כי מעבר לאף יש עולם גדול

השיח הציבורי נגוע בקוצר ראייה ובעיסוק אובססיבי בטווח הקצר. מדוע אנו נכשלים בעידוד חשיבה ארוכת טווח? האם נדע לשוב אל המבט הרחב ואל קנה המידה של הדורות הבאים?
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

זה זמן רב שאופנתי לומר כי העולם הולך ומתכווץ. החל מסוף המאה התשע-עשרה, בהשפעת המצאות ופיתוחים כגון הטלגרף, ספינת הקיטור והרכבת, כתבו הוגים רבים כי הטכנולוגיות החדשות מחסלות את המרחב ואת הזמן. בעידן הנוכחי, עידן הסילון והאינטרנט, אומרים לנו לעתים קרובות שהעולם שטוח, שאנחנו חיים בכפר גלובלי. גם הזמן נדחס והצטמק. רוב תאגידים, הממשלות, העמותות והגופים הבינלאומיים מתכננים תוכניות לפרקי זמן הנעים לכל היותר בין חודשים ספורים לשנים בודדות. דיווחים רבעוניים של חברות מסחריות; מחזורי בחירות של שנה וחצי עד שבע שנים; תוכניות פיתוח של שנה עד חמש שנים: אלה גבולות הזמן המקובלים בעולמנו הקטן, הלוהט, הצפוף והמשוטח. בשנות השמונים זכה קוצר הראייה הזה לשם חדש: short-termism. נכנה זאת כאן "קדחת הטווח הקצר".

תא טלפון, אנגליה

הקטין את העולם והאיץ אותנו בו. תצלום: ג'ק בסינגת'ווייט

איש אינו מדבר בשבחה של קדחת הטווח הקצר. נדמה שכולם מתלוננים עליה, ואף על פי כן מעטים בלבד מציעים לה חלופות

איש אינו מדבר בשבחה של קדחת הטווח הקצר. נדמה שכולם מתלוננים עליה, ואף על פי כן מעטים בלבד מציעים לה חלופות. אחד ממתנגדיה הבולטים הוא סטיוארט בְּרנְד (Brand), שייסד בשנות השישים את מגזין Whole Earth Catalog והפך מאז לאחד ממובילי גישת האוטופיזם הקיברנטי, לפיה בכוחה של התקשורת המקוונת לשחרר את המדוכאים. ברנד יזם מספר פרויקטים המתמקדים בעתיד הארוך, ואחד מהם הוא עמותת Long Now Foundation היושבת בסן פרנסיסקו. ברנד ושותפיו הקימו אותה בשנת 01996, כפי שהם נוהגים לכתוב, וזאת "כדי לעודד חשיבה ואחריות ארוכות טווח במסגרת הזמן של 10,000 השנים הבאות". האפס הנוסף בתאריך הקמת העמותה מאותת לנו על מסגרת הזמן הארוכה הזאת, שנמדדת לא בעשורים או במאות, אלא באלפי שנים.

עמותת Long Now Foundation מביטה גם אל העבר, וזאת במסגרת פרויקט Revive and Restore שלה - פרויקט "דה-הכחדה" שמטרתו להחיות, באמצעות טכנולוגיה גנומית, מינים שנכחדו. אבל הפתרון היצירתי ביותר של ברנד לקדחת הטווח הקצר הוא דווקא להביט הרחק אל העתיד. זהו המסר העיקרי של Clock of the Long Now, "שעון העכשיו הארוך", מנגנון שהעמותה בונה כעת בהר בטקסס, ועתיד לתקתק במשך 10,000 שנה.

ההתבוננות אל העתיד היא גם האסטרטגיה שמציעה "ועדת אוקספורד מרטין למען הדורות הבאים", שהתכנסה בחסות בית הספר אוקספורד מרטין ואוניברסיטת אוקספורד ובראשותו של פסקל לאמי (Lamy), שעמד בעבר בראש ארגון הסחר העולמי. בשנה שעברה פרסמה הוועדה דו"ח שכותרתו "עכשיו למען הטווח הארוך". הדו"ח "מתמקד בעיסוק ההולך וגובר של הפוליטיקה המודרנית בטווח הקצר, ובאי-יכולתנו הקולקטיבית להיחלץ מן הקיפאון המחשבתי הזה, המסכל את ניסיונותינו לתת מענה לאתגרים הגדולים שיקבעו את עתידנו". גם כאן, המבט מופנה בבירור אל העתיד.

כביש מהיר

קדימה, מהר, אבל לאן? תצלום: פלוריאן סטצ'יוק

אבל ברנד וועדת אוקספורד מחמיצים נקודה חשובה: בעודנו מביטים הרחק אל העתיד, עלינו להביט גם הרחק אל העבר. בעמותת Long Now Foundation ובוועדת אוקספורד מרטין אין ולו היסטוריון אחד. "שעון העכשיו הארוך" אמור להמשיך לתקתק אלפי שנים, אבל הפרויקט עצמו הוא בן עשרות שנים ספורות; ומבין הבעיות המתוארות ב"עכשיו למען הטווח הארוך", מעטות בלבד צצו לפני שנות הארבעים של המאה העשרים. כפי הנראה, האנשים שתוקפים את קדחת הטווח הקצר של העתיד לוקים בקדחת הטווח הקצר של העבר. אבל ההיסטוריונים אינם יכולים להאשים אך ורק את העתידנים בהיעדרם מהיוזמות הללו.

