כמה טובה השיכחה

הזיכרון שלנו נמצא תחת מתקפה: מכל עבר דורשים מאיתנו לצבור, להעמיס, לעכל, לקדש. הגיע הזמן למנה מדודה של שיכחה.
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

לשכחה אין שם טוב. בעצם, אין לה "יחסי ציבור", ולא רבים מכירים ביתרונותיה. אך ישנן שִכחות שחיוניותן רבה כל כך, עד כי לו לא היו קיימות, היינו צריכים להמציא אותן. הפילוסוף איש הרנסנס מישל דה מונטיין, המעיד על עצמו שהיה "שכחן גדול", כותב שיתרונות רבים לשכחה. הראשון: לו היה זוכר הכול, היה כושר שיפוטו נפגם, שהרי היה מסתמך תמיד על דברי אחרים במקום להגיע לתובנות בעצמו. השני: בזכות השִכחה "איני מאריך בדיבורים", כי לו היה זוכר כל פרט, לא היה עומד בפיתוי לספר הכול ומעמיס עוד ועוד פרטים מיותרים, עד כי "הייתי מחריש את אוזני כל ידידי בפטפוטי הסרק שלי". הדבר מסוכן בעיקר אצל זקנים "שנשמר בהם זכר ימים עברו ושכחו כמה פעמים חזרו על דבריהם". השלישי: בזכות השִכחה "איני מאריך לזכור עלבונות שהוטחו בי". הרביעי: שכחן אינו יכול להיות שקרן, שהרי אחרי שסיפר דבר שקר, אם יידרש לחזור על אותו הסיפור, הוא יספר אותו אחרת, ואז הבושה גדולה.

השִכחה מתחילה ברגע שתינוק נכנס לעולם השפה, כלומר שעה שהוא מתחיל לדבר, שהרי שפה אינה יכולה לבטא את הכול – לכל אדם עולם פנימי שאין אפשרות לתת לו ביטוי, ולכן חלק מהעולם העשיר הזה הולך ונשכח

השִכחה מתחילה ברגע שתינוק נכנס לעולם השפה, כלומר שעה שהוא מתחיל לדבר, שהרי שפה אינה יכולה לבטא את הכול – לכל אדם עולם פנימי שאין אפשרות לתת לו ביטוי, ולכן חלק מהעולם העשיר הזה הולך ונשכח. הפסיכואנליזה תאמר שתולדות האדם אינן אלא חיפוש בלתי פוסק אחר מה ששכחנו משום שלא ידענו לבטא במילים. לרוב, השכחה נכפית עלינו בלי לבקש רשות, וטוב שכך, שהרי ספק אם היינו יודעים להחליט בעצמנו מה עדיף לשכוח, וכפי שניווכח בהמשך, ללא מנה הגונה של שכחה היו חיינו נעשים בלתי נסבלים. והראייה – מר גורלו של פונֶס בסיפור המופת של חורחה לואיס בורחס "פונס הזכרן", שבעקבות נפילה מסוס ומכה בראשו איבד את כושר השכחה ודבר לא נמחק מזיכרונו, עד כי יכול היה לזכור כל יער שביקר בו, כל עץ באותו היער, כל עלה באותם העצים, ואפילו כל פעם שבה ראה עלי שלכת נושרים. חייו של פונס, בעל הזיכרון הבלתי נדלה, נהפכו לסיוט כיוון שמרוב זיכרונות לא היה מסוגל לארגן את מחשבותיו ולקבוע מה חשוב ומה טפל, כלומר, לא היה מסוגל לחשוב. כמות המידע שהצטברה במוחו מנעה ממנו להבין איך אפשר להשתמש בשם תואר "כלב" כלפי אלפי יצורים שונים זה מזה, שהרי כדי לדעת דבר־מה, חייבים להתעלם מהפרטים הקטנים.

גבירה צעירה בסירה, ג'יימס טיסו

"גבירה צעירה בסירה" (1870), ג'יימס טיסו. תצלום: ויקיפדיה

האם אנחנו שולטים בשכחה?

על פי המיתולוגיה היוונית, כל שצריך לעשות מי שרוצה לשכוח הוא לטבול במימי הנהר לתה (ביוונית, שִכחה). אולם מאז יבשו מימיו של הנהר הזה פסה השכחה הוולונטרית, ואין אדם יכול לכפות על עצמו שכחה. ועל היעדר השליטה בעניין חיוני כל כך לבריאות הנפש קונן הסופר נסטור ברנסטיין (Berenstein): "אהה, לו היו בני אדם מצוידים בכפתור delete המאפשר למחוק זיכרונות מעיקים, מה מאושרים יכלו חיינו להיות!". אולם לפי טענה אחרת אפשר ליזום שכחה בעזרת תרגילים המכונים ars oblivionalis או פעולות של זיכרון נגדי. מהסופר הצרפתי ז׳ורז׳ פרק, ניצול השואה, למדנו על טכניקה מיוחדת לשכחת זיכרונות מייסרים הבנוייה על זכירה מאולצת של דברים בלתי שימושיים בעליל, מיותרים לחלוטין, שאפשרו לו למחוק את שביקש לשכוח והצילו אותו מאיבוד שפיות דעתו. טכניקה עתיקת ימים לזירוז שכחה, או לפחות לטשטוש זיכרונות, היא להרבות בשתייה חריפה. על פי עדות אשתו, נורית גרץ, אחרי שהשתחרר מהצבא ניסה עמוס קינן "להטביע בנהרות אלכוהול את הזיכרון שאינו מצליח להפוך לשכחה, ובכל זאת ההולך ושוקע בערפל".

יש הטוענים שמאחורי כל שכחה עומד פרט או ציבור המעוניין לשכוח אירועים מביכים. ואם כך, שכחה אינה מה שלא זוכרים, אלא מה שבוחרים שלא לזכור

ברם, גישה אחרת גורסת שהשכחה אינה תמימה כך כך, והיות שזיכרונות הם ככלות הכול קונסטרוקציה גם שכחה היא הבנייה לכל דבר ועניין. מכאן שמאחורי כל שכחה עומד פרט או ציבור המעוניין לשכוח אירועים מביכים. ואם כך, שכחה אינה מה שלא זוכרים, אלא מה שבוחרים שלא לזכור. מלחמות מספקות לנו אירועים רבים שאנו מעדיפים לשכוח, ואחר שפע של אירועים מלחמתיים שעברה מדינת ישראל בשבעים וקצת שנותיה הצטברו שכבות־שכבות של שכחות המסתירות שכחות, המסתירות שכחות... כל זאת אינו אמור להפתיע אותנו – גם אנחנו זקוקים לסיפור צח וטהור ומוחקים פרשיות מפוקפקות מהעבר כדי להפוך את ההווה לנסבל ובעל משמעות, וככל שהמעשה חמור יותר, כך השכחה גסה יותר.

