כל סדרה מכבדת את צופיה

תור הזהב של הדרמה הטלוויזיונית מעלה כמה שאלות גדולות על עבודה, שגרה ומשמעות החיים
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

"חשבתי שאנחנו מדברים על העבודה שלי, לא על משמעות החיים", אומרת פגי לדון לקראת סוף סדרת הטלוויזיה הפופולרית "מד מן". דון בוחן רעיונות לנאום בסוכנות הפרסום מקאן-אריקסון, שלדבריו אמור להיות מעורר השראה כמו נאום גטיסברג. פגי מנסה להחזיר אותו לקרקע המציאות. תזכור, היא אומרת, זאת בסך הכול עבודה.

יש לא מעט לומר על נקודת המבט שלה: "זאת בסך הכול עבודה". כולנו מכירים אנשים שחושבים כי הדברים שהם עושים מדי יום חשובים לא פחות משחרורה של אומה מכבלי עבדות ומעולה של מלחמת אזרחים (מדי פעם בפעם, גם אנחנו מרגישים כך). אנחנו יודעים גם שכאשר אנו קושרים את העבודה למשמעות החיים אנו עלולים לשכוח כמה מעט זמן חופשי נותר לנו לדברים אחרים, וכמה משימות בעלות ערך חברתי (טיפול בילדים קטנים או בקרובים קשישים, למשל) לא זוכות לכבוד או לגמול המגיע להם. הציווי המוסרי התמים, שדורש מאיתנו להתפרנס בכוחות עצמנו, תורם לשימור מבנים של אי-שוויון שנראים כיום ברבריים (מילה חלשה יותר לא תתאים). מוסר העבודה חייב לנו כמה הסברים.

מכיוון שכל שני וחמישי צצה לה פרשנות חדשה ונלהבת לטבעה ומשמעותה של העבודה – ראו, לדוגמה, את “The Problem With Work” של קתי ויקס (2011) או “Fuck Work” של ג'יימס ליווינגסטון (שיראה אור בקרוב) – יש יסוד להניח שיום אחד ננסה למצוא הסדרים חברתיים רציונליים וצודקים יותר מאשר ההסדרים הקיימים, המציבים את העבודה במרכזם. או שמא מדובר בחלום אוטופי?

ההוכחה לכך שלא מדובר בחלום מגיעה ממקור לא צפוי: הטלוויזיה. כשבוחנים את הסדרות שבהן אנחנו צופים, ניתן לראות שהן לא מציגות אך ורק את מה שאנחנו עושים בעבודה, אלא גם מעלות שאלות פילוסופיות לגבי עבודה ומשמעות החיים ומעודדות אותנו לחפש משמעות רבה יותר (תהיה מהותה אשר תהיה) בדברים שאנו עושים לפרנסתנו.

כשדון דרייפר דמיין את עצמו נואם נאום נוסח גטיסברג בפני הבעלים החדשים של החברה, נאום שיקבע אם מורשתו תיעלם מעל פני כדור הארץ, הוא לא חשב שהוא ייאלץ להסביר לאנשים מדוע עבודתם חשובה. אבל אולי זה מה שנדרש כעת

היה אפשר לצפות שהמסר הגורף של הטלוויזיה בנושא עבודה יהיה המסר שמשדרת לנו הסדרה "המשרד": הדברים שאנחנו מחויבים לעשות מדי יום הם סתמיים וחסרי תכלית. והדבר הגרוע ביותר הוא הקשקושים הפסיכולוגיים המנופחים והמעורפלים שהדרג המנהלי עוטף בהם את הסתמיות הזו. בעזרת המסר הזה הטלוויזיה מקדמת את עצמה ומזכירה לנו עד כמה טוב לנו יותר בשעות הפנאי (שבמהלכן אנו צופים בטלוויזיה).

