כל הסיבות לכל מה שקרה

ההיסטוריה מתרחשת ואנו מביטים לאחור ותוהים: מדוע קרו הדברים כך? האם יכלו לקרות אחרת? "מלחמה ושלום" של טולסטוי מנסה להשיב על כל אלו
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

הרומן "מלחמה ושלום" נחשב לאחד הרומנים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם. אולם מפתיע אולי לגלות שטולסטוי עצמו כלל לא ראה ביצירתו רומן1. אכן, חלקים רבים בספר נקראים כמו טקסט פילוסופי יותר מאשר כיצירה ספרותית. לצד החלקים הבדיוניים, המתארים את מלחמות רוסיה וצרפת ההיסטוריות ואת חייהן הפרטיים של עשרות דמויות, ניתן למצוא לאורך הספר גם פרקים "עיוניים" רבים, מעין מסות קצרות בעלות סגנון פילוסופי ולא-בדיוני, שנושאן הוא ההיסטוריה. הרכבת הפאזל מן הטקסטים הפילוסופיים הללו – שלרוב לא קיבלו התייחסות רבה בחקר הפילוסופיה של ההיסטוריה או בביקורת הספרותית על טולסטוי – חושפת תזה פילוסופית מורכבת ומרתקת.

טולסטוי טוען שאינסוף סיבות גורמות לכל מאורע היסטורי, כך שלאף אחד מאיתנו – ובמיוחד לא לשליטים ולמנהיגים – אין יכולת להשפיע על מה שקורה

טולסטוי טוען שאינסוף סיבות גורמות לכל מאורע היסטורי, כך שלאף אחד מאיתנו – ובמיוחד לא לשליטים ולמנהיגים – אין יכולת להשפיע על מה שקורה; לטעמו, לא ניתן להבין מדוע מתרחשים האירועים בהיסטוריה – ניתן רק לחפש בהיסטוריה תבניות ולקוות למצוא את החוקיות שבה. החלקים הבדיוניים, המהווים את רוב הספר, מדגימים וממחישים את התפישה הזו, אך בבחינה שלהם מנקודת מבט פילוסופית ניתן גם לראות כיצד הם מעמיקים אותה, ולעיתים אף מאירים אותה באור שונה. אחדות מן הדמויות בספר מבטאות קשיים קיומיים הנובעים מן הפילוסופיה של טולסטוי; חלקים אחרים מרמזים על גישה מורכבת יותר של טולסטוי לדטרמיניזם המוצג בפרקים העיוניים, אשר ניתן אפילו למצוא בה שאיפה למניעה של זוועות המלחמה, וקריאה ללקיחת אחריות מוסרית אישית על ידי כל אחד מהמשתתפים בה. העושר, המורכבות והאמביוולנטיות הזו של הטקסט, הם חלק ממה שהפך את "מלחמה ושלום" לאחת היצירות המפורסמות והמוערכות ביותר בהיסטוריה.

אינסוף סיבות לכל מאורע

"בהבשיל התפוח הוא נופל – מדוע נפל? המשום שנמשך הוא לאדמה, או משום שיבש ליבו, או שמא מפני שהשמש מייבשתו, שהוא כבד והולך, שהרוח מנערתו, או אולי משום שחשקה נפשו של הילד העומד למטה לאוכלו? אף לא אחד מאלה הוא הגורם. כל אלה גם יחד אינם אלא הזדמנות-מקרים של אותם התנאים שבהם מתרחש כל מאורע של חיים, כל מאורע אורגאני, סטיכי" (כרך ב', עמוד 10).

השורות הללו ממחישות את הנחת היסוד עליה מתבססת התזה הפילוסופית-היסטורית של טולסטוי, כפי שהיא מוצגת בפרקים ה"עיוניים" של "מלחמה ושלום". לפי טולסטוי, כל מאורע היסטורי, ולמעשה כל תופעה שהיא, מתרחשים לא כתוצאה מסיבה אחת, או סיבות ספורות, אלא הם תוצאתן של אינסוף סיבות. אינספור גורמים המזדמנים יחד, הם שמביאים להתרחשותו של כל מאורע – מתפוח שנופל מעץ ועד לפריצתה של מלחמה או מהפכה. אם לא היה מתקיים אפילו אחד מן הגורמים הללו, לא היה מתרחש המאורע, אך יחד עם זאת אף אחד מהגורמים איננו סיבתו היחידה: "כל גורם לחוד או שורה של גורמים נראים לנו כשהם לעצמם צודקים, ובאותה מידה עצמה נראים הם לנו כוזבים בקטנותם לעומת גדלותו של המאורע, [...] מחמת אי כושרם (ללא השתתפות יתר הגורמים שנזדמנו איתם) לחולל את המאורע שנתחולל".

"רשת סיבתית" היא אשר קובעת את מהלך העניינים בהיסטוריה, רשת שבה כל מאורע קשור לכל המכלולטולסטוי טוען, אם כן, כי האירועים בהיסטוריה הם תוצר של מכלול התנאים והנסיבות שקדמו להתרחשותם. לא שרשרת סיבתית – בה לכל מאורע יש סיבה אחת – היא שקובעת את מהלך העניינים ההיסטורי, כי אם מעין "רשת סיבתית", בה כל מאורע קשור ונקבע בהתאם לכלל הגורמים האחרים.

גישה זו של טולסטוי מגיעה בד בבד עם תפישה דטרמיניסטית של ההיסטוריה. עבור טולסטוי, המאורע ההיסטורי הוא תוצאה הכרחית של מערכת הנסיבות שקדמה לו – וכן מכלול התנאים הקיימים לא יכול היה להוביל לאף תוצאה אחרת, זולת התרחשותו של המאורע. אם כך, פעולותיהם של בני-האדם – שכביכול מחוללות את המאורעות ההיסטוריים – אינן נעשות מתוך רצון חופשי, אלא הן נקבעות באופן הכרחי ודטרמיניסטי בהתאם לנסיבות בהן הם נמצאים. הניסיון וההיגיון אכן מוכיחים לנו, לפי טולסטוי, כי "באותם תנאים עצמם, ובאותו אופי עצמו, יעשה [האדם] אותו דבר עצמו שעשה קודם". בחייו הפרטיים האדם אולי מרגיש כי הוא חופשי לפעול כדי להשיג את מטרותיו האישיות, אך בחיים הציבוריים – "חיי-הנחיל", כפי שמכנה אותם טולסטוי, שהם למעשה נושא ההיסטוריה – האדם למעשה פועל באופן לא-מודע אך ורק בהתאם להכרח ההיסטורי: "הוא מגשים בעל כורחו ושלא-מדעתו את החוקים שנכונו לו מראש".

נפוליאון, בורודינו, ורשצג'ין

"נפוליאון במרומי בורודינו", וסילי ורשצ'גין (1897). תצלום: ויקיפדיה

מה מניע את ההיסטוריה?

