יהיה נכון לחשוב שאנו יכולים לצפות מה יקרה בעתיד. מי חזה את המקום שבו אנו נמצאים כיום? הפילוסופית הצרפתייה סימון וייל, שכתבה בשנת 1934, צדקה כנראה: ״אנחנו בתקופה של שינויים, אבל שינויים לקראת מה? לאיש אין צל של מושג״.

מוסדות דמוקרטיים ליברליים, כמו אלה שיש לנו כיום, יכולים להתקיים רק כל עוד אנשים מאמינים בהם. כשהאמונה מתפוגגת, השינוי עלול להיות מהיר. היזהרו ממנהיגים הרוכבים על גל של לאומנות אכזרית. היזהרו מדמוקרטיה ההופכת למושג מעורפל של רצון העם. אבל למה כעת? בגרמניה של שנות העשרים הדבר היה ברור. הסופר והעיתונאי יוזף רות העיר:

״בלי מזון החינם [שהמובטלים בהמבורג] מקבלים בהיכלות, הם היו גוועים ברעב. ובאותם אולמות, שם אנשים נהגו להתגפף ולשתות, מורחים כעת על הקירות המטונפים צלבי קרס וכוכבים סובייטיים״.

אבטלה המונית אינה מאיימת עלינו כיום, אולם אנו מתמודדים עם משהו קרוב יותר למצב שבו הבחינה חנה ארדנט בשנת 1951:

״נדמה שהמין האנושי התחלק למי שמאמינים שהאדם הוא כל יכול... ולמי שעבורם חוסר אונים הפך לחוויה המרכזית בחייהם״.

חוסר אונים עשוי להוביל לניכור. אבל הוא גם עלול להוביל לתמיכה נלהבת במי שנדמה כי הוא חולק את אותה תפישת עולם

חוסר אונים עשוי להוביל לניכור. אבל הוא גם עלול להוביל לתמיכה נלהבת במי שנדמה כי הוא חולק את אותה תפישת עולם. זה מה שקרה בשנות השלושים. ספרה של העיתונאית האירית אמילי לורימר What Hitler Wants (משנת 1939), אשר נכתב באוקטובר 1938, חודש לפני ליל הבדולח וממש אחרי כיבוש צ׳כוסלובקיה על ידי הגרמנים – הוא מקור מצוין למציאת מקבילות בין אז לעכשיו. לורימר הבינה כי התרגום לאנגלית של ספרו שלו היטלר ״מיין קאמפף״ (שראה אור ב-1925) צונזר באופן ניכר. למשל, הושמטה ממנו התוכנית המפורטת של היטלר לפלוש לאנגליה. מעטים באנגליה יכלו לקרוא גרמנית, ולכן לורימר לקחה על עצמה ליצור תקציר בשפה האנגלית ולסכם נקודות מפתח בספר. לדעתה, שלושה מרכיבים חשובים הם שעמדו בבסיס תכניתו המקורית של היטלר: הדאגה לזכויות העובדים, תשוקה ליצור מדינה גרמנית טהורה, והתנגדות עזה לדמוקרטיה סוציאליסטית.

היטלר, מוסוליני

שניים שדאגו לזכויות הרוב, לעם ולעובדים, ומצאו שפה משותפת. תצלום: ויקיפדיה

הדאגה לזכויות העובדים היא כנראה המרכיב הנשכח באידיאולוגיה של הימין הקיצוני. בהזדמנות הראשונה, רעיונות ימניים קיצוניים עשויים לצמוח אצל מי שחושבים שמנהיגים פוליטיים עשו להם עוול או התעלמו מהם. הפשיסטים הראשונים נאחזו בפועלי דחק, חיילים שחזרו מן המלחמות ואחרים, שחשו נבגדים על ידי המערכת שלא נתנה להם דבר בתמורה למה שהקריבו. כפי שכותב ההיסטוריון סמיואל מוין (Moyn) ב- Not Enough (משנת 2018): ״לא במקרה ממציאו של המדד הנפוץ ביותר לאי שוויון לאומי, הסטטיסטיקאי האיטלקי קוראדו ג׳יני, היה פשיסט״.

