כי כל זה תמיד היה שלנו

סוף סוף מסתמנת לנו תוכנית לשגשוגהּ המשותף של האנושות, נגד האנוכיות והקפיטליזם המטעה והאכזרי
X זמן קריאה משוער: 23 דקות

"ראיתי נחילים אדירים של גחליליות
מעטרים את גני כפי שלא עיטרוהו מעולם, נמשכים
לאוויר שטוהר מחמדנותנו היהירה,
זוהרם הבזק מן העידן שקדם
לנו, אות בשורה לכדור הארץ בלעדינו, תזכורת
לכך שלעולם איננו חסינים לטבע. אני אומר כי
אולי זהו הסוף שתמיד היה נחוץ לנו
כדי להתחיל מחדש..."

מתוך השיר "Say This Isn’t the End" (משנת 2020) מאת ריצ'רד בלנקו.

הדרך היחידה שלנו לשרוד היא לדאוג זה לזה בעודנו משמרים יחדיו את החוסן והמגוון של כוכב הלכת הזה, ביתנו

אמת בסיסית מנסה שוב לפרוץ מבעד לייסורי המגפה העולמית ומבעד לחוסר האנושיות המתמשך של הדיכוי הגזעי. העובדים בשירותי הבריאות מסכנים את חייהם למען הזולת, רשתות סיוע הדדי מעצימות את השכונות, חקלאים מביאים מזון עד לפתח ביתם של לקוחות בבידוד, אימהות יוצרות שרשראות אנושיות כדי להגן על בני נוער מפני אלימות משטרתית: אנחנו חיים את החיים האלה יחד. אנו – צעירים וזקנים, אזרחים ומהגרים – במיטבנו כשאנחנו משתפים פעולה. לא זאת בלבד, אלא שהדרך היחידה שלנו לשרוד היא לדאוג זה לזה בעודנו משמרים יחדיו את החוסן והמגוון של כוכב הלכת הזה, ביתנו.

התובנה הזאת אינה חדשה או מפתיעה. אנתרופולוגים אומרים לנו זה זמן רב שהמין האנושי, שאינו חזק במיוחד ואינו מהיר במיוחד, שרד בזכות יכולתו הייחודית ליצור ולשתף פעולה. "כל שגשוגנו הדדי" – כך הציג חוקר העמים הילידיים אדגר וילנואבה (Villanueva) את החוכמה העתיקה הזאת בספרו Decolonizing wealth (משנת 2018). מה שבכל זאת חדש כאן הוא העובדה שמנהיגים אזרחיים ותאגידיים רבים כל כך – ולעתים תרבויות שלמות – שכחו לחלוטין מהי התכונה המשותפת היקרה ביותר שלנו.

מרפקים, מגפה

אנחנו ביחד תמיד, זה כוחנו. תצלום: Noah

השכחה הזאת נובעת במידה רבה מהטרגדיה של הפרטי – אותה גישה שהתגלגלה במהירות רבה והפכה מרעיון מוזר לאידיאולוגיה שלמה ולבסוף למערכת כלכלית כלל־עולמית. הגישה הזאת טענה שאנוכיות, חמדנות ורכוש פרטי הם הם זרעי הקדמה. התפישה המוטעית, שקוראות וקוראים רבים מכירים בוודאי בשם "הטרגדיה של נחלת הכלל", נולדה מתוך ההנחה הרדודה שלפיה האינטרס הפרטי הוא הקו המנחה העיקרי של האדם. אבל הטרגדיה האמיתית אינה קשורה לזירה של נחלת הכלל, אלא לזירה הפרטית. הפרטי הוא שמחולל אלימות, הרס והדרה. גישת הפרטי, המעוותת אלפי שנות חוכמה תרבותית, מפרידה בין בני האדם המתנהלים על פי ההיגיון הקר שלה, מנצלת אותם ומתישה אותם.

שגשוג חברתי וכלכלי תלוי ברווחת הכלל, לא ברווחיהם של המעטים

בחברות קדם־תעשייתיות, שיתוף פעולה היה הכרח של הישרדות. אבל ההבנה ששלם בריא גדול מסך חלקיו המשיכה ללוות את תרבויות האדם גם לאחר מכן. ההבנה הזאת מתגלמת הן בעמודי התווך של הנצרות והן בתור הזהב של האסלאם, הן בנאורות והן ב"ניו דיל". בעיצומו של השפל הכלכלי העולמי דיבר נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט על "אמנה תעשייתית" – מחויבות לשכר מחייה וזכות לעבוד לכול. בשנות השישים, מרטין לותר קינג נתן ביטוי לאותה הבנה רחבה כשאמר שאיש לא יהיה חופשי עד שכולנו נהיה חופשיים. ביום כדור הארץ של 1970, הסנטור האמריקני אדמונד מאסקי (Muskie) הכריז שהחברה היחידה שתשרוד היא חברה "שאינה מסכינה עם שכונות עוני לאחדים ובתים טובים לאחרים... אוויר נקי לאלה וטינופת לאלה". עלינו לכנות את האמירות האלה בשמן – תובנות תרבותיות מרכזיות. שגשוג חברתי וכלכלי תלוי ברווחת הכלל, לא ברווחיהם של המעטים.

תרבויות שהתרחקו מהותית מהמוּדעות הזאת לא נחלו הצלחה בטווח הארוך, החל באימפריה הרומית וכלה בנאציזם ובסטליניזם. האם הקפיטליזם הניאו־ליברלי הוא הבא בתור? במקום שהקפיטליזם הניאו־ליברלי יכיר במגוון התנאים האינסופי שהיה צריך להתממש כדי לאפשר את הישגינו הפרטיים, הוא נאחז בטענה הילדותית שאנו "מרוויחים" את הפריבילגיות שלנו, שהיוזמה הפרטית היא שמקנה לנו אותן.