אם מהלך העניינים ההיסטורי אינו נקבע על פי החלטותיהם ורצונם החופשי של בני-האדם, אז מהו הגורם שמכווין את תנועת ההיסטוריה האנושית? "מהו הכוח המניע את העמים", כדברי טולסטוי, וזה שמחולל את המאורעות ההיסטוריים? לפי טולסטוי זוהי עבור ההיסטוריה "השאלה הראשונה אשר אין להבין שום דבר אחר בלעדי התשובה עליה". אחד המוטיבים המרכזיים ב"מלחמה ושלום" הוא ביקורת על האופן בו ההיסטוריונים נוהגים לענות על שאלה זו. טולסטוי טוען כי ההיסטוריונים מניחים שהשלטון הוא-הוא הכוח המניע את העמים. השליטים, הם אלה שמתוארים בספרי ההיסטוריה כאלו שהחלטותיהם מחוללות את המאורעות ההיסטוריים, וההיסטוריה מתוארת בספרים אלה כקורותיהם של "אישים גדולים" – מלכים ומצביאים או אנשי רוח ומנהיגים תרבותיים. טולסטוי מביא שוב ושוב, לאורך הספר, טיעונים ודוגמאות שונות כדי להפריך טענה זו: ראשית, הוא סבור שהחלטות המנהיגים בעצמן נקבעות באופן הכרחי לפי מכלול הנסיבות הקיים, ולא מתוך רצונם החופשי, ולפיכך רצון המנהיג אינו יכול להיות מחולל המאורעות. שנית, טולסטוי מאמין, כאמור, שלכל מאורע היסטורי קיימים אינספור גורמים, ורק הצירוף של כולם ביחד הוא שמביא להתרחשותו של המאורע. החלטתו של השליט, אם כן, היא רק אחת מאינסוף סיבות למאורע. כל אחד מהגורמים האחרים – למשל, אלפי פעולותיהם של כל אחד ואחת מהמשתתפים במאורע – הביאו באותה מידה להתרחשותו. לכן טולסטוי טוען כי מהלך המאורעות ההיסטוריים אינו תלוי בשליטים ובמנהיגים, אלא "בכל מעשי השרירות של האנשים המשתתפים במאורעות הללו".

היתכן שגם המנהיגים אינם כופים את רצונם על האירועים, ווגם הם בסך הכול כלים בלוח הגדול של ההיסטוריה?בחלקים ה"היסטוריים" בספר – בעיקר בתיאורי הקרבות – טולסטוי ממחיש בצורה כמעט סאטירית חוסר שליטה זה של המנהיגים על מהלך המאורעות. בקרב הראשון המתואר בספר, קרב שנגראבן בשנת 1805, הנסיך אנדרי בולקונסקי מתלווה לגנרל בגראטיון המפקד על הכוח הרוסי, ונדהם לגלות שהאחרון כלל אינו פוקד פקודות כלשהן. הנסיך אנדרי שם לב שבגרטיון אמנם משרה על פקודיו רוגע ותחושה שהוא שולט במצב, אך למעשה הגנרל "לא ביקש אלא להעמיד-פנים, שכל אשר נעשה על כורחו, על-פי מקרה ועל-פי רצונם של מפקדי מחלקות שונות, שכל הדברים הללו נעשו, כביכול, [...] בהתאם לכוונותיו".. בדומה, בקרב הבא באותה מערכה בשנת 1805, הקרב באוסטרליץ, כל התכניות הטקטיות המורכבות של חברי המועצה הצבאית הרוסית-אוסטרית משתבשות רק כיוון שהצרפתים תקפו בשעה מוקדמת. הקרב עצמו מתנהל בכאוס מוחלט, ובסופו הכוח הרוסי-אוסטרי נוחל תבוסה קשה. חוסר היכולת לתכנן ולשלוט בתוצאות הקרב אינו נחלתו של הצד הרוסי בלבד. בקרב המכריע בבורודינו בשנת 1812, הגנרלים הצרפתים מתוארים כמי שכלל אינם יכולים לראות את החֵילות הלוחמים מעמדתם המרוחקת מן החזית, כיוון שהמרחק גדול מדי ועשן התותחים מסתיר אותם. את נפוליאון – "הגאון הצבאי הגדול" – טולסטוי מתאר בדרכו האירונית כ"ילד המחזיק בשרוכים הקשורים בפנים המרכבה, ומדמה בנפשו שהוא נוהג בסוסים".

"האמן לי, שאילו היה משהו תלוי בהוראות המטה, הייתי אני שם והייתי נותן הוראות, במקום לשרת כאן, בגדוד [...]. ואני סבור שאכן בנו יהיה תלוי יום המחרת, ולא בהם... ההצלחה לא הייתה ולא תהיה תלויה לעולם לא בעמדה, ולא בנשק, ואפילו לא במספר הלוחמים [אלא] באותו רגש אשר [...] בכל חייל [...]. ומה מצפה לנו מחר? מאה מיליונים של מקרים, השונים תכלית השוני זה מזה, אשר יוכרעו בן-רגע בזה שתהיה או לא תהיה מנוסה בשורותיהם, או בשורותינו, שיהרגו פלוני, יהרגו את אלמוני [...]. אלה מאתיים-האלף ייאבקו זה עם זה, ומי שייאבק ביתר זעם ויחוס פחות על עצמו, ינצח" (הנסיך אנדרי לפייר באזחוב ערב הקרב בבורדינו; כרך ב', עמוד 186).

כפי שעולה מדבריו של הנסיך אנדרי, פעולות ההמונים המשתתפים במאורע כמו קרב – ולא החלטות המנהיגים – הן שקובעות את מהלכו. לדידו של טולסטוי, המוני האנשים הללו אינם פועלים מתוך רצון לשנות או להכווין את ההיסטוריה – הפעולות של כל אחד ואחת מהם מוכוונות בסך הכל על ידי טעמים אישיים של ההווה, והשפעתן על המהלך ההיסטורי הכללי מתרחשת באופן לא-מודע. אכן, טולסטוי קובע כי דווקא הניסיונות להבין בזמן אמת ולשנות בכוונה תחילה את המהלך הכללי של העניינים, הם חסרי-התועלת ביותר: "בשעת מאורעות היסטוריים מתקבלת ביותר על הדעת הצדקת האיסור לטעום מעץ הדעת. רק המעשים הלא-מודעים הם לבדם נושאים פרי, והאדם הנוטל חלק במאורע היסטורי, לעולם איננו מבין את משמעתו. ואם מנסה הוא להבינו, שכרו – עקרות".

בטקסט הבדיוני, רעיון זה בא לידי ביטוי בפעולותיהם של תושבי מוסקבה, אשר מרביתם נטשו את העיר כאשר הבינו שהצרפתים מתקרבים – זאת בניגוד למה שהתרחש בערים האחרות אותן כבש נפוליאון ברחבי אירופה, שם לרוב נשארו התושבים לחיות תחת השלטון הצרפתי. נטישת מוסקבה על ידי תושביה הובילה למחסור חמור בציוד ובמזון, גרמה לפריצת שריפות ספונטניות רבות ברחבי העיר, וכך נחלש הצבא הצרפתי שהתיישב בה, ובסופו של דבר נאלץ לסגת מרוסיה ללא קרב נוסף. טולסטוי גורס שהריסתה ועלייתה של מוסקבה באש לא היו תולדה של איזושהי טקטיקת "אדמה חרוכה", כפי שטוענים ההיסטוריונים, אלא קרו באופן טבעי והכרחי, מתוך עצם העובדה שהעיר נשארה נטושה: "עיר גדולה ועזובה העשויה עץ – מן ההכרח שתישרף". לדבריו,  תושבי מוסקבה לא עזבו אותה בגלל הוראות שקיבלו מן המנהיגים, מתוך תכנון אסטרטגי או רצון להשפיע על מהלך המלחמה. כל אחד מהם שקל את שיקוליו האישיים בלבד, והרגיש, ברמה כמעט לא-מודעת, שאין לו אפשרות להישאר במוסקבה תחת שלטון נפוליאון:

"הם נסעו משם איש-איש למען עצמו, ועם זאת, אך ורק משום שנסעו, התרחש אותו המעשה המהולל, אשר יישאר עד עולם חרות בלבבות כמיטב התהילה של העם הרוסי. אותה גבירה אשר עוד בחודש מאי קמה עם משרתיה [...] כדי לצאת ממוסקבה [...] בהרגשה עמומה בלב, שהיא לא תשרת את בונפרטה [...], עשתה באמת ובתמים אותו מעשה גדול, אשר הציל את רוסיה" (כרך ב', עמוד 248).