ג׳יני לא היה סתם פשיסט. הוא היה מחבר ״הבסיס המדעי של הפשיזם״ (משנת 1927). אבל אי שוויון לאומי הוא אובססיה של השמאל ולא של הימין, לא? בסופו של דבר, מה ההבדל בין רעיונות פשיסטיים ורעיונות שמאלניים? על פי אוסוואלד מוזלי – שהיה מנהיג ״איגוד הפשיסטים הבריטי״ בשנים 1932-1940 – מפלגת הלייבור הבריטית ניסתה לממש מדיניות של ״סוציאליזם בינלאומי״, ואילו מטרת הפשיסטים הייתה ״סוציאליזם לאומי״ (national socialism).

הדיקטטור האיטלקי בניטו מוסוליני הציע להעניק לנשים זכות הצבעה, להוריד את גיל ההצבעה ל-18, להגביל את ימי העבודה לשמונה שעות, לאפשר לעובדים להשתתף בתהליך הניהול של בתי החרושת, להטיל מס פרוגרסיבי כבד על הון ולהלאים חלקית רווחי מלחמה

יכול להיות שמוזלי טעה כשראה בפשיזם המאוחר סוג של סוציאליזם. אבל הוא צדק בנוגע לשורשיו. הפשיזם המוקדם באיטליה נפרד מן הסוציאליזם רק מסיבות של לאומנות. הדיקטטור האיטלקי בניטו מוסוליני הציע להעניק לנשים זכות הצבעה, להוריד את גיל ההצבעה ל-18, להגביל את ימי העבודה לשמונה שעות, לאפשר לעובדים להשתתף בתהליך הניהול של בתי החרושת, להטיל מס פרוגרסיבי כבד על הון ולהלאים חלקית רווחי מלחמה. הוא, כמובן, גם הטיף ללאומנות קיצונית ולהתרחבות של איטליה, אבל כל ההיבטים בתכניתו הקשורים לזכויות עובדים היו מדהימים.

בגרמניה, בראשית שנות העשרים, היטלר הפיץ מניפסט של המפלגה הנאצית שכלל 25 סעיפים. סעיפים 11-25 נגעו לזכויות עובדים:

  1. הכנסה שאינה מגיעה בצדק, וכל הכנסה שאינה נובעת מעבודה, לא תותר.
  2. מאחר שהמלחמה כופה על בני אדם קורבנות נוראיים בדם ובממון, כל רווח פרטי שמקורו במלחמה ייחשב כבגידה בעם. לכן אנו תובעים החרמה של כל רווחי מלחמה.
  3. אנו תובעים הלאמה של כל הקרנות.
  4. אנו תובעים חלוקת רווחים בתעשיות הגדולות.
  5. אנו תובעים העלאה נדיבה בקצבאות לקשישים.

חדי עין יבחינו בניחוח האנטישמי – ״הכנסה שאינה מגיעה בצדק״ וגם ״רווחי מלחמה״ – אבל על פניו, את הסעיפים הללו ניתן היה לקחת מן המניפסט של הקומוניסטים הגרמנים.

מוזלי, שהסתכסך עם הסוציאליסטים בגלל הפשרות שלהם עם בעלי העסקים הגדולים ומה שנראה בעיניו כהיחלשות עקרונותיהם, אמר בלעג: ״הסוציאליסטים ענבו עניבות אדומות, עד שאלה דהו והפכו ורודות בעקבות ממשלת הלייבור״. הוא הוסיף, במונחים שקשה להתווכח עמם: ״חירות אמיתית פירושו שכר טוב, שעות עבודה מעטות, ביטחון תעסוקתי, בתים טובים, הזדמנות למנוחה ופנאי עם משפחה וחברים״.