שכחה מעידה על מצוקה. אנו זקוקים לה כאשר המצפון מציק, והיא מסייעת לנו להתמודד עם הקשיים המוסריים שמעשה הציב בדרכנו. כאשר אי אפשר לגשר על פער שבין הערכים המוסריים שרצינו מאוד להחזיק בהם לבין העוולות שעשינו, אנו מעבירים את התודעה למצב "שכחה", בהנחה שעוולות שאין מדברים עליהן נעלמות מעצמן. כך, כפי שברוך קימרלינג מציין, לנוכח הסטיות הרבות מדרך המלך המוסרית נעשתה השכחה ל"מנגנון יוצר לגיטימציה". כאשר חורבות של כפרים ערביים נמצאות כמעט בכל מקום, יש צורך במחיקון עצום כדי לעבור לידן בלי לשאול מה פשר נוכחותן כאן, ועוד יותר, כדי לחמוק מהשאלה מה הן אומרות עלינו.

מימי נהר הלתה ליד מישורי אליזאום, ג'ון רודאם ספסנר סטנהופ

"מימי נהר הלתה ליד מישורי אליזאום" (1880), ג'ון רודאם ספסנר סטנהופ, תצלום: Wikiart

תרומתה הסגולית של שכחה

מעבר ליתרונות שמנה דה מונטיין, אפשר לגלות בתבניות העומק של כל שכחה שתי מעלות נוספות, המשתייכות לתחום האינטר־טקסטואלי. המעלה הראשונה היא שהשִכחה מגדירה מחדש את גבולות קיומנו. ההבנה שבסופו של דבר הכול יישכח – ככתוב בקהלת (פרק א, פסוק יא): "אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן...״ – מחדדת את תודעת הארעיות, וכך אנו נעשים ענווים יותר ומודעים יותר למגבלותינו. המעלה השנייה היא שהתחושה שמשהו חשוב נשכח מדרבנת לחפש ללא לאות אחריו. הגנוז מניע את האיווי להמשיך לחפש אחר עקבות של זיכרונות אבודים או דחויים. האיווי, יאמרו הפסיכואנליטיקאים, הוא בסך הכול החיפוש הבלתי פוסק אחר הקול המושתק שמחקנו מהזיכרון.

שכחה ופיוס כרוכים זה בזה, והפיוס, תלוי מעבר לכל לא ביכולת לסלוח אלא ביכולת לשכוח, או לפחות ביכולת להציב את הזיכרון בסוגריים

נוסף על שני היתרונות האלה, אפשר להצביע על תפקיד מרכזי שהשכחה ממלאה בזירת היחסים הבינלאומיים, בתחום הפיוס ובניית יחסי האמון. ארנסט רנאן (Renan) הוא שאמר שתהליך גיבושה של אומה מותנה ביכולתה "לשכוח הרבה", כלומר, במסוגלות לשכוח עוולות, השפלות ופגיעות שהצטברו במהלך הדורות, ונוכחותן בזיכרון מעוררת מְדנים ומונעת פשרות קונסטרוקטיביות. באותה רוח כתב האנתרופולוג מיכאל פייגה שהזיכרון מלבה את אש הסכסוך הישראלי–פלסטיני ואינו מאפשר לו לדעוך. לכן, כדי לפתור את הסכסוך צריכות שתי החברות לעבור מהלך אינטנסיבי של מחיקת זיכרונות, או ליתר דיוק, ניטרולם, שהרי שכחה ופיוס כרוכים זה בזה, והפיוס, לדבריו, "תלוי מעבר לכל לא ביכולת לסלוח אלא ביכולת לשכוח, או לפחות ביכולת להציב את הזיכרון בסוגריים".

אכן, לזיכרון בנוסח "לעולם לא נשכח" יש כוח משחית, לכן כתב יהודה אלקנה, באחד המאמרים המטלטלים ביותר שנכתבו על זיכרון השואה, שהחפץ בחיים צריך להשתחרר מהדיקטטורה של הזיכרון. הסופר לאופולדו בריסואלה (Brizuela) כתב שלמד מימי הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה שהכאב המושתק מאחד, ואילו הזיכרון החי מפריד, שכן הוא מעמיד את רוב בני האדם בפני ההכרה שהם עצמם, ואף יקיריהם, שיתפו פעולה עם הדיקטטורה. אכן, השכחה ממלאת פונקציה הגנתית ושיקומית בכך שהיא מווסתת רגשות ומאפשרת חיים סבירים. אם תפקיד הזיכרון, על פי אבישי מרגלית, הוא להבטיח "חיי נצח", שכחה, לעומתו, מבקשת להבטיח "שלוות נצח", או למצער, לשעה קלה. על כך יוסיף האנתרופולוג יואל קנדו (Candau), ששלווה משיגים לא רק אחרי ששכחנו, אלא אחרי ששכחנו ששכחנו!

משלהי המאה העשרים קיבלה השכחה תפקיד מרכזי בתהליכי פיוס בין־אישיים ונעשתה כלי מרכזי בתהליכי ריפוי פצעים במדינות שהשתחררו מדיקטטורות או ממשטרים גזעניים והחליטו לפתוח דף חדש מבלי לחטט בפצעי העבר. תהליכים אלו מוכרים במדעי המדינה בשם הכולל "צדק מעברי", וכמוהם התנהלו בדרום אפריקה שלאחר סיום האפרטייד ("ועדת האמת והפיוס"), בספרד שלאחר פרנקו (Pacto del Olvido, "הסכם השכחה") ובדרום אמריקה שלאחר נפילת הדקטטורות הצבאיות (Punto Final, "נקודת סיום"). בסוגיה זו, חשוב לציין, הכוונה לא הייתה לשכוח או להשכיח את האירועים עצמם, שהם מטבעם בלתי נשכחים ותוצאותיהם בלתי הפיכות, אלא למחוק את "החוב" הכרוך באירועים ההם, כלומר, מחיקת הרצון להעמיד את הפושעים לדין. חנינה היא סוג של שכחה שהיא פררוגטיבה, זכות בלעדית, של הקורבן. הפושע אינו רשאי לשכוח, אך הקורבן רשאי לאמץ שִכחה כדי לאפשר פיוס לאומי. המהלכים האלה לא התרחשו ללא תגובה. המשורר חואן גלמן, שהתנגד לחנינות בארגנטינה, מקונן על ש"עוד יורדים הדיקטטורים מהבמה, וחיש מהר נכנסים לפעולה מארגני השכחה".