כשאנו רואים בעצמנו פרטים המרחפים חופשיים בעולם, קל ונוח לנו לשקוע באשליה ש"אני בניתי את כל זה. אני עבדתי בשביל זה. אני הרווחתי את זה"

אבל איזו מין טענה זאת: איפה היינו בלי עבודתם ודאגתם של אחרים? בלי המזון מהחקלאי? בלי החשמל והבתים והכבישים ושירותי הבריאות והחינוך והגישה למידע ומאות הדברים האחרים שאנו מקבלים יום-יום, לעתים קרובות בחינם, ובמקרים רבים בלי שנדע מה היה כרוך בייצורם? כשאנו רואים בעצמנו פרטים המרחפים חופשיים בעולם, קל ונוח לנו לשקוע באשליה ש"אני בניתי את כל זה. אני עבדתי בשביל זה. אני הרווחתי את זה".

בצד השני והכואב של המטבע הניאו־ליברלי נמצאים מיליארדי האנשים שגורלם לא שפר עליהם, ולא באשמתם. כל אותם אנשים שנולדו במדינה הלא נכונה, להורים הלא נכונים, במחוז הלא נכון של מערכת בתי הספר – אנשים "לא נכונים" אך ורק מפני שהסביבה לא ביכרה את צבע עורם, או את דתם, או את כישרונותיהם. וכאן מתברר לנו כיצד ההתמקדות המצומצמת בפרטי משרתת בבוטות את השררה: אם בעלי הפריבילגיות והעושר הרוויחו כביכול את מעמדם, גם אלה שסובלים מכאב ומקשיים "הרוויחו" ודאי את מצבם.

אך בה בעת, זקנים וצעירים כאחד חשים באובדנה של מורשת תרבותית החורגת מתחומי הפרטי, באובדנה של תכלית שמעבר לשיווק העצמי. אנחנו כנראה פוחדים, ובצדק, שבתוך קדחת הקידום האישי, איננו יכולים עוד לסמוך על הזולת שיתמוך בנו, שיספק לנו עבודה קבועה, קהילה יציבה, מעט אהבה וחום. אנחנו מפחדים משינוי האקלים, מההשלכות הקטלניות של הבולמוס הצרכני שלנו. אנו יראים מבדידות ומדיכאון, מעבודה רבה מדי, מאובדן משרה, מחובות. אנו חשים, לעתים על בשרנו, שמצב העניינים הזה, שבו כולם דואגים רק לעצמם, מוציא מאיתנו את הרע ביותר – אני נגדך, שבט נגד שבט. רבים חווים זאת פשוט כתרבות במצוקה.

מלדיביים, יוקרה, הסתגרות, נופש

יש מי שמנצלים את כוחם ומרשים לעצמם להסתגר מן העולם. תצלום: זונון אחמד.

בתחום הכלכלה ובנתחים גדולים מהתרבות העכשווית מושל אורח חשיבה לפיו האדם (או ליתר דיוק הגבר, שכן הרוב המכריע של ההשקפות האלה מקורו בגברים) הוא יצור הממקסם את האינטרס העצמי

החשיבה הכלכלית המקובלת אומרת לנו שכולנו מתחרים על משאבים מוגבלים, ובכך היא זורעת ומזינה את הפחד הבסיסי הזה. רוב ההגדרות שנותן לנו הזרם המרכזי של הכלכלה מבוססות על גרסה כזאת או אחרת של ההוראה שניסח ב־1932 ליונל רובין (Robbin): "הקצאה יעילה של משאבים מוגבלים". ולאור כך שבני האדם מתאפיינים, כביכול, ברצון עז לעוד ועוד, התשובה המתבקשת למחסור במשאבים היא להמשיך לייצר מוצרים. לא מפתיע שכוכב הצפון של ההצלחה, מבחינת קובעי המדיניות וכלכלנים בכל העולם, הוא מדד נוח אך פשטני בשם ״תוצר לאומי גולמי״, שמודד בלי הבחנה את התפוקה הסופית (עוד מוצרים), בלי לציין אם היא טובה או רעה, אם היא מביאה רווחה או מסבה נזק, ובלי להתייחס לכך שגדילתה המתמשכת אינה בת קיימא.

זהו היגיון מעגלי: (1) המחסור יוצר מצב שבו לאנשים יש צרכים אינסופיים, ולכן הכלכלה חייבת לצמוח. (2) כדי שהכלכלה תצמח, אנשים צריכים עוד ועוד צרכים. אורח החשיבה הזה מושל בתחום הכלכלה ובנתחים גדולים מהתרבות העכשווית: האדם (או ליתר דיוק הגבר, שכן הרוב המכריע של ההשקפות האלה מקורו בגברים) הוא יצור הממקסם את האינטרס העצמי; האנשים מצטמצמים לכדי יצרנים וצרכנים; כל היבט של החיים החורג מגבולות צבירת הרכוש – מוסר, אושר, דאגה – שייך לגן הילדים, לבדיון, ולקורס אתיקה מזדמן בתיכון או באוניברסיטה. התוצאה היא מה שניקולס קריסטוף (Kristof) הגדיר בניו יורק טיימס כ"קוצר ראייה מוסרי" המאיים לקרוס תחת כובד ערימת המוצרים.

תקלות כמו שינוי האקלים, גזענות ואי־שוויון אינן מאפיינים ספונטניים ובלתי תלויים של החיים. להיפך, הן מבוססות על השיגיונות והכישלונות של "הפרטי", אותם שיגיונות וכישלונות שהפכו למערכות המושלות כעת בחיינו.