אוסוואלד מוזלי, פשיזם, בריטניה

אנגלי טוב ונאמן לאנגלים: אוסוואלד מוזלי. תצלום: ויקיפדיה

מוסוליני ומוזלי הם תזכורת כי הפגנת דאגה לזכויות עובדים אינה, לכשעצמה, הגנה כנגד סמכותנות. בבריטניה כיום, יותר ויותר מאמינים כי כישלונה של מפלגת הלייבור לאמץ מדיניות לאומנית – שנדמה כי היא מועדפת על הבוחרים המסורתיים– היא שהובילה להפסד הצורב שלה בשנת 2019. חלק מן האקטיביסטים המתעמקים בנושא גם סבורים כי כל עוד המפלגה תמשיך לתמוך בוועדי עובדים ובמדיניות שנועדה לסייע לעניים, היא תמשיך להיחשב שמאלנית, אפילו אם תאמץ לאומנות בוטה. אבל זוהי דרך שיש להתנהל בה בזהירות רבה.

בפועל, התמיכה הראשונית של הפשיזם בזכויות עובדים לא הניבה דבר. אלא שבעיקר בגרמניה, הפשיסטים לא הפסיקו לנסות להגשים את מטרתם השנייה, והיא יצירת מדינה המושתת על טוהר הגזע. האומה, אמרו הנאצים, נהרסת על ידי בוגדים ופרזיטים, וחיוני להשיב את טוהרה בכל אמצעי שנדרש. כמובן, הבוגדים היו הקומוניסטים והפרזיטים היו היהודים.

הפשיזם מחפש בכל תרבות לאומית את אותם נושאים שמסוגלים להניע בצורה הטובה ביותר תנועה של התחדשות, איחוד וטוהר, המכוונת כנגד אינדיבידואליזם ליברלי וחוקתיות, ונגד מלחמת המעמדות השמאלנית

הרעיון כי יש להשיב את הטוהר הלאומי משותף לכל צורות הפשיזם. כפי שמדען המדינה וההיסטוריון האמריקני רוברט פקסטון כתב בספרו The Anatomy of Fascism (משנת 2014): ״הפשיזם מחפש בכל תרבות לאומית את אותם נושאים שמסוגלים להניע בצורה הטובה ביותר תנועה של התחדשות, איחוד וטוהר, המכוונת כנגד אינדיבידואליזם ליברלי וחוקתיות, ונגד מלחמת המעמדות השמאלנית״. הדבר מאפשר לאדם ״סיפוק של התמזגות בגל של תחושות משותפות״.

בספרות הפשיסטית, אנו רואים שוב ושוב שפה המדברת על אויבים, בוגדים, פרזיטים וזרים, ומטפורות שנועדו למחוק את זהותם האנושית: חזירים, כלבים, עכברושים וג׳וקים, בלוויית נכונות לפעולה אלימה של גופים צבאיים למחצה, הפועלים מחוץ למסגרת החוק. אספסוף של לובשי חולצות בצבע אחיד מקרין הילה של כוח מאורגן, גם אם ברוטאלי, אפילו אם לנאספים אין כל הכשרה או כוח אישי. בשנות השלושים, מפלגות לאומניות בעולם התלבשו לא רק בשחור ובחום, אלא גם בכחול, ירוק, אפור, כתום, כסף וחאקי, ובל נשכח – התלבושות הלבנות המורכבות יותר של ארגון העליונות הלבנה האמריקני הקו-קלוקס-קלאן.

כפי שהפילוסוף הבריטי בריאן בארי (Barry) ציין בשנות השמונים, האקדמיה האנגלו-אמריקנית וחוגי האינטלקטואלים הליברלים התקשו להתמודד עם הלאומנות, וראו בה ״גורם העוין את הערכים התרבותיים״. עם זאת, הדבר הותיר פער שנוצל על ידי אופורטוניסטים חסרי מצפון, כפי שהתברר בהצבעה על הפרישה הבריטית מהאיחוד האירופי בשנת 2016. תומכי העזיבה טענו למונופול על הערכים הבריטיים. גורמים בשוליים של הקמפיין הזה הפגינו גזענות גלויה. אפילו חברי פרלמנט וחלק מהעיתונאים הצטרפו לעוינות כלפי מהגרים ותושבים זרים, תוך שימוש בכל הדימויים המכוערים, כמו ״נחילים״ ו״שטפונות״ של פליטים ופועלים בשכר נמוך המתדפקים על דלתה של בריטניה.