לא כל ההיסטוריונים, אמנם, רואים בהחלטותיהם של שליטים בודדים כגורם היחיד שמכווין את מהלך ההיסטוריה. טולסטוי עצמו מזכיר שישנם היסטוריונים המגדירים את השלטון בעזרת רעיון ההסכמה המשתמעת הלוקיאני כ"סכום רצונות ההמונים, שעל-ידי הסכם גלוי, או בהסכמה אילמת, מעבירים אותו על השליטים שההמונים בחרו בהם". טולסטוי סבור כי רעיון ההסכמה המשתמעת הינו "בגדר השערה אשר לא מצאה את צידוקה בניסיון ההיסטוריה", אך חשוב מכך: אפילו אם נקבל את ההגדרה של השלטון כמבטא את רצון העם, כך שרצון העם קובע למעשה את התנועה ההיסטורית, עדיין לא נקבל תשובה לשאלה אודות טיבו של הכוח המניע את ההיסטוריה. כדי להבין את טיבו של כוח זה, נצטרך ראשית לדעת מהו אותו "רצון העם". ההיסטוריונים, לטענתו של טולסטוי, מסבירים את רצון העם בעזרת "פירושים מטושטשים, בלתי-נתפשים, כלליים-מופשטים ביותר", וכך מתארים – כל אחד באופן שונה ולפי ראות עיניו – את מטרת תנועתה של האנושות. ההכללות הנפוצות ביותר, לדבריו, הן "החופש, השוויון, ההשכלה, הקדמה, הציביליזאציה, התרבות", דהיינו, ערכי תנועת הנאורות ועיקרון הקִדמה המודרני. טולסטוי דוחה את ההנחה כי רצון העם הוא מימוש של ערכי הנאורות, וכי האנושות נעה בהכרח "קדימה" בהתאם לערכים אלו. לדידו אין שום הוכחה כי סט הערכים הזה – או כל סט ערכים אחר  – אכן מבטא את רצון העם ומהווה את מטרת תנועת ההיסטוריה.

עבור טולסטוי, לא קיימת כלל מטרה שאליה נעה ההיסטוריה ואין "כוח" המכווין אותה – לפחות לא כזה שהאדם מסוגל להבין

עבור טולסטוי, לא קיימת כלל מטרה שאליה נעה ההיסטוריה ואין "כוח" המכווין אותה – לפחות לא כזה שהאדם מסוגל להבין. ישנן אינסוף סיבות שמביאות להתרחשותו של כל מאורע,וליצור סופי כמו האדם אין כל דרך להכיר את כולן. לא ניתן לדעת מדוע קורים הדברים, למה פרצה מלחמה זו או התרחשה מהפכה אחרת – כל מאורע היסטורי "צריך היה להתרחש רק משום שצריך היה להתרחש", לדבריו. באחד מפרקי האפילוג, טולסטוי מקביל את התופעות ההיסטוריות לחוקי-טבע. לשיטתו, בדיוק כפי שאיננו יודעים מדוע קיים כוח-משיכה או מדוע לא ניתן לנוע מהר ממהירות האור, כך לא ניתן לדעת מדוע מתרחשים מאורעות היסטוריים:

"בדברנו על הפעולות הפשוטות ביותר של החום, של החשמל, או של האטומים, איננו יכולים לומר למה זה ומדוע מתרחשות הפעולות הללו, אנו אומרים, שכך הוא טבע התופעות הללו וזה חוקן. הוא הדין בתופעות ההיסטוריות. למה זה מתחוללת מלחמה, או מהפכה? אין אנו יודעים, איננו יודעים אלא שלשם עשייתו של מעשה זה או אחר מתלכדים בני-האדם לליכוד מסוים, וכולם משתתפים בו; ואנו אומרים, כי כך הוא טבע האדם, זהו חוק" (כרך ב', עמוד 637).

ברק, סערה

ברק בעת סערה, תצלום: קרולינה אודמן

כיצד ניתן ללמוד מן ההיסטוריה?

אם אין לאדם שום אפשרות להסביר את הסיבות לתהליכים ההיסטוריים, איזה תפקיד נשאר להיסטוריה? כיצד ניתן בכלל לחקור אותה או ללמוד ממנה? עבור טולסטוי, התשובה לשאלה זו קשורה באופן אדוק לשאלת חופש-הרצון, ולהוויה הדטרמיניסטית שהוא מזהה בעולם. נושא המחקר של ההיסטוריה, בניגוד לזה של מדעי-הטבע, הוא האדם עצמו: שלא כמו במחקר של תופעות הטבע, העוסק באובייקטים חיצוניים לנו, אותם האדם – הסובייקט – חוקר, ההיסטוריה עוסקת בחיי העמים והאנושות. כאשר אנו חוקרים את האדם כתופעה, בעזרת השכל וכאובייקט חיצוני לנו, אנו מוצאים, אומר טולסטוי, "חוק כללי של הכרח שהוא כפוף לו, ככל ההוויה כולה".: ההיגיון אומר לנו שכמו לכל תופעה אחרת, גם לפעולה של האדם חייבות להיות סיבות, וגם היא תוצר הכרחי של הזדמנותם של אינסוף גורמים – ההיגיון אומר כי "[אין] אפשרות לעשות שתי פעולות [שונות] באותם התנאים עצמם", וכי מושג החופש הוא "סתירה חסרת כל משמעות". כלומר, חקירה רציונאלית מלמדת אותנו שפעולות האדם, כמו ההוויה כולה, הן הכרחיות וקבועות-מראש. ברם, ביחס לאדם יש לנו נקודת מבט נוספת על זו שמסתכלת עליו "מבחוץ". כאשר אנו מתבוננים בפעולות האדם "מתוכנו", ומתייחסים אל עצמנו כאל סובייקט ולא כאל אובייקט לחקירה, אנו "חשים את עצמנו חופשיים" – אנחנו מוצאים בנו תודעה-עצמית של חופש "שאינה כפופה להגיון השכלי". זוהי תודעה של האדם את עצמו, שבניגוד לאופן הרציונאלי והדיסקורסיבי בו האדם מכיר אובייקט חיצוניים, הינה לחלוטין בלתי-אמצעית. כל כמה שיוכיחו לנו השכל, ההיגיון והניסיון כי פעולותינו הן הכרחיות וקבועות מראש, התודעה-העצמית של החופש לא תיכנע להם. האדם אינו יכול לתאר לעצמו את החיים ללא חופש, הוא מרגיש כי "אף על פי שהדבר הוא בלתי-אפשרי, הוא קיים במציאות, לפי שבלי הדימוי הזה על החופש, לא היה מבין את מהות החיים, ולא היה יכול לחיות אפילו שעה אחת".

שאלת החופש אמנם נמצאת בלב ליבה של החקירה ההיסטורית, אולם, לשיטתו של טולסטוי, ההיסטוריה אינה צריכה לענות על השאלה כיצד ייתכן חופש-רצון בעולם דטרמיניסטי. ההיסטוריה, בניגוד לפילוסופיה, אינה עוסקת בחופש-הרצון עצמו, אלא "בדימוי [שלנו] על גילויי הרצון הזה בעבר ובתנאים מסוימים". כלומר, המחקר ההיסטורי אינו צריך לבצע חקירה פילוסופית של מהות חופש-הרצון, אלא די לו לבחון את מידת החופש וההכרח שאנו מייחסים לפעולותיהם של המשתתפים במאורעות ההיסטוריים בעבר. אכן, "שאלת ההיסטוריה", כפי שטולסטוי מנסח אותה, היא "כיצד שומה עלינו לראות את חיי העבר של העמים והאנושות" – כלומר את הדימויים שלנו על הגילויים האמפיריים של רצונם – "כפעולתם החופשית של בני-האדם, או כבלתי חופשית?".