מחלקות מדעי הרוח באוניברסיטאות אמורות להיות המקום שבו אנו מסתכלים טוב-טוב במראה האחורית. ככלות הכול, האוניברסיטה היא מן המוסדות העתיקים ביותר שעדיין פועלים כיום

מחלקות מדעי הרוח באוניברסיטאות אמורות להיות המקום שבו אנו מסתכלים טוב-טוב במראה האחורית. ככלות הכול, האוניברסיטה היא מן המוסדות העתיקים ביותר שעדיין פועלים כיום. תוחלת החיים הממוצעת המוערכת של חברה עסקית היא 75 שנה – תהליך ההרס היצירתי של הקפיטליזם מרסק את מרבית החברות לפני שהן מספיקות לחגוג מאה. מנגד, הספרדים ייסדו אוניברסיטאות במקסיקו סיטי ובלימה עשרות שנים לפני שהרווארד וייל החלו לפעול, ואף ש-450 שנה חלפו מאז, שתיהן עדיין קיימות; הגל הראשון של הקמת האוניברסיטאות באירופה התרחש בין סוף המאה ה-11 לתחילת המאה ה-13; ואוניברסיטת נאלַנְדה שבמדינת ביהר בצפון הודו הוקמה כמוסד בודהיסטי לפני יותר מ-1,500 שנה: לאחרונה היא הוקמה מחדש ובספטמבר 2014 קיבלה מחזור ראשון של סטודנטים חדשים. כפי שכתב לאחרונה מייקל סְפֶּנְס (Spence), סגן נשיא אוניברסיטת סידני, אוניברסיטאות הן "היחידות המסוגלות לבצע השקעות מחקריות מקיפות ארוכות טווח"; בהשוואה לחברות מסחריות, הן "הישויות [היחידות] בעולם המסוגלות לממן ולהוציא לפועל מחקרים בעלי אופק של עשרים, שלושים או חמישים שנה".

בולוניה, אוניברסיטה

מרכז העיר בולוניה, מקום מושבה של האוניברסיטה העתיקה ביותר בעולם. תצלום: בוגדן דאדא

בתוך מדעי הרוח, תחום ההיסטוריה הוא התחום היחיד שמסוגל לספק לנו תרופת נגד לקדחת הטווח הקצר: לתת לנו עצות לעתיד הרחוק השאובות מהידע הצבור בעבר הרחוק

משימתן של מחלקות מדעי הרוח היא להעלות שאלות בנוגע לערך – ולהטיל ספק בערכים קיימים – על-ידי בחינת מסורות שהתפתחו במהלך מאות ואלפי שנים. ובתוך מדעי הרוח, תחום ההיסטוריה הוא התחום היחיד שמסוגל לספק לנו תרופת נגד לקדחת הטווח הקצר: לתת לנו עצות לעתיד הרחוק השאובות מהידע הצבור בעבר הרחוק. אך מאז שנות השבעים לפחות, רוב ההיסטוריונים המקצועיים – כלומר, רוב ההיסטוריונים בעלי תואר דוקטור בהיסטוריה המלמדים באוניברסיטאות ובקולג'ים – מתמקדים בטווחי זמן של 5-50 שנה.

הסופר הבריטי קינגסלי איימיס (Amis) כתב סאטירה על הנטייה להתמחות מיקרוסקופית בקרב היסטוריונים כבר ב-1954, ברומן "ג'ים בר-מזל", שעליו מתבססות כל עלילות הקמפוס שנכתבו מאז. ג'ים דיקסון (Dixon), מרצה זוטר ולחוץ, חושש לאורך הספר לגורלו של מאמר מלוטש שאמור להזניק את הקריירה שלו מעלה. ומה נושא המאמר? "השפעתן הכלכלית של ההתפתחויות בטכניקות בניית אוניות, 1450-1485". "זאת הייתה הכותרת המושלמת", אומר לנו המספר, "שכן היא הצליחה לתמצת את התפלות המעיקה של המאמר, את מצעד העובדות העגום ומעורר הפיהוק שמופיע בו, את האור שהוא אינו שופך על בעיות שאינן קיימות". עשרות שנים בודדות לאחר מכן, כל מנחה לדוקטורט משני צדי האוקיינוס האטלנטי היה פוסל מאמר כזה מפאת מורכבותו ויומרתו הטיפשית לכסות פרק זמן של כמעט ארבעה עשורים.

