כך יוצרים חברה בריאה

לפי תורת המשחקים, הסרטן והשחיתות המשטרתית הם פחות או יותר אותו דבר -- ולאחד מהם יש תרופה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

זה זמן רב שחוקרי הטבע תופסים את הנמלים והדבורים כמשל חי ליתרונותיו של מוסר אוניברסלי. "קרל מרקס צדק, הסוציאליזם עובד", אמר מומחה הנמלים הדגול אדוארד או. וילסון; "הוא פשוט טעה במין". אין ספק שחרקים אלה, המקיימים ביניהם "חברתיות מלאה" (eusociability; משמעות הקידומת היוונית eu היא "טוב", ובהקשר הזה: "ממשי, מלא") הם אזרחים טובים יותר משבני האדם יוכלו להיות אי פעם. הצאצאים מסייעים בתהליכי הרבייה של אמם במקום להתרבות בעצמם: הרבייה מוגבלת למלכות (ולזכרים, שתפקידם היחיד הוא הפריית המלכה); והפועלות, שאינן מסוגלות להעביר הלאה את הגנום הפרטי שלהן, מקדישות את חייהן לשירות הקן. מנקודת המבט של החברה האנושית הפלספנית, מפתה לראות בתל הנמלים מקום של סדר שמימי (או רובוטי).

אבל זה לא בדיוק נכון. אפילו בקהילות האלה, שמתאפיינות במידה בלתי אנושית של ציות לחוקים, הפשע אורב. אצל כל החרקים האאוסוציאליים יהיו כמה פועלות שיטילו בחשאי ביצים משלהן, ביצים שמסוגלות לגדול ולהפוך לזכרים בעלי כושר רבייה. הפועלות האלה גוזלות משאבים משותפים מן הקן, וכך מפחיתות באנוכיות את כשירותם של שאר חבריהן. הן מנצלות את המערכת לטובתן.

אוכלוסייה מארגנת את עצמה סביב כללים. היא מעניקה סמכויות שיטור לחלק מחבריה – ואז גורמי השיטור האלה מנצלים את סמכויותיהם כדי לרמות את המערכת. הקלישאה אומרת שהשחיתות היא סרטן. אבל כנראה שההפך הוא הנכון: השחיתות היא התופעה הכללית יותר

במינים רבים, כולל צרעת העצים האירואסייתית, האנוכיות הזו נמנעת על-ידי התנהגות שיטורית. אם צרעה נתפסת כשהיא מתרבה בניגוד לכללים, היא מותקפת. מעניין למדי שאצל צרעות העצים, המתקפה מבוצעת אך ורק על-ידי צרעות שהן רמאיות בעצמן. הן גדולות וקשוחות יותר מהממוצע, ולכן מתאימות במיוחד לעבודת השיטור ולפעילות פושעת גם יחד. אך במינים אחרים, נראה שאוכפי החוקים אינם צבועים כמו הצרעות האלה. דבורים פועלות רגילות מאתרות ומכלות יותר מ-99 אחוז מהביצים שהוטלו על-ידי אחיותיהן. אצל כמה מיני נמלים, הפועלות הפשוטות תוקפות נמלים ששחלותיהן מעידות על כך שהן מתרבות; הן נושכות את גפיהן באכזריות רבה כל כך שחצי מהמותקפות מתות.

זה מחיר הקונפורמיזם. ואלה אפילו לא החברות האינטגרטיביות שאפשר למצוא בטבע. יש קולקטיבים שהם הרמוניים כל כך שקשה לנו אפילו לראות בהם קבוצות של פרטים נפרדים: קולקטיבים כמוכם, הקוראים, נחילי תאים משתכפלים שכמותכם. התאים שלכם מתנהגים יפה להפליא. הם נופלים על חרבם המולקולרית לכל מראית עין קלה של אנוכיות. אם הם חושדים שלשכנים יש דחפים מהפכניים, הם מלשינים עליהם בעזרת כימיקלים שמזעיקים את מערכת החיסון. ובכל זאת, גם כאן אפשר למצוא רכיבים סוררים.

