כל דור והשואה שלו

ממלחמת יום הכיפורים ועד ההתנתקות מעזה ב-2005, נשזרת השואה לתוך הסיפור הישראלי. משהו ממאן לזכור, משהו ממאן לשכוח
X זמן קריאה משוער: 35 דקות

טרם נערכו מחקרים מקיפים ופרטניים על נוכחות השואה בשיח שליווה כל אחת ממלחמות ישראל, מלבד חיבורו של משה צוקרמן, "שואה בחדר האטום",  על דימויי שואה בתקשורת הישראלית בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה. עדית זרטל, בספרה "האומה והמוות", טוענת כי, מיום הקמת המדינה [למעשה עוד קודם - ג"א], שואת יהודי אירופה ומיליוני מתיה הם כל-נוכחים בה בחיבור לאו-בר-התרה. בעקבות ז'יל מישלֶה היא מציינת תופעה מוכרת, ולפיה החיים מוציאים את המתים שוב ושוב מקבריהם ומעניקים להם חיים 'שניים' תוך מִשמוע מותם והענקת פשר חדש לחייהם, כזה שהם לא ידעוהו. וכדאי גם להדגיש, שממילא לא התבקשו להסכים לו.

משה צוקרמן, בחרושת הישראליות, בעקבות יורגן האברמאס ו-וולטר בנימין, עוסק במשמעות כפולה של היזכרות בשואה. מצד אחד היא משמרת את זכר הקורבנות ו"מצילה" אותם מכליה חוזרת, מצד שני "מנוצלים" הנספים לצרכי הסובייקט הזוכר לשם הגדרה עצמית, לאמור: "חִפצון הקורבן והכפפתו השיטתית לצרכי צידוקה של האידיאולוגיה הציונית". צוקרמן סבור כי זכירת הוויית חוסר אונים של קרבן השואה כ"מסקנה" ציונית, כ"לקח" אידיאולוגי של מדינת ישראל, היא בגידה בקורבנות. זהו ניסוח חריף ואולי לא הוגן, לפיו השואה היא קודם כול אינסטרומנטלית. ובפרפראזה שלי: מחוילת ומחללת. אנסה כאן להראות כי בסיפורה של מלחמת יום הכיפורים ממלאת תודעת השואה תפקיד מורכב יותר.

בספרי "1973 - הקרב על הזיכרון" ניסיתי, בין היתר, לפתוח דיון בממשק ייחודי שבין סיפור השואה וסיפורה של מלחמת יום הכיפורים, כפי שהם נטווים בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. במאמר זה אשתדל להדגים זיקה, צימוד ומִתאם בין סיפור השואה וסיפורה של מלחמת 73 בזיכרון הישראלי וזאת בשלושה מובנים עיקריים. האחד נוגע לדימויה של השואה כנקודת ייחוס ובתור "בנק" חד-סטרי של דימויי זוועה, מצוקה וסכנת כליון, בממד האישי ובממד הקולקטיבי. מוקד עניין שני מצוי בתופעה של עיכוב ניכר בייצור תגובה חברתית-תרבותית לאירוע וצורך בתקופת דגירה ממושכת. ממשק שלישי בין השואה ומלחמת יום הכיפורים הוא מעמד משותף, בלתי מעורער, בלי להשוות ממדים ולטעון לסימטריה, כמובן, כטראומה קולקטיבית.

נוכחות השואה בסיפור המלחמה שהתחוללה 28 שנים לאחר סיומה, היא כה ניכרת וכה חיונית לעיצובו והבנייתו, עד כי השמטתה יוצרת בו חלל בלתי נסבל, עד כדי עיוות. בהמשך ניווכח כי ייצוגי שואה לצד ציון תכוף של שמה המפורש הם חלק מהותי, בלתי נפרד בדימויה של מלחמת יום הכיפורים. תופעה זו בולטת במיוחד בסיפורת, בשירה, בספרי ילדים, בביוגרפיות של לוחמים ובמוספי זיכרון של העיתונים היומיים. לא מיותר לציין כי דימויי שואה מצויים בשפע בטקסטים שנתחברו סמוך לאחר המלחמה, אך נוכחותם אינה פוחתת בהכרח מקץ שנות דור וגם בחלוף ארבעים שנה.

הלאום זקוק לעבר, מיתוס ומסורת כדי לבסס ולהצדיק עצמו ולרשת מסגרות קודמות. זיכרון קיבוצי ממלא, ולו חלקית, את מקום הדת כ'מורשת' בחברה חילונית-אזרחית

בלי להקל ראש בחשיבות המגרש הפוליטי, נוכחות השואה בייצוגי המלחמה ודאי אינה תחומה בד' אמותיו. חרף מאמצי הפוליטיקה להפקיע את השואה לצרכיה, נותרו ממנה במרחב הזיכרון הקולקטיבי גם פיסות כאב וחרדה, שטרם שועבדו כליל לצרכים אידיאולוגיים. אנסה להראות כי קריאת עומק מגלה שרפרטואר הפונקציות של השואה בסיפורה של מלחמת יום הכיפורים מגוון מכפי שאפשר לשער מראש.

כשם שמלחמת ששת הימים מצטיירת בתודעה הישראלית כמו המשך או תיקון למלחמת תש"ח, כך מלחמת יום הכיפורים נתפסת כבת-חסות, מעין לווין, ירח מלאכותי, הסובב את ארץ השואה ולכוד עמה לנצח. בשוליים מתכתבת מלחמת יום הכיפורים גם עם מלחמת העולם השנייה בהיבטים נוספים שלה. כך, למשל, בספרו אבני דרך מנסה משה דיין להראות כי ממדי הלחימה ב-73', במסגרות נתונות של זמן ומרחב, עלו על אלה של 39'-45'.

וצמד טענות משלימות - ראשית, מבחינת השתייכות גילית, כפי שדור ראשון לכיפור מכיל רבים מבני הדור השני לשואה, כך דור שלישי לשואה מזוהה במידה רבה עם דור שני לכיפור, גם אם הסבתא נולדה במרקש או בבגדד ולא בלבוב, בוילנה או בפרנקפורט. שנית, כשם שהשואה מיטלטלת בין קוטב אוניברסאלי בנאלי של רוע, גזענות, טוטאליטריות ורצחנות המונית לבין בלעדיות חד-פעמית, בנוסח "פלנטה אחרת", של ישראל די-נור [קצטניק], כך מלחמת 73' מצטיירת כמאבק 'יהודי', חוליה בשרשרת של שנאה, אלימות והישרדות [בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו וגו'] מחד גיסא, וזוועה ככל הזוועות של המלחמות בעידן המודרני מאידך גיסא.

זירת ההתרחשות הרלוונטית לרשימה זו היא הזיכרון הקולקטיבי. אביו מולידו של הזיכרון הקולקטיבי כמושג חברתי-תרבותי, שאינו קיים מכוח עצמו, יש מאיין, אלא מובנה, הוא מוריס הלבוואקס [1945-1877]. נהרות של מלל הוקדשו למושג זה מראשית המאה ה-20 ואילך, ואף על פי כן נחיצותו, הגדרתו ופרשנותו בהחלט שנויות במחלוקת. כך, למשל, סבורה ורד ויניצקי-סרוסי כי מונח זה נהפך לקלישאה ואיבד לא מעט מתוקפו. ג'פרי אוליק מזהה בעיסוק בזיכרון קולקטיבי ובמזכרות פרטיות סממני טרנד תקופתי. נועה גדי ויגאל עילם כופרים בנחיצותו של המונח זכרון קיבוצי, שהסתנן אל מרכז התודעה וכוכבו זוהר ללא הצדקה עניינית. לגישתם, זכרון קולקטיבי אינו אלא כינוי חדש ומטעה למונח מושרש ומוכר: מיתוס.

מול גישות אלה מוצע כאן הסבר מחומש לנוכחות מוגברת של זכרון קולקטיבי בשיח הציבורי בימינו, שכל מרכיב בו יונק ממקור שונה: לאום, חילוניות, דמוקרטיה, מדיה ואופנה. הלאום זקוק לעבר, מיתוס ומסורת כדי לבסס ולהצדיק עצמו ולרשת מסגרות קודמות. זיכרון קיבוצי ממלא, ולו חלקית, את מקום הדת כ'מורשת' בחברה חילונית-אזרחית. דמוקרטיה נשענת, בין השאר, על מאמצי שכנוע המופעלים כלפי הציבור, ולסיפורי-עבר נועד תפקיד לא מבוטל ברטוריקה פוליטית; המדיה משמשת זירת התמודדות מרכזית בין זיכרונות קולקטיביים מתחרים ומרחיבה את מעגל המשתתפים בשיח. ולבסוף: ניכרת כיום אופנה סוחפת של התעסקות בעבר פרטי וציבורי ושימוש תדיר בו.

