שני סוגים של כוחות יצרו את מדינות הלאום באירופה: לאומנות אזרחית ולאומנות אתנית. ההשלכות משפיעות עלינו גם היום ומעצבות עתיד מאתגר
X זמן קריאה משוער: 24 דקות
בסביבות השעה שלוש, ביום קיץ חמים ויפהפה, המלצר הראשי ניגש אל שולחנו של הנס קוהן (Kohn). השנה הייתה 1914, וקוהן ישב לו עם חבר בבית הקפה הצונן ובשקט ״קפה רדצקי״ באזור מלה סטרנה בפראג והתכונן לבחינה המתקרבת שלו בלשכת עורכי הדין. משוטטים ונופשים מילאו את רחובות העיר והפארקים שלה, ובאוויר הפתוח ישבו אנשים שפטפטו ושתו בירה או קפה. יש להניח שאלה ואלה הסיחו את דעתם של שני תלמידי המשפטים הצעירים.
ידו של המלצר רעדה כאשר הגיש להם את המהדורה המיוחדת של העיתון המקומי. היא הכריזה כי הארכי-דוכס פרנץ פרדיננד, יורש העצר של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, נרצח על ידי מתנקש בסרייבו. האווירה במדינה עתידה הייתה להשתנות במהירות מתדהמה לתוקפנות ותוביל את אוסטריה-הונגריה למלחמת עולם הרסנית. ארבע שנים לאחר מכן, המדינה תימחק ממפת אירופה.
באותו יום חמים בחודש יוני 1914, מעטים צפו כי המלחמה תעצב מחדש את המפה הפוליטית של אירופה. כאשר קוהן גויס לשירות הצבאי, הוא ציפה לחזור הביתה בחג המולד. במקום זאת, הוא מצא את עצמו בין מאות אלפי חסרי המזל שנשבו על ידי הכוחות הרוסיים ונאלץ לבלות את המלחמה בעומקה של האימפריה הרוסית.
בשנת 1920, לאחר שקוהן הצליח לשוב לאירופה, פראג הייתה בירתה של צ׳כוסלובקיה, אחת ממספר מדינות לאום חדשות שצמחו בעת היעדרו, על בסיס עיקרון ההגדרה העצמית. הלאומית
בשנת 1920, לאחר שקוהן הצליח לשוב לאירופה, פראג הייתה בירתה של צ׳כוסלובקיה, אחת ממספר מדינות לאום חדשות שצמחו בעת היעדרו, על בסיס עיקרון ההגדרה העצמית, הלאומית. מדינות הלאום החדשות הללו החליפו את האימפריות רחבות הידיים ומרובות הלאומים – או האנטי לאומניות – שכיסו קודם לכן את מרכז אירופה ואת מזרחה: האחרות היו האימפריה הגרמנית, הרוסית והעות׳מנית.

שפם מפואר, מדליות לתפארת, רצח שהצית מלחמת עולם והוליד מדינות לאום, אבל הבלקן עוד מסוכסך ומדמם, עד היום: הארכידוכס פרנץ פרדיננד (1914), דיוקן משנת הירצחו. תצלום: פרדיננד שמוצר, הספרייה הלאומית של אוסטריה, ויקיפדיה
עימותים בין תנועות לאומיות שונות התעוררו ללא הרף באוסטריה-הונגריה תחת השלטון ההבסבורגי בעשורים לפני שקרס. מרגע שהתברר כי הפסידו במלחמה, הדרך הייתה פתוחה בפני תנועות אלה להדחתה של השושלת ההבסבורגית שאיבדה את הלגיטימיות שלה ובסופו של דבר סולקה מן השלטון. לאומנות קיצונית עוד יותר פשטה במדינות שירשו את מקומן של האימפריות השונות. גרמניה תחת המשטר הנאצי – הגדולה מכולן – העלתה את הלאומנות הגזענית לכדי עיקרון מסדר בשטחים שכבשה במזרח, ולא התקשתה למצוא משתפי פעולה מקומיים שהיו להוטים לסגור חשבון עם יריביהם הלאומנים לכאורה.
בעקבות שתי מלחמות העולם כל בעלות הברית הסכימו כי הדרך הבטוחה לעתיד יציב עבור מדינות הלאום במרכז אירופה ובמזרחה היא להכיל מיעוטים אתניים קטנים ככל האפשר
מיליונים רבים מתו באורגיית האלימות שפרצה בעקבות החלומות הלאומניים המשיחיים שלהם, ובכלל זה מרבית הקהילה היהודית של פראג שאליה השתייך פעם קוהן. בעקבות מלחמת העולם השנייה, 12 מיליון גרמנים נשלחו מערבה מחשש נקמה. כל בעלות הברית הסכימו כי הדרך הבטוחה לעתיד יציב עבור מדינות הלאום במרכז אירופה ובמזרחה היא להכיל מיעוטים אתניים קטנים ככל האפשר. נעוריו של קוהן באוסטריה-הונגריה במפנה המאה עברו עליו באחת המדינות המגוונות ביותר באירופה מבחינה אתנית. באמצע המאה ה-20 היו אותן טריטוריות מיושבות באוכלוסייה הומוגנית ביותר.
עבור קוהן, האשמה האמיתית לקריסתה של המולדת הרב לאומית שלנו לא הייתה במלחמה עצמה, אלא בכוחה של הלאומנות אשר בשנותיה הראשונות הייתה לה השפעה גדולה במיוחד. הוא לא היה היחיד שסבר כך. במשך לפחות שלושה רבעים מן המאה, מרכז ומזרח אירופה שימשו כדוגמה מובהקת למלכודות שהציבה הלאומנות, ובעיקר אותו סוג של לאומנות אתנית, אשר, כך אומרים לנו לעתים קרובות, מאפיינת את העולם הלא-מערבי.