עם מספיק מוטציות, התאים יכולים לנטוש את המטרה הקולקטיבית ולצאת למסע האבוד למימוש עצמי שאנו מכנים "סרטן". כדי לעצור אותם, יש לנו שוטרים תאיים – מקרופאגים שמנטרים את הרקמות ותוקפים אזורים שבהם מתרחשת צמיחה שלוחת רסן. ובדיוק כמו במקרה של משטרת הנמלים, גם את השוטרים התאיים האלה אפשר להסיט. הגידולים מפתים מקרופאגים צעירים ומגייסים אותם לשורות המורדים. במקום לתקוף את התאים הסרטניים, המקרופאגים משתוללים ומתחילים להתמיין ולהתחלק. הם מפרישים גורמי גידול ומגנים על הצמיחה הסוררת שלהם מפני שאר מערכת החיסון.

בקיצור, אנו מזהים דפוס טיפוסי בטבע. אוכלוסייה מארגנת את עצמה סביב כללים. היא מעניקה סמכויות שיטור לחלק מחבריה – ואז גורמי השיטור האלה מנצלים את סמכויותיהם כדי לרמות את המערכת. הקלישאה אומרת שהשחיתות היא סרטן. אבל כנראה שההפך הוא הנכון: השחיתות היא התופעה הכללית יותר. בהקשר מסוים היא מייצרת מלנומה, ובאחר היא מייצרת רבייה בלתי חוקית – או סחטנות משטרתית. אבל מה אם אומר לכם שהדפוס הזה אינו בלתי נמנע? שאפשר, לכל צורך ועניין, לעקור אותו מהחברה? האם תאמינו לי? והאם תהיו מוכנים לשלם את המחיר?

מדי שנה, אומר לנו הארגון הלא ממשלתי Transparency International, כ-16 אחוז מתושבי העולם (האנושיים) משחדים שוטר. הנתון הזה משתנה בצורה משמעותית בין אזורים, החל מ-0.5 אחוז בלבד באוקייניה ועד כמעט 40 אחוז במרכז אפריקה. מחקרים שנערכו באוהיו ובאילינוי מראים כי 70-80 אחוז מהשוטרים עדים לשחיתות בקנה מידה קטן מדי שנה. בדו"ח משטרתי בריטי מ-2002 נטען כי השחיתות בסקוטלנד יארד נפוצה כל כך, שארגוני הפשע יכולים להיכנס אליו כל אימת שירצו בעזרת שוחד. בארצות הברית, חקירות של פשעי שוטרים נתקלות ב"חומה כחולה של שתיקה".

יש תבוסתנות מרומזת ביחסם של רוב הגורמים לבעיות האלה. אמנם פה ושם נעשים מאמצים "לנקות" מחלקה, ארגון או שכונה מסוימים, אך לרוב הם לא שיטתיים מספיק, ונפסקים אחרי שנה או שנתיים כשהעניין הציבורי דועך. אולי הציניות שלנו מוצדקת. לעתים קרובות מדי, אותם אנשים שזוכים בתפקידים חשובים בזכות הבטחות להילחם בשחיתות, מתגלים בהמשך כמושחתים בעצמם. לא פלא שאנו נוהגים לסווג את הבעיה הזאת בקטגוריית "קשה מדי לטיפול". אבל אולי אנחנו לא צריכים למהר לעשות זאת.

כדי להביס את השחיתות, עלינו להבין תחילה מה מקורה. לשם כך אנו זקוקים לתורת המשחקים. "משחק" הוא תרחיש מתוכנן שבו שחקן זוכה ברווח שנקבע לפי האסטרטגיות שבוחרים שאר השחקנים. יש גם גרסה של תורת המשחקים שעוסקת ב"משחקים אבולוציוניים". בתרחישים אלה, אפשר לדמיין אוכלוסייה של אסטרטגיות המשכפלות את עצמן ומתרבות בהתאם לרווחים שהן מניבות. אסטרטגיה נחשבת "יציבה מבחינה אבולוציונית" אם לאחר ששחקנים רבים מאמצים אותה, שום אסטרטגיה יריבה לא מצליחה להתפשט על-ידי ברירה טבעית.