כל ניסיון לפרש את צמד המלים זכרון קולקטיבי מתוך עצמו טומן בחובו מכשולים. ראשית, יש לתת את הדעת לכך שמדובר במטאפורה דו-קומתית. גרם מדרגות ראשון: מפציעת גוף חמורה לחבלה נפשית; גרם מדרגות שני: מן היחיד אל הכלל. אחרי הכול, היזכרות נתפשת כתופעה פרטית לא קיבוצית. ציבור, ככזה, נטול זכרון משל עצמו. שנית, יש לברר מהו אותו יסוד 'שיתופי'' בזיכרון, נוכח הבדל המשמעות בין SHARED ו-COMMON. קושי שלישי נוגע ל'מיקום' אפשרי של הזיכרון הקולקטיבי: היכן הוא נמצא, בעצם: בקרב יחידי הקולקטיב או בטקסטים גלויים-משותפים, הממלאים פונקציה של 'נשאי זכרון', ואולי, מדובר, בכלל, בענן תודעה המרחף בכל מקום או בשום מקום.

כמו מערבל בטון מתפרנס הזיכרון הקולקטיבי משלל חומרי יסוד ובהם מיתוסים קדומים ועדכניים אידיאולוגיות, דת, טראומות, תשוקות, צרכים פוליטיים-חברתיים, אינטרסים קטנוניים וגם מחקר היסטורי. הוא אינו מתעניין באמת בעבר, אלא משתמש בו למען ההווה והעתיד. חשוב לציין כי תמונת עבר שמציע זיכרון קולקטיבי כרוכה בתהליכי כינון פרפטואליים, כמוצר דינמי, חי ונושם. זיכרון קולקטיבי הוא ייצור כלאיים טרנס-דיסציפלינרי המאתגר ומבקש להטביע בקרבו מורשת, מסורות, אמונות, תת-מודע-קולקטיבי, נרטיבים מתחרים ונוסטלגיה. בעקבות קַנסטיינר אפשר לתאר את זירת הזיכרון הקיבוצי במושגי שוק, דהיינו: ייצור, שיווק, תחבול וצריכה של זכרון כמוצר תרבותי, נוכח מכלול אינטרסים וצרכים של ספקים ולקוחות.
זיכרון קולקטיבי מחקה את הזיכרון הפרטי בכל הנוגע למנגנוני מיון, אחסון, תִעדוף, דחיקה, הכחשה, החייאה, שכתוב וכפייה או שידול של העבר לטובת ההווה, ונבדל ממנו, בין השאר, בהיעדר כפיפות לכללי הביולוגיה, במראית עין של כפיפות לראיות, בציניות, כוחניות ותחכום אף על פי שגם הוא אינו חף מטפלול גלוי או תת-מודע.

על רקע פרשנויות שונות אימצתי לי לצרכי מאמר זה הגדרה של זכרון קולקטיבי, כלהלן: תודעה חיה של עבר משותף, מומצאת ע"י חברה או עבורה במסגרת השיח הציבורי, מוטמעת בקרבה, זוכה לתמיכה והזדהות ומייצרת תחושת השתייכות, או שגורם בעל השפעה מעוניין, להפוך אותה לנחלת הרבים ומפעיל לשם כך אמצעי שכנוע. תודעת עבר כאמור יונקת ממגוון מקורות, ובהם היסטוריוגרפיה, אמונה, מיתוס, אידיאולוגיה, מוצרי-תרבות ואינטרסים, היא משמשת להבניית זהות ומשרתת מוקדי כוח בחברה בחיזוק עמדות או הצדקתן, גיוס תמיכה וקידום רעיונות פוליטיים וחברתיים.

מלחמת יום הכיפורים פרצה ב-6 באוקטובר 1973, שבת בצהריים, חמש דקות לפני השעה שתיים. היא נמשכה עד שעות הבוקר המוקדמות של ה-25 בחודש. בסופה נמצאו כל הצדדים המעורבים תשושים ומדממים. בסיני צה"ל נאחז בכברת ארץ ממערב לתעלת סואץ ואילו צבא מצרים התחפר מנגד לאורך הגדה המזרחית של נתיב המים. בגולן נהדף הצבא הסורי מעבר לקו-הסגול וכוחות צה"ל השתלטו על "המובלעת" מעברו השני. 2,693 ישראלים נפלו במערכה ושבעה עשר נותרו נעדרים; 15,300 חיילי מצרים וסוריה קיפחו אף הם את חייהם. מלחמת יום הכיפורים מצטיירת כ"מלחמה רעה", ושאלות רבות נותרו פתוחות בעקבותיה, ובהן: מהי התוצאה הנתפסת שלה ניצחון, כישלון או תיקו? איך לבאר את הזיקה שבין מלחמת 67', מלחמת 73', המהפך של 77' והשלום של 79'? האם נחשבת המלחמה אירוע מכונן בחברה הישראלית או רק מהמורה? מדוע ננטשו שמות החיבה של המלחמה: "המחדל ו"רעידת אדמה" לטובת "הטראומה"?

אפילו פרויקט 'ההתנתקות' מחבל עזה ב-2005, לוּוה בניסיון מטעם מנהיגות התושבים באיזור וקברניטי הציונות הדתית-לאומית לנפק לאירוע טרמינולוגיה של שואה

כעת, מצוידים בשפה משותפת, נצא לדרך, וקודם כול, הסתייגות. מלחמת יום כיפור אינה מופע חד-פעמי של השואה במחזור מלחמות ישראל. נזכרה פה כבר מלחמת המפרץ הראשונה [1991], שבה, כמו בסיבוב שני בעקבותיה [2003], ניכרה בציבור חרדה של ממש מפני שימוש נשק השמדה המוני.
כך, בייצוגי מלחמת ששת הימים ומלחמת לבנון הראשונה לא נפקד מקומה של השואה. לגבי 67' לא מדובר במלחמה עצמה אלא ב"המתנה" שקדמה לה [פרק זמן של שלושה שבועות], שבמהלכה גרמו איומי "טבח, הרס ושמד" מהצד הערבי, בלשונו של חיים הרצוג להצפה מחדש של "אימי השואה הנאצית" בקרב הציבור בארץ. שליט מצרים, נאצר, תפס בהקשר זה את המשבצת של היטלר. לחיזוק הקשר עם השואה תרמה, מן הסתם גם הצהרתו האלמותית של אבא אבן [מ-1969] - "יונה צחורה" בפוליטיקה הישראלית שבין המלחמות - לגבי "גבולות אושוויץ."

בלהט חווית ההתגשמות של חלום ארץ ישראל השלמה ותיקון "הבכייה לדורות", לאחר מלחמת ששת הימים, כתב יצחק טבנקין, מנהיג אחדות-העבודה -
הגבולות שהיו לפני ה-5 ביוני הביאו לנו שואה ושואה זו סכנתה חמורה משואת הנאצים. כי אחרי השואה ההיא עוד נשארו יהודים שהיה בכוחם לבנות מחדש את העם ולהקים את המדינה. ואילו עתה, לו חלילה הושמדה המדינה היהודית, לא היתה תקומה לעם ישראל. לו הובסנו במלחמה היינו מושמדים כיחידים וכעם... בכך המשכנו במלחמתנו זו את מלחמתם של לוחמי הגטאות."

הנה אם כן: גם שואה, גם גבורה, לתפארת מדינת ישראל. את זוועות מלחמת העולם השנייה מגייס מנחם בגין ב-82' לטובת המאמץ המלחמתי בלבנון, למרות שהזיקה די רופפת, נטולת תשתית חרדתית מוצקה, ותכליתה, כנראה, ביסוס דמוניזציה של אש"פ ומנהיגו ערפאת כ'חיה דו-רגלית'. בכינוס שרים בביתו ב-5 ביוני 82' הצהיר בגין כי האלטרנטיבה למבצע הצבאי היא אושוויץ. לא פחות, לא יותר. אפילו פרויקט 'ההתנתקות' מחבל עזה ב-2005, לוּוה בניסיון מטעם מנהיגות התושבים באיזור וקברניטי הציונות הדתית-לאומית לנפק לאירוע טרמינולוגיה של שואה.

מנחם בגין נואם בהפגנה נגד הסכם השילומים, 1952

מנחם בגין נואם בהפגנה נגד הסכם השילומים, 1952

אחד ממאפייני הקשר המיוחד שנטווה בין נרטיב השואה וזה של מלחמת יום הכיפורים, הוא חילופי דורות. לטקסטים שנזכרו לעיל ואחרים לגבי 67' ו- 82' - אחראים אנשים שהשואה ייצרה עבורם חוויה דורית ולעתים אפילו פרטית. והנה, חלק הארי של המטאפורות מ"שם", בייצוגים מוקדמים ומאוחרים של מלחמת 73' מגיע ממחוזות שיח של בני דור שני ושלישי לשואה. עולם האסוציאציות שאוב אפוא, במידה רבה, ממעמקי הזיכרון הקיבוצי אך גם מועתק מסיסמאותיו, שלעתים הן מצטיירות כחלולות.