הטלוויזיה אף מלמדת אותנו מהו מקומנו בחברה. מבחינה זו, השפעתה אף רבה יותר מאשר בתי הספר. לכן היה אפשר לצפות גם שהיא תעודד תפיסת עולם המתמקדת בעבודה, שהיא תעזור לנו לצאת מהמיטה בבוקר ולסלק ממוחנו את השאלה המעיקה: "למה לי?". אין ספק שיש סדרות שעושות זאת. אבל בעידן זה של טלוויזיה איכותית, שבו דנים כה רבות, מן הראוי לדון גם בסדרות פשוטות פחות וצפויות פחות. סדרות כמו "מד מן", למשל. כפי שצופי הסדרה זוכרים, הצלחתו של דון בעולם הפרסום נבעה תמיד מיכולתו לדבר כמו איש חזון. ישנה הסצנה עם מקרן השקופיות של קודאק, שדון מכנה בשם "קרוסל" ומוכר בעזרת דיבורים על משמעות הזיכרון לחיי המשפחה. ייתכן שזו לא התשובה המתוחכמת ביותר לשאלת משמעות החיים, אבל משמעות החיים היא ללא ספק הנושא שדון כיוון אליו.

בלבה של "מד מן" שוכנת השאלה הבאה: הייתכן שהעבודה היא יותר מאשר הדבר שאנו עושים כדי לשרוד?

במובן זה הסדרה נאמנה לחיים. ראו, לדוגמה, את הפיילוטים הבאים. בפרק הפתיחה של "סקנדל" אנו צופים בעסק ניהול המשברים של אוליביה פופ בוושינגטון, די.סי. מבעד לעיניה של העובדת החדשה במשרד, מין "כלבה תועה" ש"נאספה" לעסק (אולי ממניע נסתר, היא חושדת). בעודה בוכה בשירותים, אומר לה אחד מעמיתיה החדשים שהיא הגיעה לעסק של אוליביה כי היא צריכה להרגיש כאילו יש לה יותר מעבודה של "תשע עד חמש", שאפשר למצוא משמעות עמוקה יותר בחיים ושהיא לא חייבת להרגיש אבודה. מפיקי הסדרה הניחו – וצדקו – שצופים רבים יתחברו לחששות האלה.

בתגובה לחששות אלה, נותן לה המגייס שלה שתי סיסמאות להיאחז בהן. הראשונה: "אני גלדיאטור בחליפה"; והשנייה: "אנחנו הטובים". האם הסיסמאות האלה אמורות לספק אותנו? גלדיאטור לאו דווקא נלחם למען האמת והצדק – תהיה אשר תהיה משמעותם של המונחים האלה בימי האימפריה הרומית. אדם כמו אוליביה, שתפקידו להציל את התדמית של לקוחותיו, פועל מחוץ לגבולות החוק, ואף מחוץ לגבולות המוסר. או שמא? הפיילוט משקיע זמן ומאמצים בביסוס שתי טענות - הראשונה, שלחצים מקצועיים כבדים לא חייבים לבוא על חשבון החיים הפרטיים; והשנייה, שהמצפון של אוליביה תמיד ערני: אף על פי שהיא מנהלת חברה רווחית, היא תמיד שומרת על מוסריותה. זה מזכיר את הפיילוט של "באפי ציידת הערפדים": שדים מהלכים על פני כדור הארץ, ובכל דור נבחרת צעירה אחת שתפקידה לקטול אותם, גם אם משימת הקטילה תגזול זמן משיעורי הבית. גם "סקנדל", אולי אף יותר מ"באפי", גורמת לנו לתהות אם במסגרת ההסדר החברתי הקיים אנחנו באמת יכולים להיות "הטובים" בזמן שאנחנו בעבודה.

היה אפשר לחשוב שהצלת אנשים מבניינים בוערים היא עבודה שתזכה לדירוג גבוה בסולם המשמעות – הלוא מי אם לא כבאים ישתייכו לשורות ה"טובים"? אבל בפיילוט של "הצילו", כמו בסדרות משטרה רבות, מתברר שהתגמולים שהחברה מעניקה למשרתיה עומדים ביחס הפוך למשמעות החברתית של העבודה. אשתו של הכבאי שבו מתמקדת הסדרה עזבה אותו כי היא רוצה חיים נוחים יותר: היא מעדיפה לגור עם בחור שעובד בפיננסים. המשל כואב אך בלתי נמנע. בעבר, מוסר עבודה דרש מאיתנו לסכן את עצמנו. כיום, הסיכון הפיזי התחלף בסיכונים של ספקולציות. הגיבור אמור להיות בטראומה מאובדן חבריו הכבאים באירועי ה-11 בספטמבר, אבל נדמה שהמקצוע עצמו הוא זה שגרם לו טראומה. אולי אני תמים, אבל אני מאמין שהצלת אנשים או לכידת פושעים הם מעשים טובים וצודקים מיסודם.