אותה לאומנות אתנית של מרכז אירופה ומזרחה, אותה נקודת מבט, היא שהייתה אחראית להתמוטטות המונרכיה ההבסבורגית המגוונת והקוסמופוליטית. לכישלונן של הדמוקרטיות החדשות שתפסו את מקום האימפריות בשנת 1918 – גרמניה, אוסטריה, פולין, צ׳כוסלובקיה ואחרות - ולעליית המשטרים הסמכותניים והפשיסטים, שהגדול בהם ביצע בהמשך רצח עם מן המזוויעים בתולדות האנושות, השואה.
על פי תפישה אורתודוקסית זו, טבעה האתני במהותו של הלאומנות המרכז והמזרח אירופית עומד בניגוד בולט לטבע הלאומנות בדמוקרטיות המערביות של צרפת, בריטניה וארצות הברית. אלה מאופיינות כמדינות אזרחיות לגמרי, שאינן מבוססות על זהות שבטית קדומה, אלא על אזרחות משותפת ועל הבנה דמוקרטית של הפוליטיקה. בכל השלוש, ארה״ב, בריטניה וצרפת, הלאומנות האזרחית היא מסורת בת מאות שנים, שניתן למצוא את שורשיה כבר בייסודן כמדינות מודרניות.

הנס קוהן במדי הצבא האוסטרו-הונגרי (1914). תצלום: מכון ליאו בק, ניו יורק (במאמר המקורי)
קוהן היה ההיסטוריון הראשון שחיפש באורח שיטתי את שורשי ההבדלים בין טבע הלאומיות בדמוקרטיה המערבית, לעומת מדינות מרכז ומזרח אירופה, בספרו עב הכרס The Idea of Nationalism (משנת 1944). ספרו של קוהן הפך לחיבור יסודי בתחום חקר הלאומנות בעולם הדובר אנגלית והשפיע על דורות של חוקרים וקוראים גם יחד. הוא לא רק ראה לאומנות מערבית ושאינה מערבית כשונות, אלא היה משוכנע שהן בעצם תופעות נבדלות לחלוטין.
קוהן טען כי הלאומנויות במערב 'מבוססות על מושגים ליברליים של המעמד הבינוני... המכוונות לצרכנות בחברות העולם הדמוקרטי', ואילו הלאומנות במרכז אירופה ובמזרחה נובעת 'ממושגים לא רציונאליים של טרום הנאורות... הנוטים לעבר אקסקלוסיביות'
קוהן טען כי הלאומנויות במערב ״מבוססות על מושגים ליברליים של המעמד הבינוני... המכוונות לצרכנות בחברות העולם הדמוקרטי״, ואילו הלאומנות במרכז אירופה ובמזרחה נובעת ״ממושגים לא רציונאליים של טרום הנאורות... הנוטים לעבר אקסקלוסיביות״. לטענתו, הלאומנות המערבית הנאורה התפתחה בצרפת, בריטניה וארה״ב, ואילו הלאומנות הקדמונית ועמוסת האמונות התפלות התפתחה בגרמניה ואז התפשטה בשאר מרכז ומזרח אירופה ובסופו של דבר בעולם. הנחשלות של כל המדינות שאינן מערביות היא שהכריעה, מתברר, את ניצחונן של האחרונות על הקודמות.
אף שההבחנה בין שני סוגים אלה של קיום מדיני הייתה ידועה להוגים של המאה ה-19, לא כך התחושה שההיבטים האתניים והאזרחיים של המדינה בהכרח סותרים זה את זה, או שהאחד או האחר מאפיינים רק חלק מסוים של אירופה. מדינות לאום ״אזרחיות״ מערביות נבנו תמיד על הדומיננטיות של קבוצות אתניות מסוימות עם שפה ומסורת משלהן כמו גם מיתוס מוצא וייחודיות. ואכן, היטמעותם של מיעוטים אל תוך האתניות השלטת במדינות הלאום במערב נראתה באופן חיובי כקִדמה.
לאומנים ממרכז אירופה וממזרחה לא ״דחו״ את הערכים האזרחיים של המערב אלא ניסו לקיים אותם באופן דומה מאוד. הם הכירו בזכויות אזרח עבור כל מי שחיים במדינת לאום נתונה, אבל ניסו – כמו מדינות המערב – לוודא שכל המיעוטים האתניים, הלשוניים או הדתיים ייטמעו בתוך האומה האזרחית הכללית שעוצבה בסופו של דבר על ידי הקבוצה האתנית אשר ״הקימה את המדינה״.
הם התפעמו מכוחה המטמיע של השפה האנגלית ושל תרבותה בבריטניה ובצפון אמריקה, ושל הצרפתיוּת שהוגדרה בסופו של דבר בפריז וסביבה. העובדה שלאומנים גרמנים או הונגרים רצו לראות את הסלבים או היהודים משילים מעליהם את תרבותם והופכים לגרמנים או הונגרים של ממש לא שיקפה איזו בדלנות ״לא רציונלית וטרום-נאורה״. היא פשוט שיקפה את המציאות של מדינת הלאום המערבית.
בחקר הלאומנות, ההבחנה הגאוגרפית הזו בין לאומנות אזרחית במערב לבין לאומנות אתנית שאינה במערב (או 'במזרח') נותרה אחת מן ההנחות השמרניות היציבות ביותר. הבעיה היא, שהיא פשוט אינה נכונה
עם זאת, בחקר הלאומנות, ההבחנה הגאוגרפית הזו בין לאומנות אזרחית במערב לבין לאומנות אתנית שאינה במערב (או ״במזרח״) נותרה אחת מן ההנחות השמרניות היציבות ביותר. הבעיה היא שהיא פשוט אינה נכונה. כדי להבין כיצד התפישה המטעה אך המשפיעה הזו התעצבה, חיוני להבין כיצד ההידרדרות לקיצוניות אתנית בראשית המאה ה-20 במרכז אירופה עיצבה את כתביהם של התאורטיקנים המוקדמים של הלאומנית, שהשפעתם עדיין ניכרת. רבים מאלה – כמו קוהן עצמו – עוצבו בסופו של דבר על ידי תוצאותיה של הלאומנות, ובעבודתם קל לזהות תשוקה עמוקה לגלות באיזה מקום ״השתבשה״ ההיסטוריה של מולדתם.