למושג דור יש, כידוע, תוקף ונוכחות בולטת בנרטיב הישראלי. דור המייסדים. דור השואה. דור תש"ח. דור מדבר. דור אספרסו. דור פרחים. דור קברים. דור שני לשואה. דור שלישי לשואה. דור שני לכיפור. דור חורבן. דור גאולה. דור נחמה. הרמטכ"ל אלעזר הצהיר באביב 73': "הדור הזה של 73' עולה על הדור של 67', שעלה על הדור של 58' [צ.ל. 56'], שעלה על הדור של 48'. [חד-גדיא, חד-גדיא] הדור הזה הוא דור לוחמים שאתם עוד אחרי המלחמה, הרבה זמן, תכתבו את האגדות שלהם."

השואה 'זמינה' למלחמת 73' בחלק ניכר מזירות השיח, לא כולן. כדי לא להפגין רגשות, כדי לא לזרות בהלה בדיעבד כדי לשמור על קור-רוח וענייניות ואולי גם טעמים נוספים, נעדרת השואה מספרי לימוד, ביוגרפיות של גנרלים ואלבומים תקופתיים. גולדה מאיר כותבת באוטוביוגרפיה שלה מ-75', שהמלחמה נתפסת בעיניה בתור "הדבר הקרוב לשואה". חצי יובל שנים מאוחר יותר אריה שגב, בספרו, שוזר את קורותיו כחייל מילואים במוצב "אורקל" בצפון התעלה ובשבי המצרי עם תמונות וזיכרונות שואה. חוויותיו האישיות נקטעות באמצעות חזיונות מהגטו וממחנות ריכוז. "המלחמה הפרטית" אליה התגלגל שגב, בתחושה ש"זה רק עניין של זמן עד שהמצרים יכבשו אותנו", נכרכת בעיניו, לפחות בדיעבד, בזיכרון השואה [אין לדעת אם הדימוי מאוחר או שנולד ב'זמן אמת' - ג"א]. באחד מרגעי השיא, בשלב של השלמה עם המוות, קוטע שגב את רצף העלילה, באמצעות סיפורו של אסיר מס' זרוע B8866, שסופח לקבוצת עבודה וממתין לתורו להישלח לבירקנאו עם כל אלו שאינם מסוגלים יותר לעמוד על רגליהם. בחזרה לאוקטובר 73', שגב מדווח על החלטות תחת אש בתנאי לחץ ונזכר ב"דוגמאות למכביר" מתקופת השואה. הכותב מוסיף באותו הקשר: "להבדיל אלפי הבדלות". זו עדות חשובה מפי אדם שחווה אירועים מזעזעים בלחימה ובשבי, ואף על פי כן מקפיד לשמור על פרופורציה ונמנע מ"לחלל" את זכר השואה בהקבלה בלתי ראויה. מעניינת לא פחות העובדה שהמחבר, אריה שגב, הוא, בעצם, אנדרי-סלומון שריקי, שהגיע לארץ, כילד, ממרוקו, במסגרת עליית הנוער, ו"היכרותו" עם השואה יונקת מסיפורי חמיו וחברים אחרים בקיבוץ וכן מן הים הגדול של הזיכרון הקולקטיבי.

השואה מסתפחת לסיפורה של מלחמת יום כיפור ותומכת בו בדרכים שונות, חלקן חשופות, מפורשות, מתוכננות, ואילו אחרות סמויות, סמליות, אפילו אקראיות. בימי מבחן, רומן נעורים, משתמשת המחברת אירנה ליבמן, בעצמה ניצולת שואה, ב'לקח' הציוני של השואה באורח גלוי לחלוטין. גיבורי המחזה: הבת, מירי, הבן, בועז, האב מגויס, האם אחות בבית חולים, סבא שאיבד בשואה משפחה קודמת, שכנה מזרחית, גב' שרעבי ובנה הצנחן, הרצל וחיל בודד מאנגליה המשרת בגולני.

לקראת שיא אקסטאטי ברומן, השואה תופסת פיקוד ומשתלטת על הסיפור. לאם נודע כי ארז, אח-למחצה, מנותק קשר, נפצע קשה ואושפז בבית חולים. ארז מת מפצעיו, ומירי מספרת על האסון לדב גולדברג, אדם מבוגר, פליט שואה, שותפהּ לסיור כתובות יומי בשירות סניף הדואר המקומי. עוד קודם נחתה בבית גלויה מהחזית, שבה הודיע האב: "אנחנו חזקים ומאמינים בצדקת דרכנו. המלחמה הזו היא מלחמתו של עם ישראל על קיומו... ואנו צועדים אט-אט אך בבִטחה לקראת הניצחון". על רקע זה משמיע דב באוזני מירי מונולוג ושמא אריה אופראית לשמע הבשורה המרה, שראשיתו: "אני משתתף בצערכם הגדול, מירי, אבל..." והמשכו כהאי-לישנא:

ארז, דודך, הוא אחד החיילים שלנו ששילם בחייו את מחיר המלחמה הזאת. אבל אל לנו לשכוח, שהמלחמה הזאת היא מלחמה על קיום מדינתנו וקיומנו אנו. ארז נתן את חייו הצעירים למעננו, למען תתקיים מדינת היהודים היחידה בעולם. בתקופת השואה הושמדו ששה מיליון אחינו. הם מתו ללא שום משמעות, מתו כי היו יהודים וקם עליהם צורר שהחליט למחוק את עם ישראל מעל פני האדמה. והיהודים אז מחוסרי הגנה, ידיהם ריקות ואין איש מוכן לבוא לעזרתם. את שמו של ארז נזכור לנצח נצחים. הוא יהיה חקוק על מצבתו בחלקה הצבאית שבבית העלמין ועל לוחות זכרון. מותו ייתן לנו חיים. מה נתן לעמנו מות ילדיי הרכים דוד'ל וחנה'לה ואמם הצעירה, אהובי נפשי?

נרטיב-על יהודי-ציוני מזנק לתוך הטקסט והציונות נחזית כפריה המוצדק של השואה. עשן מתקתק הופך לפרי עסיסי. נחמה מתוקה, נוטפת. משאיות תמורת דם; ציונות תמורת שואה.

בספר המחדל, תיעוד ספרותי-עיתונאי חלוצי [74'] של המלחמה, מטפלת כתבת הפתיחה באירועי היממה הראשונה בשתי הגזרות והיא נושאת את השם המפורש: "צילה של שואה". מפקד אוגדת סיני, אלברט מנדלר, פונה ברשת קשר אל המִפקדה הממונה: "אם לא תשלחו לי אוויר [הגזרות] הדרומית והמרכזית יפלו", והתשובה מלמעלה: "נבדוק. תודה. להתראות". כך, בסיני. ובצפון: ראשי חץ של ההסתערות הסורית בדרום הרמה מגיעים לאזורי נפח ו-אל-על, מעל עין-גב. ממול לא ניצב "כוח צבאי ישראלי בעל משמעות שבכוחו לעצור את התקדמותם, למנוע מהם תנועת מלקחיים משני צידי הכנרת לכיוון טבריה ומשם לעמק הירדן בואכה בית שאן... גשרים הוכנו לפיצוץ. טרקטורים ודחפורים הוזעקו לחפירות מגן.

גולדה מאיר בזמן מלחמת יום הכיפורים ב-1973. צילום: ספריית הקונגרס

גולדה מאיר בזמן מלחמת יום הכיפורים ב-1973. צילום: ספריית הקונגרס

בעמק בית שאן נערכו תכניות חפוזות לפוצץ את בריכות הדגים כדי להציף את השדות ולעצור את התקדמות הטנקים הסורים לכיוון עמק יזרעאל וחיפה". זו תמצית האפוקליפסה שבעטיה נכתב בלי שהיד רעדה -
ביום א', ה-7 באוקטובר 1973, ריחף צילה של שואה על מדינת ישראל. בפרק 10, "רעידת אדמה, 1973", בסדרת הטלוויזיה תקומה מצייר שר הבריאות, ויקטור שם- טוב, את האווירה בחדר הישיבות הדחוס של הממשלה, בקריה בתל-אביב, שעה קלה לפני שצופרי האזעקה קרעו את דממת יום כיפור. מלבד חברי המטבח של גולדה לאיש אין מושג מה קורה. ראש הממשלה דיווחה כי צפויה מלחמה תוך שעות ספורות. דממה בחדר ועשן סיגריה של הגב' מאיר מסתלסל אל התקרה. שם-טוב ב-1998, חנוט בחליפת כומר שחורה, מדמה את חבריו השרים, כאילו כל אחד מהם יושב בתא זכוכית. בשיח הישראלי זהו ייצוג מובהק של אשם, גם בלי לציין את השם אייכמן, לא רק זוועה, לא רק ניתוק. צפייה חוזרת בסצנה מצביעה על כך שהמרואיין לא הכין מראש את דבריו, והטקסט מתפוצץ בקרביו כמו מטען ממולכד, שהזיכרון הקולקטיבי טמן בחשאי.

