כמה טוב שיש ספק

התשוקה לוודאות מוחלטת היא מטופשת ואפילו מזיקה. הספק והענווה חיוניים יותר מאי-פעם
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

חשבו על מקרה שבו שיניתם את דעתכם. אולי שמעתם על פשע, ומיהרתם לשפוט אם הנאשם אשם או זכאי. אולי רציתם שהמדינה שלכם תצא למלחמה, וכעת אתם מבינים שזה היה רעיון גרוע. ואולי גדלתם בבית דתי או מפלגתי, וכשהתבגרתם האמנתם בדברים אחרים. חלק מההתבגרות הוא פיתוח של ענווה אינטלקטואלית. טעיתם בעבר, ולכן יתכן שאתם טועים כעת.

כולנו מכירים אנשים המסרבים להודות בטעות. האם אתם מעריצים את העיקשות שלהם, או שהייתם רוצים שהם יכירו בכך שהם קפצו למסקנות, פרשו ראיות באורח מוטעה או ראו מה שרצו לראות?

אני משער שכולנו מכירים אנשים המסרבים להודות בטעות. מה אתם חושבים על אנשים כאלה? האם אתם מעריצים את העיקשות שלהם, או שהייתם רוצים שהם יכירו בכך שהם קפצו למסקנות, פרשו ראיות באורח מוטעה או ראו מה שרצו לראות? אנשים עקשנים אינם טועים רק בנוגע לעובדות. הם יכולים גם להיות אכזריים. החיים בחברה מחייבים פשרות וסובלנות כלפי אנשים שעמם אינכם מסכימים.

למרבה המזל, יש בידינו חיבור פילוסופי מן העת העתיקה המלא באסטרטגיות לטיפול בנטיות דוגמטיות, שלנו עצמנו או של אחרים. הספר מעורר רצון לצחוק בקול נוכח שאלות כמו אם אנחנו יודעים שהעשב ירוק, שעוקץ העקרב קטלני או אם לא ראוי שהורים יקעקעו את תינוקותיהם. הסופר הצרפתי מישל דה מונטן קרא את הספר במאה ה-16 והשתמש באסטרטגיות המוצעות בו בחיבורו ״סנגוריה על רמון סבונד״. בעקבות מונטן, פילוסופים רבים מעידן הנאורות האירופי גילו את הקשר בין ספקנות לסובלנות. חיבורו של אפלטון ״המדינה״ ידוע יותר, אבל הספר העתיק שכדאי שאנשים יקראו בימינו הוא "תמצית הפירוניזם" מאת סקסטוס אמפיריקוס.

סקסטוס היה רופא שכתב ביוונית וחי במאות השנייה והשלישית לספירה. הוא פעל בתוך המסורת שמקורה בפילוסוף היווני פירון, בן זמנו של אריסטו. ״תמצית הפירוניזם״, כפי שמבהירה האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד, היא ״התיאור המלא והטוב ביותר של הספקנות הפירונית שיש בידינו״.  בספרו ״תולדות הספקנות״ (משנת 1960), ריצ׳רד פופקין (Popkin) מזהה את התחלת הספקנות המודרנית עם החלטתו של הנזיר הדומיניקני ג'ירולמו סבונרולָה לתרגם את סקסטוס מיוונית ללטינית. הספקנים יכלו להדיח את הפילוסופים הפגאנים, אשר שיבחו את כוח התבונה;הספקנים יכלו גם, כפי שהתברר, להטיל ספק בטענות דתיות.

אורח החיים הספקני, כפי שמציגו סקסטוס, מתנהל במקצב מסוים. אתם מרגישים תמיהה בנוגע לנושא כלשהו. אתם מחפשים ידע על אודותיו. אתם מגיעים לשני טיעונים שווים במשקלים בנוגע למתרחש. אתם מרפים מהניסיון למצוא תשובה. וברגע שאתם מכירים בכך שאולי לא תמצאו פתרון, ההכרה הזו מביאה מידה של שלוות נפש.