קוהן נולד בשנת 1891 באוסטריה-הונגריה, שהייתה כנראה המדינה המעוררת תימהון ביותר בתולדות אירופה המודרנית. למעשה, היא כלל לא הייתה מדינה אחת אלא שתיים. המחצית שנקראה אוסטריה הכילה שלוש ממלכות, שש דוכסיות, שתי ארכי-דוכסיות, דוכסות גדולה, שני מחוזות תחת ממשל צבאי של מארקגראף, שני מחוזות נסיכותיים ועיר חופשית, ולכל אחד מאלה היו היסטוריה, זהות, דגלים ואופני הפגנת נאמנות וכן חגיגות שייכות משלו. למחצית האחרת, ההונגרית, הייתה ממלכה בתוך ממלכה בקרואטיה-סלובניה.
מי שאיחד את הישויות הפוליטיות הללו היה הקיסר-המלך פרנץ יוזף, שעמד בראש שושלת הבסבורג ששלטה במרבית האזורים הללו במשך מאות שנים. מלבד שתי תקופות קצרות, משפחת הבסבורג העמידה, מן המאה ה-15 ועד שנת 1866, שליטים שירשו את מעמדם זה, על כלל השטח שנקרא כיום גרמניה, קודם כקיסרי האימפריה הרומית הקדושה ולאחר מכן כראשי השלטון של הקונפדרציה הגרמנית, שהיא עצמה הייתה מורכבת משלושים ותשע מדינות גרמניות שונות.

הקיסר פרנץ יוזף הראשון מאוסטריה, בדיוקן מאת צייר הונגרי (1899), פיליפ דה לאסלו, המוזיאון הלאומי ההונגרי. תצלום: ויקיפדיה
המארג הפוליטי המבלבל הזה לא שימש מודל פשוט לבניית מדינה מערבית. צרפת ובריטניה היו בעלות שלטון מרכזי, אבל לא כך היה במרכז אירופה. בצרפת ובבריטניה היו שפות לאומיות דומיננטיות, אבל במרכז אירופה היה מגוון שפות עצום. לצרפת ובריטניה היו מרכזים חזקים של סמכות פוליטית, ובמרכז אירופה הכוח הפוליטי היה דיפוזי וחופף. עיר הולדתו של קוהן, פראג, הייתה הבירה ההיסטורית של ממלכת בוהמיה, שנמצאה בין הדוכסיות האוסטריות בדרום ויתר גרמניה בצפון. זו הייתה דוגמה ברורה לסוג המורכבויות הלאומיות הנובעות מן הירושה הסבוכה של שושלת הבסבורג.
במאות ה-18 וה-19, ילידי בוהמיה טיפחו חזונות שונים להפליא בנוגע למקומה של מולדתם במדינת לאום אפשרית. רוב הבוהמיינים דוברי הגרמנית דמיינו אותה כחלק מגרמניה או ממדינה אוסטרית שהגרמנית שלטת בה. סלבים בוהמיינים בעלי מודעות לאומנית ראו בדמיונם את ארצם בחלק ממדינה סלבית-אוסטרית רחבה יותר, כמדינה ״צ׳כוסלובקית״ מצומצמת יותר או כמדינה צ׳כית בלבד או אפילו כמדינת לאום צ׳כית-גרמנית דו לשונית.
הבעיה שעמדה מול כל הלאומנית שצצו במרכז אירופה לפני 1918 הייתה שלא הייתה התאמה בין האומות האתניות והמדינות
הבעיה שעמדה מול כל הלאומנויות שצצו במרכז אירופה לפני 1918 הייתה שלא הייתה התאמה בין האומות האתניות ובין המדינות. גם אם הגרמנים או הלאומנים דוברי הצ׳כית בבוהמיה, למשל, היו רואים במדינתם את האחת והיחידה שבאמת מייצגת את הממלכה, הדבר היה מחייב אותם להטמיע את יריביהם כנגד רצונם. או, כפי שטען קוהן, ״לשרטט מחדש את הגבולות הפוליטיים בהתאם לתביעות האתנוגרפיות״ – כפי שלכאורה תובעת הלאומנות ״הלא מערבית״.
באופן מוזר למדי, בהתחשב בכך שהלאומנות כבשה את אירופה רק במאה ה-19, קוהן סיים את ספרו The Idea of Nationalism במאה ה-18, מרוצה מכך שגילה את השורשים של שני סוגי לאומנות. עם זאת, התיעוד ההיסטורי כולל מעט מאוד תביעות של אירופאים ממזרח וממרכז אירופה במאה ה-18, או אפילו במאה ה-19, לשרטוט מחדש של גבולות. הדוגמה הראשונה של שימוש בצעדים אתנוגרפיים ״אובייקטיביים״ כבסיס לשינוי גבולות באירופה הייתה המלחמה בין צרפת לפרוסיה בשנת 1871, ושם המטרה הייתה רק להחליף בין מספר כפרים, כפי שהציע סטטיסטיקאי בעל יוזמה.