עלילת ספרה של יהודית הנדל, הר הטועים, מתרחשת ברובה בבית הקברות הצבאי בקריית- שאול, בחלקת יום הכיפורים. שתי גיבורות ברומן מופת זה, שתי אמהות שכולות, אמירה ומאירה, שאולי הן אחת. מאירה ממשיכה לשחק עם כפתורי חולצתה שנפתחה, בעוד אריאל, בעלה, מתעסק בהקלטת סרט טלוויזיה על ועידת ואנזה. מה הוא צריך את ועידת ואנזה, שואלת מאירה את עצמה, ואריאל פולט לעברה: "אני חושב שניסע [אל הר הטועים אל הבן שאיננו]". במקום אחר כותבת הנדל על אוד מוצל מאש: "דודה פסיה שֶכָּבְתָה מבחוץ, אך עדיין בוערת מבפנים".

לצד מעיין השואה שואבת הנדל השראה מטקסטים מקראיים, והטקסט שלה מייצג בעניין זה תופעה כללית. בכפיפה אחת מופיעים ייצוגי שואה ודימויים מן המיתולוגיה היהודית: עקדה, תיבת נוח והר אררט, יוסף שננטש בבור, יונה בבטן הלוויתן, חזון המרכבה של יחזקאל, אליהו נוסק לרקיע ועוד. זו אינה יד המקרה. דומה כי במצבי פוסט טראומה קולקטיבית, כמו באסון פרטי, משתוקקת הנפש להיאחז במשהו גדול יותר בתור סרגל מטפורי, קו-אפס וגם משענת. חיבור לנשגב, גם כשהוא קטסטרופה, מקטין את הבדידות, מוליד נחמת רבים ואורג את היחיד לתוך רקמה קולקטיבית שלפעמים היא אלוהית ולפעמים אדמה מוצקה.

בסיומו של סרט הטלוויזיה כאילו לא היתה מלחמה משוטט עדר עזים שחורות על צלע גבעה. ברקע נשמע סיפור נואש ומזעזע מפיו של סרן שמעון ['כושי'] מליח, קצין מסופח בגדוד 890, על חלקו בקרב "החווה הסינית", והצופה רשאי, לא חייב, להתמסר לאסוציאציה של "כצאן לטבח". ובאותו הקשר: עורך מוכשר או כתב נבון העניק לכתבה על גדוד השריון 184 בחטיבה 14, שפורסמה בעיתון מעריב לרגל 30 שנה למלחמה את הכותרת: "שארית הפליטה". בטקס נכתב, בין השאר: "ניצולי גדוד 184 שאיבדו 80 מחבריהם במלחמת יום כיפור, מרגישים כמו הורים ששתקו אחרי השואה". הנה כי כן, טראומה מאוחרת מקימה לתחייה את קודמתה תוך שימוש בה.
אורית שחם-גובר, בספרה איפה היית בשישה באוקטובר? עוסקת בגורלו של הבעל-הנעדר וכמו בלי משים נוקטת בצמד-המלים "נראה לאחרונה". אולי ישנם בין הקוראים כאלה שייזכרו בטרמינולוגיה של "המדור לחיפוש קרובים" ששודר ברדיו בשנות ה-50 וה-60 במאה הקודמת, כמנגנון לאיתור פליטי שואה. הגר, גיבורת הרומן, שבעלה נהרג בחזית סיני, אוספת עדויות "מרשיעות" על המלחמה בשאיפה "להבין" אותה. זו אינה סוגיה תיאורטית עבורה, אלא עניין קיומי. הגר זקוקה נואשות לנרטיב גואל, ואת הצורך הזה ניתן לראות כמטאפורה לחברה הישראלית. בחדר שכור אצל מר זיגלבוים [אב שכול מ-73', ניצולי שואה] מקימה הגר ארכיון פרטי של חומרי תיעוד "גנובים" מן המלחמה. המאגר, "קודש הקודשים" בפיה, כולל אוצר סרטים משוכפל מרשות השידור, מפות, מסמכים, הקלטות תעבורת קשר מהתעלה ומחקרים שניטלו בלי היתר מארכיון צה"ל.

ציר נוסף ברומן של שחם-גובר הוא הייצוג הדורי במובן של שכבת גיל נכחדת. מחמת עוצמת האירוע וטוטאליות שלו, מוצגת מלחמת 73 בתור "השואה של הדור שלנו", ופגיעתה מסתמנת כמכת בכורות: "פחות או יותר כל מי שאני מכירה – נהרג [...] הבן של הגולדברגים ממול נהרג בגולן, נהרג גם יוסי הבן של השכנה [...] באחד המעוזים בסיני. אח של דבורה נהרג בחרמון". שמות זורמים מכל עבר, מהשכונה, מהקיבוץ, מהמחזור, מהתנועה. בן של, בעל של, אח של. חבר של.

לצד ימי מבחן [לעיל] אני מבקש להקדיש עוד כמה מילים לסוגת ספרי הילדים, נוכח מעמד בכורה שמוקנה להם, לפעמים, כמפגש ראשון עם הזיכרון הקולקטיבי [ככול שנותר מרחב מחיה לטקסט מודפס בעידן האימפריאליזם הטלוויזיוני והאינטרנטי].
בספרה של גאולה קדם, המכתב שלא הגיע, מספרת אחת, רבקה, כי בנה, יעקב, נולד במחנה ריכוז, בעלה "הובל בכוח אל המשרפות" ושניים מילדיה גוועו ברעב. רבקה ויעקב הם אם ואב קדמונים, וגם ייצוגי-על של גורל יהודי אומלל, שאין מפלט מפניו, אך סופו הפי-אנד, כצפוי באגדות ילדים. ועוד, בנוגע לשואה, נזכיר את מוטיב התחבולה: זיוף מכתבים אל האם החרדה, בשמו של הבן הנעדר - מהלך מקביל לזיוף המציאות של רוברטו בניני בסרט החיים יפים, אלא שכאן יעד התרמית הוא דווקא הורה, אדם בוגר ולא צאצא עול ימים. עם זאת, הכוונה בסך הכל זהה: לרכך, להקל, לדחות ולבודד את הקרבן הראשי או המשני מתחושת סכנה.

לא רק סוכני תרבות טורחים לשתול מכמונות זכרון מהשואה בטקסטים שלהם. גם 'המציאות' העיוורת נוהגת כך, לעתים, בלי תכנון מראש

תרצה אתר, במחזור שירי ילדים, מלחמה זה דבר בוכה, מספרת על סבתא גיבורה, שהיא מ"שם" וכבר עברה הרבה מלחמות. השואה היא חוויה מכוננת לגביה. סבתא מנוסה ומתורגלת. זו גזירת גורל: סיפור יהודי שאין לו סוף. מי שמכין ילקוט מראש הוא יהודי מאוים, שבכל רגע נתון, גם באישון לילה עשוי להידרש מחדש למקל נדודים. הילדה הקטנה מנסה להסביר לסבתא את ההבדל שבין שם לכאן, בין גולה לבין מולדת: "סבתא, בארץ זה אחרת". באמת אחרת, עשוי הקורא הצעיר לשאול את עצמו, ולהרהר בשאלה אם ישראל היא אכן מקלט בטוח או מזוין, תרתי משמע.

במנגנון כמעט פאבלובי מזמן הבונקר בתל סאקי אל התודעה את הבונקר ברחוב מילא 18 בגטו ורשה. תגובות דומות ניתן למצוא לא אחת גם בחוויות לוחמים ממעוזי תעלת סואץ כמו גם בייצוגים ספרותיים של נפילת קו בר-לב. ואולם, סיפור תל-סאקי, בעקבות ספרו של מנחם אנסבכר, רסיס ממגש הכסף, זכה למעמד מוביל באפוס המלחמה, בכלל, ובהתייחס לנוכחותם של השואה וקורבנותיה, במיוחד. אל התל נשלח סגן מנחם אנסבכר מגדוד 50 יחד עם חמישה לוחמים, למטרת תצפית ודיווח. בשעות החשיכה התקבצו במקום גם לוחמי שריון שהטנקים שלהם נפגעו בקרבות. ניסיונות לחבור אל התל לא צלחו ובמהלכם נפלו לוחמים רבים, עמיתיו ופקודיו של אנסבכר.