כדי לענות על שאלה זו, טולסטוי מתחיל בניתוח הדימוי שלנו על פעולותיהם של אנשים אחרים. הוא קובע שדימוי זה כולל תמיד במקצתו חופש, ובמקצתו הכרח. היחס בין החופש להכרח שנייחס לפעולה תלוי בנקודת מבטנו ובמידת ידיעתו את התנאים בהם היה שרוי האדם בעת ביצוע הפעולה: ככל שאנו מכירים טוב יותר את התנאים, כך אנחנו מייחסים לפעולה יותר הכרח ופחות חופש. בכך למעשה הופך טולסטוי את שאלת חופש-הרצון בהיסטוריה משאלה מטאפיזית לשאלה אפיסטמולוגית. הוא מביא לכך את הדוגמאות הבאות:

"אדם טובע, הנאחז בחברו ומטביעו, או אם רעבה, שאפסו כוחותיה [...] והיא שולחת ידה לגנוב דבר-מאכל, או אדם מלומד משמעת ההורג במלחמה אדם חסר הגנה בתוקף פקודה של גבוהים ממנו – כל אלה נראים כאנשים אשמים פחות, היינו חופשיים פחות ומשעובדים יותר לחוק ההכרח, בעינו של אדם היודע את התנאים שבהם היו נתונים האנשים האלה, וכחופשיים יותר נראים הם בעיני מי שאיננו יודע שהאדם ההוא היה צפוי לסכנת טביעה, שהאם הייתה רעבה, שהחייל היה בחזית וכיוצא בזה [...]. וכן כל פעולה של אדם שיכור, משוגע, או מעשה הבא בעידנא דריתחא, נראים חופשיים פחות והכרחיים יותר בעיני אדם היודע את מצבו הנפשי של העבריין, וחופשיים יותר והכרחיים פחות בעיניו של מי שאיננו יודע זאת" (כרך ב', עמוד 642).

 

אם כך, השכל, מחד, מורה לנו שלא קיים חופש ושפעולותינו הכרחיות לחלוטין, אולם מוגבלות כושר-הידיעה שלנו כיצורים סופיים, מאידך, כופה עלינו תודעה של חופש-רצון ביחס לאדם. החופש לפיכך נובע מחוסר יכולתנו לדעת את הכל – להבין את אינסוף התנאים והסיבות לפעולות האדם. מכאן, שעבור ההיסטוריה, החופש הוא למעשה הלא-ידוע: "מכנים אנו בהיסטוריה את הדבר הידוע לנו בשם חוק ההכרחיות, ואת אשר לא ידענו – בשם חופש. החופש בהיסטוריה איננו אלא שם-דבר לשארית הבלתי ידועה ממה שידוע לנו על החוקים של חיי האדם".

הדרך הנכונה להסתכל על ההיסטוריה ולבצע מחקר היסטורי, אם כן, אינה לחפש את הסיבות לאירועים בתחום רצונם החופשי והחלטותיהם של בני-אדם מסוימים – כלומר בתחום מה שאינו ידוע לנו – אלא דווקא לבצע בחינה של כל הידוע לנו על מאורעות העבר. בחינה כזו לא תגלה לנו לעולם את כל הסיבות להתרחשותו של מאורע זה או אחר, אולם, לדידו של טולסטוי, היא עשויה לגלות לנו את "החוקים המנהלים את המאורעות". מתוך חקירת המספר העצום של גילויי החופש – של הדימויים שלנו על פעולות האנשים והעמים לאורך ההיסטוריה – ניתן לבצע הכללה ולקוות לגלות חוקים כלליים לפיהם פועלת ההיסטוריה האנושית. מדעי-הטבע מהווים עבור טולסטוי דגם לדרך החקירה שצריך לקחת על עצמו מדע-ההיסטוריה. הוא גורס שכפי שאיננו מסוגלים להשיג את מהותם של כוחות הטבע עצמם, אבל אנו יכולים ללמוד את החוקיות שבאופן האמפירי בו הם מתבטאים בעולם – כך יכולה לעשות ההיסטוריה לגבי החופש: "כשם שאין להשיג בשכל את כוח-המשיכה כשהוא לעצמו, [...] ואין הוא מובן לנו אלא במידה שהננו יודעים את חוקי ההכרחיות שהוא כפוף להם, [...] ממש כך אין להשיג בשכל את כוח-החופש כשהוא לעצמו, [...] אלא במידה שיודעים אנו את חוקי ההכרחיות שהוא כפוף להם". כך, מתוך ניתוח כמו-מתמטי של המאורעות שהתרחשו, נוכל אולי להכיר את החוקיות שבהיסטוריה: "כאשר נביע מעשים היסטוריים שונים במשוואות [...], נקבל שורות של מספרים שבהם צפונים ודאי חוקים קבועים ואפשר לגלותם". מדע-ההיסטוריה האידיאלי, אליו שואף טולסטוי, הוא לפיכך לא כזה המחפש את סיבותיהם של מאורעות היסטוריים בתחום רצונם של אישים כאלה ואחרים, אלא כזה שמנסה לעשות אינטגרציה של כלל הידע האמפירי שלנו על מאורעות ההיסטוריה – מנסה למצוא את המשותף במאורעות שונים ואפילו בנרטיבים שונים לתיאור אותו המאורע – וכך מסיק לגבי דפוסי התנועה ההיסטורית הכלליים של חברה אנושית.

1812, צרפת, נסיגה, רוסיה

"הנסיגה הצרפתית ב-1812", ציור של אילריון פריאנישניקוב. תצלום: ויקיפדיה

הקושי שבחיים בעולם בלתי ניתן להבנה

באופן רציונאלי, כאמור, טולסטוי מבין שפעולות האדם קבועות מראש וכי אין לו יכולת להשפיע על ההיסטוריה או להבין את הסיבות למאורעות. מנגד, הוא מכיר גם בכך שלאדם תהיה תמיד תודעה-עצמית של חופש, אשר גורמת לו לשאוף – ללא הצלחה – להבין את ההוויה האינסופית של העולם ולהשפיע על מהלך העניינים בו. פער אינהרנטי זה, בין ההכרה הבלתי-אמצעית של האדם בחופש לבין ההכרה הרציונאלית בהכרח – בין קיומו הסופי לאינסופיותו של העולם – מייצר קושי קיומי אמיתי עבור טולסטוי. קושי זה, או וריאציה שלו, הוא זה שהציג ישעיה ברלין במאמרו המפורסם "הקיפוד והשועל" כמוטיב המרכזי של מלחמה ושלום"2. קשיים קיומיים אלו, וההתמודדות עמם, באים לידי ביטוי בעיקר בטקסט הבדיוני, דרך הדמויות הרבות אותן טולסטוי בורא.