כשהיסטוריונים החלו להתמקצע בתחום זה בסוף המאה התשע-עשרה, עוד הייתה להם האפשרות לעסוק בנושאים רחבים ושאפתניים באמת. בארצות הברית, פרדריק ג'קסון טרנר (Turner) – שהתפרסם אחר כך בזכות "תזת הסְפר" שלו, העוסקת בהתיישבות האמריקאית ובהתפתחות הלאום האמריקאי – כתב את הדוקטורט שלו ב-1891 בנושא עמדות סחר באזורי הספר מהמאה השבע-עשרה עד המאה התשע-עשרה. ב-1895 חקר ו. א. ב. דוּ בּוֹיְס (W.E.B. Du Bois), האפרו-אמריקאי הראשון שהשלים דוקטורט בהרווארד, את דיכוי השחורים וסחר העבדים האפריקאים בשנים 1638-1870 במסגרת לימודיו.

לאחרונה נערכה סקירה של 8,000 עבודות דוקטורט שנכתבו בארה"ב מאז שנות השמונים של המאה התשע-עשרה, ובה התברר כי התקופה הממוצעת שבה עסקו מחקרים אלה ב-1900 השתרעה על פני כ-75 שנה; ב-1975 הצטמצמה התקופה הממוצעת שעבודות הדוקטורט עוסקות בהן ל-30 שנה בערך (המצב היה חמור אף יותר בבריטניה, שבה לדוקטורנטים היה פחות זמן לבצע את המחקר שלהם ולכתוב אותו מאשר למקביליהם האמריקאים, ומחקריהם עסקו בטווחי זמן קטנים אף יותר). רק בעשור האחרון התרחבה שוב תקופת הכיסוי הממוצעת ל-75-100 שנה.

שעון, מוזיאון אורסיי

עניין של פרופורציות. שעון במגדל מוזיאון אורסיי, פריס. תצלום: שטיין טה שטראקה.

להיסטוריונים היו סיבות רבות לצמצם את שדה הראייה שלהם. בגלל התחרות הגוברת בשוק התעסוקה, נדרשו ההיסטוריונים הטריים להפגין את שליטתם בארכיונים – ולעתים, ככל שהארכיון היה אזוטרי יותר, כך החמיא להם הדבר יותר – ואת היכרותם עם תחומי המחקר המתרבים והולכים. מי שלא התפלש במקורות ראשוניים, בקושי נחשב היסטוריון, וקל הרבה יותר להתרכז במקורות ראשוניים כשעוסקים בתקופה היסטורית קצרה יותר.

בסביבות אותו זמן החלה להתפשט גם הגישה המיקרו-היסטורית. ספרים כגון "הגבינה והתולעים" (1976) מאת קרלו גינצבורג (Ginzburg), "טבח החתולים הגדול" (1984) מאת רוברט דרנטון (Darnton), או "שובו של מרטן גר" (1984) מאת נטלי זימון דייוויס (Davis), הביאו לקוראים סיפורים מרתקים או תקריות מתמיהות השופכים אור על חיי התרבות של אבותיהם, וכל זאת באמצעות כלים שפותחו לראשונה על-ידי אתנוגרפים ואנתרופולוגים.

ההתמקדות בבני אדם יוצאי דופן או באירועים חריגים עלתה בקנה אחד עם "החשדנות כלפי נרטיבים רחבים", קרי עם הפוסט-מודרניזם

ההתמקדות בבני אדם יוצאי דופן או באירועים חריגים עלתה בקנה אחד עם "החשדנות כלפי נרטיבים רחבים", קרי עם הפוסט-מודרניזם על-פי הגדרתו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פרנסואה ליוטר (Lyotard, 1979). סיפורים רחבי-יריעה המכסים תקופות ארוכות נעשו לא אופנתיים ובלתי ישימים, לפחות בעבור כל מי שהתיימר להיות היסטוריון מקצועי. ההיסטוריונים של אותם ימים קישרו את הנרטיבים הרחבים לדטרמיניזם הקודר של אוסוולד שפנגלר (Spengler), מחבר "שקיעת המערב" (1918), או לשאיפות הכלל-עולמיות של ארנולד ג' טוֹיְנבּי (Toynbee), מחבר 12 כרכי A Study of History (שראו אור בשנים 1934-1961). אמנם היסטוריונים נתנו סקירות רחבות בכיתות או בספרי הלימוד, אבל  היעדר היכרות מעמיקה עם המקורות – עם כל המקורות, לפרטי פרטים – הבטיח כי הגרנדיוזיות והשטחיות יבואו על חשבון ההעמקה והמורכבות.

המעבר לפרקי זמן קצרים יותר בישר נסיגה כפולה: ראשית ממשימת הליבה של ההיסטוריה מאז הזמנים הקלאסיים, ושנית מהשפעתם של ההיסטוריונים הצרפתים לאחר מלחמת העולם השנייה, שנטו לחקור תקופות ממושכות יותר. במשך יותר מאלפיים שנה, החל מימי תוקידידס ועד אמצע המאה העשרים, אחת ממטרותיו העיקריות של חקר העבר הייתה להתוות את הדרך אל העתיד. קיקרו כתב במאה הראשונה לספירה שהיסטוריה היא "מדריך לחיים" (magistra vitae) – לפוליטיקאים, ליועציהם ולאזרחים גם יחד.

