כלי כתיבה בחדר הלידה

איך קרה שהחודשים הראשונים אחרי שילדתי היו היצירתיים ביותר בחיי?
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

בראשית ההיריון שלי, אחד הפחדים הגדולים שלי היה שלא אהיה שוב יצירתית. דמיינתי את עצמי כאם, מיוזעת ומכוסה ברוק של תינוקות, בוהה בדף הריק. מה אם היצירתיות שלי נמצצת בזה הרגע מתוך עצמותיי על ידי העובר שבתוכי? ככותבת, המחשבה הזו הייתה עבורי מבעיתה. יכולתי להרוויח כסף ולהרגיש טוב עם עצמי כחברה מועילה בחברה הייתה תלויה בכך שאוכל להגות רעיונות יצירתיים ולכתוב אותם.

האמנית מרינה אברמוביץ׳ עברה שלוש הפלות משום שלידת ילדים הייתה בעיניה אסון מבחינת היצירה

אני לא היחידה שחוותה פחדים כאלה. אמניות אחרות רבות רבים כתבו על החרדה שמא אחרי שייוולדו להן ילדים, הן לא יוכלו עוד ליצור אמנות. במסה שלה משנת 2013 Baby Weight, שריל סטרייד (Strayed) כתבה כי במהלך מרבית חיי, היא הייתה בטוחה שתינוקות הם ״צרה צרורה״, שנועדה למנוע ממנה לכתוב. האמנית מרינה אברמוביץ׳ אמרה בראיון בשנת 2016 כי היא עברה שלוש הפלות משום שלידת ילדים הייתה בעיניה ״אסון מבחינת היצירה״. הרבה נכתב על מספר הילדים האידיאלי עבור מי שרוצה להצליח ככותבת מקצועית.

נשים שחורות, מריאנה פון ורפקין

זה לא חייב להיות גורלן של נשים: "נשים שחורות" (1910), מריאנה פון ורפקין, תצלום: Bridgeman Art Library, ויקיפדיה

בחודשים שלפני לידת בני, קיבלתי עצות רבות בנוגע למה שעליי לצפות לו במונחים של יצירתיות והפוטנציאל היצירתי במהלך חופשת הלידה שלי (12 שבועות של חופשה ללא תשלום). ״אל תתכונני לכתוב שום דבר בשנה הראשונה״, אמרה מנטורית הכתיבה שלי. חברה שגם היא סופרת והייתה אז בהיריון שיתפה אותי בעצה שקיבלה: ״קני חבילה של כרטיסיות, שימו אותן בתיק החיתולים ואז, בכל פעם שיהיה לך רעיון, פשוט רשמי אותו״. אימא שלי סיפרה לי כיצד כשהיא הייתה עיתונאית הרבה בשנות השמונים, נאמר לה שהיא לעולם לא תצליח לכתוב אחרי שיהיה לה תינוק. כשארזתי תיק לבית החולים, התייסרתי בשאלה האם לקחת איתי מחברת ועט. מעולם לא נסעתי מהבית בלי כלי כתיבה, אבל נדמה היה לי שזה תמים להניח שאני אהיה יוצאת הדופן – האם החדשה שרושמת לעצמה תובנות ספרותיות במחברת, דקות לאחר הלידה. בסופו של דבר, השארתי אותם על שולחן הכתיבה שלי. יער האימהוּת התנשא מולי מאיים, ואני עמדתי בקצה, אוחזת בכלי הכתיבה שלי כמו בדובון צעצוע אהוב שבקרוב ייזנח.

בלילה הראשון בחייו של בני, הוא ואני שכבנו ערים, מביטים זה בזה. עיניו היו גדולות וכהות. הן הביטו ישירות בי. אף שזה עתה עברתי לידה שנמשכה יותר מ-30 שעות, הרגשתי ערנית לחלוטין, תוססת אפילו. הוא חי! אני חיה!

בלילה הראשון בחייו של בני, הוא ואני שכבנו ערים, מביטים זה בזה. עיניו היו גדולות וכהות. הן הביטו ישירות בי. אף שזה עתה עברתי לידה שנמשכה יותר מ-30 שעות, הרגשתי ערנית לחלוטין, תוססת אפילו. הוא חי! אני חיה! למעשה, מעולם לא חשתי חיוּת גדולה מזו. פתאום הארוחה לא הייתה חשובה, צעצועי מונטסורי בלתי רעילים לא עניינו אותי. הבנתי שכולנו נמות בסופו של דבר, וכל מה שחשוב זה ליצור אמנות ולחיות. עלו בי כל מיני מחשבות,  על לידה ומוות וטיבן של נשמות –  לקחתי את הטלפון שלי והתחלתי לרשום רשימות. למחרת בבוקר, שלחתי את בעלי לחנות המתנות של בית החולים כדי לקנות לי מחברת ועט.