לאדם תהיה תמיד תודעה-עצמית של חופש, אשר גורמת לו לשאוף – ללא הצלחה – להבין את ההוויה האינסופית של העולם ולהשפיע על מהלך העניינים בו

פלאטון קראטייב הוא אחת מן הדמויות הללו. קראטייב הוא איכר פשוט שהתגייס לצבא, אותו פוגש פייר בזאוחוב כאשר שניהם נשבים על ידי הצרפתים במוסקבה הכבושה. קראטייב מייצג איזושהי הרמוניה בין החיים האנושיים לבין העולם האינסופי והדטרמיניסטי. כל פעולותיו מבטאות השלמה עם ההכרח שבהוויה: "שר היה שירים [...] וברור היה, שאיננו שר אלא משום שהכרח הוא לו לפלוט את הצלילים האלה, כשם שהכרח הוא לו לפעמים לחלץ את עצמותיו, או לאמן רגליו בהליכה". יש בו שמחת-חיים פשוטה וראשונית. עבור פייר הוא מייצג את "העגול והנצחי של רוח הפשטות והאמת". דמותו של קראטייב אינה מייצגת את ההיגיון והרציונאל – "לעיתים קרובות היה אומר דברים הסותרים לגמרי את אשר אמר לפני כן, אך גם דברים אלה וגם אלה צפנו אמת בחובם". ההשלמה שלו עם ההוויה ההכרחית והאינסופית אינה רציונאלית, אלא היא נובעת מהכרה ראשונית ובלתי-אמצעית של ההוויה עצמה, ויותר מזה, אחדות עימה. הוא אינו יודע את השלם – הוא מרגיש אותו, הוא אינו מבין את ההוויה האמיתית של העולם – הוא חלק ממנה: "כל מילה ממילותיו, וכל פעולה מפעולותיו היו הבעה של פעילות הסתומה ממנו, הלא הם חייו. אך לעצם חייו לא הייתה בעיניו משמעות כלחיים נבדלים. משמעותם הייתה כמשמעות של חלק מן השלם, אשר אותו הרגיש תמיד. דבריו ומעשיו היו נובעים מתוכו באותו אורח הקצוב לעולם, ההכרחי והבלתי-אמצעי, כריח הנודף מן הפרח".

בעוד שקראטייב מייצג אידיאל של הרמוניה בין הסופי לאינסופי בחיים הפרטיים, הגנרל קוטוזוב, המפקד-העליון של הצבא הרוסי, מייצג אידיאל דומה מצדו של מנהיג ציבורי. קוטוזוב, כפי שמתאר אותו טולסטוי, ניחן ביכולת אינטואיטיבית לקלוט את מהלך העניינים ההכרחי ו"[לתפוש] את משמעותו של המאורע שמתחולל לעיניו". הוא, למשל, היחיד שהבין שעל אף ההפסד הטקטי שנחלו הרוסים בקרב בורודינו, הנזק שנגרם לצרפתים ושבתם במוסקבה הריקה יובילו בסופו של דבר דווקא לניצחון של הרוסים במלחמה. על אף העובדה שהוא מנהיג המפקד על צבא שלם, קוטוזוב מבין את ההכרחיות שבמהלך העניינים ההיסטורי, ואת מוגבלות יכולת ההשפעה שלו עליו: "הוא מבין, שקיים משהו חזק וחשוב מרצונו שלו – זהו אותו מהלך-העניינים הבלתי-נמנע. והוא יודע לראותו, יודע להבין את ערכם של המאורעות, ולעומת הערך הזה יודע לוותר על ההשתתפות במאורעות הללו".. כמו במקרה של קראטייב, יכולת התפישה הזו של קוטזוב אינה רציונאלית – "לא נותרו בו [...] אלא הרגלי-תשוקותיו, ובמקום השכל [...], רק כשרון ההסתכלות השלווה במהלך המאורעות" – אלא היא טמונה דווקא בהיכרתו ובהזדהותו העמוקה עם רגשי העם הרוסי: "מקור כוח-החזון המפליא הזה, הכוח להעמיק-ראות אל הצפון בתופעות ההולכות ומתרחשות, היה כלול באותו הרגש העממי, אשר נשא בקרבו בכל טהרתו ועוצמתו".

קוטוזוב, בורודינו, קיבשנקו, פילי

"קוטוזוב בכפר פילי, עם קציניו, מחליט לנטוש את מוסקבה", אלכסיי קיבשנקו (1880)

ההכרה של קוטוזוב בהכרחיות של המאורעות אינה גורמת לו להשלים עם קיומו של גורל קבוע-מראש ובלתי נמנע, אלא היא דווקא גורמת לו להתנהל ב"פאסיביות אקטיבית". לאחר שהבין כי הכרחי שהמלחמה תיגמר בנסיגת הצרפתים, קוטוזוב השתמש בכל כוחותיו בתור המפקד-העליון כדי להימנע מקרבות מיותרים, ו"לעזור" למאורע להשלים את מהלכו הבלתי-נמנע. לעומת זאת, כאשר הבין שאין יותר אפשרות לעצור את הגנרלים והחיילים הרוסים, הרוצים לתקוף את הצרפתים, אישר "לעשות מעשה שהיה בעיניו חסר-תועלת ואף מזיק – וענה אמן אחרי העובדה הקיימת".

לעומת קראטייב וקוטוזוב המייצגים גישה אידיאלית של האדם לעולם, הנסיך אנדרי בולקונסקי ופייר בזאוחוב, שהם כנראה הדמויות המרכזיות ב"מלחמה ושלום", מבטאים את התמודדותו של אדם רגיל – אולי אפילו של טולסטוי עצמו – עם ההכרה בחוסר יכולתו של האדם להשפיע על העולם, או להבין אותו. הנסיך אנדרי למשל, בתחילת הספר עוד מחזיק בהשקפה כי האינטלקט האנושי מסוגל לתפוש את אופן הפעולה של העולם. הוא מאמין ביכולת של השליטים לקבוע רציונאלית את מהלך המאורעות, הוא מעריץ את נפוליאון ורוצה לזכות בתהילה בדומה לו. תפישה זו מתחילה להיסדק כבר בקרב שנגראבן, כאשר הוא מתלווה לגנרל בגרטיון ורואה את חוסר יכולתו להשפיעעל ההתרחשויות, אך ההכרה בסופיותו של האדם ובאי-יכולתו להבין את העולם האינסופי מגיעה רק בקרב אוסטרליץ. שם, בעודו שרוע פצוע על האדמה ומסתכל לשמיים, חווה הנסיך אנדרי מעין גילוי. הוא תוהה: "איך לא ראיתי לפני כן את אלה השמיים הרמים? ומה מאושר אני לראות אותם סוף-סוף. כן, הכל הבל, הכל אחיזת-עיניים, חוץ מן השמיים האינסופיים הללו. הכל אפס, אפס-ואין חוץ מהם. אבל גם הם אינם, אין כלום, רק דומייה ומרגוע".

הנסיך אנדרי אינו מסוגל להתמודד עם ההכרה באפסות האדם לעומת העולם האינסופי. לאחר הגילוי שחווה באוסטרליץ הוא עובר לחיות בכפר, במעין "פרישה" מן החיים. אך לאחר זמן-מה הוא שוב מפתח שאיפות להשפעה על ההיסטוריה – הפעם לא דרך התחום הצבאי אלא דרך החיים הפוליטיים. הוא מחליט לנסוע לפטרבורג הבירה וחובר לספראנסקי, יועצו הבכיר של המלך. כמו נפוליאון, ספראנסקי מייצג עבור הנסיך אנדרי אידיאל של אדם המסוגל "להשתלט" על האינסופי – להבין את האמת המטאפיזית ולהשפיע על ההיסטוריה – מתוקף כוחו של הרציונאל השכלי: "הסגולה העיקרית אשר לשכלו של ספראנסקי, שהפליאה את הנסיך אנדריי, הייתה אמונה איתנה, שאין להרהר אחריה, אמונה בכוחו ובחוקיותו של השכל". אולם במהרה מתבהר לנסיך אנדרי חוסר כוחו של השכל להכיר את "השמיים האינסופיים", והוא מואס בספראנסקי. הוא הופך ממורמר ומחליט להתגייס כמפקד גדוד ללוחמה בחזית. בקרב בורודינו הוא נפצע אנושות ומת לאחר תקופת גסיסה ממושכת. הנסיך אנדרי אינו מסוגל לשלב בין הסופי לאינסופי, כפי שיכול למשל פלאטון קראטייב. הוא אינו מצליח למצוא את מקומו בתוך ההוויה האינסופית מבלי לנסות להשתלט עליה ולהשפיע עליה. המפלט היחיד שלו מן הסופיות שבחיים, הוא המוות.