משחק שיתוף הפעולה הטיפוסי הוא דילמת האסיר. תארו לכם שני אסירים. הם מוחזקים בנפרד ומקבלים כל אחד הזדמנות להלשין על האחר. אם רק אחד מהם נוגס בפיתיון, הוא מקבל מאסר מקוצר והאחר יקבל מאסר ארוך. אבל אם שניהם ינגסו בפיתיון, אף אחד מהם לא יקבל הפחתה בעונש. במילים אחרות, שיתוף פעולה הדדי (שתיקה) מעניק גמול גדול יותר מאשר עריקה הדדית (הלשנה), אבל בגמול הטוב ביותר זוכה מי שעורק בשעה שהשחקן האחר מנסה לשתף איתו פעולה, ולהפך. במשחק זה, האסטרטגיה (היציבה-מבחינה-אבולוציונית) המתבקשת ביותר היא פשוטה: תמיד לערוק. אם בן זוגכם ישתף פעולה, אתם תרוויחו מתמימותו, ואם הוא יערוק, עדיין תצליחו יותר משהייתם מצליחים לו שיתפתם פעולה. כלומר במשחק הזה תמיד עדיף להיות חלאה חשדנית.

תורת המשחקים (וכמוה גם ההיגיון הבריא) מספרת לנו שהשיטור יכול לעזור. פשוט העניקו לכמה אנשים את הכוח והמוטיבציה להעניש את העורקים, ובן רגע תיראה הרמאות מפתה פחות

בשלב זה לא אתפלא אם תחשבו שתורת המשחקים היא מזעזעת ומגוחכת. הרי ברור ששיתוף הפעולה משתלם. ואכן, כשנותנים לאנשים נורמליים (קרי, אנשים שאינם סטודנטים לכלכלה) לשחק בדילמת האסיר, הם כמעט לעולם לא עורקים. ולא רק אנשים. גם עכברושים יעשו מאמץ רב לשחרר חבר שנלכד בכלוב; קופי רזוס יעדיפו לרעוב במשך ימים מאשר לתת שוק חשמלי לקוף אחר. אפילו חיידקים מסוגלים לפעולות אלטרואיסטיות נעלות. מגמה זו של נחמדות ביולוגית גורמת מבוכה מסוימת לביולוגיה. למעשה, החיפוש אחר גישות שעוקפות את המסקנות העגומות של תורת המשחקים הפך למין תת-דיסציפלינה פורחת שכל בר בי רב יכול לחקור. בדילמת האסיר, למשל, מסתבר שכאשר מתירים לשחקנים ליצור קשרים, משתפי הפעולה מביסים את העורקים אם הם רק נמנעים מהם. זה טוב ויפה בחברות קטנות, אבל אנו נשארים עם בעיית שיתוף הפעולה בקבוצות גדולות, שבהן האינטראקציה בין זרים היא בלתי נמנעת.

תורת המשחקים (וכמוה גם ההיגיון הבריא) מספרת לנו שהשיטור יכול לעזור. פשוט העניקו לכמה אנשים את הכוח והמוטיבציה להעניש את העורקים, ובן רגע תיראה הרמאות מפתה פחות. זה צעד בכיוון הנכון לפתרון: לא לחינם יש כוחות שיטור בקרב נמלים, דבורים, צרעות, וגם אצל בני האדם. אבל בסופו של דבר זה מחזיר אותנו לבעיית השחיתות. מה קורה כשהשוטרים עצמם הופכים לפושעים ומשתמשים בכוח שהוענק להם להשגת רווח אישי? מי מפקח על המפקחים?