פירמידת מאי, בואנוס איירס, נעדרים, ארגנטינה, משטר צבאי

תנאים של זיכרון, תנאים של שיכחה: "פירמידת מאיו" ב-Plaza de Mayo בבואנוס איירס (2004), עשויה כולה תצלומים של נעדרים שנחטפו והועלמו, נרצחו ועונו על ידי המשטר הצבאי. תצלום: WikiLaurent, ויקיפדיה

ההיסטוריה הקלאסית עוסקת באיסוף מיתוסים וסיפורים הירואים, כאילו דובר באיסוף רהיטים ישנים, בלי להבחין בין עיקר לטפל. היסטוריה כזאת משתקת בני אדם משום שהיא יוצרת "נוסטלגיה" הפועלת כשכבת שומן בצקי סביב הזיכרון

שורה מכובדת של הוגי הדעות יצאו נגד הזיכרון המופרז ובעד שכחה מאזנת. עבור עמנואל קאנט שכחה מבוקרת היא תנאי לחשיבה רציונלית ופוריה. עודף זיכרונות, הוא כותב, גורם לפיזור הדעת, ועל כן, אדם המבקש להעמיק במחשבותיו, שומה עליו למחוק כל מה שמסיט אותו מדרכו. יתרה מזו, עבורו שִכחה היאה תנאי לחשיבה יצירתית, שהרי מי שמתאמץ לזכור הופך בסופו של דבר לחקיין, ואילו רק מי שיודע לשכוח, יכול לחשוב מחשבה מקורית. פרידריך ניטשה בחן את הקשר שבין זיכרון לשכחה בכל היצירה שלו, אך בעיקר בספרו ״כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים״, שבו כתב ששחרורו של האדם החדש מכבלי התרבות המערבית־נוצרית מותנה ביכולתו לשכוח אותה. שכחה ומחיקה הן שלבים חיוניים בהריסת שרידי התודעה הנוצרית־יהודית־מערבית וביצירת תודעה חדשה וגואלת. ההיסטוריה הקלאסית, ה"מונומנטלית" בלשונו, עוסקת באיסוף מיתוסים וסיפורים הירואים, כאילו דובר באיסוף רהיטים ישנים, בלי להבחין בין עיקר לטפל. היסטוריה כזאת משתקת בני אדם משום שהיא יוצרת "נוסטלגיה" הפועלת כשכבת שומן בצקי סביב הזיכרון – מנתקת אותם מהעולם הסובב ומונעת מהם להתפתח. לכן, אומר ניטשה, כדי לשמור על בריאות הנפש, חייב האדם ללמוד לשכוח ולהפעיל סוג של זיכרון סלקטיבי, או במילים אחרות, לפתח את מה שהוא מכנה, היכולת לחשוב באורח אל-היסטורי. מכאן אמרתו המפורסמת "אשרי השוכחים!" (Selig sind die Vergesslichen). גם הפילולוג הראלד ויינריך (Weinrich) טוען שבשל הכמות הבלתי נדלית של חומרים המציפים בלי הרף את עולם הידע, חייבים חוקרים לשלוט ב"אומנות השִכחה", ars oblivionalis, שאפשר לכנותה "אמנות ה-forget it". כדי להגיע לחוף מבטחים נדרשת שליטה סיסטמטית ומתודולוגית בשכחה, שהרי, כפי שהוא אומר במטפורה מופלאה, לסוף הדרך במחקר מגיעים מצוידים במזוודה קלה בלבד. פאול ריקאר טוען שזיכרון ללא "לקונות" עלול להפוך לנטל בלתי נסבל, לכן דרושה שִכחה סלקטיבית, שאותה הוא מכנה גם "שִכחה משחררת", והיא תנאי הכרחי להבנת העבר. יתרה מזו, בתולדותיה של כל תרבות טבועים סימנים של אלימות, משום שכל אומה החלה את דרכה בהיסטוריה במעשה אלים מכונן. הראיה היא שרוב החגים שאומה חוגגת קשורים בפעולה מלחמתית כזאת או אחרת, ורוב גיבוריה הם בני חיל. לכן, כדי לאפשר לעבר לחלוף, נדרשת כל אומה להתמודד עם השימוש המוגזם בזיכרונות סימבולים אלימים באמצעות שימוש מושכל בשִכחה. גפ'רי בלוסטיין (Blustein) מציין שמבחן ההיסטוריון הוא ביכולתו להפעיל את הזיכרון במידה הנכונה, ובמילותיו הוא, עליו לדעת ״מתי, מה, כיצד וכמה לזכור, וגם להטמיע את ההבנה הזו כראוי בחיינו״. הוא אינו חסיד של שכחה, להיפך, הוא רואה בזיכרון אחריות מוסרית, ובכל זאת הוא טוען שהאחריות לזכור ירדה לעולם עם האחריות לשכוח. חברה שפוייה חייבת להחליט אילו פרקים מעברה ישארו מחוץ למעגל הדברים שחיוני לזכור. השכחה חייבת לפקח על הזיכרון, לרסן ולמתן אותו. אותו קו מחשבה מאמץ גם ההיסטוריון אלון קונפינו, הדוגל בשימוש מושכל בשכחה במקומות שבהם עודף זיכרון עלול לחבל באפשרות להסתכל קדימה. השאלה שהוא מעלה היא לכמה זיכרון, ולאיזה סוג של זיכרון, זקוקה הדמוקרטיה. בניגוד לדעה המקובלת בקרב היסטוריונים, לפיה אומה מחויבת לזכור כמה שיותר, קונפינו בעד לשמור מרחק מהעבר כדי לשמור על ההווה ולהציל את העתיד.