שלושת החודשים שאחרי לידת בני התגלו כחודשים הכי יצירתיים בחיי. כתבתי עמודים על עמודים. שירים ורעיונות לסיפורים ורשומות יומן על אימהוּתי. הכול היה חדש ורענן, ולא רציתי לשכוח דבר. הגעתי לקבוצת הכתיבה שלי, שעמה נהגתי להיפגש בסופי שבוע, עם תינוק בן עשרה ימים כרוך לי על החזה. ובסופה של חופשה הלידה, הייתה בידי טיוטה של רומן אפוקליפטי מוזר על אישה הרה שמנסה למצוא את דרכה הביתה. ראוי לפרסום? לא היה לי מושג. יצירתי? אין ספק. למעשה, הרומן הזה היה מוזר ונועז יותר מכל מה שכתבתי קודם.

אימהות, מארי קאסאט

"אימהות" (1890), מארי קאסאט, תצלום: ויקיפדיה

אני יודעת מה אתם חושבים עכשיו – איך זה עובד בעולם האמיתי? כשיש לך תינוק שזה עתה נולד, ועוד שני ילדים. או כשאת חייבת לחזור לעבודה אחרי שבועיים בלבד. כשאת והתינוק שלך סובלים מסיבוכים אחרי הלידה. אולי את כל כך חשוכת–שינה שאת הוזה. ואולי את מלאה רעיונות, אבל אין לך אפילו חמש דקות כדי להתקלח. לי הייתה חופשת לידה (אף כי לא בתשלום), לידה שלא הסתבכה, תינוק רגוע שישן היטב ובן זוג שגם הוא יצא לחופשת לידה וחלקנו באורח שוויוני את מטלות הטיפול בתינוק. לנשים רבות אין את כל זה. אני לא יכולה לשבת כאן ולהעמיד פנים שכולנו מתנהלות בתנאים שווים, וחלקנו פשוט כותבות רומנים בזמן שאחרות מבזבזות את זמנן בעיסוקים פחות אינטלקטואליים. כולנו יודעים שזה לא כך.

אבל רציתי להבין איך קרה שהתקופה שלאחר הלידה הייתה כל כך יצירתית מבחינתי, ואם יתכן שזה לא קשור בי, שאולי זו תופעה ביולוגית אפילו. עבור אמניות, ההבנה הזו עשויה להיות משמעותית מאוד. כדי לעשות זאת, רציתי להבין את היצירתיות. מכיוון שיצירתיות היא עניין מורכב כל כך, ועדיין אינה מובנת לגמרי. גיליתי הרבה פיסות מידע, שמרגע שצורפו אלה לאלה החלו יוצרות תמונה בהירה יותר של הסיבות ליצירתיות שחוויתי לאחר הלידה.

יצירתיות תובעת חידוש, ואימהות חדשה היא התגלמות של חוויה שטרם חוויתן כמותה

ראשית, יצירתיות תובעת חידוש, ואימהות חדשה היא התגלמות של חוויה שטרם חוויתן כמותה. שהייה לבד ובהייה בהקיץ שתיהן חשובות ליצירתיות –  ושתיהן נפוצות לאחר לידה. יש כנראה קשר בין טראומה ויצירתיות, משום שטראומה מכריחה אותנו לשנות נקודת מבט ומחייבת את המוח להיערך מחדש, ולכן לבחון דרכים חדשות (וגם אם הלידה שלכן התנהלה בדיוק כפי שתכננתן, אני סבורה שהלידה עצמה והלם הזהות בעצם ההפיכה לאם זו התגלמות הטראומה).

גם לפחד ויצירתיות יש מערכת יחסים מרתקת. הפחד עושה אותנו פחות יצירתיים, והמוח שלנו כנראה בנוי כך שהוא חושש מיצירתיות. ברמת ההורמונים בלבד, מחקרים מצביעים על קשר בין יצירתיות לבין רמות גבוהות של אוקסיטוצין, ״הורמון האהבה״ המציף אותנו בזמן הלידה וההנקה. יצירתיות מקושרת גם לרמות נמוכות של נוראדרנלין, הורמון השולט בריכוז ובמצבי רוח, שריכוזו בדם צונח בימים שלאחר הלידה. סיפרתי על התאוריה שלי לאנה אברהם (Abraham) מנהלת מרכז טורנס (Torrance) ליצירתיות ופיתוח כישרונות באוניברסיטת ג׳ורג׳יה, שאמרה לי כי אף שאין לה תשובות חד משמעיות, היא אינה מופתעת שהלידה עוררה פרץ של יצירתיות: יצירתיות כרוכה בראייה שונה של דברים, ומה יכול להיות שונה יותר מתינוק קטן וצווחני שיוצא מתוך גופך?