למחרת הסורים השתלטו על התל ועשו בו כבשלהם, כשבתוך בונקר צר מידות נחבאו 28 חיילים, מהם פצועים. בכל אחד מפתחי הבונקר ניצב חייל עם רימון שנצרתו שלופה. לא ליפול בשבי. חייל שהתנדב לחלץ תחמושת מטנק נטוש, מוטי אביעם, נפגע מאש כוחותינו, לוחם אחר, יצחק נגרקר, נשלח החוצה לומר לאויב כי לא נותר חי איש זולתו. והשיא: שייקה, צנחן פצוע, זועק מכאבים. הסורים עלולים לשמוע את הקולות ואז יבולע לכולם. אנסבכר מורה לאביטל לחנוק את שייקה, אך זה התחכם וכתב על ניר סיגריות: "אין מים, הסורים בחוץ, שתוק". שייקה נאלם. דרמה זו מתכתבת עם אינספור סצנות שואה וגם עם הטרגדיה של משפחת הרן בנהרייה [1979].

רסיס ממגש הכסף נכתב תוך כדי פגישות של המחבר עם תרפיסטית מטעם משרד הביטחון, ומתעד את מהלכן ואת תגובותיו. בהקדמה לספר מטיח אנסבכר כתב אישום היסטורי-תרבותי בחברה הישראלית. הוא צולל למצולות התת-מודע הקולקטיבי ודולה ממעמקים מקבץ מובחר של רמחים ומגנים מארסנל המיתולוגיה והאידיאולוגיה הציונית:

קח את כל המיתוסים שאתה מכיר. קח את מצדה ואת השואה, קח את טרומפלדור, קח את גטו ורשה, דגניה, דוד וגולית, את אליפלט, את אחי הצעיר יהודה, ערבב עם תופי אוזניים מתפוצצים, זעקות וחרחורים ולחישות, דאגה קצרה ורשע סמיך, את אלוהים, את השטן ואת איוב...טחן היטב במיקסר והנח לתפוח עשרים ושש שנים. זהו. לפזר על כמה משפחות ולהגיש רותח.

רסיס ממגש הכסף מדגים היטב מוטיב משותף בתגובה הפרטית לחוויית השואה ובעקבות מלחמת יום הכיפורים. אני מתכוון לשתיקה. לא מדברים על זה, הס מלהזכיר, פצע טרי לעד, לא לנגוע, אסור לדרוך על הדשא שבין הקברים. כמו השואה גם מלחמת יום הכיפורים הרגה לרבים את שמחת החיים אנסבכר: "אני פשוט לא יודע איך לשמוח". אלה הם האב השותק, הבן המסתגר, הבעל הדומם, החבר שאינו מתקשר. "אני לא מבקר אצל המשפחות ולא עולה לקברים [...] גם עם אלה שנשארו בחיים אני לא מדבר על הנושאים האלה."

בסרט כיפור מספר קלאוזנר לויינרוב [בן דמותו של היוצר, עמוס גיתאי] על ילדותו בבלגיה. אמו של קלאוזנר נמלטה מפולין לבלגיה, כשתינוק בזרועותיה. לפני שנתפשה ונשלחה למחנה ריכוז, היא הפקידה את הפעוט אצל משפחה מקומית, שאימצה אותו כבן. האם שבה מן התופת, אך הבן אינו מזהה אותה וממאן לחזור אליה. מה קרה לאחר מכן, שואל ויינרוב, ונענה: היא מתה כעבור שנה וחצי משברון לב.

גיבוריו של תיאום כוונות, ספרו של חיים סבתו, הם זוג רעים מירושלים, בוגרי ישיבת הסדר, אנשי מילואים בשריון. יואל הוא ממוצא מזרחי ודוד בן יחיד לניצולי שואה ממזרח אירופה. הצנחן ציון מליחי נפצע קשה בקרב החווה הסינית. בכתבה על דר' אפרים סנה, מפקד הפח"ח מוקדש לו קטע:

חיוור כסיד, עם ורידים שקועים שכמעט לא ניתן להחדיר דרכם עירוי, שכב מליחי באלונקה, בתוך שלולית דם גדולה. נוזלים ואנטיביוטיקה הם המעט שניתן היה להגיש למליחי, שפנה אל סנה: אני אחיה? והרופא נאלץ להשיבו: בטח שתחייה. סנה מעיד על עצמו שלא נשמע אמין במיוחד, ותגובתו של מליחי, על סף איבוד הכרה, לא אחרה לבוא: שמע ישראל. במרחק ח"י שנים נזכר סנה: זה היה מצב מעט סוריאליסטי. שאלה כמו שהוא שאל אותי שמעתי רק בסרטים. שמע ישראל כזה שמעתי רק בסיפורים מן השואה, ופתאום זה קורה סביבי, ואני הרופא והכול בידי. מליחי ניצל.

קובי, בנם של יוסקה ורוחמה רבינוביץ, נולד בנען ונמנה עם מייסדי מרום הגולן. בשיח לוחמים שנולד בעקבות מלחמת ששת הימים, סיפר קובי:

שנאתי רק שני דברים. את החבר'ה שהתנהגו כמו חיות ואת נאצר...כל הזמן עמדה בפני השואה. הרגו, אותנו, השמידו אותנו... היו מראות שהזכירו לי דברים שראיתי בתמונות [...] אתה רואה ערמה של גוויות ומתוכן מזדקרת יד.

דווקא חללי אויב, מתים מצריים בהמוניהם, החיו בו את השואה. האב, יוסקה מתייחס באותה שיחת נפש לאפשרות שאחד מבניו ייהרג במערכה:

לו בא עלי אסון – זה היה יותר קשה [...] בהגיון ניסיתי לחשוב איך ומה יהיה כשיגידו לי. רוחמה היתה יותר מוכנה לזה. היתה הזדהות גדולה עם המלחמה.

הבשורה המרה התעכבה שש שנים וחצי. קובי נהרג ב-73' בקרב לכיתור הארמיה השלישית. בין מנחמיו של יוסקה רבינוביץ היה אנטק צוקרמן, בעלה של צביה לובטקין, ממנהיגי המרד בגטו וורשה וממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות והמוזיאון. יוסקה הכיר את אנטק כששימש שליח התנועה בבירת פולין לפני מלחמת העולם השנייה. במהלך ביקורי הניחומים שכנע יוסקה את אנטק לתעד את סיפורו האישי וכך נולדה הביוגרפיה שבע השנים ההן. הנה כי כן, הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, כאן, חילצה מצוקרמן את חוויותיו האישיות מן הטראומה ההיא, שם. חול המדבר ורגבי נען שאבו אליהם את זכרונותיו של צוקרמן מסמטאות גטו ורשה. חוק הכלים השלובים. אפילוג: רוני צוקרמן, נכדתם של צביה ואנטק, היא טייסת הקרב הראשונה של ישראל.

כאן, חשוב לציין כי לא רק סוכני תרבות טורחים לשתול מכמונות זכרון מהשואה בטקסטים שלהם. גם 'המציאות' העיוורת נוהגת כך, לעתים, בלי תכנון מראש. כך, למשל, זכורה היטב תמונת השבויים הישראלים השבים ארצה במטוס של הצלב האדום ולגופם פיז'מות פסים, כמו אלו ששימשו את עצירי מחנות הריכוז.
בלי יומרה למדוד, לכמת או לתעדף ניתן לומר כי בסיפורה של מלחמת יום הכיפורים ממלאת השואה עשר פונקציות שונות.

1. הגורל היהודי מתאפיין בחרדה וסבל שאין מפלט מפניהם, כמו קללת נצח או אסון טבע. להב-רדלמסר, בתמונת מחזור, מדגים את החוויה במעברים חדים בין הזוועה 'כאן' והסיוט 'שם'. מסר זהה מוטבע גם בהר הטועים. זוג נשים משוחחות בשביל סמוך בבית הקברות "ואחת אמרה: בבוקרסט, כשהיה תינוק, לקחו את האמא לאושוויץ וגידלה אותו אחותה שלא היה לה בד לחיתולים, והיה בית חולים ליד, והיא היתה יורדת לחדר המתים, קורעת את התכריכים והופכת אותם לחיתולים. מה יש לדבר. מה יש לדבר?"

2. חוויה דורית ועל-דורית. כל דור והשואה שלו - "השישה באוקטובר הוא השואה של הדור שלנו". בד בבד יש לומר כי ההיקוות המחודשת של חווית השואה במלחמה היא בעצם תלת-דורית. קברניטיה וסביה וסבתותיה ורבים מבין הוריה וכותביה הם בני דור ראשון לשואה ואילו חלק ניכר מלוחמיה הם בני דור שני ושלישי, כולל דור שני משופר, בוגרי משפט אייכמן. ראש הממשלה, מאיר השתייכה, בעצם, לדור של טרום-שואה, ורוביק רוזנטל בחדשות [1993] מציין את פרעות 1903 כחוויה מכוננת עבורה ["היה חשוב לה שפרעות קישנייב לא יחזרו"].