קיר, חומה, ברלין

ברלין: לזכור ולשכוח, לחיות עם זיכרון, להיעזר בשיכחה. תצלום: מורגנה ברתולומיי

היסטוריונים חייבים להכיר בכך שבנסיבות מסוימות עודף זיכרון מוביל לפשעים – מסע "הנקמות" שערך השליט הסרבי סלובודן מילושביץ' בשנות השמונים נגד העם הקרואטי בשל חשבון פתוח מימי מלחמת העולם השנייה, ונגד בוסנים מוסלמים בשל מלחמה מתקופת הכיבוש העותמני בשנת 1389, הם הדוגמה הגרוטסקית ביותר לכך. משום כך יש להישמר מהזיכרון, והוא מסביר – לא לשכוח את העבר, אלא להעמידו במקומו, להבין שאין לעבר זכות אפריורית לשלוט בהווה. לעיתים זיכרון העבר מוחץ את ההווה תחת משקלו הכבד, האכזרי והמצטבר. משום כך, אומר קונפינו, זיכרון אינו הבסיס הטוב ביותר להשגת הבנה בין שני העמים. תפקיד ההיסטוריונים הוא לשחרר אותנו מעריצות העבר. כדברי ההיסטוריון הצרפתי לוסיין פברה (Febvre) – "ההיסטוריה היא דרך לסדר את העבר כך שלא יכביד יותר מידי על כתפי האדם".

השילוב בין זיכרון ללאומיות עלול להיות קטלני, והוא מונע מעמים רבים לעלות על דרך השלום. זיכרון לאומי הוא מרכיב חשוב בתולדות העמים, אבל המחיר שנדרשים לשלם בגינו לעיתים יקר מדי

דוויד ריאף (Rieff) מעמיד בספרו ״בשבח השכחה״ (2017) תזה הנשענת על שני אדנים: אחד פונקציונלי והשני אתי. מבחינה פונקציונלית, אומר ריאף, אין טעם להשקיע מאמצים ולהתעקש לזכור, היות שבסוף הדרך ממילא הכול יישכח. שכחה היא בלתי נמנעת, כל סיפור וכל אדם צועדים לקראת תהום הנשייה, בלי קשר לגודלם או חשיבותם, מה גם שרוב החומר הנשמר בזיכרון מזוהם ומשוכתב על פי אינטרסים פוליטיים מזדמנים. אולם הסיבות המהותיות יותר שבגינן מוטב לשכוח הן, כאמור, אתיות. פולחן הזיכרון נהפך לפטישיזם מודרני. השילוב בין זיכרון ללאומיות עלול להיות קטלני, והוא מונע מעמים רבים לעלות על דרך השלום. ריאף מסכים שזיכרון לאומי הוא מרכיב חשוב בתולדות העמים, אבל המחיר שנדרשים לשלם בגינו לעיתים יקר מדי. הרי לו היינו משקיעים את האנרגיות שאנו משקיעים בהנצחת הזיכרון בשכחת פרקים מסויימים בהיסטוריה, יכולנו לגדל אנשים שפויים יותר. לכן שכחה היא בגדר צו מוסרי. מכל הסיבות האלה ריאף תומך בהצעתה של הסופרת האירית עדנה לונגלי (Longley) להקים אנדרטה לשִכחה ולשכוח היכן היא ניצבת.

שער הניצחון

מישהו זוכר את הניצחון? צריך? כדאי? תצלום: דניאל אלווסד

לא בכדי אגדה יוונית מספרת ששעה שהציע המשורר האתונאי סימונידס לגנרל טמיסתוקלס להרחיב את כושר זיכרונו, סירב הגנרל להצעה והשיב שמוטב שילמד אותו לשכוח את שעדיף לא לדעת. מאותן הסיבות כתב הקיסר הפרוסי פרידריך השני, "הגדול", שיר הלל לשִכחה (Ode sur L'oubli, 1737), ובורחס כתב לעת זקנה שיר מרגש, ובו הוא מודה לשכחה על ששחררה אותו מזיכרונות מיותרים, ובזכותה הוא מתחיל להבין טוב יותר את עצמו,"ובקרוב אגלה מי אני!״

שִכחה במקורות יהודיים

"לטובתו אדם לומד תורה ושוכח, שאילו היה לומד תורה ולא שוכח היה מתעסק בתורה ב' וג' שנים וחוזר ומתעסק במלאכתו"

מעניין שגם במקורות היהדות, דת ותרבות שהעלתה את הזיכרון לדרגת מצווה, אפשר למצוא מילה טובה על השכחה. על פי מדרש קהלת רבתי (א, לד; ג, יב), לשכחה יתרון גדול: היא נבראה כדי לדרבן את האדם לשנן וללמוד עוד ועוד. יש בשכחה מעלה גדולה, טוענים הרבנים, "לטובתו אדם לומד תורה ושוכח, שאילו היה לומד תורה ולא שוכח היה מתעסק בתורה ב' וג' שנים וחוזר ומתעסק במלאכתו", שהרי כמה פעמים יכול אדם ללמוד את אותו החומר שהוא כבר יודע על בוריו? על בסיס אותו המדרש אמר רבי נחמן מברסלב, "מתוך שאדם למד תורה ושוכחה, אינו מזיז ואינו מניע את עצמו מדברי תורה". כלומר, שכחה היא ערובה להמשך הלימוד. נפתלי טוקר מוסיף שבמדרש הזה יש ביטוי להשקפה דתית שלפיה אין להטיל דופי במעשה הבריאה – היות שהשכחה גם היא יצירה אלוהית, אין לדבר בה סרה. ולא זו בלבד אלא שיש בה גם יסוד של העמדת האדם על מדרגתו, על היותו בשר ודם, שהרי זיכרון מושלם עלול להגביה את ליבו. אומנם יש במקורות גם פסוקים בגנות השכחה, המתבססים, בין השאר, על הפסוק מספר דברים (פרק ד, פסוק ט): " רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ ...". אולם המקורות מבחינים בין מי ששכח "מחמת אונסו", כלומר מסיבות שאינן תלויות באדם, כגון זקנה או מחלה, לבין שכחה מ"פשיעה", כלומר שכחה מחמת התרשלות או עצלנות. על כך אמר רבי יהודה בתלמוד הבבלי, ברכות ח' ע"ב: "הזהרו ב[כבודו של] זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו". הרב אהרון ליכטנשטיין מוצא בשכחה גם ערך פדגוגי. בפרשת "כי תשא" מסופר שמשה למד מפי הגבורה את התורה ארבעים יום רצופים, אולם על פי המדרש, בכל פעם היה שוכח את מה שלמד. מכך ליכטנשטיין לומד שלמרות הרגשת התסכול שחווה משה בוודאי בכל יום מחדש, הוא בכל זאת חזר בכל יום לבית מדרשו של הקב"ה, ישב שוב ושוב מבוקר עד ערב והשקיע את כולו בלימוד, ובכך הוא מוצא מסר חינוכי לכל בני ישראל.