הנשים החזקות של הטלוויזיה משלמות מחיר כבד על עמדות האחריות והכוח שרבות מהן תופסות כעת. בסדרות האלה, אישה יכולה להיות רופאה, עורכת דין, בלשית, נשיאה. אבל האם היא יכולה לעשות זאת ובה בעת להיות אֵם? לא לפי "מד מן"

הפיילוט של "צווארון לבן" לא מעביר את המסר הזה בדיוק, אבל הוא מתקרב לכך. בדומה ל"הצילו", הוא שואל מדוע אכפת לנו כל כך מעבודות שלא זוכות לתגמול הולם, כשהאנשים שסביבנו לא מייחסים להן אותה מידה של חשיבות. הסדרה עוסקת במערכת יחסים חברית בין שוטר לשודד. הסתירה הסנסציונית כאן היא בין מוסר העבודה של השוטר לאתוס החלקלק והאופורטוניסטי של השודד המשתמט מעבודה. מה אם השתמטות מעבודה משיגה לכם בגדים יפים או יותר או בית טוב יותר מאשר אכיפת החוק? הבט סביבך, אומר הפושע לשוטר: סוכני ההשקעות הם שודדים שעושים קופה. גם אם חלקם עובדים בחריצות, הצלחתם היא קולקטיבית ותלויה בכך שהשוטרים, שמגנים על נכסיהם של הטובים והרעים כאחד, לא יוכלו לפגוע בהכנסותיהם.

האם מי שעושה דבר טוב מיסודו הוא פראייר? השאלה הזו עוזרת להסביר את הפופולריות של סדרות שבהן הקהל עומד לצדו של רוצח שהורג רוצחים אחרים בלבד ("דקסטר") או של פושעים ששודדים פושעים אחרים ("העוקץ"). אין טעם לשאול את עצמכם אם אתם עובדים בשביל "הטובים" כשבעולם יש רק פושעים.

מוזר שהמפרסמים מוכנים לשלם על סדרות שמייצרות חפיפה מוחלטת בין עבודה יומיומית בחברה הקפיטליסטית לבין קרימינליות. אך סדרות כגון אלה מהוות נתח נכבד מהטלוויזיה העכשווית. "מד מן" מזכירה לנו מדי פעם שסוכנות פרסום כמו "סטרלינג קופר" מקבלת כסף כדי לשפר את תדמיתן של סיגריות "לאקי סטרייק" – שאותן אי אפשר לנתק מהסרטן הסופני של בטי – ושל "דאו כימיקלים", יצרנית הנָפַּלְם – המקושרת באופן מובהק לתמונתה של הילדה הווייטנאמית שרצה וצורחת, כולה עירומה ושרופה.

עד כמה המצב הזה שונה מחברות הנפט הגדולות של ימינו? איזה אחוז מתוך העבודות שנתפסות כ"מכובדות" הן משהו שלמעשה אסור להרשות לאף אחד לעשות? סדרות מאפיונרים מצליחות כמו "הסופרנוס", "אימפריית הפשע" ו"שובר שורות" מעלות שאלות חתרניות כגון אלה באופן מכוון.

הסדרות הספציפיות האלה עוסקות כולן בגברים, וכל מה שגבר רוצה לעשות הוא לפרנס את משפחתו. אך בהינתן כללי המשחק, פרנסת בני המשפחה עלולה להיות כרוכה במעשים שאי אפשר לספר עליהם לבני המשפחה, לרבות רצח. ככה זה. זה לא באשמתך. אתה פשוט עושה את העבודה שלך.

מוזר למצוא טיעון בנוסח "אני רק עושה את העבודה שלי" בארצות הברית של המאה ה-21, אפילו אם זה רק משל להיותנו כלואים במערכת שלא אנחנו בחרנו בשביל עצמנו. טיעון מעין זה לא עבד בשביל הנאצים במשפטי נירנברג, אבל כשבוחנים את הסדרות האלה לכל אורכן, ולא רק את הפיילוט, נדמה שהוא עובד מעט טוב יותר עבור הגברים הקשים האלה. אי אפשר לומר שהם נמצאים במצב טראגי. מצד אחד, אנחנו מחכים לראות מתי ואיך פשעיו של הגיבור יפגעו במשפחה שלמענה הוא ביצע אותם; מצד שני, ישנו סיכוי שהסדרה תסיר מעצמה אחריות ותסרב לשפוט. אולי החלטנו שאת העבודה, בדומה לקפיטליזם, אי אפשר לשפוט במונחים של טוב ורע.