3. סכנה קיומית. הביטוי המיוחס למשה דיין בדבר "חורבן הבית השלישי" נתפש כיום כמייצג נאמן של החשש מפני כליה. בגרסה אנגלית לספרו מדווח הרצוג על שיחה בין שר הביטחון וראש הממשלה שהתקיימה ב-7 לאוקטובר ונאמר שם, בין השאר: "גולדה, טעיתי בכל. אנו עומדים בפני שואה. נצטרך לסגת מהגולן ומסיני ולהיערך לקרב האחרון."

4. מעגל המוות. טקסים לא מעטים עוסקים בכוליותו של המוות כמגפה, כמו מכת בכורות, כמו שואה, אבדן מחזור, הבן נפל, הבעל נפל, הארוס נפל, האב נפל, האח נפל, בן הדוד נפל, השכן נפל, חבר כתה נפל, בן משק נפל. חניך בצופים נפל. אין כמעט שכונה, או קיבוץ או פלוגה שלא נדרשו להשתתף בטקס העלאת קורבנות.

5. מדד לעוצמת הזוועה. השואה משמשת אמת מידה לקטסטרופה, שאפשר להידמות לה אך לעולם לא להגיע. רוביק רוזנטל סבור כי בניגוד לשואה מלחמת 73' נתפשת כאירוע טרגי-מכונן רק בקרב קהילה מוגבלת, על בסיס קרבה משפחתית. ואולם, בד בבד הוא מציע לקוראיו תיאור אפוקליפטי-שואתי של מלחמת יום הכיפורים: "הימים הראשונים של המלחמה היו הדמיה של חורבן. אלפי בחורים נשרפו, נורו בקרבות פנים-אל-פנים ומן המארב, נשבו, עונו. מוצבים שלמים נמחקו."

6. להיות מושמד או למות בקרב, זה כל ההבדל. ספרי ילדים מדגישים מוטיב זה של גאווה למות "כמו גבר", עם נשק ביד, ישראלי זקוף קומה כניגוד ליהודי הנרדף המובל אל בור המוות בפונאר, נדחס לתא הגזים בטרבלינקה או גווע לאיטו מרעב, קור וטיפוס בטרזיינשטט. דם יהודי אינו נשפך לשווא.

7. הצבעת אמון בציונות. מלחמת יום כיפור מיישמת לכאורה את לקח השואה: רק החזק מנצח ושורד. במובן זה משמשת השואה תמרור אזהרה מפני הישנותה. פשרנות היא אפוא גילוי פחדני של חולשה; ותרנות היא נטילת סיכון בלתי אחראית ["מינכן"]; ומורך לב הוא זילות הקורבנות, שבמותם ציוו לנו גם את החיים וגם את המלחמות, בלי שבכלל נשאלו בעניין זה.

8. הצבעת אי-אמון בציונות. מלחמת יום כיפור ממחישה גם טענה הפוכה: אפילו במדינה יהודית-ריבונית עלול להתחולל אסון רב-ממדים המעמיד בספק את המשך הקיום היהודי כקולקטיב חי וצומח. אלטנוילנד מתנגשת בקרחון ועלולה לרדת למצולות.

9. החייאת השואה וקורבנותיה. סיפורה של מלחמת יום הכיפורים מנשים את תודעת השואה ומחזיר להכרה את נשמותיה. הוא מניח את השואה מחדש על סדר היום, מזרים דם חדש בעורקיה וכמו מפיח רוח חיים במתיה. ואולם, השואה בסיפורה של המלחמה לובשת פני יאנוס. מכאן, תופעה ייחודית, Sui generis, מקרה על-טבעי חד-פעמי, מקום אחר, ממלכת רשע שהתכסתה לעד במי האוקיינוס. מכאן, אירוע מנורמל ומטובען שעשוי שעלול לשוב ואין מנוס מפניו ואין גאולה לקרבנותיו אלא בחזרה אל המארה. ככל שמלחמת 73' מוצגת בתור כמעט שואה או מיני שואה או חיקוי של השואה או תזכורת לשואה, הרי ששואה היא תחזית אפשרית, ריאלית. יתר על כן, אם אכן תיתכן שואה פרק ב' או פרק ג' – בית ראשון, בית שני, בית שלישי, - אם שואה היא אכן חלק בלתי נפרד מהחיים על פני האדמה ואינה רק שלנו כי אז גם המבול הוא שואה וקטל האינדיאנים באמריקה היא שואה וטבח-עם בקמבודיה וברואנדה הוא שואה, ואם לא נדע לעמוד על המשמר עוד תברח לנו השואה מהידיים.
השימוש שעושה מלחמת יום הכיפורים בשואה מעורר לא מעט לבטים. האם מדובר בניצול שאינו מכבד את הנספים וגורם עוול לזכרם? עד כמה אזכור של השואה, שאינו עיסוק בשואה לגופה ובנשמות קורבנותיה החיים והמתים, הוא תמיד מעשה פוליטי והאם ככזה הוא פסול מראש? האם סיפורה של מלחמת יום הכפורים מצדיק סטייה מגבולות שיח ביחס לשואה, שהמקלדת והמסך עייפו מן הדיון הציבורי על-אודות המתח שבין קדושתם וצדקנותם? באיזו מידה "נצמדת" מלחמת יום הכיפורים לשואה מפני שהיא נתפסת כ"מלחמה רעה" ולא רק מחמת זוועותיה? בכל מקרה, אין ספק כי האפוס של 73' מנכיח את קורבנות השואה בחברה ובתרבות. ברוח עמדתו של משה צוקרמן: סיפורה של מלחמת יום הכיפורים 'מארח' את נספי השואה, ומקדם את נגישותו של הציבור אליהם. בעניין זה אני מאמץ גם את טענתו של א.ב. יהושע ולפיה מלחמת 73' שחררה מחסום נוסף של הדחקה ויצרה קונטקסט היסטורי נוסף להזדהות עם השואה.

10. נאציפיקציה של האויב. בהמשך למשוואה נאצר=היטלר ניתן לזהות מגמה של דמוניזציה נאצית כלפי הצד שכנגד. כך, למשל, מתארת תיקי וידאס הסתערות מצרית על מעוז 'מילאנו': "הם עולים עליהם בלהביורים. להביורים נאצים. תמונות מהסרטים. חיילי אס. אס. נאצים. שורפים אנשים חיים. אנשים חיים עולים בלהבות". הקבלה של צבאות מצרים וסוריה לאס. אס. ולורמאכט נועדה, אולי, להעצים את הזוועה ואת נחישותו של האויב ואולי גם להצביע על נחיתות מוסרית ועל הישג בהתמודדות עם יריב אכזר ומאובזר.

משהו מפריע להבנָיה בריאה של הזיכרון. משהו גורם לכך שהסיפור הגדול של המלחמה טרם נכתב. משהו מסרב להניח למתים ולחיים

מלחמת יום הכיפורים אינה חדלה להטריד רבים בציבור, בעיקר, אך לא רק, אלה שחוו אותה על בשרם בחזית או בעורף. תגובה זו קשורה, בין השאר, באותם עיכובים ושיבושים בתהליכי העיבוד, הגיבוש וההתמצקות של סיפור המלחמה. משהו מפריע להבנָיה בריאה של הזיכרון. משהו גורם לכך שהסיפור הגדול של המלחמה טרם נכתב. משהו מסרב להניח למתים ולחיים. משהו ממאן לזכור, משהו ממאן לשכוח. בחלוף ארבעים שנה עדיין מצטיירת המלחמה ההיא בתור כִּיב שאינו מוכן להגליד. הזיכרון הקולקטיבי של 73' מסתמן באופן מובהק כהפרעת דחק פוסט-טראומתית מתמשכת במרחב הציבורי, ומטעם זה, בין השאר, הוא ממאן להירגע ולתפוס לעצמו מקום בירכתי הבמה.

על רקע זה ראוי להתבונן בתופעה ייחודית שאין מנוס מלכנותה 'פסטיבל זיכרון', שהתחולל בארץ לרגל שלושים שנה למלחמה. בסתיו 2003 נערכו כנסים אקדמיים ומפגשי יחידות צבא, שודרו שלל משדרי טלוויזיה, בעיתונות היומית פורסמו מוספים מיוחדים ועשרות ספרים על המלחמה ראו אור. לא זו אף זו, בעשור האחרון היתה עדנה ליום כיפור בזכות רפרטואר מגוון של סיפורת. לעתים המלחמה ממלאת מוטיב מרכזי בעלילה ובעיצוב הדמויות ולעתים משני. בכל אופן, הריון ממושך נדרש לשורה נכבדה של יוצרים כדי לחלץ מקרבם את המלחמה. במקצת הטקסטים נשזרת השואה  כחלק בלתי נפרד מן הסאגה הישראלית שלפעמים נחזית כאפוס קסום ולפעמים בתור טלנובלה מלודרמטית.