טיפולוגיה של שכחה

אף שטרם התגבשה "תיאוריה של השכחה", חיבורים רבים שעסקו בנידון מבחינים בין מספר קטגוריות של שכחה. יואל קנדו כותב שכפי שמספר הזיכרונות בתבל זהה למספר תושביו, כך גם מספר השִכחות. פאול קונרטון (Connerton), לעומתו, זיהה שבעה סוגים של שִכחה: (א) שִכחה כפוייה (repressive erasure), הנפוצה במשטרים טוטליטריים; (ב) שִכחה מכוונת (prescriptive forgetting), הפועלת בעידוד הממשלה ונועדה לפתוח דף חדש בלי לחטט בפצעים ישנים, כפי שהיה באמריקה הלטינית, בספרד או בדרום אפריקה אחרי החלפת המשטרים; (ג) שכחה לשם גיבוש זהות חדשה, הנפוצה בקרב מהגרים המתחילים חיים חדשים בסביבה זרה ונדרשים להחליף מסורות ישנות בכללי התנהגות חדשים; (ד) שִכחה מבנית (structural amnesia), השוכחת כל מה שאינו נחוץ לחיי היום־יום, כגון מספרי הטלפון, שמאז השימוש במכשירים סלולריים הרשינו לעצמנו לשכוח; (ה) שִכחה מתוך בחירה אישית (forgetting as annulment), הנובעת מעודף אינפורמציה שאדם אינו יכול לשאת; (ו) שִכחה בשל התיישנות (forgetting as planned obsolensce), שהיא תוצר לוואי של התרבות הקפיטליסטית, שבה "זמן המדף" של מוצרים ואינפורמציה התקצר ומחייב למחוק בלי הרף ידע שעבר זמנו כדי לפנות מקום לידע מעודכן; (ז) שִכחה מתוך השפלה (forgetting as humiliated silence), הנובעת מבושה ומצורך נפשי לשכוח פרקים משפילים בעברנו.

שִכחה משחררת מיועדת לכל מי שסובלים מעודף זיכרונות, ומחיקתם בתהליך של ניהול מאוזן של המטען ההיסטורי הוא בבחינת פעולה משחררת עבורם

פרנק אנקֶרסמיט (Ankersmit) זיהה ארבע סוגי שִכחה: (א) שִכחת אירועים שוליים וחסרי רלוונטיות לזהותנו בעבר או בהווה; (ב) שכחה של אירועים שאיננו מודעים לרלוונטיות שלהם; (ג) שכחה של אירועים טראומטיים, שקשה מדי להודות בהם; (ד) שכחה הנדרשת כדי לאמץ זהות חדשה. ריקאר, לעומתו, יצר היררכיה של שבעה סוגי שכחה לפי דרגות העומק שלהם: (א) שכחה עמוקה, זו המוחקת את העקבות והסימנים החומריים או הרגשיים שהעבר השאיר; (ב) שכחה מאוכסנת, שבה חלקי זיכרון עדיין קיימים אך אין לנו גישה אליהם. שכחה זו מעוררת מחשבות אניגמטיות על "נוכחותו של הנעלם"; (ג) "שִכחה מתוך הדחקה", כלומר שכחה בלתי מודעת הקורית בתגובה לאירועים טראומטים; (ד) "שִכחה מתוך התעלמות", שהיא שכחה ששוכחים אנשים, או עמים שלמים, בעזרת מעקפים למיניהם, כדי למחוק פרקים היסטורים מבישים או מביכים. ריקאר טוען שמדובר באסטרטגיה שעמים מפעילים כדי לא לקבל אחריות על מעשיהם; (ה) "שכחה סלקטיבית", זאת הבוחרת מה לזכור ומה למחוק כדי לבנות סיפור קוהרנטי; (ו) "שִכחה מאפשרת", הנחוצה כדי לשמור על זיכרונות מובחרים, שהרי, הוא כותב בעקבות הידגר, השכחה קודמת לזיכרון, וזיכרון אפשרי רק בזכות השכחה, ולא ההפך; (ז) "שִכחה משחררת", שהיא לפי ריקאר, המשובחת שבשִכחות, גם ניטשה ממליץ עליה, והיא מיועדת לכל מי שסובלים מעודף זיכרונות, ומחיקתם בתהליך של ניהול מאוזן של המטען ההיסטורי הוא בבחינת פעולה משחררת עבורם.

הבחנה מעניינת אחרת מבחינה בין שכחה למחיקה – שכחה היא אכסון של דברים שדחינו הצידה אבל ראויים להיזכר, אחרת לא היינו שוכחים – היינו "מוחקים". כך למדנו משיריה של הנזירה חואנה אינס דה לה קרוס (de la Cruz), שכתבה שדברים הראויים להיזכר לעיתים נשכחים, אבל דברים שלא ראוי לזכור כלל עוברים לממד אחר, ממד שהיא מכנה "שלילת הזיכרון", לשם נזרקים דברים שעדיף שייעלמו לנצח. האנתרופולוג יונתן בויארין מבחין, באותה רוח, בין שכחה לבין היעדר, הממוקם מחוץ להיסטוריה. במונחים מדעיים מדובר בהבדל שבין שתי תופעות קרובות אך לא זהות: אמנזיה – תופעה המתארת את כל אשר נשכח, ואמנמוסינה– תופעה המתארת את מה שנמחק ואיננו.