ב-2010 בנו שני חוקרים מאוניברסיטת טנסי, פרנסיסקו אובדה (Úbeda) ואדגר דואנס-גוזמן (Duéñez-Guzmán), מודל חדש של תורת המשחקים לבחינת הבעיה הזאת בדיוק. אם לומר את האמת, התוצאות מדכאות. הם הסיקו כי שום דבר לא ימנע מהשחיתות לשלוט במערכת משטרתית לאורך זמן. ברגע שהשחיתות נוצרת, היא תישאר יציבה כמעט בכל נסיבות שהן. האור היחיד בקצה המנהרה הוא ששיטור רע עדיין יכול למנוע עריקה בשאר החברה. התוצאה היא אוכלוסייה מעורבת של כבשים פתיות ורועים צבועים. בסופו של דבר, הרווחה תהיה מעט גבוהה יותר מאשר בחברה שבה כולם יתנהגו בצורה אנוכית מובהקת, אבל בסך הכול נקבל חברה שמזכירה את זו של צרעות העצים.

האם זה המקום שאנו חיים בו כיום? נראה שכן. אני גדלתי באוסטרליה, שלפי ארגון Transparency International היא אחת המדינות הפחות מושחתות בעולם. ולמרות זאת, הפיצרייה המקומית שלחה מדי שבוע פיצה למטה המשטרה כהוקרת תודה על העלמת עין מדברים מסוימים. לפי מדדים שפורסמו, ארצות הברית סובלת משחיתות מזערית בלבד, אבל מי צריך שחיתות בלתי חוקית כשהשוטרים יכולים, באופן חוקי, לעצור אתכם בצד הכביש, לבזוז את המכונית ולמכור כל מה שהם מוצאים? אחד ממכרותיי במקסיקו, מדינה שבה אחד מכל חמישה אזרחים שיחד שוטר, שילמה לאחרונה כמה אלפי דולרים כדי לשכנע צמד שוטרים להפסיק להתנחל אצלה בבית.

במודל השחיתות המקורי, התוצאות מותירות רק שביב אחד של תקווה, תחום פרמטרי שבו השחיתות תמשיך לשלוט אך תהיה בלתי יציבה: אם החברה תעבור זעזוע, היא עשויה להתרחק מהסטטוס קוו המושחת. האפשרות הזו סיקרנה את דואנס-גוזמן ואותי, ולכן החלטנו לחקור את המודל הזה לעומק.

תורת המשחקים, כמובן, מתעלמת ממורכבותו של המוח האנושי. כולנו מסוגלים לשתף פעולה, ולנהוג בהגינות, שחיתות או אנוכיות, הכול בעת ובעונה באחת. לדוגמה, כמעט שאף אחד לא הורג אדם אחר בכוונה תחילה, אבל בהעדר נסיבות מקלות, רובנו נסגיר חבר שהרג אדם אחר

התוצאות היו מדהימות. עם כמה שינויים בלבד בהרכב המערכת המשפטית, חברות מושחתות יעברו שינוי למצב של "הגינות". בחברות הגונות, המשטרה אינה מסדר נפרד ואליטיסטי. המשטרה היא כולם. כשכל האזרחים מוכנה להגן על טובת הכלל, השחיתות לא משתלמת.
נדמה שבקרב הדבורים וכמה זנים של נמלים, זה בדיוק הסטטוס קוו: כל הפועלות מפקחות זו על זו, ולכן השחיתות לא קוסמת לאף אחת. למעשה, המחקר הראה שגם אם בהמשך ייווצר מחדש חוסר איזון בחלוקת הכוח, השחיתות לא תחזור. הקהילה ההגונה תישאר יציבה להפליא.

לא כל החברות מסוגלות לבצע את המעבר הזה. אבל אלה שכן ייהנו מיתרונותיה של הרמוניה אמיתית ומתמשכת. שבט שיבצע את המעבר להגינות מוקדם מהאחרים עשוי להביס את יריביו המושחתים יותר, וכך ההגינות תתפשט לשאר בני המין. ברירה שבטית מסוג זה אינה שכיחה בקרב בעלי חיים מלבד חרקים אאוסוציאליים, אבל חוקרים רבים חושבים שייתכן כי היה לה תפקיד באבולוציה האנושית. חברות של ציידים-לקטים נוטות בדרך כלל לשוויוניות, והנורמות החברתיות שלהן נאכפות על-ידי הקבוצה כולה, ולא על-ידי פרטים המקבלים כוח מיוחד.