במציאות אנו משתפים פעולה, מארגנים את חיינו יחדיו, מפגינים אהבה ואחווה – כפי שתיעדה כלת פרס נובל אלינור אוסטרום (Ostrom) בספרה Governing the Commons (משנת 1990) – ועל הדרך נוצרים בהכרח כללים וערכים משותפים שמנחים את חיי הקהילה. אנו מסתמכים על החברה, הקהילה, המשפחה, יום אחרי יום. ואף על פי כן, הנתק הטראגי בין מציאות חיינו (צורבת ככל שתהיה) והאידיאולוגיה השלטת המהללת את "הפרטי" בספרי לימוד, עיתונים וסרטים הוליוודיים, מצליח לחמוק מאיתנו. כשתאגידים גדולים, שבראשם עומדים אנשים שמהללים את השוק ואת הרווח הפרטי, זקוקים לציבור שיחלץ אותם מצרה כלכלית, מעטים הפוליטיקאים שמעלים את השאלה המתבקשת ביותר: מדוע אתם זקוקים לכסף הציבורי כדי להיחלץ מבור כלכלי, אם אתם אמורים לחלץ את עצמכם מהבור במו ידיכם?

מדוע העושר והפריבילגיה – שנבנים בעיקר על העבודה שעושה הטבע בחינם ועל העבודה שעושים הפועלים בזול – זכאים לחילוץ מצרה על ידי אנשים שהם לכאורה "בלתי חיוניים", נוחים להחלפה?

והנה שאלה עמוקה יותר: מדוע העושר והפריבילגיה – שנבנים בעיקר על העבודה שעושה הטבע בחינם ועל העבודה שעושים הפועלים בזול – זכאים לחילוץ מצרה על ידי אנשים שהם לכאורה "בלתי חיוניים", נוחים להחלפה?

גישת "הפרטי כרכוש" נולדה כפי הנראה באימפריה הרומית. היא לוותה בתפישה של שליטה מלאה – זכותו המלאה של הפרט על רכושו. במקור, השליטה הזאת ניתנה לגבר העומד בראש משק הבית, והוא מימש אותה הן על רכוש והן על אנשים - או ליתר דיוק, על רכוש, אבל גם על אנשים (ילדים, עבדים) שהוגדרו אז כרכוש. אפשר לומר שזה היה המחטף החוקי הראשון בשם הפרטי.

הרצח של ג'ורג' פלויד ב־25 במאי 2020 המחיש שוב לעיני כל העולם כי רוב האנשים – עניים, צעירים, מבוגרים, שחורים, חומים, לא–גברים – עודם נחשבים בלתי חיוניים במשטר האינטרס הפרטי. שוב ושוב פוגעים בהם בשם הרכוש הפרטי, כמעט בלי לנסות להסתיר זאת, כשאת הפגיעה מבצעת המשטרה, האָמונה על ההגנה על הרכוש הפרטי. טעותם של הוונדליסטים בהפגנות האחרונות, כפי שציינו הסטיריקנים, הייתה שהם לא בזזו בשם קרנות ההשקעות הפרטיות. במילים אחרות: כדי שהחוק לא ישים לכם מגף על הצוואר, הגניבה שלכם צריכה להיעשות בדרגת הצווארון הלבן ובחסות בעלי הכוח.

בעלות, מאז ומתמיד, הייתה קשורה פחות להגנה על העצמי ויותר להדרת האחר

בקיצור, הטרגדיה של הפרטי אינה נובעת מכך שהפרטי הוא פרטי, אלא מכך שהפרטי שקול לבעלות, לשליטה על קרקע, משאבים ועוד. בעלות, מאז ומתמיד, הייתה קשורה פחות להגנה על העצמי ויותר להדרת האחר. וככזאת, מנקודת המבט הזאת, הגיוני מאוד לפגוע ב"עצמי האחר", וליתר דיוק, ב"עצמים אחרים". אתם נגדי, ולכן הרווח שלכם הוא ההפסד שלי.

שוטרת, הפגנה

על מי מגוננת המשטרה? מפני מי? לטובת מי? תצלום: מאט רדינג.

לשם המחשה: פרט למלחמות, האירוע שהסב את האומללות הגדולה ביותר בתולדות אנגליה היה המהלך שבמסגרתו אנשים בעלי גישה לאלימות (כלי נשק, חוקים, עושר) הפריטו את קרקעותיהם של אנשים שנזקקו לקרקע כדי לשרוד, וסחרו בהן. האירוע הזה נודע בשם "הגידור של נחלת הכלל" (enclosure of the commons), אבל הוא שיקף גניבה עקובה מדם בהיקף גדול – מיעוט קטן שגזל מהרוב את הגישה לנכס משותף. מאז, כל העולם ייבא את המהלך הזה, שחזר אותו וקידש אותו בחוק תחת השם "הזכות לקניין".

מעולם לא הייתה פגיעה רחבה יותר בגופם של אנשים מאשר ההתעמרות בעבדים ובצמיתים בשם הרווח, וכל זאת – כפי שסופרים כמו קידאדה ויליאמס תיעדו לפרטי פרטים – בחסות המשטר האכזרי של הקניין הפרטי. גזענות, כפי שמזכירים לנו הוגות והוגים כמו ס.ל.ר. ג'יימס, אנג'לה דייוויס, וברברה וקארן פילדס, היא אבן בניין חיונית במערכת ההון הפרטי.

שום צורת ממשל, חברתית או כלכלית, לא בזזה את המשאבים שהטבע מעניק לנו יותר מאשר זו המבוססת על הקניין הפרטי (אף שהבעלות הממשלתית של הקומוניזם התקרבה לכך)

שום צורת ממשל, חברתית או כלכלית, לא בזזה את המשאבים שהטבע מעניק לנו יותר מאשר זו המבוססת על הקניין הפרטי (אף שהבעלות הממשלתית של הקומוניזם התקרבה לכך).

שום מצב עניינים אינו חותר כיום תחת הזכויות והחירויות הפוליטיות יותר מאשר העוני – ההדרה האלימה מזכויות אנושיות הכרחיות : הגישה לעבודה, להכנסה, למשאבים חיוניים.

