כלכלת התרופות חולה

התרופות אמורות להועיל למין האנושי כולו? נראה שלא כך סבורות חברות התרופות שמבחינתן, הלקוח המושלם הוא אדם עשיר שחולה בלי הפסקה וזולל תרופות מדי יום. האם הרפואה מסוגלת להתאושש?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

עד לפני שנים ספורות בלבד היו רבים מהחולים בהפטיטיס C צפויים למות מוות אטי. הטיפולים הקיימים הועילו רק למחצית מהחולים, ותופעות הלוואי היו לעתים איומות. המצב השתנה ב-2014 כשתרופה בשם הַרְבוֹני (Harvoni) אושרה לטיפול בזיהום. עם 99 אחוזי החלמה ותופעות לוואי קלות הרבה יותר, הפכה התרופה ללהיט בן רגע. המכירות הגיעו לשיא של 13.8 מיליארד דולר ב-2015.

אבל אז קרה משהו מוזר – המכירות החלו לצנוח בפתאומיות. הרבוני, לצד ארבע תרופות הפטיטיס C אחרות, צפויה להניב רק ארבעה מיליארד דולר השנה – ירידה של לכדי שליש בשלוש שנים. אחת הסיבות לירידה היא כניסתם של מתחרים חדשים לשוק. אבל לפי אנליסטים מגולדמן-זקס, ייתכן שיש סיבה נוספת: שיעור ההצלחה של התרופה מצמצם את השוק שלה.

אם מטרתכם היא להניב רווחים, אז מוצר שמחסל את הביקוש של עצמו אינו השקעה חכמה

בדו"ח פרטי שהודלף לארגוני חדשות באפריל 2018, האנליסטים של גולדמן-זקס מזהירים מפני השקעה בחברות תרופות או ביוטכנולוגיה השואפות לפתח תרופות שמטרתן ריפוי מלא של מחלה, ומציינים כדוגמה את מקרה הברוני. זה טיעון פשוט – אם מטרתכם היא להניב רווחים, אז מוצר שמחסל את הביקוש של עצמו אינו השקעה חכמה.

ירק, צלחת, ירקות, בריאות

בריאות: האויבת של חברות התרופות. תצלום: מוניקה גרבובסקה

נכון שזה לא נשמע טוב, אבל זאת אינה נקודת מבט זדונית. הרוב המכריע של הפיתוח התרופתי מתבצע בארצות הברית או בכלכלות שוק אחרות שבהן המגזר הפרטי הוא הכוח המניע העיקרי. ומטרתה של תעשייה – והדבר נכון לתעשיית התרופות כמו לכל זירה עסקית אחרת – היא להגדיל את התשואה ולא את טובת הכלל. ה"סידור" הזה מסוגל להניב תועלת רבה לציבור, ואכן עושה זאת, אבל זוהי בסך הכול תופעת לוואי של התמריץ הכספי החזק שמניע את תעשיית התרופות.

במערכת המבוססת בעיקרה על רווח כספי, יש מחלות שהעיסוק בהן ידעך בהכרח, פשוט מכיוון שהוא אינו רווחי. כיצד יכולה מערכת כזאת שלא לבכר את הרווחים על פני המטופלים?

רבים ביקרו את נוכחותה האדירה של תעשיית התרופות הפרטית בתחום שירותי הבריאות בארה״ב, ואת העובדה שהיא מבכרת רווח על פני איכות ודוחפת את המחירים מעלה.

אבל יש שורה עמוקה יותר של בעיות הקשורה לאופן שבו השוק משפיע על התשתית של שירותי הבריאות והרפואה, ואולי יש לומר – מעוות אותה. במערכת המבוססת בעיקרה על רווח כספי, יש מחלות שהעיסוק בהן ידעך בהכרח, פשוט מכיוון שהוא אינו רווחי. כיצד יכולה מערכת כזאת שלא לבכר את הרווחים על פני המטופלים?