סקסטוס אמפיריקוס

סקסטוס אמפיריקוס: מומחה לספקנות, שהאמין בממצאים ובבחינתם הזהירה. תצלום: ויקיפדיה

ביוגרף מוקדם של פירון אמר כי הוא נזקק לחבריו שיעזרו לו להימנע מהיתקלויות בכרכרות, כלבים וצוקים כי הוא סירב להיכנע לידע שמסרו לו חושיו. דיוגנוס לארטיוס אמר גם כי פירון סירב לעזור לחבר שנפל לבריכת מים, דבר המרמז כי הספקנים פקפקו גם במחויבויות המוסריות שלנו. אחת ההתנגדויות הנצחיות לספקנות היא שלא ניתן לחיות חיים אנושיים של ממש ולפקפק בקיומם של אובייקטים גשמיים או אמות מידה מוסריות. בספרו Sextus, Montaigne, Hume: Pyrrhonizers (משנת 2021), מגלה הפילוסוף בריאן ק. ריבריו (Riberio) כיצד השיבו ספקנים לאורך ההיסטוריה להאשמה זו. הספקנים מכירים בכך שבני האדם תופשים דברים בחושיהם, מרגישים דחפים גופניים, לומדים כישורים מועילים ומצייתים לחוקים ומנהגים. הפילוסופים הספקניים מייצרים ״קרטוגרפיות ספקניות״ שונות – כלומר, מפות של הגבולות בין הספקות לבין יסוד החיים האנושיים שדוחה כל ספק.  הספקנים עובדים למחייתם, לוקחים חלק בחיי המשפחה והקהילה, ועשויים להיות נדיבים וטובי לב כמו כולם. הם שואפים להימנע מטענות בנוגע לטבע המציאות שמעבר לדברים המופיעים בפניהם.

יתכן כי מהפכה מדעית נוספת ממתינה מעבר לפינה. מישהו בעבר או מישהו שחי כעת עשוי להשמיע טיעון שיחליש את האמונה שנראית לכם מובנת מאליה

הנה לכם מספר אופנים שבהם מציע סקסטוס לערער את הוודאות בעצמכם ובאחרים:

נניח שאתם מגדירים את עצמכם כשייכים לאסכולה המזוהה עם אדם בולט, למשל סר אייזק ניוטון או אלברט איינשטיין. אילו חייתם לפני שהללו נולדו, לא הייתם יודעים שהמחשבה שלכם עתידה להשתנות בעקבות קריאה, למשל, ב״עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע״ של ניוטון (משנת 1687), או במאמריו של איינשטיין משנת 1905. ״באופן דומה״, כותב סקסטוס, ״אפשרי, ככל שהדבר נוגע לטבע, שטיעון הסותר לזה שכעת מונח בפניכם כבר קיים, אם כי עדיין אינו ידוע לנו״. יתכן כי מהפכה מדעית נוספת ממתינה מעבר לפינה. מישהו בעבר או מישהו שחי כעת עשוי להשמיע טיעון שיחליש את האמונה שנראית לכם מובנת מאליה.

האם אתם חכמים מכלב? נדמה כי מובן מאליו שלבני אדם ישנן יכולות שהכלב חסר. אולם, מציין סקסטוס, כלבים יכולים להסיק באיזו דרך לרדוף אחרי הטורף שלהם על ידי פסילת דרכים שאין בהן ריח. כלבים יכולים להיות חברים אמיצים ונאמנים, יש להם כוח לבחור אם ומה לאכול, והם יכולים לבטא רגשות מעודנים ומסרים באמצעות קולות. לא רק שכלבים דומים לבני אדם באינטליגנציה, מעלות, חירות ותקשורת, הם גם תופשים דברים שבני אדם אינם מסוגלים לתפוש. אחרי הכול, ארגוס, כלבו של אודיסאוס, הוא שמזהה את אדונו המחופש כשהלה חוזר לביתו. במחשבה שנייה, אנחנו מעריכים שתמנונים, לווייתנים, עטלפים, עכבישים וכן הלאה, חשים כל מיני דברים בעולם שאנחנו איננו מסוגלים לחוש בהם.

עטלף

הוא בוודאי מרגיש דברים שאנחנו לא מרגישים לעולם. תצלום: Ishan

דבש הוא מתוק אבל אינו נאה למראה. לבשמים יש ריח נעים אבל טעמם דוחה. שמן זית מרגיע את העור אבל צורב בגרון. בציורים ניתן לראות הרים, אבל כשנוגעים בהם הם שטוחים. מהי האיכות האמיתית של דבש, בשמים, שמן זית וציורים? לא ניתן לומר בוודאות. החושים סותרים זה את זה. אנחנו רואים תפוח תוך שימוש בחמשת חושינו. אבל, אומר סקסטוס, ״יתכן שישנן תכונות שמתגלות באמצעות איבר חישה אחר״. המחשבה פועלת באמצעות חומר המסופק לה על ידי החושים, והחושים סותרים ועלולים להיות חלקיים בלבד. המחשבה שלנו עלולה לא להכיר את הסיפור כולו.