חואנה אינס דה לה קרוס

הנזירה חואנה אינס דה לה קרוס (1648-1695): משוררת, פילוסופית ומלחינה מקסיקנית. דיוקן מאת מאוריסיו גרסיה וגה. תצלום: ויקיפדיה

ייתכן שישנם אף סוגים נוספים של שכחה. אִם מיכל אפרת מצאה יותר מעשרים סוגים של שקט, החל בדומייה הבין־אישית וכלה בדממת הטבע, אפשר להניח שמחקר מעמיק יגלה לא פחות סוגים של השכחות, מחיקות והשמטות.

על הקשר בין זיכרון לשכחה

הזיכרון הוא חכם כל כך, עד שהוא יודע בדיוק מה עדיף לשכוח, ואילו השכחה היא נבונה כל כך עד שהיא יודעת מה להחזיר לזיכרון, באיזה עיתוי ובאיזה מינון

אפשר לומר שהיחס בין זיכרון לשכחה הוא יחס אינהרנטי – זה חלק מזה, וקונטינגנטי – זה נובע מזה, הם מעידים זה על זה, מאפשרים זה את נוכחות זה ומשלימים זה את זה. זיכרונות ושכחות משחקים ביניהם מחבואים ומנהלים דו־שיח בלתי פוסק בתת־ההכרה הפרטית והקולקטיבית של כל אדם, כל עַם וכל תרבות. יהודה עמיחי תיאר תיאור פיוטי את הקשר האמיץ ביניהם ודימה אותו לקשר שבין ים ליבשה: "הָעוֹלָם מָלֵא זְכִירָה וְשִׁכְחָה / כְּמוֹ יָם וְיַבָּשָׁה, לִפְעָמִים הַזִּכָּרוֹן / הוּא הַיַּבָּשָׁה הַמּוּצֶקֶת וְהַקַּיֶּמֶת / וְלִפְעָמִים הַזִּכָּרוֹן הוּא הַיָּם שֶׁמְּכַסֶּה הַכֹּל / כְּמוֹ בְּמַבּוּל, וְהַשִּׁכְחָה הִיא יַבָּשָׁה מַצִּילָה כְּמוֹ אֲרָרַט". לא בכדי בשפה העברית המונח "זיכרון" הוא בלשון זכר, ואילו "שִכחה" – בלשון נקבה, רמז לכך שהיא בבחינת "עזר כנגדו". זאת ידע, כנראה, המשורר פאול צלאן כאשר דימה את השכחה לפרח הפרג וכתב "אהבנו זה את זו כמו פרג וזיכרון". בפנתיאון האֵלים היווני נכחה גם אלת השכחה לתה, בת זוגה של אֶלת הזיכרון מנמוסינה, שהייתה גם אשת זאוס ואם המוזות. מכאן ששכחה אינה בהכרח ניגודו של זיכרון, אלא מרכיב בלתי נפרד ממנו. שני המושגים האלה אינם מושגים בינאריים אלא נמצאים על רצף שבקצהו האחד "זיכרון אבסולוטי" ובאחר – "שכחה אבסולוטית", וברווח שביניהם אפשר למקם כל אירוע, ומיקום זה יכול להשתנות עם הזמן על פי הנסיבות – לפעמים זוכרים יותר, לפעמים שוכחים פחות. מילן קונדרה אמר זאת בדרך אניגמטית – "זיכרון אינו התשליל של שכחה. זיכרון הוא סוג של שִכחה", ואורי רם אומר ששכחה אינה היעדר זיכרון אלא סוג מסוים של זכירה: זכירה בררנית, זכירה מסולפת. כך או אחרת, אין הזיכרון יכול להסתדר בלעדי השכחה. השפה הספרדית מבטאת בחינניות את הקשר הגורדי בין השניים באמצעות המונח השנון memolvido, המשלב יחד זיכרון –memoria, ושִכחה – olvido, מונח שבעברית היינו צריכים לתרגמו ל"זיכּרכּחה". זיכרון זקוק למנגנון נבון של איזונים ובלמים שיברור, יסנן ויחליט מה יועבר לתא השכחה כדי לשחרר אותנו מעריצות העבר ומזיכרונות החוסמים את הדרך לפשרות. הזיכרון הוא חכם כל כך, עד שהוא יודע בדיוק מה עדיף לשכוח, ואילו השכחה היא נבונה כל כך עד שהיא יודעת מה להחזיר לזיכרון, באיזה עיתוי ובאיזה מינון, ולעיתים די לה בגירוי קטן כדי להציף בחזרה משהו ששכחנו.

הדג, חואקין טורס גרסיה

"הדג" (1928), חואקין טורס גרסיה. הציור נעלם בשריפה במוזיאון לאמנות מודרנית בריו דה ז'ניירו בשנת 1978, אחד מ-74 שניזוקו או נעלמו כליל. תצלום: מוזיאון טורס גרסיה, ויקיפדיה

אכן, הקשר בין זיכרון לשכחה הדוק, אבל באותה מידה הוא מורכב ודיאלקטי – כל אחד מהם נושא בתוכו את גרעינו של האחר, ובה בעת מושך לכיוון אחר. בין זיכרון לשִכחה מתנהל מאבק כוח סמוי, או ליתר דיוק, בין נושאי כליהם – אבירי הזיכרון האליטיסטים נגד המוני הנשכחים שבשוליים, מעין קרב מאסף שבו האליטות מנסות למנוע מהמושכחים להרים ראש, שהרי הם יודעים שעלייתם תהייה על חשבונם. שומרי הסף של הזיכרון הלאומי לא יטענו במפורש שמה שמניע אותם הוא הנצחת מעמדם, אלא שמה שעומד בסכנה הוא "עצם קיומה של המדינה", שהרי לדידם שום אומה לא תוכל לשמור על חיוניותה אם סיפורה ההיסטורי יהפוך לשורה ארוכה של כישלונות מוסריים. ככלות הכול, כידוע, ההיסטוריוגרפיה מעוצבת בידי המנצחים, והם מנציחים בה את עצמם ועוסקים בקדחתנות בהרחקת נרטיבים אחרים (ולא בצדק! משום שהמבקשים להאיר פרשות נשכחות אינם דורשים למחוק את הקיים, אלא להרחיב את גבולות הסיפר הממלכתי ולפנות מקום גם לגרסאות אחרות. בספרי ההיסטוריה ובתודעה הציבורית יש מקום לכולם).