אחת הדוגמאות המשכנעות ביותר לאופן שבו תמריצים כספיים מעוותים את הפיתוח התרופתי, נולדה, תאמינו או לא, בסדרת הטלוויזיה הפופולרית "קווינסי". בפרק ששודר ב-4 במרץ 1981, השחקן האמריקני הידוע ג'ק קלוגמן מגלם חוקר רפואי נחוש מלוס אנג'לס החוקר התאבדות של נער עם תסמונת טורט, מחלה נוירולוגית הגורמת לטיקים בלתי נשלטים ולהתפרצויות מילוליות. בתוכנית נערך שימוע בקונגרס כדי לחקור מדוע אין תרופות לטיפול במחלה. נציגי חברת התרופות מסבירים שמחלות רבות, ובהן טורט, נחשבות נדירות מדי ואין תמריץ פיננסי לפתח להן תרופות.

הפרק הזה פרט על המיתר הנכון אצל הציבור האמריקני, וקלוגמן הוזמן להעיד מול פאנל אמיתי בקונגרס, שהוקם כדי לחקור את אותה סוגיה בדיוק – היעדר טיפולים למחלות נדירות או "יתומות". הניו יורק טיימס פרסם את עדותו של קלוגמן. הציבור הזדעק, והקונגרס העביר ב-1983 את "חוק התרופות היתומות".

החוק נתן לתעשיית התרופות תמריצים לפיתוח טיפולים למחלות נדירות, כולל סובסידיות לעלויות הפיתוח, תהליך רגולטורי מואץ לאישור התרופות, ושבע שנים של בלעדיות בשוק – מונופול זמני. החוק הוכתר על פי רוב כהצלחה. לפניו היו קיימות רק עשר תרופות למחלות יתומות; עד 2014 צמח המספר הזה ליותר מ-450.

אבל לפי מדדים אחרים, חוק התרופות היתומות הוא הצלחה גדולה מדי. התמריצים שהוא מעניק, לצד העובדה שחברות התרופות מסוגלות לנקוב בכל מחיר שהן רוצות לתרופה בארה"ב, הפכו את "השוק היתום" לרווחי ביותר. תרופה ללוקמיה בשם גליבֶק (Gleevec) הפכה לאחת משוברות הקופות היתומות הראשונות עם הופעתה ב-2001, במחיר חסר תקדים של 26,400 דולר לשנה. היא הוכיחה שתרופות יתומות יכולות להיות רווחיות להפליא. כיום, עלותה של גליבק קרובה ל-150,000 דולר לשנה, וסך כול המכירות שלה מתקרב לחמישה מיליארד. אבל היא אפילו לא ברשימת עשר התרופות היתומות היקרות ביותר, שרבות מהן עולות חצי מיליון דולר לשנה. לפי ניתוח של תומסון-רויטרס, "הכדאיות הכלכלית של פיתוח התרופות היתומות... עולה על [הכדאיות של] פיתוח תרופות לא יתומות". במילים אחרות, חברות התרופות מרוויחות הרבה יותר כסף מפיתוח תרופות למחלות יתומות מאשר מפיתוח תרופות טובות יותר למחלות שכיחות יותר.

תרופות, כדורים, כמוסות, קליעים

תרופות למעטים על חשבון נזק לרבים? תצלום: טריי גיבסון

התעשייה קלטה את המסר. ב-2010, 30 אחוז מאישורי התרופות החדשות של מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) היו אישורים של תרופות יתומות, אף על פי שתרופות אלה מטפלות יחד בערך ב-10 אחוז מהאוכלוסייה. גם מכירות התרופות היתומות היו לא פרופורציוניות – 13 אחוז מסך כל מכירות התרופות ב-2012. וכעת, שוק התרופות היתומות צפוי לגדול בקצב מהיר פי שניים משוק תרופות המרשם הכללי, כך עד 2022.