https://www.youtube.com/watch?v=_Mgy9qDXtpU

נדמה שזו המסקנה שאליה שואפות סדרות שבהן יש פרוטגוניסטית שלא מקבלת את ההזדמנות להתחרות בגברים, או להתחרות בכלל. לפי עיקרון סינדרלה, כל הצופים רשאים להזדהות איתה ולעודד אותה בחתירתה להצלחה מקצועית בלי כל אותן מחשבות-לוואי מציקות לגבי אופייה והשלכותיה של הצלחתה. מעמד של "אנדרדוג" מעניק חסינות מוסרית.

הנשים החזקות של הטלוויזיה משלמות מחיר כבד על עמדות האחריות והכוח שרבות מהן תופסות כעת. בסדרות האלה, אישה יכולה להיות רופאה, עורכת דין, בלשית, נשיאה. אבל האם היא יכולה לעשות זאת ובה בעת להיות אֵם? לא לפי "מד מן". הכישרון הפרסומי של דון הוא רכיב מהותי בהיותו אבא טוב (ילדים הם חלק בלתי נפרד ממשמעות החיים). הקמפיין המוצלח שלו ל"קרוסל", למשל, מתמקד ברגשות שמחברים בין ילדים להורים. נדמה שהכישרון של פגי בפרסום קטן לא פחות מזה של דון. אם כך, למה היא מוצגת כמישהי שלא אוהבת ילדים ולא יודעת כיצד להתנהג בחברתם? בדומה לקארי ב"הומלנד" ולשרה לינדן ב"ההריגה" (“The Killing”), פגי נענשת על מיומנותה המקצועית יוצאת הדופן במידה מסוימת של אומללות, או לכל הפחות העדר מיומנות, בחייה האישיים.

אך בכל הקשור לעבודה, עונשן של הנשים אינו באמת העניין. אלסנדרה סטנלי (Stanley), מבקרת הטלוויזיה של הניו יורק טיימס, טענה שאהבתה של פגי לעבודתה היא ישועתה של הסדרה. אבל האם היא צודקת באהבתה לעבודתה? גם צופים שעמדו לצדה של פגי במשך שבע עונות יתקשו לטעון שהצלחתה בעבודה, עם או בלי הגמול האישי הסופי (בן זוג), טומנת בחובה אמירה מהותית לגבי משמעות החיים. בסיום הסדרה אנו לא בטוחים שהצלחה בתחום הפרסום, ואולי כל הצלחה מקצועית שהיא, שווה את המחיר.

לטלוויזיה יש נטייה להתפעל מחלוקת העבודה. צוותי מומחים נוסח CSI גורמים להתמחות להיראות כמו אידיאל חברתי שבו לכל אחד יש מיומנות חיונית ונישה הכרחית; אי-שוויון הוא מושג בלתי נתפס, ולבטח בלתי נראה

הטלוויזיה ממשיכה לשאול שאלות רגישות כגון אלה. "עמוק באדמה" עוסקת במשפחה שמנהלת בית הלוויות. היא נוטעת בנו את התחושה שלמקצוע הקברנות יש ערך חברתי - לא כי היא מזכירה לנו שהוא הכרחי, אלא כי היא מעמידה אותו מול עולם הפרסום ושואלת באיזה מהמקצועות טמונה משמעות רבה יותר. בפיילוט, הפרסום מוצג כפארסה: רקדנים בפרסומת למוצרים של בית הלוויות שרים על ההנאה שבהלוויה. בה בעת, האח הבכור, המשתמט מעבודה, שנשאב בחזרה לעסק לאחר מות אביו, מלכלך את הידיים (מילולית) כשהוא מטיח חופני עפר על ארון הקבורה של האב. הסצנה הזאת רומזת לנו שאם הוא יתפוס פיקוד על החברה, עבודתו עשויה להעמיק את החיבור שלו לאמיתות החיים והמוות – אמיתות שהפרסום משכיח מאיתנו (לטענת הסדרה).