סקסטוס מזמין אותנו לנהוג בענווה בשאלה אם בני האדם יכולים להתעלות על נסיבותיהם ולגלות את המציאות

כשאנחנו ישנים, אנחנו חולמים חלומות שמעוותים את תמונת המציאות. האם יתכן שהחלומות יכולים להכיר לנו את המציאות בחדות יתרה? אולי יש לנו גישה לאמיתות שניתן לגלות רק כשאנו ישנים, שתויים או חולים? רנה דקארט השתמש בניסוי מחשבתי דומה אבל זיהה דרך הימלטות בידיעה כי אנחנו, לכל הפחות, אובייקט חושב. דקארט הביא את אלוהים כדי להבטיח לנו שמרבית התפישות שלנו תואמות משהו שנמצא שם, בעולם שבחוץ. סקסטוס אינו נזקק לתאולוגיה. הוא אינו רוצה שנחפש יסוד לידע ודאי, וגם שלא נטען שידע כזה נמצא בידנו לפני שזה אכן המצב. במקום זאת, סקסטוס מזמין אותנו לנהוג בענווה בשאלה אם בני האדם יכולים להתעלות על נסיבותיהם ולגלות את המציאות.

ספקנים מהססים להשמיע קביעות חד משמעיות, למשל בנוגע לשאלה אם הליך רפואי הוא בטוח. הבטיחות שלו תלוי בדברים כמו גיל, מגדר, מדד מסת הגוף והנסיבות של כל אדם ואדם. אפשר גם שתופעות הלוואי של ההליך יופיעו אחרי שנים או דורות. בקיצור, כותב סקסטוס: ״לא נוכל לומר מהו כל אובייקט בעצמו ובאורח מוחלט, אלא רק מבחינת מה שהוא באופן יחסי״.

ישנם אנשים בעולם החושבים שראוי להזדווג בציבור, שגברים ילבשו שמלה, שהורים יקעקעו את תינוקותיהם, ושגברים יינשאו לאחיותיהם. אנחנו, מסביר סקסטוס, חושבים שאלה אינם דברים ראויים, אבל איננו יכולים לומר שהאחרים טועים. אנחנו צד בוויכוח.

סטייק

יש ויכוח ולא ברור שצד אחד צודק לגמרי או שיש הוכחות חותכות לצדקתו של מישהו. תצלום: אדסון סלדניה

״תמצית הפירוניזם״ מספק לקוראיו רשימה של אסטרטגיות טיעון שניתן להשתמש בהן בכל פעם שמישהו טוען שהוא יודע מהם הדברים באמת. יתכן שאתם, הסובייקט, משפיעים על השיפוט שלכם, כמו כאשר אתם מעירים דבר מה על ארוחה בסופו של יום מתסכל. אולי האובייקט משנה את הופעתו כשהוא מבודד או מצורף לאחרים, כמו שגרגר חול נדמה חד, אבל דיונת חול נדמית רכה. אולי הגורמים הסובייקטיביים והאובייקטיביים משפיעים שניהם, כמו כשאתם מבחינים בכוכב שביט קטן כי הוא נדיר, אבל אינם מבחינים בשמש, כי היא זורחת מדי יום.

אחרי קריאה ב״תמצית הפירוניזם״, יתכן שתשלבו בדבריכם צניעות ותאמרו דברים כמו ״כך הדברים נראים לי״ ו״לא יותר״ [״אוּדֶן מאלוֹן״ – הביטוי ששימש את הספקנים היוונים כדי לציין שבשל כוחם השווה של טיעונים מנוגדים הם הגיעו למצב של שיווי משקל נפשי].

הספקנות היא גם אורח חיים. סקסטוס מזמין אתכם להפוך לאנשים פתוחים ורגועים, שמחפשים ידע אבל אינם נמלאים כעס כשהוודאות חומקת מהם או כשאחרים אינם רואים את הדברים כמותם

אבל הספקנות אינה עוסקת רק בידע או בשפה. היא גם אורח חיים. סקסטוס מזמין אתכם להפוך לאנשים פתוחים ורגועים, שמחפשים ידע אבל אינם נמלאים כעס כשהוודאות חומקת מהם או כשאחרים אינם רואים את הדברים כמותם.