סירה

כל סירה מביאה איתה מערפילי הזמן את ההיסטוריה של כל הסירות. תצלום: זולטן טאסי

זאת הייתה הרוח הקלאסית שהנחתה גם את מקיאוולי ובני תקופתו, בין שהם כתבו על רומא העתיקה ובין שעסקו בערי המדינה שלהם, כגון פירנצה. הם למדו, לדוגמה, מהאופן שבו רומא חימשה את הפלבאים, ומאסטרטגיות ההתפשטות שלה, ויישמו את הלקחים האלה בדיונים על גורל קהילותיהם. זאת הייתה גם מטרתם של ההיסטוריונים בתקופת הנאורות, בהם דייוויד יוּם, ולטר ואפילו אדם סמית, שספרו "עושר העמים" היה במהותו ספר על אודות ההיסטוריה של אירופה והאימפריות שהקימה מחוץ ליבשת. הוא נכתב כחלק מן הדיון בעתיד אירופה ובמושבות שלה, וראה אור בשנה הגורלית 1776.

אחרי המהפכה הצרפתית, פוליטיקאים בבריטניה ובצרפת נהגו להשתמש בעָבָר במסגרת הדיון המדיני, ופוליטיקאים מובילים – בהם פרנסואה גיזוֹ (Guizot), אדולף תייר (Thiers) וז'אן ז'ורס (Jaurès) בצרפת, ותומס בבינגטון מקולי (Macaulay) ולורד ג'ון ראסל (Russell) בבריטניה – כתבו ספרים של עברם המהפכני כחלק מן הניסיון לעצב את העתיד הלאומי. ההיסטוריה הייתה "אסכולה של מדינאות", כדברי ג'. ר. סילי (Seeley), מופקד הקתדרה המלכותית להיסטוריה מודרנית בקיימברידג' של סוף התקופה הוויקטוריאנית. בתקופה זו, טקסט כגון "השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה, 1660-1783" (1890) מאת אלפרד תייר מהאן (Mahan) היה יכול להפוך לספר לימוד של אסטרטגיה צבאית במכללות ימיות בארה"ב, גרמניה ויפן, ולשמש כקריאת חובה בכיתות במשך עשרות שנים. הפנייה אל גישת "העָבָר הקצר", בלי לחשוב על השלכות מעשיות ובלי לפזול אל העתיד, היה אמנם חלק מתהליך ההתמקצעות של ההיסטוריונים, אך היא ניתקה אותם מההרגל ארוך השנים לתרום מידיעותיהם לדיון הציבורי.

במסגרת המשבר במדעי הרוח, הידע תופח במהירות אדירה, הנתונים זורמים בלי שליטה, תחומי המחקר מתכנסים יותר ויותר בעצמם, וחוקרים רבים מתמקדים רק בטווח הקצר, בכאן ובעכשיו, ובהכרח הפוליטי המיידי

כאמור, "העבר הקצר" בישר גם נסיגה מהעיסוק ב-longue durée ("הטווח הארוך" בצרפתית), מינוח שטבע ההיסטוריון הצרפתי הדגול פרנאן בְּרוֹדל (Braudel). ברודל מפורסם עד היום, אפילו מחוץ לחוגי ההיסטוריונים, הודות לסקירתו המעמיקה ורחבת היריעה של אזור הים התיכון בתקופת פליפה השני, שראתה אור ב-1949. בשנים 1940-1945 תכנן ברודל את יצירת המופת שלו בעודו שבוי במחנות מעצר בגרמניה, שבהם הוא הרצה בפני חבריו השבויים על מהלך ההיסטוריה וחשיבותה. בהמשך חייו הוא אמר כי הקצב המונוטוני של חיי השבוי – השגרות החוזרות על עצמן ללא תקווה לשינוי או סיבה נראית לעין – אילצו אותו לחשוב בפרקי זמן ארוכים יותר, שכן אחרת לא היה יכול להתגבר על החדגוניות היומיומית ולהשיב לעצמו אפילו שביב של תקווה.

לחיי המחנה הייתה השפעה רבה על האופן שבו תפש ברודל את ההיסטוריה של הים התיכון, שאותה הציג בשלושה כרכים עוקבים: בראשון הציג תמונה "נטולת כל תנועה לכאורה", המתארת סביבה פיזית בלתי משתנה; בשני, בעל "הקצב האטי", הוא סיפר על מדינות, חברות ותרבויות; ובשלישי הציג נרטיב שגרתי יותר העוסק ב"תנודות הקצרות, המהירות והתזזיתיות" המכונות אירועים. מבחינת ברודל, אותם אירועים היו "הקצף" על אדוות הזמן, אבל אין לבלבל בינם לבין ההיסטוריה, הנעה בעומקים גדולים הרבה יותר, ואף נסתרים מן העין.

ב-1958 העניק ברודל לתנועה ההיסטורית הזאת את השם la longue durée, כעקיצה כלפי יריביו במשחקי הכוח האקדמיים והמוסדיים שהתרחשו בצרפת בימים שבהם הרפובליקה הרביעית עמדה להתחלף בחמישית בעקבות משברים מקומיים ובינלאומיים. ברודל קונן על המשבר שהוא זיהה במדעי הרוח, שבמסגרתו הידע תופח במהירות אדירה, הנתונים זורמים בלי שליטה, תחומי המחקר מתכנסים יותר ויותר בעצמם, וחוקרים רבים מתמקדים רק בטווח הקצר, בכאן ובעכשיו, ובהכרח הפוליטי המיידי.