וכך, הפרטי במובנו כשליטה על רכוש, פוגע באופן בלתי נמנע בפרטי במובנו כשלמות וחירות אישית. בני אדם הופכים לחפצים – העבד שלי, העובד שלי, הילד שלי – ונמנעת מהם גישה לצרכים החיוניים של החיים. וכשנגזלת כך העצמאות מהאדם, הפרטי מפחית את חירותו של הרוב, את חירותם של כל אלה שאין להם גישה להון מספיק, לאפשרויות הבחירה הצרות שהשוק מספק בשירות הקניין הפרטי. במילותיו של אָמָרְטְיָה סֶן, מהאנשים האלה נגזלת בפועל "היכולת להגשים את מלוא הפוטנציאל שלהם כבני אדם".

לאורך הדורות, גניבה גלויה של נכסים משותפים הוסוותה כזכות לקניין פרטי, וכלי ההסוואה היו חוזים משפטיים והשקר הגס שלפיו כסף הוא עושר

לאורך הדורות, גניבה גלויה של נכסים משותפים הוסוותה כזכות לקניין פרטי, וכלי ההסוואה היו חוזים משפטיים והשקר הגס שלפיו כסף הוא עושר. ההיסטוריה מלמדת שאנו מתרגלים למנהגים אפילו כשהם סותרים את ההיגיון. מדהים לראות עד כמה לוחמי החופש המקוריים שפעלו נגד הגידור של הקרקעות הציבוריות, קבוצות כמו "החופרים" (The Diggers), היו פחות מבולבלים מלוחמי החופש המודרניים: איש לא יהיה חופשי, הם הכריזו ב־1649, "עד שלעניים... תהיה רשות חופשית לחפור ולעמול באדמות שהינן נחלת הכלל". תומס ג'פרסון (בכובעו כלוחם חופש, ולא בכובעו כבעל עבדים) היה מבין את ההיגיון שלהם – וכמוהו גם טוסן לוּבֶרטיר ונלסון מנדלה.

נלסון מנדלה

נלסון מנדלה: משיב גדול של זכויות שנגזלו. תצלום: South Africa The Good News via Wikipedia

אמנם, אותם נטולי קרקע "שוחררו" מבחינה חוקית למכור את כוח העבודה שלהם, אך בפועל דחפו אותם לעוני איום, וכך הם הפכו ל"המונים" שמאכלסים בעל כורחם את בתי החרושת השטניים של ראשית העידן התעשייתי – החופש כבחירה בין אומללות ומוות.

את ההדרה והניצול האכזריים של הזולת בשם האינטרס הפרטי מתרצים מאז ומתמיד באותו תירוץ: האפשרות לעתיד טוב יותר לכול. כיום עלינו לשאול: האם זה הצליח? זאת שאלה שהרבה יותר קשה לענות עליה מכפי שמספרים לנו סנגורים מודרניים של התפישה, דוגמת סטיבן פינקר (Pinker). לפי כל מדד אפשרי, הקפיטליזם (מנקודת המבט של האינטרס הפרטי), אכן ייצר עושר וידע בהיקף חסר תקדים.

אולי הגיע הזמן, סוף סוף, להכיר בקטל שיצר את העושר

אבל אל פרץ העושר האדיר הזה התלווה, ועודו מתלווה, מחיר כבד שממשיך לטפס בקצב מעריכי. העושר מתודלק על ידי דלקי מאובנים, ולכן הוא גם מחסל את משאבי כדור הארץ ושורף אותו. הקִדמה הקפיטליסטית, המושתת על חיסול וניצול, מותירה אחריה עוד ועוד אלימות והרס. בפרפראזה על דבריו של ולטר בנימין, אין ציביליזציה בלי ברבריות. צמיחה, התרחבות, פיתוח – המאבק לכבוש את המחסור נתן רבות לאנשים שאכלסו את העולם הזה אך גם לקח מהם רבות. אולי הגיע הזמן, סוף סוף, להכיר בקטל שיצר את העושר.

בתחילה, הכלכלה המודרנית הצליחה לספק קלוריות נוספות למטופל הגווע ברעב. על סמך ההצלחה הראשונית הזאת, מקצוע הכלכלה (על בסיס מודלים מתמטיים מתוחכמים, בלי ספק) הסיק שעוד קלוריות ישפרו את הבריאות, תמיד. וכעת ניצב בפני המנהיגים והיועצים הכלכליים שלנו מטופל שגוסס מהשמנת יתר, והם בעקשנותם מסרבים להכיר בשאלה המובנת מאליה: אם נמשיך להגדיל את צריכת הקלוריות בקצב מעריכי, האם לא נשתק, ואף נהרוג, את המטופל – את עצמנו?

מרטין לותר קינג דיבר על מוות רוחני שהולך ומתרחב בחברה המוכוונת לדברים ולא לאנשים

רבות נאמר על האופן שבו הרדיפה הבלתי פוסקת אחרי היותר, הגדול יותר, המהיר יותר, הובילה למשבר של משמעות ותכלית, שאותו כינה מרטין לותר קינג "מוות רוחני" שהולך ומתרחב בחברה "המוכוונת לדברים" ולא לאנשים. או כפי שהגדיר זאת ד.ה. לורנס, "תאוות הבצע של החמדנות הממוכנת".

מכונית יוקרה, גלגל

יותר גדול, יותר דורסני, יותר רועש, יותר יקר, יותר מזהם - כי אפשר. תצלום: לוקס נייסצ'ורוק

אבל בין שמדובר במוות של רוח או משמעות, ובין שמדובר במוות של טבע ובני אדם, כל המיתות הללו מקורן בשורש משותף: הסיפור האחד והיחיד של האינטרס העצמי, וביטויו הלוגי, הלוא הוא "הפרטי". "איננו צריכים לברוח מכדור הארץ", מפצירה בנו הפעילה הסביבתית ונדאנה שיווה (Shiva) בספרה Oneness vs the 1% (משנת 2019), "אנחנו צריכים לברוח מהאשליות שמשעבדות את מוחנו..."