ברקזיט, בוריס ג'ונסון, ג'וקר, מחאה, דמוקרטיה

המיעוט שהפסיד במשאל אומר את דברו. תצלום: יאנס ון דה וואוור

בתגובה, רבים מאנשי השמאל אימצו עמדה ברורה בעד מהגרים. אבל חלק מן הפוליטיקאים של השמאל והמרכז-ימין בחרו בדרך אחרת וניסו לפנות אל הרגש הלאומי בלי להתדרדר לגישה או מדיניות גזענית ומפלה.

המונחים ״פטריוטיות פרוגרסיבית״ ו״לאומנות ליברלית״ שימשו בניסיון להציג עמדה מסוג זה. אבל מה עומד מאחוריהם? ישנן מספר דרכים להסביר את ההבדל בין לאומנות ״רעה״ ו״טובה״. לאומנות רעה, במילותיו של הפילוסוף הסקוטי אלסדייר מקינטאייר היא ״נאמנות ללא מחשבה לאומה המסוימת שלך״. לאומנות טובה, או מה שמקינטאייר מכנה בשם פטריוטיות, היא עניין של בחינת ההישגים והיתרונות של המדינה שלך, גם בגלל שאלה הישגים ויתרונות, וגם בגלל שהם שלנו.

מה שעושה סוג כזה של לאומנות יותר מתוחכמת, או פטריוטיות, לליברלי או פרוגרסיבי, הוא העובדה שהיא לא נועדה להיות אקסקלוסיבית. אתם מתגאים בהישגי ארצכם, ובו זמנית מכירים בכך שמדינות אחרות יכולות להתגאות בשלהן. ואינם מוציאים או מכפישים את מי שאינם שייכים. אבל כמה קל לשמור על עמדה כזו? לכל הפחות, יש להתאמץ כדי לא להניח ללאומנות כזו להפוך לנאמנות עיוורת שמולידה גזענות ושנאת זרים. ההמון עלול להתאסף מהר מאוד.

אולם ישנם פילוסופים הטוענים כי אין לנו ברירה של ממש. איננו יכולים לסלק את הרגש הלאומי. חלק גדול מהחיים הפוליטיים והתרבותיים הרגילים שלנו תלויים בו. גאווה במסורות לאומיות של מזון, יין, ספורט, אמנות, מוזיקה וספרות. היקשרות לשטחמסוים ומוגדר. סולידריות עם מי שחולקים את אותו עבר. אחרת איך אפשר להבין, למשל, את הקמפיין לעצמאות סקוטלנד, שנתמך על ידי ליברלים רבים? לאחר מלחמת העולם השנייה, אינטלקטואלים התעלמו מהלאומנות ושילמו על כך מחיר. אולם הם היו עלולים לשלם מחיר גם אילו אימצו אותה. כפי שחוקרת מדע המדינה [ושרת החינוך לשעבר של ישראל] יולי תמיר כותבת ב-Why Nationalism (משנת 2019): ״בלי לאזן את כוח הליברליזם והדמוקרטיה [הלאומנות] עלולה להפוך בקלות להרסנית״. זו הוכחה נוספת לכך שיש לחזק את הליברליזם והדמוקרטיה כדי לרסן את הלאומנות.

הפן השלישי החשוב בתוכנית הנאצית, על פי לורימר – אחרי התמיכה בזכויות העובדים ויצירת המדינה הגרמנית – היה להביס את הדמוקרטיה הסוציאליסטית. אני מתעניין בעיקר המתקפה זו על הדמוקרטיה הליברלית ועל מוסדותיה.

לפשיזם יש כישרון להפנות את הדמוקרטיה נגד עצמה. הדמוקרטיה שימשה כמקפצה אל השלטון, רק כדי שתפורק ותוחלף בשלטון סמכותני

לפשיזם יש כישרון להפנות את הדמוקרטיה נגד עצמה. הדמוקרטיה שימשה כמקפצה אל השלטון, רק כדי שתפורק ותוחלף בשלטון סמכותני. מנהיגות, מצעדים, חגיגות והפגנות תופסים את מקום הפוליטיקה. ביחד איתה, מגוון שלם של מוסדות ואמצעי אבטחה שמרסנים את המנהיגים הפוליטיים מוחלשים. לתהליך הזה יש על פי רוב שני שלבים, ושניהם קשורים לוויכוחים פילוסופים על אודות הדמוקרטיה.