בוהמיה כמלכת אירופה וכמי שניצבת במרכזה (1570), סבסטיאן מינסטר. תצלום: ויקיפדיה
רק עשרות שנים אחרי 1871 החל להתפשט הרעיון כי גבולות אזרחיים אמורים להיות מותאמים לגבולות לאומיים ״טבעיים״ על סמך קריטריונים אתניים. חשוב לציין כי הוא הופיע עם הבשלת התנועות הלאומניות, ולא בראשיתן. במהלך מרבית המאה ה-19, אנחנו מוצאים מדינות פוליטיות או אזרחיות במרכז אירופה המנסות לבסס את זכויותיהן לנהל את ענייניהן בעודן פותחות את גבולות המדינה לאנשים בעלי רקע דתי או לשוני שונה לגמרי. אבל בתמורה, הן ביקשו הִטעמות: כלומר, שהבאים מבחוץ יזדהו עם הקהילה הפוליטית במדינה ועם הקבוצה האתנית המובילה. לעתים – כמו בבוהמיה – עלו טענות סותרות בנוגע לשאלה איזו קבוצה אתנית זכאית להזדהות עם המדינה הפוליטית.
חוקרים מתַארכים לרוב את הופעת הלאומנות המודרנית למאה ה-18. אבל נכון גם שהמילה ״nation״ (אומה וגם מדינה) שימשה באירופה במשך מאות שנים. השינוי היה בטענה המודרנית כי מדינות מורכבות מ״המון העם״, ובהכרה של הלאומנות המודרנית בזכויות של ההמונים הללו לקיים מדינה. זה מה שאנחנו קוראים בשם ״לאומנות״.
במשך זמן רב לפני הלאומנות המודרנית, המילה nation שימשה לעתים קרובות כדי לציין מדינות פוליטיות באירופה הפרה-מודרנית. כלומר, המדינה כקבוצה מאוגדת המורכבת ממי שזכויותיהם והפריבילגיות שלהם הבדילו אותם כקבוצה ייחודית בתוך ומעל החברה. מי שהפריבילגיות שלהם הפכו להיות ה-קבוצה השולטת בחברה, על שפתה, מנהגיה, מסורותיה וזהותה
אולם במשך זמן רב לפני הלאומנות המודרנית, המילה nation שימשה לעתים קרובות כדי לציין מדינות פוליטיות באירופה הפרה-מודרנית. כלומר, המדינה כקבוצה מאוגדת המורכבת ממי שזכויותיהם והפריבילגיות שלהם הבדילו אותם כקבוצה ייחודית בתוך ומעל החברה. מי שהפריבילגיות שלהם הפכו אותם להיות ה-קבוצה השולטת בחברה, על שפתה, מנהגיה, מסורותיה וזהותה. לכן אחד מן החידושים הגדולים של המהפכה הצרפתית היה הרחבת הקיום המדיני באמצעות אמנציפציה פוליטית להמונים בחברה הצרפתית.
בממלכות בוהמיה, הונגריה וקרואטיה, הלאומנות התעוררה לראשונה במאה ה-19 על ידי אצילים פטריוטים שהיו להוטים לקבוע את ״זכויות המדינה״ שלהם, דהיינו את הריבונות הפוליטית שלהם כמדינה מאוחדת שיש לה זכות לנהל את ענייניה שלה. סיעו להם קבוצות קטנות של אנשי ציבור וחוקרים מן המעמד הבינוני, שבהשפעתה העזה של הרומנטיקה הגרמנית, ביקשו לשנות ולטפח את השפות המקומיות של הממלכות, בנו נראטיבים של המשכיות היסטורית עבור המדינות וחינכו את הציבור הרחב, כדי להפוך את האנשים לחברים מועילים במדינה בכלל. קוהן ראה בדיוק בהוקרה הזו של העם את שורש הלאומנות הלא-מערבית הריאקציונרית.
הוא אפילו טען בספרו כי אחרי 1896, האליטות במרכז אירופה שיבחו את ״ייחודו של העם... כגורם תוקפני במאבק נגד החברה והתרבות המערבית״. הייתה בכך הגזמה של התפקיד שמילאו חלק מן הכותבים וההוגים הלאומנים במהלך המלחמות הנפוליאוניות, שהעמדות האנטי-צרפתיות הארסיות שלהם היו חשובות יותר ללאומנים גרמנים בימי הקיסר וילהלם השני או בימי מלחמת העולם הראשונה מאשר לאלה מן המאה ה-19.
לאומנים גרמנים ליברלים מן המחצית הראשונה של המאה ה-19 הציגו את חזון מדינת הלאום שלהם לא כניגוד לחברה ולתרבות המערבית, אלא לקונפדרציה הנסיכותית הריאקציונרית שבה הם חיו. כאשר פרצו התקוממויות לאומיות ביוון או פולין, לאומנים גרמנים הריעו לעמיתיהם האירופיים הנלחמים על חרותם נגד משטרים רודניים. הם זיהו את המאבק הליברלי בעיקר כמאבק אירופי קוסמופוליטי, ולא כמאבק גרמני צר או כמאבק המתקיים כנגד ״המערב״.
דור האצילים של הרפורמה בהונגריה, אשר שינו את החיים החברתיים והפוליטיים במדינה, היו מוקסמים מאנגליה, כפי שהיו גם אינטלקטואלים גרמנים רבים. אנגליה כנראה ייצגה את כל מה שחסר במדינותיהם במונחים של חיים לאומיים ופוליטיים, שבהן השגשוג שנוצר על ידי רעיונות חברתיים ליברליים אפשר שגשוג מלא של חיים לאומיים
אנגליה וצרפת כמבצרים של קדמה וציביליזציה הציגו מודלים להערצה, לחיקוי וגם – מדי פעם – לקנאה. בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-19, דור האצילים של הרפורמה בהונגריה, אשר שינו את החיים החברתיים והפוליטיים במדינה, היו מוקסמים מאנגליה, כפי שהיו גם אינטלקטואלים גרמנים רבים. אנגליה כנראה ייצגה את כל מה שחסר במדינותיהם במונחים של חיים לאומיים ופוליטיים, שבהן השגשוג שנוצר על ידי רעיונות חברתיים ליברליים אִפשר שגשוג מלא של חיים לאומיים.