אנחנו חיים בעולם שונה עכשיו. הדברים שהצדקנו בעבר במסגרת המאבק בעוני ובמחסור אינם עוד הדברים המהותיים ביותר. כיום אנו ניצבים בפני אתגר שונה בתכלית. לא המעט מדי, אלא היותר מדי. לא המחסור, אלא השפע.

יחד אנו מייצרים מספיק מוצרים ומגדלים מספיק גידולים כדי שכל ילד, אישה וגבר ינהלו חיים טובים והגונים בכל מקום בעולם

בעולם המודרני, יותר משמעו פחות. עלויות הצמיחה הכלכלית החלו לעקוף את תועלותיה, והדבר ניכר בעושק של הסביבה ובאי־שוויון הגובר והולך. היותר לבדו אינו מספיק עוד – כעת אנו צריכים שהחלוקה תהיה טובה יותר והוגנת יותר כדי להעניק שגשוג לכול. יחד אנו מייצרים מספיק מוצרים ומגדלים מספיק גידולים כדי שכל ילד, אישה וגבר ינהלו חיים טובים והגונים בכל מקום בעולם. כקהילה עולמית אנו יודעים יותר ויוצרים יותר מכפי שאנו מסוגלים לעבד. זה הישג אדיר. אנחנו אמורים לחגוג אותו יחד, ליהנות ממנו יחד, במקום להמשיך להתעמת זה עם זה במרוץ בזוי להשגת עוד ועוד, שבו האחד מת מעודף, והאחרת מחוסר.

ואף על פי כן, המערכות הכלכליות השולטות שלנו ממשיכות לפעול בשיטות של ניצול קולוניאלי והדרה ברוטלית, ועל הדרך ליצורשתי בעיות קיומיות בעלות קשר מהותי זו לזו: הנצחת העוני (ובמקרים מסוימים העצמתו), והתעלמות מהמגבלות הביו-פיזיות של כוכב הלכת. איזו מין טרגדיה אירונית זאת שבראשית המאה העשרים ואחת, חוגי הכלכלה באוניברסיטאות בכל העולם עדיין מקנים למיטב המוחות מודלים כלכליים פשטניים העוסקים בהקצאה יעילה של משאבים מוגבלים, במקום ללמד אותם איך לבנות חיים טובים בני קיימא, המבוססים על שפע הידע והמשאבים העומדים לרשותנו.

בגלל המרדף אחרי שד המחסור, אנו חוצים כעת כמה גבולות היסטוריים מפחידים מאוד, משנים את הרכב החיים בעולם פשוטו כמשמעו, ויוצרים עתיד שאינו בר קיימא לילדינו ולנכדינו

חשוב להדגיש: בגלל המרדף אחרי שד המחסור, אנו חוצים כעת כמה גבולות היסטוריים מפחידים מאוד, משנים את הרכב החיים בעולם פשוטו כמשמעו, ויוצרים עתיד שאינו בר קיימא לילדינו ולנכדינו. ברבריות 3.0.

ברזיל, עוני, ילד, פאוולה

ילד בשכונת עוני בברזיל: יתמודד בשוק החופשי של הכלכלה המבטיחה של ארצו? תצלום: פביו וני.

אני שואל את עצמי אם הטרגדיה האמיתית של הפרטי היא ההפרדה בין מרכיבים שמסוגלים לתפקד רק יחד. זהו תהליך שבו אנו מדירים, מבודדים, הורסים, מנכרים, וכפועל יוצא חותרים תחת היצירתיות והחוסן הטבעיים של מערכת אינטראקציות מורכבת בהכרח –בין אדם לאדם, ובין האדם לטבע.

אנו חיים בתקופת מעבר היסטורית. יכול להיות שהמזל הגדול ביותר שלנו הוא שעדיין יש לנו בחירה בצומת הזה: להתעורר, או להמשיך לדשדש בדרכנו הנוכחית. אם נבחר באפשרות השנייה, כך אומרים לנו שוב ושוב רוב המומחים מהזרם המרכזי של הכלכלה בכל העולם, "יהיה קשה מאוד להימנע מקריסה".

הסיבה שבגללה הקריסה פחות או יותר מובטחת אם נמשיך בדרכנו הנוכחית, היא די פשוטה בעצם: יותר מדי

אין ספק שהתהליך ההיסטורי שעברנו כדי להגיע לכאן מורכב מאוד, ומורכבת מאוד גם הבחירה במסלול חלופי. אבל הסיבה שבגללה הקריסה פחות או יותר מובטחת אם נמשיך בדרכנו הנוכחית, היא די פשוטה בעצם: יותר מדי.

עקב אכילס של הכלכלות המודרניות הוא טבעה המעריכי של הצמיחה הכלכלית. בקצב צמיחה של כשלושה אחוזים, שאותו כלכלנים מגדירים "בריא", הכלכלה תצטרך להכפיל את תפוקתה כל 23 שנה בערך. אם אתם מתקשים לדמיין צמיחה כזאת, זה מפני שהיא מופרכת. תארו לכם את כלכלת ארה"ב עם תפוקה של פי 16 בעוד 100 שנה, פי 256 בעוד 200 שנה, או פי 5,000 בעוד 300 שנה בלבד. בתיאוריה הכלכלית, כותבת קייט רוֹורְת' (Raworth) בספרה Doughnut Economics (משנת 2018), יש תרשים "מסוכן כל כך שלמעשה אף פעם לא מציירים אותו: המסלול ארוך הטווח של צמיחת התמ"ג".