הגירה, מגוון

המגוון האנושי הוא האתגר לדמוקרטיה, וגם מקור כוחה האנושי. תצלום: מתאו פגאנלי

השלב הראשון קשור לשאלה הבסיסית, מהי דמוקרטיה? אנו כמובן מזהים דמוקרטיה עם שלטון הרוב. הפרה של החלטה שנתקבלה על ידי הרוב נראית כהתגלמות היהירות האנטי-דמוקרטית, ולעתים קרובות היא מוצגת כסוג של השתלטות של אליטה על המדינה. עם זאת, הפילוסוף הבריטי בן המאה ה-19 ג׳ון סטיוארט מיל, הוא אחד מרבים שהזהירו מפני הסכנה שבשלטון הרוב. לפני כינון הדמוקרטיה, היו תיאורטיקנים שהניחו כי היא תפתור את כל הבעיות. אם אנשים קובעים את החוקים ומחויבים להם, למה שהם יבחרו אי פעם לפעול נגד עצמם? אבל מיל מציין כי הדמוקרטיה חושפת אותנו לסוג חדש של עריצות: עריצות הרוב.

בלבה של הדמוקרטיה ישנו מתח בין שלטון הרוב וההגנה על זכויות המיעוט. הגנה על זכויות המיעוט פירושה, בפועל, כי הדמוקרטיה הליברלית מגבילה את שלטון הרוב

בלבה של הדמוקרטיה ישנו מתח בין שלטון הרוב וההגנה על זכויות המיעוט. הגנה על זכויות המיעוט פירושה, בפועל, כי הדמוקרטיה הליברלית מגבילה את שלטון הרוב. מדינות רבות כתבו חוקות שמתייחסות לנושאים אלה, שהם פשוט חשובים מכדי שייוותרו בידי ההתנהלות הפוליטית היומיומית. את החוקות הללו ניתן לשנות בתהליכים מיוחדים ומפורטים. בנושאים אחרים, בעלי חשיבות גדולה עוד יותר, השינוי יכול להתרחש רק על ידי הקהילה הבינלאומית. מדובר, כמובן, בזכויות האדם. רוב פשוט לא אמור להספיק כדי לשנות חוקה או זכויות אדם.

הפשיזם חולק על כך. מוזלי כתב: ״רצון העם חשוב יותר מזכות המיעוט״. תפקיד המנהיג הוא לבצע את רצון העם, ללא קשר להשלכות הנוגעות ליחידים מסוימים. לאיש אינן זכות לעמוד בדרכו.

דמוקרטיות ליברליות פיתחו רשת רחבת היקף של מוסדות שרשאים להתערב באופנים שונים בתכניותיו של מנהיג החורג מסמכותו, ואשר מגינים יחד על זכויות המיעוט. הברורים ביותר לעין הם המנגנונים המגבילים כוח או סמכות. אלה כוללים את שלטון החוק ואת בתי המשפט לענייני החוקה. הבתים העליונים של הפרלמנט משגיחים שלא יהיו חריגות מסמכות. הממשל המקומי מספק מקור חלופי לסמכות מרוכזת. פוליטיקה בריאה כוללת ״אופוזיציה נאמנה״, שתומכת במערכת אבל מתנגדת לממשלה של אותה עת. המבחן להבנת המנהיגים את המושג הזה מצוי בשאלה האם הם מזלזלים באופוזיציה כ״בגידה״. וייל מדגימה זאת כשהיא מחילה על הפשיזם את האמירה של המנהיג הבולשביקי מיכאיל טומסקי ״מפלגה אחת בשלטון, וכל השאר בכלא״.