"על הבריקדות ברחוב סופלו, 25 ביוני 1848", הוראס ורנה (1848-1849). תצלום: ויקיפדיה
השאלה הקשה ביותר שעמדה בפני הלאומנים הליברליים במדינות ״שאינן מערביות״ לא הייתה כיצד לשרטט מחדש גבולות כדי ליצור התאמה בין אומות למדינות. השאלה הייתה כיצד להתאים את המודל שסיפקו צרפת, אנגליה או ארצות הברית לנסיבות שלהם. במילים אחרות, כיצד להפוך את המדינה האזרחית מאליטה אצילית צרה לציבור רחב יותר של בני מעמד בינוני משכילים, מאסופה מבלבלת של מדינות הנבדלות בשפתן ובפוליטיקה שלהן אשר נקשרו זו לזו על ידי בית הבסבורג.
בשנת 1848 התרחשה באירופה סדרה של הפיכות. מונרכים אירופים, שהיו מבועתים למראה ההמונים הממורמרים ברחובות, הסכימו לפשרות שנחשבו קודם לכן לבלתי מתקבלות על הדעת. הם כינסו אסיפות שנבחרו בבחירות דמוקרטיות, ניסחו חוקות וחוקקו חוקים ליברליים. אף שבשנת 1850 המהפכנים הובסו – האסיפות פוזרו, החוקות נגנזו והחוקים בוטלו – הם העניקו לציבור הלאומני הליברלי מן המעמד הבינוני טעימה ראשונה מן הפוליטיקה.
בשנת 1848, אספה גרמנית לאומית נוסדה בפרנקפורט, שם המהפכנים כתבו טיוטה ראשונה של חוקה למדינת הלאום הגרמנית. במקביל, הונגריה אימצה שורה של חוקים ליברליים, באביב 1848, אשר שינו אותה לכדי מדינה פרלמנטרית מודרנית. יישום זכותן ״ההיסטורית״ של אומות כמו הונגריה וגרמניה (וגם איטליה ופולין) לקיים מדינה הייתה מביאה לחלוקה בפועל של מרכז אירופה בין ארבע מדינות הלאום הללו. המהפכנים ברחבי אירופה חגגו נוכח האפשרות הזו, והתעלמו מן ההתנהגויות של הצ׳כים, הסלובקים או הסלובנים שנועדו להיטמע במדינות הלאום הגרמנית או ההונגרית, כאילו מדובר היה בזעקותיהן של מדינות ״שאינן היסטוריות" או רק ״שבבי עמים״.
אף אחת מן התנועות הלאומניות הללו שקמו ב-1848 לא ניסתה למנוע זכויות אזרחיות מחברי מיעוטים אתניים. להפך – הן ציפו שהללו ייטמעו, כפי שעשו המיעוטים שחיו במדינות מערב משגשגות ומתקדמות
אף אחת מן התנועות הלאומניות הללו לא ניסתה למנוע זכויות אזרחיות מחברי מיעוטים אתניים. להפך – הן ציפו שהללו ייטמעו, כפי שעשו המיעוטים שחיו במדינות מערב משגשגות ומתקדמות. כפי ששאל אחד החברים בפרלמנט של פרנקפורט בשנת 1848: ״מה היו אומרים הצרפתים אילו חלקי העמים הברטונים, הבסקים והליגורים העתיקים היו מכריזים כי אינם רוצים עוד להיות צרפתים?״
היענות למדינות לאום מערביות – שם כנראה הקבוצה האתנית המתקדמת ביותר במדינה הפכה לגרעין של המדינה האזרחית הדמוקרטית – הייתה נושא נפוץ שהועלה גם בהונגריה של לפני המהפכה. הפוליטיקאי פֶרנץ פולסקי, שבעצמו סייר רבות וממושכות בבריטניה, שאל בשנות הארבעים של המאה ה-19: ״מה אנחנו ההונגרים דורשים מהסלאבים?... איננו דורשים דבר מלבד מה שהאנגלים מבקשים מן התושבים הקלטים של וויילס ושל רמת סקוטלנד, לא יותר ממה שהצרפתים מבקשים מבריטני ואלזס״. פולסקי לא הצליח להבין למה המודל האזרחי של המדינה יכול להצליח עבור צרפת אבל לא עבור הונגריה.
מדינת הלאום המערבית שימשה לאחדים מודל ולאחרים סימן אזהרה. משעבודם של אנשים ממוצא אפריקני ועד לעקירתם של ילידים אמריקניים בארצות הברית, מדיכוי שפות מיעוטים ודיאלקטים בצרפת ועד שלילת זכויותיהם של קתולים בבריטניה והמחיקה ההדרגתית של השפות הקלטיות – סוגי הלאומנות המערבית התעצבו בהתאם לכוחה של הקבוצה השלטת, שהפכה את הכול להומוגני ולא הותירה מקום בחיים הציבוריים למיעוטים לאומיים. שלא במפתיע, נציגים של מיעוטים לאומיים במדינות הגרמניות ובהונגריה סירבו כמעט כולם לקבל את מצב הכפיפות למדינת לאום של אחרים. או להכיר בכך שמדינת הלאום שייכת לקבוצות שהיו בעצמן מיעוטים.