בעוד שנתיב התמודדותו של הנסיך אנדרי עם הסופיות שבחיים מוביל לסוף טרגי במותו, לפייר נתיב התמודדות שונה, המוכתב על ידי רצון למצוא בחיים הרמוניה עם ההוויה האינסופית, ולאו דווקא על ידי רצון להבין אותה ולהשתלט עליה. בתחילת הספר נדמה שפייר מכיר בכך שהדברים מתנהלים לפי הכרח, וכי אין לו יכולת השפעה על ההתרחשויות. בלילה בו אביו מת, הוא הובל באופן פסיבי על ידי אנה מיכאלובנה, הדואגת שהוא זה שיקבל את ירושת אביו העשיר, ובינו לבין עצמו החליט "שכל הנעשה לעיניו בערב זה היה דבר שבהכרח". גם לגבי נישואיו הראשונים עם אלן הוא הרגיש כי "כל זה מוכרח היה לקרות ולא יכול לקרות אחרת". אך הגישה הפסיבית הזו מובילה את פייר לחיי נישואים בהם הוא סובל, ולמשבר אישי באשר למשמעות חייו. הוא אינו יכול שלא לשאול את עצמו שאלות עליהן אין לו תשובה: "מה רע? מה טוב? [...] מה טעם בחיים? [...] מה הוא הכוח השולט בכל?". בניסיון למצוא תשובות הוא מחליט להצטרף לארגון הבונים החופשיים. בתחילה הוא שמח "לבטל את רצונו מפני רצונם של אלה היודעים את האמת שאין להרהר אחריה", אך גם כאן הפסיביות וההסתמכות על מי שמתיימרים לדעת את האמת אינן מוכיחות את עצמן עבורו, והוא אינו מצליח למצוא שלווה. השינוי בגישתו של פייר מגיע רק אחרי פגישתו עם פלאטון קראטייב, המותירה עליו רושם רב. בהשפעת קראטייב, פייר מפסיק לנסות להבין את משמעות החיים, קרי לתפוש את האינסופי בעזרת הרציונאל, ובמקום זאת הוא מצליח להשיג הרמוניה עם האינסופי – למצוא אותו בכל הפרטים הקטנים והסופיים של החיים. טולסטוי מתאר את השינוי שעבר על פייר כך:

"קודם לכן לא ידע לראות את האדיר, הבלתי-מושג, האינסופי בשום דבר [...]. בכל דבר קרוב ומובן לא ראה אלא את המוגבל, הפעוט, היומיומי, חסר המשמעות. הוא נצטייד במשקפת-המוח והביט למרחקים [...]. ואילו עכשיו למד לראות את האדיר, הנצחי, האינסופי בכל דבר, ולפיכך, בדרך הטבע, [...] השליך מעצמו והלאה את המשקפת שבה השקיף אל מעבר לראשי האנשים ובשמחה התבונן בחיים המקיפים אותו, החיים המשתנים לעולם, האדירים לעולם, הלא-מושגים והאינסופיים; וככל אשר הקריב מבטו, כן הרבו בו השלווה והאושר" (כרך ב', עמוד 532,  הדגשה שלי).

אולם עבור אדם רגיל כמו פייר, קשה, ואולי אף בלתי-אפשרי, לשמר גישה אידיאלית לחיים כמו זו של קראטייב. בחלקו הראשון והבדיוני של האפילוג טולסטוי מתאר כיצד זנח פייר את הלקחים שלמד מקראטייב ובמקומם הוא מפתח יומרות מהפכניות לשינוי השלטון ברוסיה. במקום ההרמוניה של קראטייב עם האינסופי, פייר מאמץ שוב רצון להשתלט על האינסופי – להבין את מהלך העניינים הכללי ולשנות את ההיסטוריה.

במובן רחב יותר, ניתן לראות את המבנה של הרומן כולו כביטוי לפער בין האדם לעולם האינסופי. הספר משלב בין חלקים "ציבוריים" – תיאורי הקרבות, פעולות הדרג הפוליטי והצבאי הבכיר, התפתחות המלחמה – לבין חלקים "פרטיים", המרגישים כמעט מנותקים מבחינה עלילתית מן הראשונים – תיאור חיי המשפחה של משפחת רוסטוב ומשפחת בולקונסקי, הדינמיקות בחיי החברה הגבוהה במוסקבה ובפטרבורג, חיי האהבה של נטאשה וכולי. בעוד החלקים הציבוריים מדגישים את חוסר השפעתו של האדם הבודד על התנועה ההיסטורית הכללית ואת ההכרח שבהוויה האינסופית, החלקים הפרטיים מתארים בפירוט את החוויה האישית (והסופית) של אנשים בחייהם הפרטיים – חוויה שכוללת תודעה של חופש-רצון. ניתן לראות את בחירתו של טולסטוי לשלב ברומן זה בזה, את הציבורי והפרטי – את ה"מלחמה" וה"שלום" – ביטוי לקיומו הבלתי-נמנע של האדם, הסופי ובעל תודעת-החופש, בתוך עולם אינסופי, דטרמיניסטי ובלתי ניתן להבנה.

החייל האלמוני, אנדרטה, מוסקבה

אנדרטת החייל האלמוני, מוסקבה. תצלום: ג'ורג'. מ. גרוטס.

השפעת "רוח העם" על התפתחותו ההיסטורית

בפרקים העיוניים טולסטוי טוען מפורשות, כאמור, שבאופן שכלי ורציונאלי לא ניתן לדעת מהו "הכוח המניע את העמים". אולם, בחלקים הבדיוניים של הספר, כפי שראינו, דמויות כמו זו של הגנרל קוטוזוב ופלאטון קראטייב מרמזות לנו שדווקא מתוך הכרה אינטואיטיבית, רגשית ובלתי-אמצעית – לא לוגית ורציונאלית – יתכן שניתן להכיר במשהו את מהלך העניינים ההיסטורי. אכן, כפי שנראה מיד, לאורך הספר פזורים קטעים רבים המרמזים שמתוך תפישה אינטואיטיבית כזו, ניתן לזהות את "רוח העם" – מין אופי אינהרנטי שנמצא בנפשה הקולקטיבית של חברה – כגורם המרכזי שקובע את תנועתה ההיסטורית.

ההיבט העיקרי דרכו בוחן טולסטוי את תנועת ההיסטוריה ב"מלחמה ושלום" הוא כמובן התחום הצבאי. באחד מפרקי הספר טולסטוי דן בשאלה מהו "הגורם הנעלם" שתוצאת הכפלתו בגודל הצבא תיתן את כוחו של הצבא, כך שבעזרתו ניתן יהיה לנבא את תוצאתם של קרבות, ולהסביר כיצד צבאות קטנים מסוגלים לנצח צבאות גדולים מהם. הוא פוסל את נטיית ההיסטוריונים למצוא את הגורם הזה באיכות הנשק, גאונות המפקדים או "הבניין הגיאומטרי" של הצבאות, וקובע שגורם זה הוא "רוח-הצבא, דהיינו, רצונם הגדול או הקטן יותר של כל האנשים המהווים את הצבא להיאבק ולחרף את נפשם". "רוח-הצבא" הזו היא בעיניו הגורם שמכריע את מהלך המלחמות. הנסיך אנדרי מביע רעיון דומה, כאשר הוא אומר לפייר כי מה שיכריע את קרב בורודינו הוא "[ה]רגש אשר [...] בכל חייל", וכך קובע גם קוטוזוב, כאשר הוא אומר כי "בגורל הקרב מכריע [...] אותו כוח בלתי-נתפש, הקרוי רוח-הצבא". בדומה, נפוליאון לא המשיך בפלישה לרוסיה, "לא משום שלא רצה לעשות כן, אלא [...] מאחר שרוח-הצבא שנפל לא הניח לעשות [זאת]".