קנת קייטין (Kaitin), מנהל מרכז טאפטס לחקר פיתוח התרופות, חושב שזוהי בעיה רצינית. "עיקר החולי האנושי ברחבי העולם אינו מקבץ של מחלות נדירות", אמר לי. "הוא מקבץ של מחלות שכיחות – מחלות לב וכלי דם, השמנת יתר, סוכרת. ונכון לעכשיו, השוק דוחף [את התעשייה] לכיוון המחלות הנדירות האלה ומרחיק אותה מבעיות נפוצות יותר שמשפיעות על הרבה יותר אנשים".

קייטין אומר שמסיבה זו, ההשקעה בטיפולים חדשים לבעיות השכיחות האלה פוחתת. הוא מציין לדוגמה שהמחקר לטיפולים חדשים למחלות לב וכלי דם איבד מומנטום בשנים האחרונות, אף שמחלות אלה עודן אחד הגורמים המובילים למוות. זיהומים טרופיים הם תחום הסובל זה זמן רב מהיעדר תמריצים כספיים לפיתוח תרופות. דוגמה נוספת היא האנטיביוטיקה – אף שיש צורך בהול בתרופות אנטיביוטיות חדשות, לאור עמידותם הגוברת של החיידקים לתרופות הקיימות, חברות מעטות בלבד מתעניינות בתחום הזה, כיוון שאינן מזהות בו פוטנציאל לרווח גדול. מצב העניינים הזה מוביל אותנו לעבר "משבר אדיר בעתיד הקרוב", אומר קייטין.

תמריצים כלכליים מעוותים את הפיתוח התרופתי ומשפיעים עליו באופן שאינו מניב תמיד את התועלת הגדולה ביותר לציבור

סוגיית התרופות היתומות ממחישה כיצד תמריצים כלכליים מעוותים את הפיתוח התרופתי ומשפיעים עליו באופן שאינו מניב תמיד את התועלת הגדולה ביותר לציבור. לפני חוק התרופות היתומות, מחלות נדירות לא היו תחום מפתה לחברות התרופות אף שהיה צורך אמיתי בפיתוח תרופות למחלות האלה. ואחרי החוק, אף על פי שהוא תרם לאנשים רבים הסובלים ממחלות נדירות, המרדף אחר רווחים דחק לשוליים בעיות בהולות יותר.

לפעמים השוק משפיע גם על אורחות חיים ועל צעדים בריאותיים שאי אפשר להפוך לסחורה ולמכור ככדור קטן. בהקשר הזה, ההיסטוריה של המחלות במאה העשרים התקדמה באופן כללי בשני מסלולים: שיעור המוות ממחלות זיהומיות צנח בחדות הודות לשיפורים כבירים בסניטציה ובבריאות הציבור במאה התשע-עשרה, וכן הודות לגילוי האנטיביוטיקה במאה העשרים. אך ככל שירד שיעור המחלות הזיהומיות, רוצחים כרוניים אחרים נעשו נפוצים יותר – מחלות לב וכלי דם, סוכרת, שבץ, סרטן.

תחילה לא היה ברור מה גורם בכלל למחלות האלה, אבל בעקבות ההתפתחות המהירה של מדע הרפואה בראשית המאה העשרים, החלו מדענים לפענח את המנגנונים שבבסיסן. ומרגע שנחשפו סודותיהן, יכלו החוקרים לפתח להן תרופות.

התרופה הראשונה מסוג זה הייתה אינסולין, שהופקה ב-1921 מתאי לבלב של כלב, על-ידי רופא קנדי בשם פרדריק בּנטינג (Banting). בשנה שלאחר מכן הוכיח בנטינג את יעילותה בטיפול בסוכרת אצל בני אדם, וחתם על חוזה עם חברת התרופות אילַיי לילי לייצור ושיווק התרופה. השותפות הזאת היטיבה עם שני הצדדים, שכן האינסולין הפך להצלחה מסחרית ורפואית אדירה והבטיח לאיליי לילי מקום מרכזי בשוק – ולבנטינג פרס נובל.