נוטר דאם, קתדרלה

מה יזכרו ממנה? מה היא תהיה? מה בה הטווח הקצר ומה בה הטווח הארוך? תצלום: רובין גרנייה.

ברודל טען שההיסטוריה היא הפתרון למשבר, כיוון שהיא הדיסציפלינה היחידה המסוגלת להסביר כיצד אירועים עכשוויים משתלבים בדפוסים רחבים ומתמשכים יותר. הוא אמר שכלכלנים, כמו רבים מעמיתיו ההיסטוריונים, מתרכזים יתר על המידה בטווחי זמן של עשר, עשרים, חמישים שנה לכל היותר. לשיטתו, לא זאת הדרך להבין כיצד אירועים מכריעים מתהווים מתוך מבני עומק. התשובה, אם כן, היא לחשוב באופק רחב יותר, לעסוק בקני מידה של מאות ואף אלפי שנים: בהיסטוריה של הטווח הארוך, ואף הארוך מאוד (l’histoire de longue, même de très longue durée).

הביטוי longue durée השתרש עד מהרה גם באנגלית כשם קוד ל"טווח הארוך". ניסיונו של ברודל להציב את חקר ההיסטוריה בחזית מדעי הרוח הצביעה גם על האג'נדה האקדמית שלו, שכן הוא נלחם באנתרופולוגיה (ובקלוד לוי-שטראוס) ובכלכלה (ובקשריה החמים עם המתמטיקה) על יוקרה ועל מימון. ושאיפתו להמליך את העבר עלתה בקנה אחד עם התפתחות אחרת שהתרחשה אז בצרפת: עלייתו של חקר העתיד. הקול הבולט של חקר העתיד היה גסטון בֶּרְזֶ'ה (Berger), ידידו הקרוב של ברודל, שהיה הממונה על ההשכלה הגבוהה בצרפת בשנות החמישים ולכן שלט בהקצאות הכספים למוסדות מחקר.

יתרונותיו של העיסוק בעבר הקצר ברורים: דקדקנות רבה יותר, נושאים מקוריים יותר והתעמקות בחוויותיהן של קהילות שונות – נשים, עבדים, מיעוטים אתניים ועוד – שהודרו ממחקרי ההיסטוריה המסורתיים

כל פעולה גוררת תגובה. "העבר הקצר" של שנות השבעים היה תגובה ל"טווח הארוך" של שנות החמישים. ייתכן שהיו בכך אלמנטים של מרד אדיפָּלי מצד סטודנטים חדורי רוח פוליטית, הסטודנטים של אירועי 1968, סטודנטים שרצו לצאת נגד העקרונות של ההיסטוריונים הוותיקים. הדור של '68 הכשיר קבוצה חדשה של חוקרים שמבחינתה היה חשוב יותר – ויוקרתי יותר - לשקוע בארכיונים, לאתר מקרים מעניינים ולבנות תיאורים קצרי טווח מאשר לנתח מבנים רחבים או תהליכים המתרחשים לאורך תקופות ממושכות. יתרונותיו של העבר הקצר היו ברורים: דקדקנות רבה יותר, נושאים מקוריים יותר והתעמקות בחוויותיהן של קהילות שונות – נשים, עבדים, מיעוטים אתניים ועוד – שהודרו ממחקרי ההיסטוריה המסורתיים. אבל ההיסטוריונים האלה שילמו גם מחיר על הגישה הזאת: בבולטותם הציבורית ואף בהשפעתם הפוליטית.

במאה התשע-עשרה (כמו במאות שלפניה), פוליטיקאים כתבו היסטוריה. המסורת הזאת לא התפוגגה לחלוטין במאה העשרים – זכרו את וינסטון צ'רצ'יל, שזכה בפרס נובל לספרות בעיקר על ספרי ההיסטוריה שכתב לפני ואחרי שנותיו בחיים הציבוריים – אבל רוב הפוליטיקאים העדיפו להתייעץ עם היסטוריונים מקצועיים בזכות תבונתם הפוליטית, ברמה הלאומית והבינלאומית גם יחד. לדוגמה, ההיסטוריונים הפביאניים ביאטריס וסידני ווב (Webb) עזרו בגיבוש המוסדות הפוליטיים של לונדון באמצעות הידע שלהם בממשל הבריטי המקומי מאז ימי הביניים. ועמיתם מבית הספר לכלכלה של לונדון, ר.ה. טוני (Tawney), נשלח ב-1931 לחקור את רפורמת הקרקעות בסין מכיוון שהוא חקר את גידור הקרקעות הציבוריות באנגליה של המאה השש-עשרה.