"עבודה אמיתית היא עבודה מלוכלכת" היא הגישה של הסדרה התיעודית "עבודות מלוכלכות" (“Dirty Jobs"). בפרק הפיילוט נשלח מייק רואו, המנחה, להתלוות לביולוג המתמחה בעטלפים, ויחד הם מכתתים רגליהם בצואת עטלפים, בין חיפושיות טורפות, כדי לוודא שהעטלפים בסדר. כמו הכנת גופות לקבורה, גם עבודה זו דורשת התמודדות עם גועל פיזי קיצוני. התוכנית הזאת נראית כמו הגנה אמיצה ונועזת על עבודות כפיים, ובמידה מסוימת זה באמת מה שהיא. אבל הטיעון המנצח שלה הוא לא התנאים הפיזיים שמטפלי העטלפים נאלצים להתמודד עמם (למשל, לערבב תולעי קמח במילקשייק דגים כדי להאכיל עטלפים פצועים). עבודתו של הביולוג היא מנטלית לא פחות מפיזית; ואותו דבר אפשר לומר על מנחה התוכנית. הדבר החשוב הוא המטרה, והמטרה אינה מקסום הרווחים. אף על פי שעטלפים אוכלים חרקים רבים, אפשר לדמיין עולם ללא ביולוגים המתמחים בעטלפים, כפי שאפשר לדמיין עולם ללא מרצים לספרות, כמוני. העבודה אינה בעלת משמעות בגלל הלכלוך והגועל, אלא כי המטרה שלה היא לטפל בחיות.

טיפול באחרים, בין שהם בני אדם ובין שהם בעלי חיים: גם זאת נראית כמו אמת שבכוחה להעניק משמעות לעבודה, ולחיים בכלל. אך את אַמַת המידה הזו לא קל להחיל על העבודה בצורתה הנוכחית. מטפלים רבים – אנשים המטפלים בחולים בביתם, למשל – מקבלים את התגמולים הנמוכים ביותר בכוח העבודה, ולעתים כלל לא נחשבים לחלק ממנו. הם לא זוכים לאור הזרקורים בנרטיבים של הפריים-טיים. בפריים-טיים, העבודה מוצגת בדרך כלל כתחרות עזה, לרוב בתוך ארגון גדול, שעלולה להעניש או לסכל, ולא רק לתגמל.

בעוד שלתחרות אין מקום ב"עבודות מלוכלכות", היא נפוצה מאוד בייצוגים מקובלים של עבודה, ולעתים קרובות מוצגת כעובדה בסיסית של טבע האדם, ולא כתוצאה ארעית של צורת הארגון של העבודה. הפיילוט של "NCIS" מקדיש זמן רב למלחמות הטריטוריה בין סוכנויות אכיפת החוק השונות. הפיילוט של "CSI: לאס וגאס" מתמקד בתחרות (הידידותית) בין שני סוכנים המנסים כל אחד להיות הראשון שיפתור 100 מקרים. בפיילוט של "האנטומיה של גריי" לומדים המתמחים הטריים, בתחילתו של מסלול התמחות מתיש בן שבע שנים, שלא כולם יגיעו לקו הסיום ושלמעשה הם מתחרים זה בזה, משל היו משתתפים ב"הישרדות".

אף על פי כן, אלה אינם שעשועונים – או לכל הפחות, הם דורשים לאזן את התחרות בשיתוף פעולה, ואף להפוך אותה לשיתוף פעולה. שיתוף הפעולה מקנה לעבודה אמת מידה מוסרית גבוהה יותר מאשר ניצחון. לא לחינם הטלוויזיה אוהבת להציג תחנות מכבי אש, מעבדות, בתי חולים. העבודה כאן נעשית בלי ספק למען טובת הכלל. הפרק הראשון של "CSI: מיאמי" מתחיל בניסיון להציל קורבנות של התרסקות מטוס ומסתיים בהבנה שלהתרסקות אחראי קפיטליסט מושחת שניסה לרצוח את רואת החשבון שחשפה את פשעיו. הפיילוט של "האנטומיה של גריי" מסתיים בשורה: "זה לילה נפלא להציל חיים. הנה הכיף מתחיל".