תינוק, תינוק בוכה

אף פעם לא פשוט. תצלום: סלנאיי בלקאן

לאחר מכן בחנתי את מה שידוע לנו על התקופה שלאחר הלידה, הידועה גם בשם משכב לידה, והמוגדרת כשישה עד שניים עשר שבועות לאחר הלידה. ראשית, את מוצפת בהורמונים רבי עוצמה – פרולקטין. אוקסיטוצין וקורטיזול – המסייעים לך לייצר חלב ולהיקשר לתינוק, ובו זמנית את חווה צניחה קיצונית של רמות הורמונים אחרים כמו פרוגסטרון, נוראדרנלין ואסטרוגן. השינוי ההורמונלי הזה גורם לרגשות עזים כל כך, שכמותם מעולם לא חוויתי קודם. שנית, המוח מתכווץ בחלק מן האזורים כדי שיוכל להתרחב במקומות אחרים, והוא מתחיל לייצר נתיבים עצביים חדשים. אנחנו מקבלות גישה למקומות במוח שמעולם לא היו פתוחים בפנינו. ישנן ראיות לכך שייצור החלב מקטין את רמות הפחד והלחץ. מחקר בעכברים הראה כי אצל אימהות בתקופה זו ישנה עלייה בהורמון שגורם להן להיות מגוננות יותר.

אין בנמצא מחקרים שבדקו את היצירתיות בתקופת משכב הלידה. במחקר שעסק בהתנהגויות טורפים התגלה כי אצל חולדות חל שיפור בזיכרון וביכולות הלמידה לאחר המלטה, ובמחקר אחר התברר כי אצל עכברות ניכרו רמות נמוכות במיוחד של נוראדרנלין (וכאמור, רמות נמוכות של נוראדרנלין קשורות ביצירתיות, וגם בדיכאון שלאחר לידה). על פי ד״ר ריילין פיליפס (Raylene Phillips), העומדת בראש מערך הטיפול לאחר לידה במרכז הרפואי האוניברסיטאי לומה לינדה בקליפורניה, את הפרץ היצירתי הזה ניתן להסביר במעבר ממוח שמאל למוח ימין, ״ידוע לנו שאחרי לידה, האוקסיטוצין מעביר את [האימהות] לשימוש במוח ימין״, היא אמרה לי.

אמנם, התאוריה שלפיה אצל יחידים צד זה או אחר של המוח הוא דומיננטי הופרכה, אבל עדיין מקובל מאוד לחשוב שצד ימין של המוח אחראי לדברים כמו דמיון, משחקיות, אמנות, סקרנות ורצון להתנסות. כפי שחוקרת המוח ג׳יל בולטה טיילור (Bolte Taylor) תיארה בהרצאת TED שלה בשנת 2008, הצד הימני של המוח  ״עסוק כולו ברגע הנוכחי... מידע... זורם בו זמנית מכל מערכות החישה שלנו, ואז הופך לקולאז׳ אדיר ממדים״. הצד השמאלי של המוח, לעומת זאת, הוא לינארי ומתמקד בהפקת לקחים מן העבר והפיכתם לתחזיות לעתיד. טיילור מתארת כיצד איבדה את התפקוד במוח שמאל שלה כתוצאה משבץ, וכיצד היא מתפקדת עם מוח ימין בלבד. היא מכנה זאת בחיבה ״לה לה לאנד״: ״הרגשתי עצומה ורחבת ממדים, כמו שדה ששוחררה מן הבקבוק״.

הבטתי ברצף החיים והמוות. בעצם, כולנו רק תאים הנלחמים כדי לשרוד ולמצוא משמעות על כוכב גווע. במקום לדכא אותי, ההבנות הללו היו עבורי משחררות. נולדתי כדי לאהוב וליצור אמנות

בדיוק כך הרגשתי אני, כשהבטתי בעיניו של התינוק שזה עתה נולד לי. הבטתי ברצף החיים והמוות, וכעת הבנתי כי יומנים ספרותיים ורבי מכר של הניו יורק טיימס הם לא יותר מיצירים חברתיים אקראיים. בעצם, כולנו רק תאים הנלחמים כדי לשרוד ולמצוא משמעות על כוכב גווע. במקום לדכא אותי, ההבנות הללו היו עבורי משחררות. נולדתי כדי לאהוב וליצור אמנות. וזה מה שהתכוונתי לעשות! הקולות המבעיתים שבדרך כלל ליוו אותי בעת הכתיבה, ונהגו לומר לי שאני מבזבזת את זמני, את זמנם של כולם, אפילו את זמנו של המחשב, הושתקו על ידי זווית הראייה החדשה הזו.