מובן שיחסי הכוחות בין בטליון שומרי הנרטיב ההגמוני לגרילת משחררי הפרשות הנשכחות, מעולם לא היו סימטריים. ידם של הראשונים הייתה תמיד על העליונה וההיסטוריה מלאה דוגמאות שהוכיחו שקל יותר לשמר נרטיבים מקובעים מלהעלות זיכרונות-נגד (countermemories). אולם, כפי שכתבה אסטריד ארל (Erll), גם אם שומרי הזיכרון הם עוצמתיים, שכחה היא הכלל, והזכרון הוא היוצא מן הכלל. הזיכרון, למרבה הפלא, הוא אכן תופעה מתעתעת – הוא יכול לחזור על עצמו פעם אחר פעם, ובכל עת בגרסה אחרת, ואילו שכחה היא חד־פעמית, כלומר, אי אפשר לשכוח את אותו הדבר פעמיים. ואם תשאלו מי מאיים על מי, אפשרות השכחה נוכחת תמיד, מטילה צל כבד על הזיכרון ומאיימת להפוך אותו לבלתי אמין בעליל. לעומת זאת, לשכחה אין מה לפחד מהאפשרות שלפתע נזכר באירוע שָׁכוח. תמיד יעמוד הספק שמא לא הכול זכרנו, אבל לעולם לא ישאל אדם את עצמו אם נשכח ממנו הכול. מכל הסיבות האלה יש לשכחה כוח כביר – בגללה מרחף מעל כל סיפור החשש שדבר־מה נשכח, שלא סיפרנו את הכול, ובשל כך, לא אמת דיברנו, שהרי אמת חלקית אינה אמת. לכן, בתחרות בין זיכרון לשכחה, תמיד תנצח השכחה – בסוף הדרך אנו גם נשְׁכח וְגַם נשָּׁכח!

השכחה הנוכחת

העבר – זה שזכור לנו וזה שנשכח, נוכח בהווה, כפי שבכל ספר ישן נוכחים מבטיהם של כל מי שאי פעם עיינו בו ומגע ידם של מי שדפדפו בו, או כפי ששיר מורכב מהמילים הכתובות ומהשוליים הריקים שסביבן

אז מה עושים עם שכחה? ראשית כול, נקשיב למה שיש לה לומר, שהרי שִכחה אינה "אין". שכחה היא חלל הדחוס בזיכרון שהתפוגג, ואותו עלינו לגלות. הלא אין מגדירים שכחה על פי מה שחסר, כלומר, על פי האין, אלא יש להגדיר אותה על פי היש – היש הנמצא בתוך אותו החלל. האדם מורכב מתמהיל של זיכרונות ושכחות שצבר במהלך חייו, ואף כאלה שירש מאבותיו, ובהם חלומות שלא מומשו וקוראים לנו להגשים אותם. על כך כבר כתב חן אלמליח בשיר ״מעל הים״ שמבצעת "כנסיית השכל", שאפילו דגים באקווריום נושאים זיכרונות של ים ומצולות, ואפילו ציפורים שנולדו בכלוב נושאות זיכרונות של צמרות עצים. מרק בלוך אומר שהיסטוריון המתבסס רק על תעודות אינו עושה עבודתו נאמנה, והוא נדרש גם להקשיב לקולות המושתקים – לשמוע את מה שלא נועד להיאמר מעולם. המושג Eikon בתרבות היוונית מיוחס לסוקרטס ומציין ייצוג עכשווי של תופעה חולפת, או במילים אחרות, את "נוכחותו של מה שאיננו". הרי יש לנו עולם העשוי מדברים שאינם, חלל שבו שוכנים חומרים שאינם ניתנים לשום צורה של עיכול – לא למחשבה, לא לידיעה, ולא לזיכרון. כל המטען הדחוס של דברים שאינם נוכח בתוכנו, אם לא במודע, בלי שנהיה מודעים לו, והוא ניכר בהשפעתו על נפשנו ועל גופנו. מפרויד למדנו שחזרה כפייתית על דפוסי התנהגות, על חלומות, על סימפטומים ועל פליטות פה, היא בעצם קריאה חוזרת של טקסט לא כתוב, או במילים אחרות, אדם חוזר על אותו דפוס התנהגות משום שלא שכח את מה שנמחק מזיכרונו. חיים גורי נתן לכך ביטוי מצמרר  בשירו ״ירוּשה״: "יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן. הוא חי ימים רבים, ראה בטוב, עד אור עיניו כהה. אבל את השעה ההיא הוריש לצאצאיו, הם נולדים ומאכלת בליבם". אין מדובר במעשה מודע הנתון לשליטתנו – אני עצמי, יליד ארגנטינה, נושא בתוכי זיכרונות מהשטעטל בגליציה שבה נולד אבי, והפוגרומים שחוו אבותיי על גופם חרותים גם בגופי. על כך כתב יהודה עמיחי שאצל כל אדם "אבותיו נאספים בו, כל תא ותא בגופו הוא נציג של אחד מרבבות אבותיו מתחילת הדורות". ככלות הכול, העבר – זה שזכור לנו וזה שנשכח, נוכח בהווה, כפי שבכל ספר ישן נוכחים מבטיהם של כל מי שאי פעם עיינו בו ומגע ידם של מי שדפדפו בו, או כפי ששיר מורכב מהמילים הכתובות ומהשוליים הריקים שסביבן. ככלות הכול, אמר דן אלבו, אנו מסתובבים "בין הריסות המילים שלא נאמרו בעיתן", ועוסקים כל הזמן בצמצום הפער בין מה שישנו לבין מה שאיננו.

וירצבורג, מבצר מריינברג

מבצר מריינברג בעיר וירצבורג, בה נולד לודוויג פּפוֹיְפֶר, לימים יהודה עמיחי. תצלום: כריסטיאן הורווט, ויקיפדיה

אז מה אנחנו זוכרים עד כה?