לשותפות של בנטינג ואיליי לילי יש גם חשיבות היסטורית עמוקה. איליי לילי הייתה בין הראשונות שייצרו תרופות באיכות גבוהה לשימוש על-ידי רופאים, בניגוד לתרופות ה"פטנט" המפוקפקות שכל מיני רוכלים נהגו למכור כפתרון כללי לכל תחלואינו. החברה הייתה חלוצת השימוש בפרקטיקות מודרניות, בהן בקרת איכות, תוויות רכיבים וכמוסות ג'לטין.

איליי לילי הפכה לאבטיפוס של חברת התרופות המודרנית. שיתוף הפעולה שלה עם בנטינג בישר עידן של שותפויות בין רופאים, מדענים וחברות תעשייה – ועד היום השותפויות האלה הן השיטה העיקרית לפיתוח תרופות חדשות.

סוכרת, הודו

בדיקת סוכרת באזור כפרי בהודו. תצלום: Trinity Care Foundation

אף שמדע הרפואה המשיך לדהור קדימה בניסיונותיו לפתח תרופות חדשות, עדיין לא ברור מדוע המחלות הכרוניות האלה קיימות. מצב זה החל להשתנות בעקבות אירוע רב-חשיבות שהתרחש בשבועות האחרונים של מלחמת העולם השנייה – מותו הפתאומי של הנשיא פרנקלין רוזוולט משבץ באפריל 1945. הוא היה בן 63 בלבד.

רוזוולט סבל מיתר לחץ דם ומאי-ספיקת לב, כך טען רופאו, שלא ידע מה לרשום לו פרט למנוחה. מותו הפנה את תשומת לבו של הציבור האמריקני להיעדר הידע באשר לסיבות היסודיות למחלות לב. הנשיא הבא, הארי טרומן, חתם ב-1948 על חוק הלב הלאומי (National Heart Act), אשר הוביל להקמתו של מכון לב לאומי חדש ולעריכת מחקר אורך בתחום מחלות הלב וכלי הדם.

מחקר הלב של פרמינגהם הושק בהמשך אותה שנה. החוקרים אספו מידע רב מהנבדקים בעיר פרמינגהם במסצ'וסטס, ועקבו אחריהם לאורך זמן בניסיון לאתר גורמים המנבאים מחלות לב. שם גילו החוקרים שעישון, לחץ דם גבוה, רמות כולסטרול גבוהות והשמנת יתר קשורים למחלות לב וכלי דם, ושהתעמלות תורמת למניעתן.

מחקר פרמינגהם חולל מהפכה ביחסנו למחלות שונות, כמו יתר לחץ דם ומחלות לב. לפני פרמינגהם חשבו הרופאים שהבעיות האלה הן בעיות של הזדקנות, ושהן בלתי נמנעות בדיוק כמוה. המושג "גורם סיכון" כלל לא היה קיים. אבל אחרי פרמינגהם היה ברור שהמחלות האלה נובעות מגורמים שניתן לטפל בהם.

מחקר פרמינגהם פתח לנו צוהר אל הקשר בין סוגיות של אורח חיים למחלות כרוניות, אבל מורשתו האמיתית תהיה תרופתית, וליתר דיוק: השימוש בתרופות לטיפול ממוקד בגורמים הפיזיולוגיים שנחשפו במסגרת המחקר, ובהם כולסטרול ולחץ דם. שינויים התנהגותיים כמו ירידה במשקל, התעמלות ואכילה נכונה קיבלו דגש הרבה פחות משמעותי, אף שמחקרים מודרניים מאששים את ההנחה שהמצבים ההפוכים להם – השמנת יתר, אורח חיים יושבני ותזונה לקויה – מגדילים במידה רבה את הסיכון לחלות במחלות כרוניות. גם הגורמים הסביבתיים, בהם זיהום אוויר והשפעתו על אסתמה, הוזנחו.

תרופות, קרי מוצרים שאפשר למכור ולקנות, קיבלו עדיפות על פני שינויים באורח החיים, שאותם לא היה אפשר למכור ולקנות

לא קשה להבין מדוע הגורמים האלה קיבלו תשומת לב פחותה. בשנות החמישים והשישים, מערכת שירותי הבריאות האמריקנית כבר עברה תהליך גורף של מסחור. השותפות בין המדע לתעשייה, אשר החלה בפעילותם המשותפת של בנטינג ואיליי לילי, צברה תאוצה אדירה, ושורה ארוכה של תרופות חדשות לטיפול במחלות כרוניות הגיעה לשוק.