מוסדות אחרים מפרסמים דברים ומתנגדים למדיניות הממשלה ותוצאותיה. אלה כוללים עיתונות חופשית, צוותי חשיבה עצמאיים ואוניברסיטאות. מוזיאונים וארכיונים מזכירים לנו את העבר, על ימי הזוהר והטעויות שבו. ארגוני עובדים מספקים מקור כוח משותף. ולבסוף, מוסדות לא רשמיים של חיי היומיום מספקים מפלט חופשי יחסית משליטת המדינה: למשל, קהילות דתיות, מועדונים כמו אגודת חובבי ההיסטוריה המקומית, מוסדות להשכלת מבוגרים ועוד. אפילו סוג מסוים של כלכלה חופשית, המאפשרת אופני פרנסה מגוונים, הוא מרכיב חיוני בביצור זכויות המיעוט. חשבו על עסקים קטנים רבים שמנוהלים על ידי מהגרים. לפעמים זו אינה בחירה, אלא הדרך האפשרית היחידה כששוק העבודה סוגר שורות. עולם תרבות תוסס וחופשי של אמנות, קולנוע, ספרים, מחזות ושירה חשוב מעל ומעבר לערכו הפנימי. הוא פועל גם כמקור רב עוצמה של ביקורת והתנגדות. ממשלות סמכותניות מתעבות פעילויות שאינן בשליטתן.

"הצבעה דמוקרטית אינה שלטון העם, אלא בעצם שלטון הטיפשות, הבינוניות, חוסר ההתלהבות, הפחדנות, החולשה ואי ההתאמה... ולכן הדמוקרטיה בפועל תוביל להרס של הערכים האמיתיים של העם" - אדולף היטלר

אם השלב הראשון של פירוק הדמוקרטיה על ידי הפשיזם הוא הענקת קדימות לרצון הרוב על פני זכויות המיעוט, השלב השני הוא למחות נגד האופן שבו רצון הרוב בא לידי ביטוי. האם על ידי הצבעת הרוב? לא, אמר היטלר בנאומו בפני תעשיינים בדיסלדורף בשנת 1932. בוויכוח המזכיר את הדיון ב״המדינה״ של אפלטון, היטלר טען כי הצבעה דמוקרטית:

״אינה שלטון העם, אלא בעצם שלטון הטיפשות, הבינוניות, חוסר ההתלהבות, הפחדנות, החולשה ואי ההתאמה... ולכן הדמוקרטיה בפועל תוביל להרס של הערכים האמיתיים של העם״.

פקפוק בבוחרים הוא עניין נושן כדמוקרטיה עצמה. לאחרונה, צצה סיבה נוספת לדאגה. הרשתות החברתיות מתומרנות על ידי מפלגות פוליטיות אבל גרוע בהרבה מכך, הן מפיצות סיפורים על בסיס ערכם הכלכליים ולא על יסוד האמת. האשמות שערורייתיות נקראות על ידי קוראים רבים פי כמה מהכחשותיהן, והציבור גם הוא, לעתים קרובות מדי, מתלהב מרדיפה של מי שגם כך הם פגיעים. הרשתות החברתיות, על אף ההבטחה הראשונית של האינטרנט, מסייעות ליצור ציבור השוגה באשליות, או לפחות מוזן במידע שגוי. חייבים לעשות משהו – אבל מה?

פרלמנט, ווסטמינסטר, הפרלמנט הבריטי

פרלמנט: מקום לשיחה ולדיון משותף, שבו נשמע גם המיעוט ויש בו אופוזיציה פעילה ומשפיעה. תצלום: chensiyuan, ויקיפדיה

הדאגה לזכויות העובדים, יצירתה של מדינה טהורה וההתנגדות לדמוקרטיה סוציאליסטית – שלוש המטרות של הנאצים, כפי שזוהו על ידי לורימר – התגבשו ליצירת לאומנות שתכליתה ריצוי הרוב, ובה רצון העם דורס את כל מה שניצב בדרכו. אנו מקווים שלעולם לא נראה שוב את הצורה הזו [של לאומנות קיצונית] שפיתחו פשיסטים. אבל תבוסת הפשיזם לא חיסלה את שורשיו, וישנם פרשנים הסבורים כי אנו רואים את ניצניו בוקעים שוב.