ההשפעה על מהלך המלחמות אינה מוגבלת רק לאנשי הצבא: טולסטוי טוען כי "העניין הצבאי [...] מתפתח כפועל יוצא מעצם יחסי ההמונים". כך בנוגע לנטישתה ובעירתה של מוסקבה: החלטתם של תושבי מוסקבה – כל אחד ואחת מהם בנפרד – לנטוש את בתיהם, היא שהמיטה כיליון על הצבא הצרפתי והביאה לניצחון הרוסים במלחמה. תחושתם שאין להישאר בעיר תחת שלטון נפוליאון ושמוסקבה עתידה להישרף, ייתכן שהייתה בלתי-מודעת, אך לא הייתה שרירותית או מקרית – היא "הייתה טמונה בנפש האיש הרוסי [...] ומונחת ביסודה של החברה הרוסית, המוסקבאית של שנת 1812".

במקום אחר, טולסטוי מייחס את הניצחון במלחמה לרגשות הפטריוטיים ולכבוד הלאומי של הרוסים כולם: "אשרי העם שברגע של עמידה בניסיון, [...] בפשטות ובקלות ירים את האלה הראשונה שנזדמנה לו, ויהא הולם בה, עד אשר יומר רגש העלבון והנקמה ברגש של בוז ורחמים". חשיבותו של אופי העם לתנועה ההיסטורית באה לידי ביטוי כמובן גם בדמותו של הגנרל קוטוזוב, אשר, כפי שראינו, מקור "כוח-החזון המפליא" שלו לגבי מהלך המאורעות, הוא "באותו הרגש העממי, אשר נשא בקרבו".

טולסטוי סבור ש"רוח העם" – הרגשות הלאומיים, הערכים והאופי של החברה – הם אלה שקובעים את תוצאות המלחמות, ואת מהלך ההיסטוריה בכללנדמה אפוא שמבוטאת בטקסט הבדיוני תפישה לפיה "רוח העם" – הרגשות הלאומיים, הערכים והאופי של החברה – הם אלה שקובעים את תוצאות המלחמות, ואת מהלך ההיסטוריה בכלל. אמנם, כפי שעולה מן הפרקים העיוניים, לא ניתן להגיע להכרה כזו בכלים לוגיים, אך ההכרה הזו בחשיבות אופי העם הינה הכרה אינטואיטיבית ורגשית ביסודה, ולא הכרה שכלית המזהה את הסיבות למאורעות באופייה של החברה: לקוטוזוב, למשל, יש הבנה אינטואיטיבית של מהלך ההיסטוריה בדיוק מתוך אותה היכרות והזדהות עמוקה עם רגשות העם הרוסי. תושבי מוסקבה, בדומה, ידעו שמוסקבה תישרף כיוון ש"כל איש רוסי, לא על יסוד סברות, כי אם על יסוד אותו הרגש הצפון בקרבנו, ושהיה צפון בקרב אבותינו, יכול היה לנבא את מה שקרה".. אם נצרף את ההכרה האינטואיטיבית הזו לתזה הפילוסופית המפורשת שטולסטוי מציג בפרקים העיוניים, ניתן אולי יהיה לומר ש"חוקי ההיסטוריה" שטולסטוי רוצה למצוא, הם כאלה שילמדו אותנו על האופי של חברה מסוימת, כך שמתוך בחינה של המשותף במהלך מאורעות שונים בהיסטוריה שלה, נבין את החוקים שלפיהם היא פועלת, ובאופן הכרחי תפעל לפיהם גם בעתיד.

האחריות המוסרית של כל אחד ואחת מאיתנו

הדטרמיניזם ההיסטורי של טולסטוי, לפי הפרשנות המדגישה את השפעת אופי העם על ההיסטוריה שלו, משאיר בכל זאת מקום חשוב לאדם. זה אינודטרמיניזם של רמות-יסוד או גורמים לא-אנושיים, הפועלים מתחת לפני השטח וקובעים את פעולותיו של האדם. מה שקובע את פעולות האנשים הרבות אשר מרכיבות את המאורע ההיסטורי אינו אלוהים, חוקי הפיזיקה, יחסים כלכליים-חומריים, שאיפת ההיסטוריה עצמה לקדמה או גורל קבוע-מראש – מה שקובע את מהלך ההיסטוריה הוא אופייה של החברה האנושית עצמה. בכל זאת מדובר בגישה דטרמיניסטית: כל פעולה מסוימת נקבעת באופן הכרחי בהתאם למכלול התנאים שקדמו לביצועה; גם התנועה ההיסטורית הכללית היא הכרחית וקבועה-מראש בהתאם לאופיו של העם. השאיפה לחפש את המשותף – לחפש תבניות וחוקים קבועים בהתנהגותה של החברה לאורך ההיסטוריה – מניחה מראש שההיסטוריה חוזרת על עצמה באופן קבוע, שאופי האדם ואופי החברה אינם משתנים. נראה שזאת אכן עמדת טולסטוי: הוא כותב בלגלוג על ורה רוסטובה שהיא "מזכירה את [המילה] 'דורנו', כדרך רוב האנשים המוגבלים, הסבורים כי הם מצאו והעריכו כראוי את כל התופעות המיוחדות של דורם, וכי תכונות בני-האדם משתנות עם הדורות".

אך בכל זאת, נדמה כי התפישה של "רוח העם" כקובעת את מהלך המאורעות בכל זאת נותנת כוח כלשהו לאדם ביחס למהלך ההיסטוריה – לא לאדם הבודד, אך למכלול הפרטים המרכיבים את החברה. ייתכן שכאן מסתתרת משמעות אתית ב"מלחמה ושלום": הטקסט מתריע בפנינו שכל אחת ואחת מפעולותינו, הן שיוצרות את המאורעות הנוראים ביותר בהיסטוריה האנושית, ולא החלטותיהם של שליטים בודדים. במובן זה, ניתן למצוא בטקסט קריאה לכל אחד מאיתנו לקחת אחריות מוסרית על מעשיו האישיים. טולסטוי אכן טוען כי האמונה בכך שהשלטון הוא סיבת המאורעות, וקבלת ההצדקות שמביאים המנהיגים לפעולות כמו יציאה למלחמה – למשל שפעולות אלה הן "למען החירות, למען השוויון, [...] תהילת צרפת [...], הלאומיות", וכולי – "פורקות את האחריות המוסרית מעל האנשים העושים את המאורעות". דהיינו, ההמונים נוהגים לתלות את האחריות למאורע בשליט, לקבל את ההצדקות הלא-מבוססות שהוא מספק, וכך מתרגלים שלא לקחת אחריות על מעשיהם. מנקודת מבט כזו, גם תיאורי המלחמה הרבים שבספר – המדגישים לא רק את זוועות המלחמה, אלא גם את האבסורדיות שבה – יכולים להיקרא כהצעה לשקילה מחדש של התכלית שבהשתתפות במאורע גרוטסקי שכזה.