תעשיית ביטוחי הבריאות הייתה גם היא במגמת נסיקה: ב-1958, ל-75 אחוז מהאמריקנים היה ביטוח בריאות פרטי שנועד לכסות אשפוזים ותרופות מרשם — לא לעודד הרגלי חיים בריאים. ומרבית הרופאים השתכרו לפי מודל עמלת השירות. כלומר, הם קיבלו תשלום על טיפול ולא על מניעה.

כל הגורמים האלה יחד – החל מהשותפות בין תעשייה למדע שהחלה עם איליי לילי ובנטינג, עבור במורשת של מחקר פרמינגהם ששמה את הדגש על טיפול בגורמי הסיכון הפיזיולוגיים, וכלה בהתפתחותה של מערכת השתכרות הרופאים וביטוחי הבריאות המוכרת לנו כיום – יצרו מצב שבו תרופות, קרי מוצרים שאפשר למכור ולקנות, קיבלו עדיפות על פני שינויים באורח החיים, שאותם לא היה אפשר למכור ולקנות.

ריצה, דגמי אדם

ריצה, מודל לחיקוי. תצלום: ניקולס תומס.

המערכת הקיימת שיפרה את הטיפול במחלות רבות. שיעורי המוות ממחלות לב צנחו במהירות, וכעת יש לנו עשרות תרופות לטיפול בסוכרת ובלחץ דם גבוה. תוחלת החיים עלתה בשלושים שנה מאז 1900. אבל התרופות שהביאו לנו את התועלות הללו אינן מרפאות מחלות – הן ממתנות ומשככות בלי לתת מענה לגורמים היסודיים. מסיבה זו, מטופלים נאלצים לעתים קרובות ליטול אותן לאורך כל החיים.  והדבר רווחי מאוד עבור החברות שמייצרות את התרופות האלה. סטטינים, למשל, צפויים להגיע למכירות של טריליון דולר ב-2020. גם חברות הביטוח מרוויחות כאן, כי התקנות מאפשרות להן לגבות אחוז קבוע מההוצאות על תרופות כרווח לעצמן. במילים אחרות, ככל שחברות הביטוח מוציאות יותר, כך הן מרוויחות יותר, והעלות האמיתית נופלת על הציבור בדמות הפרמיות הגדלות והולכות.

מצב עניינים שבו מטופלים הסובלים ממחלות כרוניות נוטלים עשרות כדורים מדי יום הוא תוצאה טבעית של ההנחה ששירותי הבריאות אמורים להיות תעשייה, ולא שירות

מצב עניינים זה, שבו מטופלים הסובלים ממחלות כרוניות נוטלים עשרות כדורים מדי יום — כאילו הם חיים במין שלום קר עם המחלה שלהם — אינו תוצאה של קונספירציה מודעת של תעשיית התרופות. הוא פשוט תוצאה טבעית של ההנחה ששירותי הבריאות אמורים להיות תעשייה, ולא שירות.

לא סביר ששירותי הבריאות בארצות הברית ינתקו את עצמם מכוחות השוק בעתיד הנראה לעין. אבל מה אם יהיה אפשר לרתום את גישת התמריצים הכלכליים כדי לתת מענה להתנהגויות האחראיות להתפתחותן של מחלות כרוניות? מה אם נוכל להפוך את הטיפולים בהתנהגויות הללו לעניין רווחי?

אולי זה אפשרי. מחלות כרוניות הן יקרות – בעיות לב לבדן עלו לארה"ב יותר מ-300 מיליארד דולר ב-2012. נתינת מענה לגורמים יסודיים עשויה לחסוך לנו סכומי כסף עצומים. הסוד הוא לקשר בין הוצאות כספיות המעודדות שינויים באורח החיים ובין היתרונות הפיננסיים שמקנה לנו חיסכון בטווח הארוך.