"קרב בודה, מאי 1849", מור תאן [הצייר נולד בסרביה, התחנך בהונגריה ועבד בווינה]. תצלום: קארולי יאקוביי, ויקיפדיה
אף שהאליטות של בוהמיה דיברו רובן ככולן גרמנית, מרבית תושבי בוהמיה היו דוברי צ׳כית. הונגריה, לעומת זאת, הייתה כנראה המדינה בעלת מגוון השפות הגדול ביותר באירופה. הגרמנית שלטה בעריה, האצילים דיברו הונגרית ואילו הלטינית שימשה כשפה רשמית עד 1844. עם זאת, ההמונים דיברו שילוב של ניבים סלביים, רומאניים, גרמאניים והונגריים
אף שהאליטות של בוהמיה דיברו רובן ככולן גרמנית, מרבית תושבי בוהמיה היו דוברי צ׳כית. הונגריה, לעומת זאת, הייתה כנראה המדינה בעלת מגוון השפות הגדול ביותר באירופה. הגרמנית שלטה בעריה, האצילים דיברו הונגרית ואילו הלטינית שימשה כשפה רשמית עד 1844. עם זאת, ההמונים דיברו שילוב של ניבים סלביים, רומאניים, גרמאניים והונגריים. רק כ-40 אחוזים מתושבי המדינה דיברו הונגרית (אפילו על פי מפקד שנערך בשנת 1880, רק 46.5 אחוזים דיברו הונגרית), רוב יחסי אך לא גדול מספיק כדי לטעון שניתן להשתמש רק בהונגרית בחיים הציבוריים.
בהתחשב בדוגמה שהציבו מדינות המערב, הגיוני שהלאומנים ההונגרים הניחו כי השפה הלאומית השלטת תהיה גורם מאחד שסביבו ניתן יהיה להביא להתפתחות לאומית. צרפת, ארה״ב ובריטניה היו כולן בית למיעוטים אתניים, לשוניים וגזעיים גדולים מאוד. אבל מיעוטים אלה נטמעו בלאומית השלטת או שהם הודרו לחלוטין מן החיים הלאומיים.
ממשלה ההונגרית החדשה הוסיפה לחוקה את הסעיף האומר כי תהיה רק אומה הונגרית אחת. 'לאומים' רבים הוכרו גם הם, אבל הייתה רק מדינה אזרחית אחת. כולם יכולים להיות חברים בה, אבל הם חייבים לדבר, להתלבש ובעצם להפוך למדיארים
לעומת זאת, לא הייתה סיבה רבה לצפות שהצ׳כים בעלי המודעות הלאומית ישלימו עם כך שמדינתם תהיה גרמנית בעיקרה. או שאינספור המיעוטים בהונגריה, שלכולם הייתה מודעות לאומית – קרואטים עם הממלכה הכפופה להם, סלובקים המרוכזים בעיקר בצפון או רומנים שהיוו רוב בחלקים גדולים של טרנסילבניה – ישלימו עם זיהויה של האומה האתנית המדיארית עם מדינה הונגרית. בכל מקרה, לא היה לכך הרבה קשר לסוג כלשהו של רעיון לאומני מובחן, והדבר נגרם על ידי סתירות מהותיות במודע מדינת הלאום המערבית האידיאלית בהקשר המרכז אירופי.
למרות עימותים וסתירות כאלה, הלאומנים במרכז אירופה לא דחו את המדינה האזרחית. הטיוטה הסופית של החוקה המפכנית שהפיק הפרלמנט של פרנקפורט הכריזה במונחים אזרחיים ברורים לגמרי: ״העם הגרמני כולל את אזרחי המדינות המרכיבות את האימפריה הגרמנית״. בשנת 1868, שנה לאחר יצירתה של אוסטריה-הונגריה מתוך האימפריה האוסטרית המאוחדת, הממשלה ההונגרית החדשה הוסיפה לחוקה את הסעיף האומר כי תהיה רק אומה הונגרית אחת. ״לאומים״ רבים הוכרו גם הם, אבל הייתה רק מדינה אזרחית אחת. כולם יכולים להיות חברים בה, אבל הם חייבים לדבר, להתלבש כמו מדיארים, ובעצם להפוך למדיארים.

רק לדוגמה: זהו המלך לאופולד השני, מלך הבלגים ומייסד "קונגו החופשית" (והבעלים שלה), שנזקיו והשפעתו ניכרים עד היום. תצלום (1899), אלכסנדר בסאנו, ויקיפדיה
משרד החינוך הצרפתי גילה בשנת 1863 כי לפחות רבע מתושבי המדינה אינם מדברים כלל צרפתית
בעיני מיעוטים אתניים מדובר היה בשערורייה, אולם היא לא הייתה קטנה מן ההתפתחות של מדינות הלאום המערביות. משרד החינוך הצרפתי גילה בשנת 1863 כי לפחות רבע מתושבי המדינה אינם מדברים כלל צרפתית. לעומת מיליוני האוקסיטנים בדרום – ששפתם הרומאנית הייתה לפחות קרובה של הצרפתית התקנית – הברטונים הקלטים בצפון מערב, הקורסיקנים המורדים והבסקים, ששום קבוצה אחרת אינה דומה להם, בדרום מערב, ״להיות צרפתים״ פירושו היה להיטמע בשפה ותרבות שלא הייתה ממש שלהם. המיזוג בין צרפת האתנית לצרפת האזרחית לא היה תוצאה של רעיונות בלבד, אלא התרחש במשך עשרות, אולי אפילו מאות שנים, של בניית המדינה.
במחצית השנייה של המאה ה-19, סטטיסטיקאים בינלאומיים התמודדו עם שאלה שנראתה לכאורה בלתי ניתנת לפתרון: כיצד תוכל מדינה להימדד אובייקטיבית? משנות החמישים של המאה ה-19, סדרה של כינוסים הפגישו סטטיסטיקאים מכל רחבי אירופה וצפון אמריקה, בניסיון ליצור שיטה אחידה שבה מדינות שונות יאספו נתונים סטטיסטיים. בשנת 1872, הם אימצו את הרעיון כי ״שפת אם״ יכולה לקבוע גבולות של מדינות. אבל זה לא היה צעד שזכה להכרה אוניברסלית. בשנה שלאחר מכן, הוועדה הבינלאומית לסטטיסטיקה, שזה עתה נולדה, הטילה על שלושה אוסטרו-הונגרים להתמודד עם הבעיה במישרין.