שדות אורז, אינדונזיה

תבנית נצחית של שדות בני חלוף: שדות אורז באינדונזיה. תצלום: אלכסיי מרצ'נקו

היסטוריונים צמצמו את מחקריהם באופן שלא אפשר להם להמשיך להשתמש בעָבָר למטרות פוליטיות – לפחות לא למטרות של ממשל לאומי ובינלאומי

התרומה של ה- longue durée לקבלת ההחלטות הפוליטית ולתהליכי בניית המוסדות במחצית הראשונה של המאה העשרים, פסקה במחצית השנייה של המאה. ההתרחקות מהיסטוריה נבעה בין היתר מעלייתם של יועצים אקדמיים מתחומים אחרים, בראש ובראשונה מהכלכלה. אך בו בזמן הייתה זאת אשמת ההיסטוריונים, שכן הם צמצמו את מחקריהם באופן שלא אפשר להם להמשיך להשתמש בעָבָר למטרות פוליטיות – לפחות לא למטרות של ממשל לאומי ובינלאומי. השפעתם של המחקרים ההיסטוריים ארוכי הטווח לא התפוגגה לחלוטין, אבל המשפיעים שבהם לא באו מחוגי ההיסטוריה אלא מצוותי חשיבה גלובליים: מהדמוגרפים שמועדון רומא העסיק בשנות השבעים או מחוקרי העתיד שמכון ראנד העסיק בעידן "גבולות לצמיחה" ו"פצצת האוכלוסין". ה- longue durée שלהם היה טווח ארוך "מלוכלך" יותר, שמטרתו הייתה לשרת מטרות עכשוויות ולא להביע עמדה ביקורתית כלפי התפישות המקובלות. הלא-היסטוריונים הללו התבססו על ראיות היסטוריות דלות והסיקו מהן מסקנות רחבות על מגמות הקִדמה.

מחקרים היסטוריים ארוכי טווח של היסטוריונים מקצועיים לא נעלמו לחלוטין ממדפי הספריות וחנויות הספרים: ברודל, לדוגמה, המשיך לכתוב מחקרים מרובי כרכים על קפיטליזם וציביליזציה עד שנות השמונים. אפילו ההיסטוריונים החדשים המשיכו ללמד קורסים על "תרבות המערב" המכסים עשרות או מאות שנים. אף על פי כן, מאמציהם נפלו קורבן לשיקולים כלכליים של יוקרה מקצועית וקידום. בעידן "העבר הקצר" הכניעה המיקרו-היסטוריה את המקרו-היסטוריה. התמונה הרחבה נדחקה לשוליים הצרים.

דגים מיובשים

דגים מיובשים אפשרו הפלגות ארוכות, גילוי יבשות והקמת אימפריות. תצלום: יוגש פדאמקאר.

"עידן השבר" הזה – כפי שכינה אותו ב-2011 ההיסטוריון האמריקאי דן רוג'רס (Rodgers) המתמחה בהיסטוריה של הרעיונות – הותיר אחריו מורשת ארוכה של עיסוק קדחתני בטווח הקצר. נרטיבים רחבים מכל הסוגים איבדו תנופה: המרקסיזם, תיאוריית המודרניזציה, עלייתן ונפילתן של ציוויליזציות, קצב מחזור העסקים – כל אלה לא הצליחו לצבור מעמד של תיאוריות שבכוחן להסביר את העולם. ההיסטוריונים המובילים של ראשית שנות השמונים, שהיו רגישים לשינויים באווירה, התחילו לבקר את ההשלכות הלא מתוכננות של ההתמקדות בטווח הקצר. "מחקרים היסטוריים מסתעפים במאות כיוונים בעת ובעונה אחת", התלונן ברנרד ביילין (Bailyn), היסטוריון של ארצות הברית מאוניברסיטת הרווארד שהיה נשיא האגודה האמריקאית להיסטוריה, בנאומו מול אותה אגודה. "נדמה שאין עוד אפשרות לבצע סינתזה שתוביל לתמונה שלמה כוללת ובהירה, אפילו כשמדובר באזור גיאוגרפי מצומצם". מצדו השני של האוקיינוס הסכים עמו ההיסטוריון הבריטי העולה דייוויד קנדיין (Cannadine), שגינה את "כת המקצוענות" המובילה למצב שבו "עוד ועוד היסטוריונים מהאקדמיה כותבים יותר ויותר מחקרים שפחות ופחות אנשים קוראים". כל המונוגרפיות והמאמרים האלה מלוטשים ומעמיקים עד מאוד, אך בה בעת הם מסוגרים להפליא. מדוע לא להשליך את כולם אל האש המכלה את מדעי הרוח?

בתקופה האחרונה אנו עדים לתחייה של נרטיבים רחבי יריעה, של שאלות גדולות, של מחקרים היסטוריים מקיפים, ואף אוניברסליים

עשרים וחמש שנה חלפו מאז, ומסתמן שחוקי התרמודינמיקה האקדמית יצרו תנועת נגד נוספת. בתקופה האחרונה אנו עדים לתחייה של נרטיבים רחבי יריעה, של שאלות גדולות, של מחקרים היסטוריים מקיפים, ואף אוניברסליים. לאחר שנסוגו אל בעיות התחומות בפרקי זמן ביולוגיים וביוגרפיים, הם עברו לעסוק כעת בפרקי זמן קלימטולוגיים, ארכיאולוגיים וקוסמולוגיים.