מה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו במקום זאת הוא אילו ערכים באמת חשובים לנו? ואיך מודדים אותם? כשמחברי הספרים כותבים על כלכלות למען טובת הכלל, או למען רווחת הכלל, הם שמים את הדגש על ערכים שונים בתכלית מערכי הקניין פרטי והרווח אישי ששולטים היום בכלכלות המודרניות – הם אינם מדברים על יעילות, אלא על בריאות וחוסן; לא על שורת הרווח אלא על הרווחה הקולקטיבית. גישה זאת מבוססת על הטענה המוסרית הבסיסית שאותה מציג חוקר המשפט ג'דדיה פּרְדי (Purdy) בספרו This Land Is Our Land (משנת 2019): "העולם שייך עקרונית לכל מי שנולד בו".

רוב המסורות העולמיות מסכימות שכל מי שבא אל העולם הזה זכאי לסיכוי שווה לשגשג בו. אם נדבק במסורות האלה, יהיה עלינו להסיק שתרבויות "שכבר חולקו לנתחים" של קניין פרטי ועושר, פשטו את הרגל מבחינה מוסרית. בסולם הערכים, הן מציבות את הפרטי מעל האדם.

תה, הודו, מטעים

מטעי תה בהודו: של מי הם, בעצם? ושל מי העושר? ומי משלם את המחיר? תצלום: Bala Karthikeya Pavan Guda

בספרה The Value of Everything (משנת 2019), מצביעה הכלכלנית מריאנה מצוקאטו (Mazzucato) על כשל מחשבתי בסיסי: "עד עכשיו, בלבלנו בין מחיר לערך". כלכלנים וקובעי מדיניות יצרו מערכת שמנותקת מהעולם האמיתי ומבכרת את עסקאות השוק על פני הרווחה האישית שלנו ועל פני רווחת כוכב הלכת. גם זה היגיון מעגלי פשוט: הם מצדיקים את הרווחים כי לדבר שהם מייצרים יש ערך לכאורה – והערך, בתורו, מוגדר כהיקף הרווחים.

כיום, התנאים החשובים ביותר לחיי שגשוג אינם מופיעים כלל במדדי הביצועים הכלכליים המקובלים שלנו

כאן אנו מגיעים למאפיין המרכזי של העידן הטכנולוגי הזה: אנו מעריכים את מה שאנו מודדים. כשאנחנו מודדים את הדברים הלא נכונים, התוצאה עקומה. כיום, התנאים החשובים ביותר לחיי שגשוג אינם מופיעים כלל במדדי הביצועים הכלכליים המקובלים שלנו. סביבה טבעית שתמשיך לספק לנו אוויר נקי, מים נקיים ואדמה פורייה – אינה נמדדת. קהילות שמחנכות את חבריהן ודואגות להן – אינן נמדדות. צורות ממשל עם מידה סבירה ויציבה של אחריותיות – אינן נמדדות. ובשורה התחתונה: יכולתנו להמשיך לחיות על כדור הארץ (משמעות המילה קיימות) – אינה נמדדת. יש לנו מערכת כלכלית, כך מהרהר לורנצו פיוֹרָמונטי (Fioramonti) בספרו Wellbeing Economy  (משנת 2017), "שאינה מוצאת ערך בשום משאב אנושי או טבעי, אלא אם הוא מנוצל". התוצאה היא מה שההיסטוריונית ג'ולי ליווינגסטון (Livingstone) מכנה "צמיחה המכלה את עצמה". האתגר המשולש של שינוי האקלים, המגפה והגזענות המערכתית מחדד את הפגמים המערכתיים העמוקים.

אם כך, אולי לא מציאותי מצדנו לצפות מבני אדם לבחור בחירות חכמות כשההיגיון הכלכלי השולט מתגמל אותם על התקדמות בכיוון הלא נכון. אני רואה זאת מדי שנה באביב, כשסטודנטים צעירים ומוכשרים ניצבים בפני מערך מצומצם של בחירות בנוגע לעתידם: דיני תאגידים, ייעוץ, פיננסים, התמחות צרה ברפואה. איזה מין עתיד מחכה לנו אם נמשיך להונות משקיעים, לעודד צרכנים להתמכר לעוד ועוד מוצרים ולמכור שקרים פוליטיים לציבור, כשבו זמנית אנחנו בקושי מאפשרים לכל מי שחושק בעתיד בר קיימא ובחיים מאוזנים לשלם את החשבונות?

ייתכן שחומרת מצבנו דורשת מאיתנו שינוי בשיטת הפעולה הנוכחית, דורשת מערכת שתומכת בערכי הליבה של כל צורות החיים הפורחות – בריאות, מגוון וחוסן. נקרא לזה "שגשוג משותף בתוך גבולות ביו-פיזיים".

מעבר לְמה שאפשרי, עלינו לשאול מה היינו רוצים. יכול להיות שהטרגדיה העמוקה ביותר של הפרטי היא אפילו לא הרס ביתנו בשם האינטרס העצמי, אלא ההחמצה של אחת ההזדמנויות הגדולות בהיסטוריה, אי ההגשמה של משהו שהוגי העבר יכלו רק לפנטז עליו – חיים נטולי דלות ומחסור. תרבות שבה אנו מבינים כי "אהבת הכסף כרכוש", כפי שאמר ג'ון מיינרד קיינס ב־1930, "היא למעשה מחלה מגעילה למדי". עתיד, כפי שסיכמה זאת היטב ונדאנה שיווה, שבו "המטבע [של הכלכלה] אינו כסף, [אלא] חיים".