מנהיגים סמכותניים מתוסכלים יטענו כי העיתונות היא מוטה, החדשות הן שקרים, השופטים הם אויבי העם, האוניברסיטאות מפריעות לחופש הדיבור ומקדמות אידיאולוגיות חתרניות ואיגודי העובדים עומדים בדרכה של הקדמה

מנהיגים סמכותניים, שבטוחים שהם נבחרו כדי להגשים התחדשות לאומית רדיקלית, עלולים להפוך למתוסכלים בשל רשת המוסדות שמונעים מהם לממש את כוחם כאוות נפשם. העיתונות היא מוטה, החדשות הן שקרים, השופטים הם אויבי העם, האוניברסיטאות מפריעות לחופש הדיבור ומקדמות אידיאולוגיות חתרניות, איגודי העובדים עומדים בדרכה של הקדמה, הממשל המקומי הוא קן צרעות והבית העליון [של הפרלמנט] מאוכלס בטיפשים הזויים שמקדמים את האינטרסים של עצמם. המוסדות שנועדו להגן על הדמוקרטיה הליברלית מכורסמים ללא הרף. המשימה העומדת בפנינו כעת היא לתקן ולחדש את המוסדות הבוררים הפעלתניים, שיכולים להגן בצורה הטובה ביותר על קבוצות פגיעות, וליצור פוליטיקה הפועלת על פי הערכים שמאפשרים את קיומה של דמוקרטיה.

אני רואה שתי סכנות עיקריות. הראשונה והברורה ביותר: התגברות הסמכותנות הימנית. אבל אני חושש גם מן הנטייה הגוברת בשמאל בדמות הרעיון שלפיו על מנת לזכות בתמיכת הרוב, חיוני לאמץ מדיניות לאומנית. זה אולי כך, אבל זהו גם משחק באש. ישנם מי ששורשיהם בתנועת העבודה המסורתית, והם כנראה חושבים כי כל עוד הם תומכים בארגוני העובדים ומקדמים מדיניות התומכת בעניים, הם נמצאים בצד הצודק – ולא חשוב במה עוד הם מאמינים – וכי הדבר מעניק להם חסינות מוסרית מפני ביקורת. אבל ראינו כבר שילוב דעות כזה. זאת הייתה נקודת המוצא של מוסוליני ומוזלי כאחד, ואולי אפילו של היטלר.

לאומנות שניתן להשלים עמה תהיה חייבת להיות מהולה בליברליזם. היא תהיה חייבת גם להיות מרוסנת על ידי דמוקרטיה, התומכת מאוד בזכויות המיעוט. אסור לנו לקבל לעולם את הטיעון שלפיו מוסדות בוררים של ממשל וחברה אזרחית עומדים בדרכו של רצון העם. להפך, הם חייבים לזכות לתמיכה וחיזוק. זו ההזדמנות הטובה ביותר שלנו לדאוג שמה שאינו מתקבל על הדעת, לא יתקבל על הדעת.

ג׳ונתן וולף (Wolff) הוא פילוסוף וחוקר אקדמי. הוא פרופסור לערכים ומדיניות ציבורית בקתדרה על שם אלפרד לנדֶקֶר, וחבר בוועד המנהל של וולפסון קולג׳ באוניברסיטת אוקספורד. ספרו האחרון An Introduction to Moral Philosophy ראה אור בשנת 2018.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: העם אמר את דברו. תצלום: אנני ספראט, unsplash.com

Photo by Annie Spratt on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ונתן וולף, AEON.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על כי כך רוצה העם

01
ארנון

כשהם מרגיש שהמציאות מתבלגנת לו, הוא רוצה סדר. כשהוא הוא מפחד, הוא רוצה ביטחון. כשהוא מרגיש מושפל, הוא רוצה גאווה. אבל כשהוא מעלה רודן, הוא מגלה שאין דרך חזרה. וזה נכון בכל מקום בעולם.

02
דורית

אזהרה ברורה וחשובה. המחיר של מעבר לדיקטטורה ואחרי זה לנסות ולהוריד אותה, זה דבר שאי-אפשר לעמוד בו. גרמניה? יפן? איטליה? איפה הורידו דיקטטורה ויצאה דמוקרטיה בריאה? אולי רק בגרמניה. יחי האירוניה.