האנתרופוקן – התקופה הגיאולוגית השנויה במחלוקת שבה הפכה האנושות לשחקן חזק דיו כדי להשפיע על כדור הארץ והסביבה בקנה מידה כלל-עולמי אמיתי – הפכה כיום לנושא מרכזי במחקרים היסטוריים המתחילים לכל המאוחר בסוף המאה השמונה-עשרה ובהאצת פליטת גזי החממה בעקבות המהפכה התעשייתית. קבוצה גדלה והולכת של חוקרים עוסקת "בהיסטוריה העמוקה" – סיפורה של האנושות לאורך 40,000 שנה – ומוחקת בכוונת מכוון את הגבולות שבין היסטוריה לפרהיסטוריה באמצעות כלים מתחומי הגנטיקה, הארכיאולוגיה, הביוכימיה וחקר המוח. המפעל הרחב ביותר הוא מפעל ה-Big History, "היסטוריה גדולה", תנועה שמשכה גם את תשומת לבו של ביל גייטס בזכות ניסיונה לספר סיפור המתחיל ממש מלידת היקום. דייוויד כריסטיאן (Christian), היסטוריון אוסטרלי שנחשב למייסד "ההיסטוריה הגדולה", טען שזהו "הטווח הארוך ביותר" (longest durée) שהיסטוריונים יכולים להעלות על דעתם או לנסות לשחזר.

כוכבים, גלקסיות, נצח

הטווח הארוך, המחשבות הגדולות, השאלות הנצחיות. תצלום: ג'רמי בישופ

היסטוריונים אינם צריכים לחזור עד המפץ הגדול כדי להימלט מהעבר הקצר, ושוב אנו עדים כיום למספר רב של מחקרים היסטוריים ארוכי טווח בקנה מידה של מאה עד שלושת אלפים שנה: על האנטישמיות ממצרים העתיקה ועד ימינו, ועל 3,000 השנה "הראשונות" של הנצרות; על לוחמת גרילה מימי קדם ועד ההווה, ועל אסטרטגיה מהשימפנזים ועד תורת המשחקים; על רצח עם "מספרטה עד דרפור", ועל גזענות מימי הביניים ועד עכשיו. רוב המחקרים השאפתניים האלה מתאפיינים הן בהקפדה על פרטים והקשר המאפיינת את הגישה המיקרו-היסטורית, והן בתשוקה לספר סיפורים ולתאר מבנים שניתן להבינם רק במסגרת ה- longue durée.

לבעיות הבהולות ביותר של תקופתנו – שינוי האקלים, משבר המשילות הגלובלי, החרפת האי-שוויון ועוד – אין פתרונות פשוטים מכיוון ששורשיהן עמוקים מאוד. אבל התרת תסבוכות מן הסוג הזה היא היא מלאכתם של היסטוריונים

כיום יש לנו הזדמנות חשובה מתמיד להעמיד את ה- longue durée מול הטווח הקצר והמקומיוּת. לבעיות הבהולות ביותר של תקופתנו – שינוי האקלים, משבר המשילות הגלובלי, החרפת האי-שוויון ועוד – אין פתרונות פשוטים מכיוון ששורשיהן עמוקים מאוד. אבל התרת תסבוכות מן הסוג הזה היא היא מלאכתם של היסטוריונים. הכשירו אותנו לשקלל סוגים שונים של נתונים, להיות ערניים למורכבותה של הסיבתיות, להבין כיצד גורמים קצרי-טווח משפיעים על מבנים ארוכי-טווח. בשעה שחוקרים מתחומים אחרים של מדעי החברה שמים דגש על חסכנות – הם מבכרים את ההסברים הנקיים והפשוטים ביותר, את הניתוחים הפשוטים ביותר של כל בעיה – היסטוריונים מעדיפים פזרנות, אם תרצו, שפע של מקורות שכנגדם אפשר לכייל את הסיבתיות ובאמצעותם אפשר לחזות כיצד מחלוקות העבר עלולות להוליד מצוקות בעתיד.

תחומים רבים ממדעי החברה, ואפילו ממדעי הטבע, עטו על עצמם נופך היסטורי לאחרונה. עידן הביג דאטה הוא עידן שבו הולכות ומתרבות הראיות מן העָבָר האנושי והלא אנושי: ראיות סטטיסטיות, מילוליות ופיזיקליות ממאגרים עצומים של טקסטים דיגיטליים, מציוצים, מנתוני אקלים, מדגימות קרחונים, מטבעות עצים ומהגנום האנושי. אחדים מעמיתינו אף משתמשים ב-longue durée כדי להפריך חלק מהאשליות המקודשות ביותר של הדיסציפלינות שלהם.