ביטוי לכך מופיע גם באחד הפרקים הבדיוניים, כאשר במעמד הסכם השלום בטילזיט ב-1807 בין נפוליאון למלך אלכסנדר, תוקפות את הקצין הצעיר ניקולואי רוסטוב ספקות ותהיות באשר לתכליתה של המלחמה שקדמה להסכם: "ובכן לשם מה ידיים ורגליים קטועות, אנשים הרוגים?", הוא שואל את עצמו. כדי להשקיט את "הספקות האיומים" ו"המחשבות המוזרות" הללו, ניקולאי אומר לעצמו כי "איננו פקידי הסגל הדיפלומאטי, אנחנו חיילים ותו לא [...]. עניינו שלנו לעשות את חובתנו, ללחום ולא לחשוב, וזה הכל". נראה שזו בדיוק "ההתנערות מאחריות" נגדה טולסטוי יוצא. אם כל אחד ייקח אחריות מוסרית על מעשיו מבלי לתלות אותה ב"פקידים הדיפלומטיים", ייתכן שלא יתרחשו "מעשי-פשע משותפים", או מאורעות "המנוגדים בתכלית לשכל האנושי ולכל טבעו של האדם", כמו מלחמה.

מלחמת קרים, בלקלאווה, הסתערות הבריגדה הקלה

הסתערות של פרשים בריטיים על כוחות רוסיים בבלקלאווה, ב-1854, במהלך מלחמת קרים ("הסתערות הבריגדה הקלה"). תמונה: ויקיפדיה

הכוונה אינה כי אנשים בודדים מסוגלים לארגן מהפכה כנגד שלטון שש אלי קרב – במקרה כזה יומרותיהם של המהפכנים לשנות את ההיסטוריה מוטעות לא פחות מאשר אלו של השליטים אותם הם מבקשים להחליף. אין הכוונה גם כי העם כולו מסוגל לקבל החלטה קולקטיבית מתוך רצון להכווין את מהלך ההיסטוריה. אולם אם כל אחד יעשה את חלקו ויפעל לפי מצפונו – לא במטרה לשנות את ההיסטוריה, אלא רק בהתאם לטבעו, אופיו ומטרותיו האישיות – ניתן אולי יהיה לקוות, באופן לא-רציונאלי, לשינוי בתנועה ההיסטורית. ברמה המטאפיזית, השכל אמנם מורה לנו כי כל אחת מהפעולות הללו היא הכרחית וקבועה-מראש, נובעת מאופייה הקבוע של החברה ומאינסוף הסיבות הלא-נודעות שגרמו לה; אך בכל זאת, בתור בני-אדם, יצורים סופיים, תמיד נשארת בנו תודעת-חופש הגורמת לנו לראות את פעולותינו – לרבות השתתפות במאורע כמו מלחמה – כנובעות מבחירה ורצון-חופשי. לכן, באופן שסותר לוגית את הגישה הדטרמיניסטית הקשיחה שמוצגת בפרקים העיוניים, בכל זאת ניתן למצוא ב"מלחמה ושלום" קריאה לכל אדם לשקול את התכלית שבהשתתפות במאורעות בהם הוא נוטל חלק, ולקחת אחריות מוסרית על מעשיו האישיים.

נדמה כי קריאה זו רלוונטית היום לא פחות משהייתה בזמן כתיבתו של "מלחמה ושלום". במציאות העכשווית, עם עלייתם של שלטונות שנויים במחלוקת, אשר רבים מרגישים כי הם פועלים בצורה הנוגדת את ערכיהם אישיים, הרומן של טולסטוי מזכיר לנו שאמנם איננו יכולים לשנות את ההיסטוריה בעצמנו, אך בכל זאת אלו הפעולות של כל אחד ואחת מאיתנו – ולא החלטות השליטים – שקובעות את המציאות בה אנו חיים.

***

הרעיון כי "רוח העם" קובעת את מהלך המאורעות וההכרה באחריות המוסרית האישית, סותרים במידה מסוימת, כאמור, חלקים אחרים בפילוסופיה שטולסטוי מציג ב"מלחמה ושלום": ההכרה בחשיבות אופי העם סותרת את הקביעה כי אין שום דרך לדעת מה מכווין את מהלך ההיסטוריה; הקריאה לאחריות אישית עומדת בניגוד להיות כל פעולות האדם הכרחיות וקבועות-מראש. אך דווקא העומק והרב-שכבתיות הזו של הטקסט, חוסר-הקוהרנטיות לעיתים, הם חלק מן היופי שהפך את "מלחמה ושלום" ליצירת מופת. אולי, כמו הגנרל קוטוזוב, פלאטון קראטייב ותושבי מוסקבה, טולסטוי מצא דרך להתקרב לאינסוף, להכיר במשהו את מהלך ההיסטוריה, דווקא מתוך הכרה אינטואיטיבית ורגשית, ולא כזו שמתיישבת עם כל חלקי הפילוסופיה שלו באופן הגיוני וקוהרנטי. הכרה כזו אמנם לא ניתנת להוכחה בטיעונים הלוגיים אותם הוא מביא בפרקים העיוניים, אך היא יכולה בכל זאת לקבל ביטוי אמנותי בחלקים הבדיוניים של הספר. בעוד החלקים העיוניים, הלוגיים והרציונאליים, מביעים גישה ספקנית, שאמנם מכירה בקיומה של תודעת-חופש אך גם שוללת מכל וכל את יכולתנו להבין את העולם או להשפיע עליו, החלקים הבדיוניים, האמנותיים, מביעים הכרה רגשית – הנובעת מאותה תודעת-חופש עצמה – לפיה אופי העם וההחלטות של כל אחד ואחת מאיתנו הם בכל זאת אלו שקובעים את הנתיב בו תלך החברה. אולי זוהי הסיבה בגללה בחר טולסטוי להציג את "הפילוסופיה של ההיסטוריה" שלו במסגרת יצירה ספרותית, ולא במסגרת חיבור פילוסופי.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

רן ערב הוא בוגר תואר ראשון בפילוסופיה ומדעי הקוגניציה מהאוניברסיטה העברית בירושלים וחוקר מידע בחברת תוכנה בתל אביב.

מקורות:

רשימת מקורותטולסטוי, לב ניקולייביץ'. 2012 [1869]. "מלחמה ושלום". תרגום לאה גולדברג. ספריית פועלים.Berlin, Isaiah. 1986 [1953]. "The hedgehog and the fox: An essay on Tolstoy's view of history". Simon & Schuster, Inc.

הערה: כל הציטוטים מהרומן "מלחמה ושלום" הם מהתרגום של לאה גולדברג.

תמונה ראשית: מתוך "קרב בורודינו 1812", מאת לואי פרנסואה לז'ן (1822). תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רן ערב.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על כל הסיבות לכל מה שקרה

01
רפי ליפקין

כמו בהרבה דיונים פילוסופיים, גם כאן אנחנו נתקלים בסתירה הגדולה של קיומנו - הדיון הלוגי- רציונאלי, הוא הדיון היחיד שאנחנו יכולים לקיים, אבל הוא בפירוש אינו מספיק.
החלק האינטואיטיבי-רגשי, הוא הקובע בסופו של דבר, אבל קשה להשתמש בו כנימוק בויכוח ("אני לא חושב שהדברים הם כאלה, יש לי הרגשת בטן שאתה טועה... " - אפשר להשתמש בנימוק כזה בויכוח?).
אפילו המתימטיקה - מלכת הלוגיקה והרציונליות - סובלת מסתירות פנימיות ובכל זאת מתקיימת.
לפחות נחמה אחת אני מוצא כאן. אם אין לנו שליטה על ההיסטוריה, גם המנהיגות העלובה הנוכחית בישראל, לא יכולה לקלקל יותר מדי...