המתחים בין הלאומנות האזרחית והאתנית צפו על פני השטח, אבל היה להם קשר דל ביותר לגאוגרפיה. מגוון הדעות עלה בתקופה בשלהי המאה ה-19 שבה לאומנות אתנית צברה יותר ויותר השפעה ברחבי היבשת, בהשראת עלייתם של רעיונות הקשורים לגזע, אאוגניקה ודרוויניזם חברתי
האוסטרו-הונגרים לא הצליחו להגיע להסכמה. האחד הציע את הרעיון האזרחי של הגדרה עצמית מודעת, האחר את הרעיון האתני כי מדובר ב״גזענות״ והשלישי פשוט טען שמדובר בתערובת מורכבת שקשה לאמוד באופן אוניברסלי. המתחים בין הלאומנות האזרחית והאתנית צפו על פני השטח, אבל היה להם קשר דל ביותר לגאוגרפיה. מגוון הדעות עלה בתקופה בשלהי המאה ה-19 שבה לאומנות אתנית צברה יותר ויותר השפעה ברחבי היבשת, בהשראת עלייתם של רעיונות הקשורים לגזע, אאוגניקה ודרוויניזם חברתי.
במפנה המאה ה-20, רדיקלים צעירים ברחבי אירופה הציגו המשגות אתניות של מושג המדינה, שבהן סומנו בעיקר יהודים כגורם זר שלכאורה אינו מסוגל להיות חבר בקהילה הפוליטית של המדינה. אבל מראית עין אנטישמית לא העידה על ניצחון מהיר בקרב תנועות לאומניות שבהן הייתה מסורת ארוכה של שילוב יהודים. בשנים שהובילו ל-1918, רוב יהודי גרמניה התעקשו שהם פשוט ״אזרחים גרמנים בעלי דת יהודית״. היהודים בהונגריה היו משולבים לא פחות. באוסטריה ובבוהמיה, רוב היהודים היו דוברי גרמנית שהזדהו גם הם כגרמנים.

וגם זה היה: יהודי יליד הונגריה, בן לתרבת גרמנית, לאומן, חולם בשווייץ על מדינת לאום לבני דתו, לבני עמו, לאחיו ללאום ולגזע. תצלום אפרים מוזס ליליאן (1901), ויקיפדיה
קוהן היה אחד מאותם יהודים בוהמיינים דוברי גרמנית. הוא אימץ את הציונות לפני מלחמת העולם הראשונה , בתקופה שבה זו הייתה תנועה זעירה בקרב האליטות והקהילות היהודית שנטמעו במרכז אירופה. אחרי תקופות שהות בפריז ובלונדון, הוא מצא את עצמו בפלסטינה באמצע שנות העשרים [של המאה ה-20] בתקווה לחיות על פי אמונותיו הציוניות. אחרי גל של פרעות אלימות שפרץ שם בשנת 1929, קוהן הלך והתפכח. הוא ראה את אותה ״רוח של לאומנות קיצונית בקרב העמים [באוסטריה-הונגריה] שהביאה לבניית מדינה מולטי-אתנית שלווה״ באה לידי ביטוי גם בפלסטינה. הוא בחר לנטוש את פלסטינה לטובת ארצות הברית, שם הוא התיישב בשנת 1933.
להבדיל מן האימפריה שבה חי בנעוריו, או המדינה היהודית שעליה חלם, בארה״ב קוהן חשב שהוא מצא מדינה שבה הלאומנות היא כוח פרוגרסיבי וסובלני שיצר חברה ליברלית וצודקת של ממש
להבדיל מן האימפריה שבה חי בנעוריו, או המדינה היהודית שעליה חלם, בארה״ב קוהן חשב שהוא מצא מדינה שבה הלאומנות היא כוח פרוגרסיבי וסובלני שיצר חברה ליברלית וצודקת של ממש. הניגוד בין המציאות האמריקנית הזו לבין השאיפות של לאומנים גרמנים, ציונים או צ׳כים לאקסקלוסיביות טלטל מאוד את עורך הדין לשעבר שהפך להיסטוריון. הוא הגיע למסקנה כי הלאומנות לא הייתה הבעיה, אלא שהבעיה טמונה רק ב״סוג״ מסוים של לאומנות שאינה מערבית.
אבל לאומנויות – מערביות ושאינן מערביות – מכילות תערובת מורכבת של גורמים אזרחיים ואתניים, המוציאים אחדים מתוך הכלל, ובה בעת מציעים לאחרים הזדמנות להיכלל באמצעות היטמעות. המדינה פועלת ככוח החזק ביותר גם כאן וגם כאן. לכן היסטוריונים של הלאומנות אוהבים לומר שמדינות הן שיוצרות אומות, ולא להפך. לאומנות היא, על פי הגדרה, אקסקלוסיבית בכך שהיא מוציאה את מי שאינם רואים בעצמם חלק מן האומה. אזרחות אינה יכולה להכריח אנשים להרגיש חלק מן המדינה האזרחית, ממש כפי שאזרחות אינה מונעת מחלקם לנסות להוציא אחרים מן המדינה האתנית שלהם.