כסף, דולרים

הכסף ניצח, החיים הפסידו. תצלום: Jinyun

אפשר לשאוף ליותר: שגשוג ללא שלשלאות מנטליות ותרבותיות, ללא החדגוניות המייגעת של עבודה בשכירות, והצמצום העגום של החיים לניתוחי עלות-תועלת

נקודת ההשקפה הצרה שלנו מולידה מצב עניינים עצוב למדי: רוב התרבויות המודרניות אינן מרשות לעצמן לחלום ולשאוף לחיים טובים יותר. במקום לסגוד להישגי העבר או למציאות כוזבת שמעולם לא התממשה, מדוע שלא נדמיין אדם בוגר ובריא שאינו שבוי במשטר של "עוד ועוד קלוריות" – נפש המשוחררת מ"אהבת הכסף", כפי שכלכלן הקיימות טים ג'קסון (Jackson) חזה בספרו Prosperity Without Growth (משנת 2009). ואפשר לשאוף ליותר: שגשוג ללא שלשלאות מנטליות ותרבותיות, ללא החדגוניות המייגעת של עבודה בשכירות, והצמצום העגום של החיים לניתוחי עלות-תועלת. או במילותיו של המשורר לנגסטון יוז, חיים שבהם "החמדנות אינה מוצצת עוד את לשד הנפש".

אלה יכולים להיות החיים כפי שמדמיינים אותם תיאורטיקנים כמו אדריאן מארה בראון (Brown) בספרה Emergent Strategy (משנת 2017) והפעילים הצעירים של International Indigenous Youth Council, Movement for Black Lives, Fridays for Future, Sunrise Movement או Wellbeing Economy Alliance. האנשים בקבוצות הללו מדמיינים חיים בקהילות יציבות ובריאות שאינן נרתעות מההבדלים ביננו. הם רואים בחזונם כלכלות שיקומיות נטולות פחמן, קהילות שמציעות עבודה בעלת משמעות לכל מי שחושק בה. הם ניסחו הצעות מדיניוּת מתוחכמות (ראו בקישורים לעיל) וכתבו תיאורים מפורטים של כלכלת רווחה אפשרית. הם נלחמים למען שיטת ממשל "שנאמנותה העיקרית היא לצורכי האנשים ולא לרווח", כפי שאמרה חוקרת המשפט אמנה א' אכבר (Akbar) בניו יורק טיימס. בקיצור, אם נמצא את ריבונותנו האישית והקולקטיבית, נוכל לבנות יחד, באחווה, חברה הפועלת למען טובת הכלל, ולא רק למען טובתם של מעטים.

לאור המצב העולמי הנוכחי, יש פיתוי גדול לזלזל באורח החשיבה הזה, לומר שהוא אידיאליסטי ותמים. אבל אם תשימו לב, תראו את סימני החיים מבצבצים בכל מקום מבעד לסדקים שבמבנה הישן. כפי שמזכירה לנו התיאורטיקנית החברתית פטרישיה היל קולינס (Collins), "תמיד יש בחירה, וכוח לפעול, קודר המצב ככל שיהיה".

מילניאלים גרמנים שלחו אל בני עמם המבוגרים את המכתב Ihr habt keinen Plan (ב־2019), או "אין לכם תוכנית", ואז פנו ליצור חזון הטומן בחובו הבטחה לדורות הבאים. האינטלקטואל והוגה הדעות רוּטְחֶר ברגמן (Bregman) מבקש מאיתנו להפסיק להגן על מה שלא ניתן להגן עליו. ספרו Utopia for Realists (משנת 2017) מעוגן בהבנה עמוקה: אוטופיות רבות מציאותיות יותר מהמציאות הנוכחית, ולא משנה כמה אנשים בחליפות עם תארים אקדמיים מרשימים וחשבונות בנק גדולים אומרים לנו שהיא האפשרות היחידה.

שדות ירק, אוגוסט מאקה

"שדות ירק" (1911), אוגוסט מאקה. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה

אנחנו זקוקים לדיאלוג דמוקרטי רחב בנוגע לתמהיל התקנות והחוקים שיתרום יותר מכול לטובת הכלל ויעזור לנו להתגבר על הטרגדיה של הפרטי

אנחנו זקוקים לדיאלוג דמוקרטי רחב בנוגע לתמהיל התקנות והחוקים שיתרום יותר מכול לטובת הכלל ויעזור לנו להתגבר על הטרגדיה של הפרטי. החירות החדשה שלנו תהיה חייבת להיות כרוכה באילוצי הטבע ובזכויותיהם של אחרים. יהיה עלינו לגלות מחדש כי הגבולות חיוניים לחופש. זה ידרוש שינויים לא פשוטים – התרחקות מדלקי המאובנים, או מצריכת בשר בייצור המוני, או מהשלמה עם האי־שוויון הרווח. נכון, עתיד של רווחה בת קיימא ייתר מיומנויות ומקצועות רבים, כנראה יחסל יותר מקומות עבודה מכפי שהוא ייצר, ויפתח בפנינו את האפשרות לשבוע עבודה קצר יותר לכול. בנתיבים האפשריים הרבים המונחים לפנינו, יהיה חיוני לשמור על מספר מאפיינים בסיסיים:

  • תקנות מקומיות, לאומיות ובינלאומיות המונעות חריגה מקווים אדומים אקולוגיים מהותיים.
  • תיקון מרבית כשלי השוק השערורייתיים באמצעות חישוב עלויות אמיתי, הערכה כהלכתה של עבודה ועובדים חיוניים, חיסולהפרטת הרווחית וסוציאליזציה של עלויות, ומימון שירותים חיוניים של המערכת האקולוגית ושל כלכלת הרווחה המתנהלת ברגישות חברתית (לדוגמה, תמחור של דלק שמביא בחשבון את השלכותיו הסביבתיות יכול להעלות את המחיר ל־16 דולר לגלון).
  • הנגשת שירותים בסיסיים והכנסה בסיסית לכול (נקרא לזה "אמת מוכחת מאליה שלכל בנות כדור הארץ ובניו יש זכות יסודית שאין לשלול מהם לחיים, חירות ואושר").
  • גישה לעבודה לכל בני האדם, שכן לכולנו מגיעה ההזדמנות לתרום תרומה משמעותית.
  • הכרה מוסרית בסיסית בכך שדבר – ובכלל זה גזע, מדינה, מגדר, תרומה אישית או אזור מגורים – אינו סיבה מתקבלת על הדעת למצוא את עצמך במצב של עוני קיצוני או עושר מופרז.
  • והדבר היסודי ביותר: הכרה בסיסית בכך שכוכב הלכת הזה אינו בבעלותנו או בשליטתנו, ושאנו פשוט שואלים אותו "מהדור השביעי" – מאלה שיבואו אחרינו. כפי שרבים לומדים בגן, העיקרון תמיד צריך להיות: "תשאירו אותו בדיוק כמו שמצאתם אותו, או במצב טוב יותר".