ישנו היבט אוטופי בהנחה שאפשר ליישב בין תחרות לשיתוף פעולה, וזה לא דבר רע בהכרח. חשבו על אוטופיה כשאתם רואים תוכנית פוסט-אפוקליפטית כמו "המתים המהלכים", ואפילו "הישרדות", לצורך העניין. אפוקליפסות עם זומבים מחסלות את חלוקת העבודה המתקדמת. וייתכן שאחת התוצאות של מהלך זה הייתה המטרה מלכתחילה: חופשה מהמשרד. סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו מאלץ אותנו להבין מדוע אנחנו עושים את המלאכה שאנו עושים כעת ללא תמורה. מטלות פשוטות כבר לא נראות מעיקות כשהחלופה היא להיאכל על-ידי מתים מהלכים. בעולם ללא משרות המבוססות על התמחות, ישנה רגרסיה לאידיאל הערכי הידוע: הסתמכות עצמית. אבל מסתבר שאפוקליפסות זומבים מביאות עמן גם שיחות נלהבות (המתרחשות לעתים קרובות על המסך) שבהן נדונה השאלה: מהי מבחינתנו, באופן קולקטיבי, עבודה בעלת משמעות? ומתי בפעם האחרונה נערכה שיחה כזו במקום העבודה שלכם?

לטלוויזיה יש נטייה להתפעל מחלוקת העבודה. צוותי מומחים נוסח CSI גורמים להתמחות להיראות כמו אידיאל חברתי שבו לכל אחד יש מיומנות חיונית ונישה הכרחית; אי-שוויון הוא מושג בלתי נתפס, ולבטח בלתי נראה. זו אחת הדרכים שבהן הטלוויזיה מעוררת בנו את הרצון לקום בבוקר וללכת לעבודה. ג'ון רוג'רס, מיוצרי "העוקץ", טבע את המונח "פורנו מיומנויות" (“competence porn”) לתיאור הערצתו של הקהל לסצנות תדרוך שבהן "מומחים מתבדחים זה עם זה ומטכסים עצה". המונח הזה תקף בראש ובראשונה לידע מעמיק בעולם החומרי, מצירי דלתות ועד נעליים יקרות. הידע הזה הוא גורם מרכזי להנאה מסדרות פשע.

חשבו על האי-נוחות החיננית של מנחה "עבודות מלוכלכות" בשעה שהוא חווה את הצדדים המגעילים והשפלים של העבודה. חשוב לציין שהוא לא רק משתתף בעבודה, אלא גם מתלוצץ בלי הפסקה. במערת העטלפים הוא מתבדח ללא הרף שמדובר במין דייט. "אתה מכיר את מקומות הבילוי הכי טובים", הוא אומר לביולוג, ובהמשך: "אתה בטח אומר את זה לכל הבנים". המנחה הוא מסתחבק סדרתי; הוא מתלווה לאנשים שעושים את העבודות המלוכלכות ביותר ויוצר איתם קשרים רגשיים ששקולים, במובן מסוים, לקשרים ארוטיים. איך אפשר להגדיר קשרים כאלה? זו אינה בדיוק קולגיאליות, אלא היכולת לייצר מין מערכת יחסים נעימה בלי לחרוג לפמיליאריות או אינטימיות.

אמיל דורקהיים, הסוציולוג הצרפתי פורץ הדרך, טען שתהליך ההתמחות המקצועית במסגרת חלוקת העבודה המתקדמת לא פילג את החברה כפי שחששו כל אותם אנשים שעורגים לימי הקהילה ההומוגנית (Gemeinschaft). אך ככל שהחברה מתרחקת יותר ויותר מהמקצועות והאמונות המשותפים המשמשים לה כדבק, כך היא זקוקה לעזרה רבה יותר ממה שהוא כינה corps intermédiaire: אינטלקטואלים שתפקידם להסביר לאחרים שכל העבודות השונות האלה שייכות ליוזמה משותפת אחת. כך נמנעים ממה שדורקהיים קרא לו anomie – מילולית, העדר נורמות או קווים מנחים מוסריים, אף על פי שהוא השתמש במונח זה כדי לתאר את חוסר ההתאמה המדכדך בין שאיפותיו של האינדיבידואל לצרכיהם של אחרים, או לשוק העבודה. את המנחה של "עבודות מלוכלכות", שמאז היה מעורב בתוכניות טלוויזיה נוספות ברוח דומה, אפשר לתפוס כהתגלמות מפתיעה של האינטלקטואל שעליו דיבר דורקהיים; הנה הוא על המסך, מציג בפנינו את עבודותיהם של אנשים אחרים, מסתחבק איתם ומספר לנו מדוע עבודתם חשובה.