אולי אפשר לזהות משהו שדומה להגינות חברתית אנושית אצל שבט הטוּרְקָנָה השוויוני ממזרח אפריקה. האנתרופולוגים שרה מת'יו (Mathew) ורוברט בויד (Boyd) מאוניברסיטת אריזונה סטייט מדווחים שבקבוצה זו, המונה כ-500,000 נוודים-לוחמים, אין מבנה פוליטי או צבאי מרכזי, ובכל זאת הם שומרים על שליטה אזורית כבר עשרות שנים, ופושטים על קבוצות אתניות אחרות מתי שהם רק רוצים. אלה חיים מסוכנים: קרוב לרבע מהגברים מתים בפשיטות. מה מדרבן אותם להסתכן כך לטובת הכלל? לא קרבת דם, ואפילו לא חברוּת. הם לא חיים בשבטים קבועים. היישובים שלהם רופפים וארעיים. כשלוחמים מצטרפים לפשיטה, רובם לא מכירים זה את זה.

נראה ששיתוף הפעולה בין בני הטורקנה לא מבוסס על קשרים אישיים, אלא על קוד מוסרי חזק ועל פחד מענישה. גברים מבני הטורקנה ממש התרעמו כשהוצג בפניהם תרחיש אפשרי שבו לוחם טורקנה אחד יתקוף אחר; מת'יו ובויד מתארים את תגובתם:

רוב הנבדקים לא יהיו מוכנים לעמוד לצד הלוחם הזה בזמן פשיטה, להפקיד את העדר שלהם בידיו, להשאיל לו עז... או לתת לבתם להתחתן איתו.

הגישה ה"הגונה" הזאת חלה גם על הביצועים בזמן הלחימה. הקרבות נדונים לעומק בדיעבד. מקרים קלים של פחדנות זוכים ללעג ונזיפה. במקרים חמורים יותר, העבריין נקשר לעץ וכמה מהלוחמים אחרים מצליפים בו. זו דרכה של קהילת ההגונים. האם כך נראים החיים ללא שחיתות?

תורת המשחקים, כמובן, מתעלמת ממורכבותו של המוח האנושי. כולנו מסוגלים לשתף פעולה, ולנהוג בהגינות, שחיתות או אנוכיות, הכול בעת ובעונה באחת. לדוגמה, כמעט שאף אחד לא הורג אדם אחר בכוונה תחילה, אבל בהעדר נסיבות מקלות, רובנו נסגיר חבר שהרג אדם אחר. נראה שבכל הקשור לרצח, אנחנו כבר הגונים.

היחס לניאוף מציג בפנינו ניגוד מעניין. רוב האנשים מסכימים שזה לא בסדר, אבל לרוב אנחנו מעלימים עין כשחברינו בוגדים בבני זוגם. בה בעת, כמעט כולם נוהגים מהר מדי ומורידים סדרות טלוויזיה פופולריות בלי לשלם עליהן. רמאות שקטה כזו קיימת גם בחברות הציידים-לקטים השוויוניות. "מעטות נשות המְבּוּטי שלא מסתירות חלק מהשלל למקרה שהן ייאלצו לחלוק אותו עם אחרים", ציין האנתרופולוג קולין טרנבול בספרו " Wayward Servants: The Two Worlds of the African Pygmies" מ-1965.

לכאורה, הבדלי הגישה האלה הולמים את חומרת הפשעים. ובכל זאת, רצח הוא לא הנושא היחיד שמעורר בנו את חוש ההגינות והצדק. לפעמים אנחנו ממהרים לשפוט בגדים, היגיינה אישית ונימוסים. נראה שאנחנו נהנים לייצר ולאכוף כללים חברתיים שרירותיים, החל מהווידוי הקתולי וכלה בפציעה טקסית של האף אצל בני שבט הסמביה מפפואה גינאה החדשה. נכון, העונשים שאנחנו נותנים על הפרות קלות הם בדרך כלל מזעריים: בדיחה, עלבון, נזיפה מילולית. אבל אל לכם לזלזל בהשפעתם. עבריינים חוזרים יימצאו את עצמם מנודים, בסופו של דבר, ללא בני זוג וללא תמיכה בשעת מצוקה. מבחינה אבולוציונית, הדחייה החברתית משולה לגזר דין מוות לבני אדם.