כן, הגיעו הזמן לשכתב את התסריט. אקלים במשבר עמוק, מגפה כלל־עולמית, גזענות מערכתית ואי־שוויון – כל אלה הם תוצרים של אותו תסריט רע, הטרגדיה של הפרטי, שמוחרפת על ידי חוסר יכולת (או חוסר נכונות) מופלא לדמיין עתיד טוב יותר.

אף על פי שאנוכיות צרה הביאה את העולם שוב ושוב לסף אסון – כיוון שרוממו אותה לדרגת אידיאולוגיה המשרתת את הפרטי – שרדנו עד כה בעיקר בזכות יכולתנו הטבעית לשתף פעולה. כעת הגיע הזמן לקחת את היכולת האנושית יוצאת הדופן שלנו ליצור ולעבוד יחד, ולהפוך אותה לחלק ממבנה הממשל – חלק משיטת הפעולה של החברות המודרניות. אולי אז נוכל להקים לתחייה את מה שאחרים יכלו רק לחלום עליו: מערכת המתמקדת ברווחת בני האדם וכוכב הלכת ונותנת דרור ליכולתנו הן כפרטים והן כקולקטיב.

דירק פיליפְּסֶן (Philipsen) הוא היסטוריון כלכלי ופעיל כלכלת הרווחה שמלמד מדיניות ציבורית והיסטוריה באוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה. הוא גם עמית בכיר במכון קינן לאתיקה. ספרו האחרון הוא The Little Big Number: How GDP Came to Rule the World and What to Do About It (משנת 2015).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "Wivenhoe Park" (משנת 1816), ג'ון קונסטבל. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דירק פיליפסן, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על כי כל זה תמיד היה שלנו

02
יוסריאן

מאמר אמיץ ונאור, והגיע הזמן. כדאי לזכור שנורבגיה עשתה קרן לדורות, לאחר שהתעשרה מנפט, כדי שכל הנורבגים של העתיד יוכלו להנות מהשכלה, מבריאות, מחירות ומעבודה טובה - ולא חשוב איך זה נקרא, זה נכון, בריא והגון. אצלנו, לעומת זאת, "אבא שלי פרגן לך 21 מיליארד", כאילו שהגז הוא של השליט והוא נותן אותו ליזם, ושם פס עלינו ועל הדורות הבאים.
ממהרים לצעוק "סטלין", כמו המגיב שלפני, אבל גם שוכחים שבין סטלין ובין בזוס הנצלן יש ים של אפשרויות שצריך לחשוב עליהן ברצינות. תודה לאלכסון על השכל וההפניה לרעיונות כאלה.

03
חיים ש

הו תמימות קדושה!
זה מתחיל בציור הפסטורלי בראש המאמר.שקט, שלווה, דייגים נחמדים, אווזים. כשיש בכדור 9 מיליארד בני אדם עם צפי להכפלה בעוד חצי מאה פסטורליה לא תשרור כאן. לצערנו זה יהיה עולם של החזקים. לא הומני, לא מוסרי על פי אמות המידה העכשויות, לא מצטלם יפה. המאמר הוא געגוע ילדותי ותמים לימים שחלפו וכנראה לא ישובו.

    04
    יוסריאן

    תשאל את עצמך, לבד בחדר חשוך: של מי הגז? של מי הנפט? אתה חושב שטוב שיחטוף את הכל מי שמצא (וגרוע מזה: במימון כספי הציבור)? והכל זה רק של מי שחיים היום? כלום לא שייך לילדים שלך, לנכדים? והאויר? הוא של מי שיחטוף ויאגור אותו עד שיהרגו אותו שודדים? ככה אתה רוצה?

05
צחי

נראה שהכותב מסתכל על קצה הקרחון של התופעה, ישנה התנזרות ניכרת האלמנטים חשובים המשנים את הנסיבות. ראשית, חשוב להבין שהאדם הינו אינדיבידואל, בסופו של דבר כל מאיתנו חושב מתנהג ונע על פי רצונו, בהתאם לכך, מערכת הדוגלת בשיתוף פעולה טוטאלי אינה עובדת, דבר זה הוכח פעמים רבות בעבר.
זה נכון ששיתוף פעולה חשוב מאוד לשיפור תפוקת העולם וזה קורה, ללא החלקאי למוכר בסופר לא יהיה אוכל למכור למהנדס אשר בנה את התוכנית שאיתה העובד בניין בנה בניין. אנחנו חיים כאינדיבידואל בחברה ובצורה פרטית תורמים לכלל ובכל משתפים פעולה. לנוכח העדר יכולת של אנשים מסוימים, ושפע של אחרים, יש כאלו שמרוויחים יותר, הגיוני שביל גייטס, אדם שיצר אלפי עבודות לאנשים וקידם את האנושות כמה צעדים קדימה מבחינה טכנולוגית יהיה שווה ערך יותר מהחלקאי חסר השכלה אשר עובד בשביל לספק אוכל לעצמו ומשפחתו.

שנית, המאמר נותן טעם מטעה שקו העוני הינו בירידה וגענות עולה על גדותיה, דבר אשר לא נכון. קו העוני בעולם ירד דרסטית וממשיך לרדת בצורה ניכרת מ1950, כנ"ל לגזענות.