כיום, נדמה שכמעט מדויק לומר שמדינות כמו ארה״ב, בריטניה וצרפת מבססות את הזהות הלאומית שלהן על קיומה של מדינה ״אזרחית״ המשותפת לאזרחיה. פולין, הונגריה, צ׳כיה ואפילו רוסיה, לעומת זאת, כנראה מחוברות יותר לרעיון האתני של המדינה, ששורשיו בשפה משותפת, מסורות ומיתוס מוצא משותפים. זו תהיה טעות להשליך מן העולם בשנת 2024 אל העבר, ממש כפי שזו תהיה טעות להשליך את העולם של 1944 אל העבר. טעות להניח שההומוגניות האתנית של היום במדינות מרכז ומזרח אירופה, וגם הקיום המדיני המכיל של הדמוקרטיות המערביות, אינם אלא יישום של אמיתות נצחיות ומהותיות ולא תוצאה של אירועים היסטוריים מקריים. לרוע המזל, זו בדיוק טעותו של קוהן.
במובנים רבים, ספרו של קוהן הוא בעצם ספר על אודות דגם של Sonderweg (דרך ייחודית), המנסה להסביר כיצד ״השתבשה״ ההיסטוריה הגרמנית במידה כזו שהיא הובילה לנאציזם. מדוע לא הלכה בעקבות מדינות מערב אחרות, מכילות לכאורה, כמו צרפת, בריטניה וארה״ב ובמקום זאת בחרה בדרך הפשיסטית שהובילה לאסון מלחמת העולם השנייה ולשואה.

שווה לזכור: צ'רלס לינדברג, בן של מהגר משבדיה, שהיה לגיבור אמריקני ולאומן קיצוני, בדלן וגזען שחלם על ארץ ומדינה לבני הגזע "שלו", הארי. תצלום: האריס ויואינג, ספריית הקונגרס האמריקני, ויקיפדיה
לאומנות אזרחית ואתנית לא היו מעולם שני נתיבים נפרדים של התפתחות היסטורית שאומות שונות צעדו בהן, אלא בעצם שני היבטים שונים של התפתחותן של כמעט כל מדינות הלאום המודרניות
עם זאת, ארה״ב בשנות השלושים, שקוהן היה כה מוקסם ממנה, הייתה מדינה שמדיניות ההגירה הקשוחה במיוחד שלה ניסו לשמר דומיננטיות ״אנגלוסקסית״, ולמטרה זו חוקקה מרבית המדינה חוקי הפרדה גזעית שנותרו בתוקף עד שנות השישים. מלבד יוצאי דופן מעטים, במהלך שלוש מאות השנים האחרונות, בנייתן של כל מדינות הלאום המודרניות תבעה שליטה של קבוצה אתנית אחת והיטמעות של האחרות.
החיפוש אחר ״השורשים״ שהובילו את מרכז ומזרח אירופה לפגר אחרי המודרניזציה של המערב, וגם לזוועות הנאציזם, הוביל את קוהן לטעון טענות אנכרוניסטיות בנוגע להמשכיות אתנית ארוכת טווח ובנוגע לטבען של אומות. לאומנות אזרחית ואתנית לא היו מעולם שני נתיבים נפרדים של התפתחות היסטורית שאומות שונות צעדו בהן, אלא בעצם שני היבטים שונים של התפתחותן של כמעט כל מדינות הלאום המודרניות. המתח ביניהן התגלה לאורך המאות ה-19 וה-20 כשהלאומנות התפשטה באירופה ובעולם.
לוקה איוואן יוקיץ׳ (Luka Ivan Jukić) הוא עיתונאי עצמאי המתמקד במרכז ומזרח אירופה ואירואסיה. הוא בעל תואר שני מבית הספר ללימודים סלאביים ומזרח אירופיים ביוניברסיטי קולג׳ לונדון והוא כותב מחקר היסטורי על מרכז אירופה.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: מתוך "נשות אגר" (1867), ברטלאן סקלי, הגלריה הלאומית ההונגרית. תצלום: ויקיפדיה.
תגובות פייסבוק
2 תגובות על כך בונים מדינה
מרתק, עם זאת רצוף בשגיאות כתיב המקשות על הקריאה.
תודה
תודה רבה. נעבור על הטקסט וננקה אותו. תודה שוב!
בנוסח יַמִּי
חַרְטוֹמֵי־סְפִינוֹת כֶּסֶף וּפְלָדָה —
בּוֹטְשִׁים בַּקֶּצֶף,
עוֹקְרִים בּוּלֵי גֶּזַע וְסִבְכֵי שִׂיחִים.
זִרְמֵי הַסַּחַף בָּעֲרָבָה
וְתַלְמֵי הַשֵּׁפֶל הַכַּבִּירִים
נִגָּרִים, סְחַרְחָרִים, מִזְרָחָה,
אֶל עַמּוּדֵי הָעֲנָק שֶׁל הַיַּעַר,
אֶל הוֹד אֲדָנָיו שֶׁל הַמֵּזַח,
אֲשֶׁר אֶל קְצוֹתָם נֶחְבָּטוֹת
מְעַרְבּוֹלוֹת שֶׁל אוֹר.
תרגם מצרפתית: דורי מנור, מתוך "המקוללים", בעריכתו, שראה אור בהוצאת "הו!", הקיבוץ המאוחד, ספרית הפועלים (2021).
ארתור רַמבּוֹ (Rimbau) נולד ב-1854 והלך לעולמו ב-1891. רמבו כתב את עיקר שירתו בין שנתו ה-15 לשנתו ה-19 והפסיק לכתוב כליל בגיל 20. לרמבו נודעה השפעה עצומה על השירה המודרנית והוא נחשב למבשר הסוריאליזם.
טירוף זמני
מאסימו פיליוּצ'יהכעס תוקף מהר, חזק ובאורח לא אלגנטי. איך אפשר להבין אותו ואף...
X 4 דקות
מומחים למה
אדם צ'פמןבעולם של התמחות יתר, איך אפשר לסמוך על ממצאים? איך אפשר לצרוך...
X 6 דקות