והגמישות המוסרית של בני האדם רבה אף יותר, שהרי גם בשעה שאנו אוכפים בלי רחמים את הקודים המוסריים שלנו, אנחנו מנסים לעקוף אותם. לורד אקטון טען ב-1887, "הכוח משחית. וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". הראיות תומכות בו. במחקר מ-2010 שערכו יוריס לאמרס (Lammers) מאוניברסיטת קלן ואדם גלינסקי (Galinsky) מאוניברסיטת קולומביה, גרמו החוקרים לנבדקיהם לחוש בעלי עוצמה או חסרי ישע לחילופין. אלה שחשו בעלי עוצמה גינו את התנהגותם הצבועה והבלתי מוסרית של אנשים אחרים בחריפות רבה יותר מחסרי הישע. אך בו בזמן, בעלי העוצמה רימו יותר במשחק קוביות ואז סלחו לעצמם ביתר קלות.

דמיינו לכם עיר שבה שוטרים מבצעים עבירות תנועה בוטות ולעולם לא מחלקים דו"חות זה לזה. הרשויות יוכלו לצמצם את פערי הכוח על-ידי הקמת מערכת מקוונת, הפתוחה לכל האזרחים, לדיווח אנונימי על נהגים מסוכנים

הצביעות הזאת הגיונית מנקודת מבט אבולוציונית. כפי שהסביר זאת הביולוג רוברט טריברס מאוניברסיטת רטגרס בספר "Deceit and Self-Deception" מ-2011, האבולוציה נטעה בנו את היכולת לשטות בעצמנו כדי שנוכל לשטות באחרים טוב יותר. ההגינות היא אסטרטגיה טובה למהפכן הצעיר שמוקף בצעירים הגונים כמוהו - בדרך אל הכוח אתם זקוקים לבעלי ברית שאותם עליכם לשכנע בכנותכם. אבל ברגע שהתבססתם בעמדת כוח, תוכלו לשפר את כשירותכם בצורה המיטבית בעזרת מעשים חשאיים של אנוכיות. את המעשים האלה אתם מצדיקים בעזרת תחושת הזכות החדשה שפיתחתם.

נראה שמצאנו את המנגנון שלנו. הנטייה שלנו להגינות מתעוררת כשאנו חשים שווים לבני ארצנו ההגונים בפוטנציה; וכשאנו מתחילים להיות בטוחים שאנחנו חזקים מהם, אנו פונים אל השחיתות. האם אפשר להשתמש בהנדסה חברתית כדי להשפיע על התהליך הזה? המודל מראה שאפשר. אם נצמצם את פערי הכוח, נגדיל את העונשים ונתגמל את המענישים, או אז, באופן תיאורטי, נעודד את החברה לפנות אל דרך ההוגנות.

כך זה עשוי להיראות בפועל: דמיינו לכם עיר שבה שוטרים מבצעים עבירות תנועה בוטות ולעולם לא מחלקים דו"חות זה לזה. הרשויות יוכלו לצמצם את פערי הכוח על-ידי הקמת מערכת מקוונת, הפתוחה לכל האזרחים, לדיווח אנונימי על נהגים מסוכנים. כל מי שיקבל יותר מדי דו"חות עצמאיים כאלה ייחקר – כולל שוטרים. זה נשמע פשוט עד כדי גיחוך, אבל לפי המודל זה אמור לעבוד. אחרי הכול, זו בעצם אותה מערכת שבה משתמשות קהילות מקוונות רבות.

הנטייה שלנו להגינות מתעוררת כשאנו חשים שווים לבני ארצנו ההגונים בפוטנציה; וכשאנו מתחילים להיות בטוחים שאנחנו חזקים מהם, אנו פונים אל השחיתות. האם אפשר להשתמש בהנדסה חברתית כדי להשפיע על התהליך הזה?