בתשובה לשאלה אם תקופת משכב הלידה היא התקופה הכי יצירתית בחייהן של כל הנשים, אברהם ציינה כי אני חווה כל חיי פרצי יצירתיות (או ״רעיונות״) והופכת אותם למאמרים וסיפורים שאני מוכרת כדי לפרנסתי. כשהיצירתיות מגיעה, אני יודעת מה לעשות בה. את מי שעובדת בתחום שאינו יצירתי, או שאין לה כלי לצקת לתוכו את היצירתיות, התקופה הזו לא תהפוך בהכרח לסופרת או פסלת. ״מי שעוסקות במציאת משמעות, יפיקו יותר מהתקופה שלאחר הלידה״, אמרה אברהם.

נייר מקומט, רעיונות, כתיבה

לא להתייאש! תצלום: ניק פיואינגס.

מה אם התקופה הזו היא אחת התקופות הכי קסומות, מעשירות ויצירתיות של חיינו?

אין לי כוונה לומר כאן שנכשלתן אם בתקופת משכב הלידה לא כתבתן רומן או לא ציירתן דיוקן ולא המצאתן תרופה לסרטן. אני פשוט מעלה שאלה: מה אם התקופה הזו היא אחת התקופות הכי קסומות, מעשירות ויצירתיות של חיינו? תקופה שבה מי מאיתנו שיולדות מסוגלות לגעת ברצף הלידה והמוות, לקחת את רכבת ההרים ההורמונלית הזו ולהפוך אותה ליצירת אמנות, ליצור משמעות כדרך להבין את מה שחווינו. מה אם זאת האמת? ואם זו האמת, איך היא עשויה לשנות את הנרטיב בכל הקשור לאימהות אמניות וכותבות? אולי כדאי להחליף את ״התכונני להפסיד שנה של כתיבה״, ב-״התכונני לרעיונות הכי פרועים בחייך״. במקום ״עם כל תינוק שתלדי, עלייך לוותר על ספר שלא תכתבי״, אולי נבחר ב-"עם כל תינוק שתלדי, יתכן שתגלי נתיב עצבי שיביא אותך לזכות בפרס פוליצר״.

יום אחד, המדע יתייחס לאמניות באותה רצינות שבה אנחנו מתייחסות לעצמנו. עד אז, אשאיר אתכם עם סיפור על רגע שהתרחש לאחרונה. חברה שלי, שגם היא במקרה סופרת ונמצאת בחודש השמיני להריונה, שאלה מה אני מצטערת שלא לקחתי איתי לבית החולים. התחלתי לומר ״גומיות לשיער״, אבל אז נזכרתי באותו יום בשנה שעברה, שבו עמדתי ליד שולחן הכתיבה, החזקתי בידי את המחברת והעט וחשבתי ״מי אני חושבת שאני? בטח לא אגע באלה במשך חודשים״. אמרתי לחברתי שאני מצטערת שאיש לא אמר לי: קחי איתך כלי כתיבה.

אמה פאטי (Pattee) כותבת רשימות בניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט, The Cut וכתבי עת נוספים. סיפורים מפרי עטה פורסמו בין השאר ב-Crave Magazine ו-Citron Review.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: היצירתיות שם, תמיד, מחכה להתפרץ. תצלום: Jr Korpa, ב-unsplash.com

Photo by Jr Korpa on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אמה פאטי, AEON.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על כלי כתיבה בחדר הלידה

01
לאה

מאמר מקסים ומעורר תחושות אמהות ויצירתיות בו זמנית.
לאחר לידת בני השני נפרץ מחסום הכתיבה והיצירה שלי, ומאחת-שחולמת-להיות-משוררת הפכתי למשוררת של ממש. כתבתי שירים שהתפרסמו בבמות נחשבות והתחלתי לעסוק באמנות חזותית.
המהפך היה כל כך דרמטי, שאין ספק שמשהו באמהות החדשה גרם לכך.
נפלא למצוא לתחושה הזו "אמא" :)

02
הדס

כל אישה אחרי לידה מכירה את התחושה שהעולם מציף אותך, הכל עולה על גדותיו ואת מאבדת את העור. הורמונים = סמים, וסמים, כידוע, יכולים להיות חוויה משחררת מאוד. מן הצד האחר את מרגישה כאילו נחתו עליך בין לילה אלף טון של אחריות כלפי אדם שתלוי.ה בך באופן מוחלט, דבר שאין כובל ממנו. וככה את מוצאת את עצמך: כל יכולה, פקוחת עיניים, חשופה לחלוטין וקשורה בשלשלאות.

03
נועה

איזה מאמר מקסים ופוקח עיניים. ממש כיף לחשוב מחדש על לידה ואימהות לא כאסון לעצמי שלך כאשה, אלא כמשהו מרחיב ומשנה תודעה, לא רק בתור אובדן, אלא גם בתור התחלה חדשה. אני לא אמא עדיין, אבל אני אדם יוצר ומה שנכתב כאן מאד עודד אותי.