בהקשר זה אפשר לציין, למשל, את תומא פיקטי (Piketty), הכלכלן הצרפתי שספרו Capital in the Twenty-First Century (משנת 2014) הפך לסנסציה אינטלקטואלית כיוון שהוא הפריך את "עקומת קוּזְנֶץ" וחשף את ממדי האי-שוויון האמיתיים בחברות מתקדמות. באמצע המאה העשרים טען הכלכלן סיימון קוזנץ שהקפיטליזם מוביל באופן בלתי נמנע לעלייה בשגשוג וכפועל יוצא לירידה ברמות אי-השוויון. הוא התבסס על נתונים מטווח של כשלושים שנה מאמצע המאה – ובהן השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, על כל המשתמע מכך. פיקטי ריסק את ההכללות של קוזנץ והראה כי האופק שלו היה מוגבל מדי ונתוניו מצומצמים מדי: כשמביטים מנקודת מבט של 200 שנה במקום 30 שנה, אפשר לראות שאי-השוויון בעלייה ולא בירידה, ויתרה מזאת, שהוא רק הולך ומחריף מאז שקוזנץ זכה בנובל ב-1971. הרחבת נקודת ההשקפה שינתה את התמונה כולה: לא בכדי אמר קוזנץ שספרו הוא "מחקר היסטורי לא פחות מאשר כלכלי".

אמסטרדם, תעלה

ואם הים יעלה והיא תיעלם, איך יסופר סיפורה של אמסטרדם? מה יהיה על עברה? תצלום: דבי מול

דימויו העתידי של העבר נתון כעת בידיהם של ההיסטוריונים. להיסטוריה, כדיסציפלינה מחקרית, יש כעת הכלים להשיב לעצמה את מעמדה הישן כמדריכה לחיים, אלא שהפעם היא תעשה זאת כמדע ביקורתי המסוגל להעריך כמויות של נתונים, לשלב אותם בתיאורים מורכבים ולהנגיש את מסקנותיו גם לציבורים רבים וגם למקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות. להיסטוריונים של ימינו יש ראיות (נתונים) רבות ומגוונות מאי פעם. באמצעות השימוש בחומרים דיגיטליים ובכלים המפענחים את הנתונים הללו, היסטוריונים מסוגלים לבצע ניתוחים שאך לפני דור היו דורשים מהם לבלות חיים שלמים כלואים בארכיון.

שובו של הטווח הארוך אינו רק אפשרי, אלא הכרחי: הוא אפשרי בגלל נגישותם של משאבים ושל כלים לפענוח המשאבים האלה; הוא הכרחי בגלל התפשטות הביג דאטה לכל תחום בחיינו ובגלל הצורך להשיב מלחמה שערה לכל מי שמשתמש בביג דאטה כדי לזעזע ולהפחיד אותנו. אמנם העולם התכווץ, אבל האתגרים הקולקטיביים הניצבים בפני תושביו התרחבו והתבררו בכל מורכבותם. בתקופה שבה האי-שוויון בתוך החברות שלנו, וביניהן, הולך ומחריף; שבה המוסדות הבינלאומיים מגיעים לסף שבירה; שבה שינוי האקלים האנתרופוגני מאיים על מקורות המים והמזון, על היציבות הפוליטית ואפילו על כושר ההישרדות של המין האנושי – בתקופה כזו גם הבנה בסיסית של מצבנו מחייבת אותנו להרחיב את נקודת המבט ואת קנה המידה המחקרי.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

דייוויד ארמיטאג' (Armitage) הוא מופקד הקתדרה להיסטוריה ע"ש לויד ק' בלנקפיין באוניברסיטת הרווארד. ג'ו גולדי היא מרצה בקתדרה להיסטוריה ע"ש הנס רותפלס באוניברסיטת בראון. ספרם המשותף משנת 2014 נקרא The History Manifesto.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: ניירות מקומטים. תצלום: jayk7, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דייויד ארמיטאג' / ג'ו גולדי, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על כי מעבר לאף יש עולם גדול

02
תשבי

אני עוד זוכר כשמשהו מההיסטוריה היה חלק מוויכוח בין אנשים בארץ. קשה להבין את העולם בלי להרים את הראש ולהסתכל רחוק, אחורה קודם כל. צודק הכותב, ואפילו נראה לי שהמיידי נועד באופן זדוני לגרום לנו לא לחשוב על הדברים הגדולים, שנכנס בהם גם היסטוריה וגם המבט על העולם. בתור אזרח ותיק שהיה פה כשהקימו את המדינה, זה חסר לי ותודה על הדגל שהרימו פה אנשי כתב העת.

03
ליאור

מדהים ומעניין מאד. הקשר בין עומק הבנה לחשיבה היסטורית ועתידית ארוכת טווח. ותפקיד האוניברסיטאות.
לגבי הדגים המיובשים, אנקדוטה: התפקיד שלהם בלאפשר הפלגות ארוכות היה מועט יחסית (אם כבר, מה שאיפשר זאת היו לימונים). בעצם זה היה הפוך: הפלגות ארוכות איפשרו את גילוי מיצבורי דגי הקוד בניופאונדלנד, המלחתם במקום, והבאתם מיובשים לאירופה, היכן שהיה ביקוש רב לדגים בשביל כל הימים הרבים בשנה בהם הכנסיה הקתולית אסרה על אכילת בשר.
תודה.

04
אברהם

לא הבנתי מה הבעיה במחקר שעוסק ביתרונות בטכניקת בניית ספינות באנגליה במאה ה15, וכי חושב הכותב שהאנגלים כבשו את העולם בזכות הרהורים מעמיקים על גלגוליה של האנושות באלף השנים הבאות?