המלחמה בסרט

זיכרון מושהה אינו ייחודי לחברה הישראלית או למלחמת יום הכיפורים. מנגנוני עיכוב דומים הופעלו בעבר, במקומות שונים בעולם, על רקע טראומה קולקטיבית. מוסקווה המתינה חמישים שנה להשלמת אתר זיכרון מרכזי למלחמת העולם השנייה. צרפת השתהתה מאוד עד שהעזה לגעת בכניעה המבישה ובשיתוף הפעולה עם משטר הכיבוש הנאצי. גרמניה התעכבה לא מעט, עד שהחלה להתמודד בגילוי לב עם עברה האפל במקום לדחוק את הדיון ולהשתיקו. ולבסוף, לתעשיית הקולנוע נדרשה דגירה רבת שנים להפקת מקבץ סרטי שואה מונומנטליים, שכיום הם נכס צאן ברזל של התרבות.

סצנה אחרונה לפני רדת המסך. שש בבוקר לפני המלחמה. הטלפון מצלצל בבית ההארחה בשפיים. מנהל תורן מתבקש להזעיק לבסיסו את בן הקיבוץ צביקה טרון, טייס קרב בקבע. אומה מורדמת ומונשמת תתעורר עוד מעט למציאות זרה ומאיימת. הרחק בסיני - פתיחת צירים שגרתית בין מוצבי התעלה. בגזרה הצפונית של קו בר-לב שבעה מעוזים ובהם אנשי חי"ר מילואים מחט' ירושלים. כוח השריון במרחב הוא גדוד 9 של חט' 14. הטנקים ב'קטיה' וב'צ'רצ'יל' בהמתנה, כ-30 ק"מ מקו המגע. לאורך תעלת סואץ רק שלושה טנקים ישראליים על קו המים, במעוז הצפוני 'אורקל'. לצד ל"ה לוחמי חי"ר. ב- 13:55 ניתכה אש תופת על 'אורקל', שהוא בעצם מתחם ובו שלושה מעוזים עם חצר משותפת. בשני עברי המתחם זוהו מאמצי צליחה ושריון מצרי תקף את 'אורקל' מצפון. לוחמים רבים נפגעו. מפקד החי"ר, גדי שומך, סגנו, עזרא קצב ומ"מ השריון, יצחק רוט נהרגו. סמל הטנקים שלמה ערמן וקצין הצנחנים דוד אבודרם תופסים פיקוד, כל אחד בגזרתו. גופות הוטלו בתעלות הקשר. המצרים משתלטים בהדרגה על 'אורקל' ג'. חיילים שניסו להימלט נלכדו וחוסלו. בתוך הבונקר נרצחו אחרים בסכינים וכידונים. ויהי ערב ויהי בוקר. אין סיוע אווירי, אין ארטילריה, אין תגבורת. אין גיבוי. אין חיפוי. מלחמה פרטית. התחמושת אוזלת. רק טנק אחד כשיר. שגב מסכם את הלחימה בצהרי ה-7 באוקטובר: "כל אחד מאיתנו השלים עם המוות. ידענו שזה עניין של זמן [...] אף אחד לא העלה את המילה כניעה". כאן נקטע הסיפור ושגב ממשיך: זה המקום בו יש לקשור חוט אחד בתחושת האין-אונים, כשהמוות נמצא ממש מעבר לפינה, ביני לבין חמי, חיים שפירא. אסיר מס' 8866.B [...] מקסימום עוד יום וישלחו אותי לבירקנאו יחד עם כל האנשים שאינם מסוגלים לעבוד יותר."

לקראת חשיכה ניתן אישור לפינוי 'אורקל'. מתארגנת שיירה. בראש טנק ערמן [ראובן רוסקיס, תותחן, משה לוי, טען-קשר, רמי גולדברג, נהג]. בתווך זחל"מ ובו מצטופפים 'כמו שווארמה' 16 איש. במאסף טנק נכה בפיקוד צביקה צימר שעליו התמקמו אנשי חי"ר נוספים. בדרך דרומה נאספים לאורחה קומץ אנשי תצפית-חוץ, ואחד מהם, איציק לוי, משתחל לטנק של ערמן. משני מארבים ניצל הכוח ובשלישי כשל, כ-2 ק"מ לפני מעוז 'לחצנית' ופניה מזרחה אל קו כוחותינו.

שעת דמדומים. מלכודת מוות. הזחל"מ והטנק העורפי חוטפים. מכאן אי-אפשר לזוז. הטנק של ערמן ממשיך הלאה. קאט. מי שנותר חי בטנק ובזחל"מ, קופץ מן הכלי ומוצא מסתור בתעלת ניקוז לצד הדרך. חיילים מרוסקים מנסים למלט את נפשם בזחילה. רקטת אר.פי ג'י שטרם נדרכה מרסקת לאבודרם חצי כתף. תשעה לוחמים נהרגו, חלקם נרצחו ביריות אקדח ובכידוני רובה. כמו מעצמו מתבקש כאן הפסוק: חזרנו אל בורות המוות. תשעה עשר נכנעו ונשבו ונדרשו להריע: "יחי סאדאת, גולדה מתה".

ערמן יוצר קשר אלחוטי עם רעו, סגן שאול מוזס, מ"מ הטנקים ב'בודפסט'. מוזס משחזר את המשך האירוע בסרט שובך יונים. עדותו היא מסמך מרגש, וכמותה אפשר לשמוע מניצולי שואה. "באיזשהו שלב הוא [ערמן] אומר לנו: 'עלינו על מארב'. יש רגע מאוד לא נעים בקשר." מול המצלמה רוטט קולו של מוזס. "לצערי," הוא מוסיף, "מהחטיבה לא מתערבים." מוזס מכיר לפרטי-פרטים את המשך הדרמה. הוא חי אותה ומת אותה ארבעים שנה. בשל כך דווקא ברגע זה הוא נשנק. והוא [ערמן] שואל אותי: 'מה לעשות? לעצור? לחזור למארב לראות מה קרה שם? אמרו שהטנק השני נפגע. מניח שגם הזחל"ם נפגע. בטח יש שם הרוגים'... והוא [ערמן] מצפה ממני לשמוע מה לעשות." מוזס נע על כסאו באי-נוחות אך נותר יציב ובשום פנים אינו מתפתל. "אני אומר לו: שלמה, תיסע, תציל לפחות את אלה שאתך." מוזס מרכין את ראשו. גורלם של הנשארים נחרץ. קאט. נמשך מסעם של שלמה ערמן וארבעת הלוחמים שעמו. כעבור כמה מאות מטרים נפגע הטנק והחבר'ה קופצים החוצה. מסביב חיילים מצריים. נפתח קרב פנים אל פנים, ואיכשהו מצליחה החבורה להתלכד מחדש להתרחק כאשר אש מקלע מזנבת.

שמונה שעות נמשך מסע המילוט בדיונות וביצות, בטווח זעיר מחיילי אויב סמוך לאחת בלילה [8.10] קרבו שלמה ערמן וחייליו לחניון טנקים פלוגתי בתעוז 'יורם', ובו כוח מגדוד 113 של אסף יגורי. משהו השתבש בניסיון החבירה של ערמן ואנשיו לפלוגת השריון הטריה. לרוע המזל, כמו פלוגתו המקורית של ערמן, גם הפלוגה מגדוד 113, שבה נתקלו חמשת הניצולים, נקראה ל'. כמה עשרות מטרים מן התעוז ארע אסון. יצחק לוי, חייל בכוח של ערמן, משחזר את הסצנה. שלומי צעק: "היי טנקיסטים, אנחנו חבר'ה מהמעוזים." - "מאיפה אתם?" - "מ'אורקל'. תתקשרו ל'כסית', 'קסטה' ו'לבן'; תגידו להם שאחד של 'לפתן' הגיע שלם לכוחותינו יחד עם איש מילואים." "מאיפה אתם בארץ?" "מחיפה, מתל-אביב, שפיים, בית-אלפא." "איפה קולנוע מוגרבי?" "באלנבי פינת בן-יהודה." מי מכם מחיפה?" "אני," אמר שלומי שהתגורר בנווה-שאנן. מה יש שם?" "טכניון". "מאיזו פלוגה אתם?" "פלוגה ל'." אין דבר כזה פלוגה ל'." "בשלב זה," מדווח לוי, "הטנקים הותנעו ופגז נשלח לכיוון שלנו."

אחר-כך נורתה אש מקלעים. ראובן רוסקיס: "עמדנו בשורה. היה הדף אדיר, ואני עפתי. נכנסנו לתלולית. ראיתי את יצחק לידי. התחפרנו. רמי גולדברג חטף את הפגז בבטן. ראיתי את המשקפיים של ערמן עפים, הוא קיבל צרור. ואז בא שקט. יצחק לוי שמע דיווח במכשיר קשר: "חיסלנו חוליית אויב". רוסקיס מתרומם וצועק: "אנחנו לא אויב. עוד לא חיסלתם אותנו. אתם רוצחים אותנו. אתם נאצים." בשלב זה השתרר שקט אמיתי ונשמעו רק אנחות הפצועים. מישהו הודיע בקשר: "טעות, טעות." אלי דוד, מ"מ בכוח הטנקים היורה סותם את הגולל: "בזכות הקריאה הזו, נאצים, נאצים, הבנתי שקרתה טרגדיה איומה."