דין אורניש (Ornish), שהפך בינתיים לרופא וסופר ידוע, החל להרהר בקושיה הזאת כבר שנות התשעים. אורניש ליקט מחקרים המלמדים כי שינויים באורח החיים מסוגלים לרפא מחלות לב, וב-1993 פנה לאחת מחברות הביטוח הגדולות בארה"ב והציע: ממנו את התוכנית שלי והניבו לעצמכם חסכונות גדולים בהמשך. החברה הימרה עליו, וזכתה. מחקרים שנערכו מאז מצאו כי התוכנית של אורניש הפחיתה את ההוצאות על פרוצדורות לב פולשניות במהלך שלוש שנים בכמעט 50 אחוז, וצמצמה את מספר האשפוזים ביותר מ-80 אחוז.

למרות התוצאות הראשוניות האלה, חברות ביטוח בריאות רבות לא השתכנעו בכדאיות העניין.

לפי הילרי סֶליגמן (Seligman), רופאה מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, אחת הסיבות העיקריות לספקנותן של החברות האלה היא שרוב האמריקנים מחליפים חברת ביטוח מדי כמה שנים. פירוש הדבר הוא שאם חברת ביטוח אחת מחליטה להשקיע בשינוי אורח החיים של מבוטחיה, יש סיכוי לא רע שחברת ביטוח אחרת תהנה מהחסכונות שהשינוי הזה יניב – וזאת כיוון שהלקוחות עוברים מחברה לחברה בחיפוש אחר מחירים נוחים יותר.

אבל סליגמן חושבת ששינויים באורח החיים – ובייחוד שינויים תזונתיים – הם בעלי השפעה גדולה מספיק ויכולים להניב חסכונות אפילו בטווח הקצר. היא מעורבת בניסוי גדול הנערך כעת בקליפורניה, שמטרתו לבדוק אם חלוקת ארוחות מזינות למטופלים הסובלים מאי-ספיקת לב או סוכרת מצליחה לצמצם הוצאות. הניסוי יתבסס על מחקרים קודמים, קטנים יותר, שקיבלו תוצאות מבטיחות: חוקרים בפילדלפיה מצאו שארוחות המותאמות במיוחד למטופלים מפחיתות את עלויות הבריאות החודשיות בשיעור מדהים של 25 אחוז עבור כלל המטופלים. מחקר דומה בסן פרנסיסקו הצביע על מגמה חזקה של הפחתת שיעורי האשפוז.

חברות ביטוח גדולות החלו להפנים את ממצאי המחקרים האלה. צעד גדול נעשה ב-2010, כשמֶדיקֶר, תוכנית ביטוח הבריאות הלאומית של ארה"ב, הסכימה להגיש החזרים על תוכנית אורניש. ב-2016, חברות גדולות כמו Aetna, Blues Shield of California, Anthem ו-Highmark, החלו לתת החזרים גם כן.

פירות, ירקות, חתוכים, גזר

ביטוח בריאות. תצלום: אמון-רא

אלה התפתחויות מעודדות בכל הקשור למחלות כרוניות בעלות קשר ברור לאורח חיים, כמו מחלות לב וסוכרת. אבל מה לגבי מחלות אחרות בעלות קשר מצומצם יותר לאורח חיים, כמו אוטיזם, מחלות אוטואימוניות או זיהומים טרופיים? האם יש דרכים אחרות לפתח טיפולים יעילים בהיעדר תמריצי שוק חזקים?