לתליין אין רשות לשכוח, ומן הדין שהחוב יעיק על מצפונו עד סוף ימיו. בממלכת השכחה אין הקורבן צריך לשכוח את העוול ואת הסבל שנגרם לו, אבל הוא נדרש לשכוח את רגשי הנקמה שהציפו אותו בזמן אמת ואת התביעה להעניש את התליין

מסה זו מבקשת אפוא לתת כבוד לשכחה, זאת העוטפת אותנו במקום הנכון ובזמן הנכון, שכחה מודעת לעצמה, מדודה, משחררת, שכחה הנוכחת תמיד לצד קורטוב של ספק בריא הבוחן תמיד מה שכחנו בבויידעם של ההיסטוריה. שכחה היא מחוז של התפייסות, שטח מוגן משנאה, חף משטנה והתחשבנויות קטנוניות. דווקא משום כך שכחה הוא מצב משיחי, מעשה תיקון חד־פעמי שבו זאב יכול לגור עם כבש אחרי ששכחו למה בכלל עלו על מסלול ההתנגשות. בהיותה ערטילאית ומופשטת, השכחה ממוקמת מחוץ להיסטוריה ולפוליטיקה, ולכן היא שטח סטרילי המאפשר יחסי אנוש חפים מדעות קדומות. מכאן עוצמתה האדירה. אם פעם בשנה מוטל על יהודי להשליך את כל עוונותיו לים, מדוע שלא יהיה גם תשליך של זיכרונות עקשניים, ונזרוק אותם אחר כבוד אל ים השכחה? ברם, כאמור, שכחה אינה זכותו של כל אחד – כאשר מדובר במעשי עוולה רק הקורבן רשאי לשכוח. לתליין אין רשות לשכוח, ומן הדין שהחוב יעיק על מצפונו עד סוף ימיו. בממלכת השכחה אין הקורבן צריך לשכוח את העוול ואת הסבל שנגרם לו, אבל הוא נדרש לשכוח את רגשי הנקמה שהציפו אותו בזמן אמת ואת התביעה להעניש את התליין. בסאם עראמין לא נדרש,כמובן, לשכוח את בתו עבּיר שנהרגה מכדור שירה שוטר מג"ב בצאתה מבית הספר בכפר ענתא בהיותה בת עשר, אבל הוא החליט לשכוח את יצר הנקמה, ושכחה זו היא שהפכה אותו לאדם במלוא מובן המילה.

גדר ההפרדה, חומת ההפרדה, ישראל, פלסטין

מה רוצים לזכור ומה לשכוח? מי רוצה לזכור ומי רוצה לשכוח? גדר ההפרדה: ישראל/פלסטין. תצלום: ג'סטין מקינטוש, ויקיפדיה

גם שכחה היא טקסט שצריך לפרש. אומנם טקסט שאינו כתוב, אינו ברור, אבל טקסט מדבר באמצעות מה שאין, ואת האין הזה צריך לפענח

לדברים שבשבח השכחה כמשאב להרגעת הרוחות יש להוסיף הסתייגות – אין לתת לשכחה להישכח, כי גם לה יש מסר חברתי שאסור לשכוח. ברוח ההרמנוטיקה, מסה זו גורסת שגם שכחה היא טקסט שצריך לפרש. אומנם טקסט שאינו כתוב, אינו ברור, אבל טקסט מדבר באמצעות מה שאין, ואת האין הזה צריך לפענח. אלת השכחה היוונית, אוספת בדרכה פרשות שכביכול עבר זמנן, בטל קורבנן, ואין עוד טעם לשמור בזיכרון, וטוב שכך, אלא שלא פעם בין הפרשות האלה נחבאות אוטופיות שנדמה שפסו מהעולם אך ראוי לשמור לימים טובים יותר, חלומות שהם בבחינת חוב מוסרי שטרם נפרע. לכן, כותבת רחל אלבוים־דרור בספרה ״המחר של האתמול״, מן הראוי שלא לוותר על הכמיהות ועל הציפיות שטרם מומשו, על המאווים, ואפילו על ההזיות, הטמונים עמוק בעבר, כי צפון בהם מסר שאסור להפקיר.

לצד הכלת השכחה, מסה זו מבקשת גם לחדור אל תוכן של הנשכחות האלה, לתור אחר הסיפור הנשכח, לאסוף את שבריו, לצרף אותם לכלל תמונה בהירה, לקלף שכבות של פרשנות בדויה, וכך להגיע לליבה הראשונית, לנקודה שממנה מבקשת ההיסטוריוגרפיה להימלט. כל אדם, ובפרט היסטוריון, נדרש לעמוד מול השכחות שלו עצמו, ואף יותר מכך, כדברי פאול ריקאר, להציל את השכחה מהשכחה עצמה. בכך יש מאין תהליך של ריפוי והבראה, שהרי כל שכחה מכסה צלקת המסרבת להגליד, דבר־מה שאינו נותן מנוח. שכחות החוזרות על עצמן באופן אובססיבי הן סימפטום לניורוזה קולקטיבית המשבשת את שיקול דעתנו. קרוב לוודאי ששכחות מכסות על כמה דברים שאינם מחמיאים לנו כלל, אך אחרי שנשלב אותם בהווייתנו נגלה שהם שומרים על בריאותנו הנפשית.

נ.ב. רציתי להוסיף למאמר עוד כמה רעיונות, אבל שכחתי אותם!

מקורות:

Nestor Berenstein, La Memoria, La Inventora, Buenos Aires, Edit. Siglo xxi, 2008,  p.50

נורית גרץ, "מה בדיוק היה כאן", הארץ, 2.5.2006. 

יהודה אלקנה, הצורך לשכוח, הארץ,  2 למרץ 1988.

David Rieff, In Praise of Forgetting,  Yale University Press, 2017.

Borges, Elogio de la Sombra, 1969

יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, בחיי, בחיי, שיר מס' 11.  הוצאת שוקן, 1998

Astrid Erll, Cultural Memory Studies: An Introudccion. In: Astrid Erll, Ansgar Nunning, (ed) Cultural Memory Studies. An International and Interdisciplinary handbook, De Gruyter, 2008, p.2

דן אלבו, איל, הוצאת כרמל, 2019.

ד"ר מאיר מרגלית, היסטוריון בתחום תולדות הישוב בתקופת המנדט, מרצה בכיר במכללה האקדמית אונו

תמונה ראשית: Memolvido, תצלום של Khara Woods, ב-unsplash.com

Photo by Khara Woods on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מאיר מרגלית.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על כמה טובה השיכחה

02
מוקי שתיל

עכשיו ניתן לדמיין מה יקרה כאשר יחדירו למוחנו שבבי זכרון. הזכרון יהיה מופלא אבל נאבד את היכולת לשכוח. או שאולי יהיה אלגוריתם שיחליט עבורנו מה לשכוח...יהיה מענין!