עם חבריו בטייסת 102 [סקייהוק] נשלח צביקה טרון שוב ושוב לתקיפות בתעלה ובגולן. ביום חמישי, בגיחה בגזרת הרמה נפגע מטוסו והוא נאלץ לנטוש. טרון –
ראיתי טיל עולה אלי למעלה ובום טראח נפגעתי. המטוס נדלק [...] על הקרקע מצאתי עצמי מוקף כפריים[...] לקחו ממני את השעון וחיפשו את האקדח שנפל לי בצניחה. מקומיים איימו שיהרגו אותי ואחד הז'נדרמרים לקח אותי תחת חסותו [...] אח"כ באו המוחרבאת, חסמו את עיני ולקחו אותי ברכב כנראה לכיוון דמשק. כאן התחילה מסכת עינויים. קשרו אותי עם וינץ' ברגלים, ראש למטה והכניסו אותי לצמיג, עיניים עצומות והפעילו זרמים חשמליים, נתנו פלקות ומדי פעם שפכו עלי מים. הגבתי בהשתוללות והגוף נדחק יותר לתוך הצמיג. חנקתי את עצמי בלי כוונה [...] החורף היה קר [...] שכבתי בבגדים עם שמיכה אחת על שטיח. נעטפתי בשמיכה ונשמתי פנימה כדי להוסיף חימום בהבל פה [...] מה שעזר לי בשבי זה אושוויץ. רבים מבין החברים של הורי שאני מכיר היטב היו בוגרי מחנה ההשמדה. אני, להבדיל מהם, חשבתי לעצמי כל הזמן שישנה מדינה שעומדת מאחורי. בסוף ידאגו לי ויש לי לאן לחזור. חשבתי על שרה גולדברג חברת קיבוץ שפיים, ששרדה את אושוויץ ונאבקה יום-יום כדי לחיות ולא ויתרה גם כשלא ידעה מה יקרה מחר. שרה היתה חברתה הטובה ביותר של אמי, גיטל, ובנה אורי, אחיו הבכור של רמי, היה בן כיתתה של הדסה, לימים רעייתי ואם ילדיי. אושוויץ נתנה לי פרופורציה ואמרתי לעצמי, מה אתה מתלונן, יש לך מזון וקורת גג, מחכים לך בבית דואגים לך מאמינים שאתה חי. יהיה בסדר."

שרה נפטרה שנתיים קודם, ב-71, אך דמותה עבור צביקה ששב מן השבי הסורי ורבים אחרים, נותרה סמל ומופת להתמודדות וגבורה יומיומית. ואולם, צביקה טרון, בעת שבתו בכלא הסורי, בשעות נוראות שבהן מצא עידוד בסיפור חייה של שרה, לא העלה בדעתו כי משפחת גולדברג וקיבוץ שפיים כולו מבכים את מותו הטרגי של רמי גולדברג, שנהרג מאש כוחותינו, לצד מפקדו שלמה ערמן, למרגלות תעוז 'יורם'.


ד"ר גדעון אביטל-אפשטיין הוא מחבר הספר "1973: הקרב על הזיכרון", אשר ראה אור באחרונה בהוצאת "שוקן". הוא שירת כקצין המודיעין של גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים ולחם בקרבות החווה הסינית. לאחר שנים ארוכות שבהן ניהל משרד עורכי- דין מוביל, ויתר על עיסוקו לטובת לימודי היסטוריה והוראה בפריפריה וכדי לחקור את המלחמה אשר עיצבה אותו. המחקר הוביל להגשת עבודת דוקטור באוניברסיטת תל-אביב, שעליה מבוסס ספרו. ד"ר אביטל-אפשטיין מלמד היסטוריה ,אזרחות, תקשורת ואתיקה במכללת סמינר הקיבוצים.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי גדעון אביטל אפשטיין.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על כל דור והשואה שלו

01
נופר

טוב נו, אין חידוש בהתמרת (או המרת) שנאה למאמר אקדמי, אם כי מאמר אקדמי כולל הערות שוליים, וכאן בכ"א אינן נמצאות. החומר הזה מצטיין בהעדר אמפטיה מינימלית לנרדפים (כותב המאמר כנראה אינו רואה בהם "נרדפים", אלא "רוצחים" דווקא). בהתחשב ב'קורות החיים' של כותב המאמר שצוינו בסופו, ניתן לשער שהמאמר או הלך הרוח הבא לביטוי במאמר הוא תוצאת מצב רגיל למדי הידוע בשם 'הלם קרב'. הועלתה השערה שקרוב ל 30% (!) מכלל האנושות לוקים למעשה בהלם קרב, ללא קשר לשירות בצבא או בלוחמה, מדובר בהלם קרב שהחיים 'הנורמטיבים' גורמים להם (קשיי פרנסה, תאונות, מחלות, חרדה מן העתיד וכיו"ב). הלם קרב כידוע נחשב כיום לפגם מוחי המסכל את אפשרות החולה להסיר 'מעל סדר היום' את החוויה הקשה שחווה, ולהעבירה למקום צדדי באכסון המוחי שלו. במקום שמוחו יאפשר את התהליך הטבעי הזה, האיש בעל הפגם המוחי ממשיך להיתקע לצמיתות עם החוויה הקשה, כשהיא טרייה 'כביום היוולדה', ללא אפשרות התאוששות, ללא אפשרות להמשך חיים תקינים. יש כמובן מה להעיר על השימוש שנעשה בשואה לעיתים, אבל נראה שכותב המאמר דווקא אוחז בדעה המקובלת למדי בעולם כיום, לפיה היהודים אינם רשאים להשתמש בשואה (כלומר לאזכר אותה). הרשאים להשתמש בשואה הם הערבים, כיוון שהיהודים הם "הנאצים (החדשים)". בהקשר ל"חדשים", התואר הזה שנוי במחלוקת. עפ"י סקרים אחדים 60% מתושבי גרמניה כיום סבורים שהיהודים (תושבי ישראל) הם הנאצים, כלומר הגרמנים מעולם לא היו זכאים לתואר זה.

שמעתי את הדברים שכתבת כאן, בכנס באוניברסיטת באר שבע. שוב צצה ועולה השאלה שעלתה בשיחתנו בתום הכנס. שאלת האובייקטיביות. היכולת לבחון את הזיכרון, לפתח פרספקטיבה. קראתי את התגובה שנכתבה כאן לפני, ולא יכולתי להמנע מלשוב לאותה שאלה. במחקר שערכתי על הזיכרון הציבורי והמיתוסים שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים זיהיתי את מיתוס ה"נס". מיתוס של קבוצה מובחנת שהלקח המרכזי שלו נמצא בתחום הפרדיגמה היהודית. דהיינו, בקו האש הסתבר ללוחמים אלו שהגורל היהודי מלווה את החברה הישראלית כנגזרת של העם היהודי. הלוחמים הצעירים שהיו בקו האש דיברו על שואה לאור חשיפתם לזוועות הקרב בימים הראשונים למלחמה. אבל זה אינו המוטיב המרכזי של המיתוס. חיים הרצוג בספרו הימים הנוראים אמר "ניצלנו מנס" "לפני שבוע נעשה לנו נס" ורמז שקרוב לוודאי שלוחמים חילוניים יחזרו בתשובה בתום המלחמה. גם אני איני סבורה שיש מקום להציע את מוטיב השואה כאלמנט משמעותי בזיכרון המלחמה.

03
אלי בן דוד

בעקרון, כל עוד יש במדינה הזו חופש דיבור, מותר לכל אחד להשוות - בדבריו- כל דבר לכל דבר אחר.
יהודים חובשי כיפה משוכנעים כי כל מי שאינו חושב כמוהם הוא נאצי?
בעיקרון זוהי זכותם לחשוב כך, כל עוד לא עשו מעשה המוגדר כעבירה על החוק. הם רוצים להתבדל משאר העם? כל עוד לא עברו על החוק, תנו להם.
שמעתם יהודי בישראל המשוכנע כי חיילי צה"ל הם נאצים? יהא מימין או משמאל, הדבר הכי חמור שתוכלו לעשות יהיה להפסיק לדבר איתו. כל דבר אחר שתעשו יהיה עבירה על החוק.
לגבי יהודים קיצוניים המשוכנעים כי צה"ל הוא "צבא הצורר הנאצי"? המממ... טוב, אז שימשיכו להסתתר ולחכות לצבא בעלות-הברית שיבוא להצילם מידי הצורר הנורא.