בבריטניה, שירותי הבריאות הלאומיים מסייעים לרשתות מחקר שיתופיות החוקרות מחלות נדירות, ואף משקיעים ישירות במחקר של מחלות שהוזנחו — זאת במקום להשתמש בתמריצים כלכליים המועדים לניצול

דרך אחת לעשות זאת היא באמצעות ביטוח בריאות לאומי. בבריטניה, למשל, שירותי הבריאות הלאומיים מסייעים לרשתות מחקר שיתופיות החוקרות מחלות נדירות, ואף משקיעים ישירות במחקר של מחלות שהוזנחו — זאת במקום להשתמש בתמריצים כלכליים המועדים לניצול. ומרגע שפותחה תרופה, המוסד למצוינות בבריאות וברווחה בוחן את הנתונים הקליניים והכלכליים במטרה לקבוע מחיר ההולם את ערכהּ של התרופה. אחד היתרונות העיקריים של השיטה הזאת הוא שמחירי תרופות המרשם בבריטניה הם מהנמוכים בעולם, אף שבין מבקריה של השיטה יש החושבים שהיא פוגעת ברוח החדשנות.

יש גם אפשרויות עדינות יותר, שאינן מתבססות על התערבות אגרסיבית של מגזר ציבורי גדול. לאחר שזכה בפרס הנובל לשלום ב-1999, הארגון "רופאים ללא גבולות" השתמש בכספי הזכייה כדי להשיק את יוזמת "תרופות למחלות מוזנחות", הידועה בראשי התיבות DNDi. מטרתה היא לייצר שיתופי פעולה בין אקדמיה, ממשלה ותעשייה כדי לפתח תרופות חדשות למחלות. הארגון אינו פועל למטרות רווח, ולכן הוא יכול להתמקד במחלות שחברות התרופות נוטות להתעלם מהן. אך יש לציין שרוב המימון מגיע מתרומות פרטיות, ולכן יש סימני שאלה לגבי יציבות היוזמה בעתיד.

נכון לעכשיו, הולך ומתברר שהמודל הזה יעיל להפליא. היוזמה השיגה אישור לשש תרופות חדשות למחלות טרופיות מוזנחות, ו-26 תרופות נוספות נמצאות בשלבי פיתוח. כל זה נעשה עם מימון של כ-300 מיליון דולר – סכום זעום לעומת 1.4 מיליארד הדולר שחברות התרופות הגדולות מוציאות מדי שנה על פיתוח של תרופה בודדת.

הארגון מפנה כעת את תשומת לבו לפיתוח תרופות חדשות למחלות נפוצות בעולם המפותח, ותחילה להפטיטיס C. כפי שציינתי, התרופות הקיימות להפטיטיס C הן יעילות אך יקרות להחריד. יוזמת DNDi עורכת ניסויים קליניים במלזיה ובתאילנד כדי לבחון טיפול זול הרבה יותר. וב-2015 החלה היוזמה לעבוד על תרופות חדשות לזיהומים העמידים לאנטיביוטיקה. רבים עוקבים מקרוב אחר פעילותו של הארגון כדי לבדוק אם אפשר להחיל את השיטות שלו על מחלות אחרות הנפוצות בעולם המפותח.

הביקורת העוסקת בהשפעת השוק על שירותי הבריאות אינה חדשה, אך היא נוטה להתמקד בפן הכלכלי בלבד – בעלויות ובהוצאות הגבוהות. תשומת לב מועטה מוקדשת לאופן שבו המסחור של שירותי הבריאות מעוות את אופיו של הטיפול הרפואי ומשפיע על היצע התרופות הקיים.

אם לא נבין כיצד השוק פועל נגדנו, כיצד נצליח לדרבן אותו לפעול למעננו?

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

קלייטון דלטון (Dalton) הוא רופא בבית החולים מסצ'וסטס ג'נרל בבוסטון. הוא למד רפואה באוניברסיטת קולומביה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: כמוסות. תצלום: Benjamin Harte, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קלייטון דלטון, AEON.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על כלכלת התרופות חולה

מתעלם כרגיל מחברות הביטוח (כדוגמת קופות החולים). המבטחים הגדולים מפסידים הרבה על תרופות יקרות ומפסידים הרבה פחות על טיפולים זולים כגון שינוי אורח חיים. הבעיה היא שלמטופלים רבים נוח ויתר לקחת תרופה מאשר לשנות אורח חיים.

שימו לב כמה משקיעות קופות החולים בארץ בשינוי אורח חיים של מטופליהם.