למען האמת, יכול להיות שהמערכות האלה עובדות טוב מדי. ביקורת שלילית ב-Yelp עלולה להרוס עסק חדש. ובעוד שקהילות ללא צנזורה מוצפות עד מהרה בטרולים, קהילות שמעודדות התנהגות טובה מחד גיסא ומענישות עבריינים מאידך, עלולות להפוך למסגרות חונקות המלאות בנורמות תרבותיות ייחודיות, בדיחות פנימיות ודיונים סתומים בכללי התנהגות. התנהגות שתביא למשוב חיובי ב-Reddit עלולה להביא להרחקה ב-Quora. מסתבר שלמין האנושי יש תיאבון אדיר לאכיפת נורמות שרירותיות. וכעת תארו לכם חברה שבה כל הפרה מזערית של הכללים זוכה מיד לגינוי חברתי: אם תגלשו בבטחה מעבר לתמרור עצור תזכו למבטי גועל כאילו חיטטתם באף בעת הארוחה; אם תורידו גרסה פירטית של השיר האהוב עליכם תמיטו חרפה על כל המשפחה; ובן הזוג שלכם יתגרש מכם אם תתנו לבנכם בן ה-17 לגימה מכוס היין. קשה לי להאמין שהרבה אנשים יתלהבו מהחזון הזה.

מצד שני, אם אנחנו יכולים להיות "הגונים" לגבי אופנה אך מושחתים לגבי ניאוף, האם זה בלתי סביר שנזדעזע ממקרה של שוחד אבל נהיה מוכנים לסבול הפרות מינוריות אחרות? הרי רובנו נעים בין הֶקְשרים חברתיים רבים ועוברים במיומנות בין נורמות ותפקידים חברתיים שונים.

נדמה שכעת, כשאנו חמושים בתורת המשחקים ובשפע של נתונים חברתיים, יש לנו – לראשונה בהיסטוריה – כלים המאפשרים לנו להתחיל להתנסות במבנים חברתיים דמוקרטיים ושוויוניים שיוציאו מאיתנו את הטוב ביותר. מובן שעלינו להתקדם בזהירות. כבר במאה ה-18 הכלכלן ברנרד מנדוויל תיאר שיתוף פעולה חברתי מושלם שבמסגרתו הפרטים מפקחים זה על זה – וטען שהדבר יוביל באופן בלתי נמנע לאסון. בפואמה "משל הדבורים" (1714), הוא הציג חברה שבה השגשוג והקדמה נגזרים מעימות בלתי פוסק על השחיתות הפושה בכול:

המידה הרעה הולידה פיקחות
שבעזרת הזמן והחריצות
הביאה את מותרות החיים
את ההנאות והנחת והמנעמים
לרף כה גבוה, עד שעניי היום
חיו טוב יותר מעשירי האתמול

יופיטר, בהתקף של אירוניה, מטיל על הדבורים את קללת הכנות. עושרן נעלם במהרה, החברה קופאת על שמריה והאוכלוסייה מידלדלת כיוון שהדבורים המוסריות אינן מסוגלות אפילו להעלות בדעתן מרד יצירתי כלשהו. לפעמים כדאי לכופף את הכללים. אבל אילו כללים?

סוזן סאדדין היא ביולוגית אבולוציונית שעבדה בהרווארד, אוניברסיטת טנסי, אוניברסיטת מונאש ובאוניברסיטת לֵוֶון .

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סוזן סאדדין, Aeon.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על כך יוצרים חברה בריאה

01
שמואל כץ

מסקנה: חברה שמנדה מלשינים לעולם לא תוכל להיות הגונה. או במילים אחרות ועצובות, החברה היהודית והערבית שהן חברות שבטיות שלמען שרידותן פיתחו מנהגים ומסורות המתנגדות לכול סוג של הלשנה מצד אחד ולהעדפת מקורבים מצד שני, כולל אישור מוסרי לרמות את הריבון למען טובה אישית, לעולם לא יוכלו לבנות חברה אנושית מוסרית. בסופו של יום, זאת הטרגדיה הגדולה ביותר של מדינת ישראל ומי שירצה גם הסיבה העיקרית לעובדת הכיבוש.