כשדון דרייפר דמיין את עצמו נואם נאום נוסח גטיסברג בפני הבעלים החדשים של החברה, נאום שיקבע אם מורשתו תיעלם מעל פני כדור הארץ, הוא לא חשב שהוא ייאלץ להסביר לאנשים מדוע עבודתם חשובה. אבל אולי זה מה שנדרש כעת. כדי להאמין שההתמחויות שייכות ליוזמה משותפת ולא רק ליוזמה החופשית, עליכם להתקדם מהתלוצצויות לפוליטיקה.

וכעת נפליג למחוזות אציליים יותר: "הבית הלבן" היא ייצוג מובהק של הדאגה הלינקולנית לגורלה של הרפובליקה. כשמביטים בסדרה בדיעבד, מתברר שהיא עסקה מתחילתה באידיאל העבודה. "זאת עבודה נהדרת", מכריז הנשיא ברטלט ברוב חן. וזו אכן עבודה נהדרת, אף על פי שהעבודה מוצגת בסדרה כעיסוק טוטאלי, עד כדי כך שמבחינת רוב הדמויות, רוב הזמן, החיים האישיים נעלמים. ברטלט הוא הבוס האידיאלי, ולא במקרה גם אלוף ההתלוצצויות והשיחה הקלה. גם עם המשרה המלחיצה ובלתי אפשרית ביותר בעולם, הוא אף פעם לא מפסיק לעשות סמול-טוק עם אנשי צוות מכל הדרגים. הוא מבין איך החיים נראים מבחינתם ומתעניין במה שיש להם לומר.

נהוג לומר שהטלוויזיה מנחמת את הבודדים כי היא מציעה להם משפחה מלאכותית. אך יש להוסיף שהמשפחה המלאכותית מתגוררת במקום העבודה ומורכבת מעמיתים. וכך אנו מבקשים מהעבודה להשיב לנו, רגשית, את המשמעות שהשעות הארוכות הרחק מן הבית גזלו מאיתנו.

לא כדאי שתתחילו להשוות את עצמכם לנשיא ברטלט, קל וחומר לאברהם לינקולן. מפנטזיית גטיסברג של דון דרייפר נולדת בסופו של דבר רק פרסומת לקוקה קולה שאומרת "I’d like to teach the world to sing" – חזון צעקני של אחדות (ובמקרה הזה עולמי, לא לאומי) וגרסה חיננית הרבה פחות של הפטריוטיזם האמריקאי (אף על פי שהיא מהווה הישג מקצועי אדיר).

ובכל זאת, למען השגת הסדרים חברתיים טובים יותר עלינו לתת למשהו כמו גורל הרפובליקה, או טובת הכלל, לרחף מעל העבודה הנוכחית שלנו. הכלכלה חסונה מספיק כדי לעמוד בבחינה ביקורתית מהסוג הזה. אני ארגיש הרבה יותר טוב עם ביצוע משלוחי מקררים, או תכנות, או הוראת אנגלית, או מה שלא יהיה, אם אדע שהצוות בבית הלבן האמיתי עושה כל שביכולתו כדי לוודא, לדוגמה, שהטיפול בפעוטות ובקשישים לא יהיה באחריות אנשים שלא מקבלים על כך תגמול ראוי, או לא מקבלים תגמול כלל.

הנזיפה "לך תמצא עבודה!" היא בדרך כלל גרסה מקוצרת לתוכנית רב-שלבית: קח את עצמך בידיים, קבל על עצמך אחריות, צא לעולם, ובכלל, כצעד ראשון, תרים את עצמך מהספה וכבה את הטלוויזיה. אך רוב העבודות הן לא רק שגרתיות, מקהות חושים ומנכרות; הן גם לא עוזרות לנו לפתח אופי, לפחות אם אופי הוא האומץ לשאול שאלות קשות ולגלות מה כדאי ומה לא כדאי לעשות. אך דווקא הטלוויזיה כן שואלת את השאלות האלה. אז אם אנחנו רוצים לפתח אופי, אולי לא כדאי לנו למהר לקום מהספה.

ברוס רובינס הוא מרצה למדעי הרוח באוניברסיטת קולומביה. ספרו האחרון הוא “Perpetual War: Cosmopolitanism from the Viewpoint of Violence” (2012).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ברוס רובינס, Aeon.


תגובות פייסבוק