בבלוג על אודות Epistemic Relativism (רלטיביזם אפיסטמי) כותב בשנת 2021 פרנסיס פוקויאמה: ״אנחנו החיים בחברות מודרניות ליברליות קיבלנו בהכרח דרגה מסוימת של רלטיביזם מוסרי״. פוקויאמה אינו מציין אם הדבר טוב או רע, אבל נוזף בכותבים פוסטמודרניים שמאמצים את הרלטיביזם בנוגע ל״טענה עובדתית בקשר לעולם שבחוץ״. פוקויאמה מזהה את עליית הרלטיביזם האפיסטמי עם כותבים שהלכו בעקבות פרידריך ניטשה, אבל הנושאים האלה קיימים כבר ב״תמצית הפירוניזם״. בלא קשר לשאלת הכרונולוגיה, האם פוקויאמה צודק כשהוא רואה ברלטיביזם בעיה?

תשובה מהירה היא שהספקנים נמנעים משימוש במונח רלטיביזם. הם אינם טוענים שהאמת משתנה בהתאם לזמן או מקום. בשנת 1933, הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר האמין באמת הפנימית ובגדולתה של המטרה הנאציונל סוציאליסטית. היידגר הוא רלטיביסט, אבל הוא אינו ספקן.

באשר לשאלה אם הרלטיביזם האפיסטמי מהווה בעיה, הספקנים טוענים שאין להם אמות מידה להחליט בנוגע לעובדות בעולם או איך לנהוג באנשים אחרים. אלה, על פי סקסטוס, הן ״הנחיות הטבע, הדחפים הרגשיים, מסורת החוקים והמנהגים והוראות האמנות״. בעיני סקסטוס, הטבע והתרבות הם הקרקע שממנה צומחות הנטיות המוסריות. הספקנים עשויים לנהוג בילדים בחביבות, לעזור לשכניהם ולבנות מוסדות המשקפים את ערכי התרבות שלהם. וישנן דוגמאות רבות לאנשים נוקשים ואכזריים.

מוזמביק, אישה, אפריקה, צילוק פנים

אישה באזור כפרי במוזמביק: תרבות אחרת, תפישה אחרת, ערכים אחרים. תצלום: DVIDSHUB

באחד מכתבי היד של סקסטוס ששרדו וכותרתו ״נגד האתיקנים״, הוא עוסק בשאלה מה יעשה ספקן אם רודן יצווה פעולה אסורה. הספקן ״יבחר דבר אחד, אולי, ויימנע מאחר על ידי תפישה מוקדמת התואמת את החוקים והנוהגים של אבותיו״, וגם ״יעמוד במצב הקשה בקלות רבה יותר בהשוואה לדוגמטים״. אה-הא! עבור מבקרי הספקנות, כמו מרתה נוסבאום, זו כנראה הוכחה לכך שהספקנים אינם עושים דבר נוכח אי צדק. הם אפילו לא יודעים אם הם יילחמו בעריצים!

להגנתו של סקסטוס, מדען המדינה ג׳ון כריסטיאן לורסן (Laursen) טוען כי ספקנים יכולים לגדול בתרבויות המאמינות בהשקיית עצי החירות בדמם של עריצים, ועשויים להתמלא שנאה יוקדת לעריצים. ספקנים עשויים להיות בעלי אנרגיה, מחויבות ודאגה לסדר הפוליטי. ״ניתן להתחייב ללא שרשרת של אמיתות התומכות בפעילות שלך״. וכמובן, דוגמטים יכולים גם לתמוך בעריצים הרוצחים את מי שאינם מסכימים עמם.

ספקנים מעודדים אותנו לחיות את חיינו בדרכים פחות מתסכלות מן הדרכים התובעות מאיתנו משהו שבני אדם אולי לא יוכלו להגיע אליו לעולם: אמת

פוקויאמה רוצה שאנשים יסכימו בנוגע לעובדות המתייחסות לעולם שבחוץ. אבל אנשים תבוניים יכולים להביט בעובדות לכאורה הללו במגוון דרכים. העשב ירוק. אבל לא בלילה, כשהוא נראה שחור. ספקנים יכולים לטעון טיעונים כאלה שוב ושוב. ספקנים מעודדים אותנו לחיות את חיינו בדרכים פחות מתסכלות מן הדרכים התובעות מאיתנו משהו שבני אדם אולי לא יוכלו להגיע אליו לעולם: אמת.

אחת הסיבות לכך שחשוב לקרוא כעת את סקסטוס היא שאנשים שוקלים הצעות להגביל את חופש הדיבור כדרך להילחם בפוליטיקת הפוסט-אמת. אחת ההצעות הללו הועלתה על ידי סופיה רוזנפלד (Rosenfeld) בספרה משנת 2018 Democracy and Truth: A Short History.

על פי רוזנפלד, הדמוקרטיות של ימינו ירשו מן הנאורות באירופה ואמריקה משטר של אמת. דמויות כמו ז׳אן ז׳ק רוסו ותומס ג׳פרסון חזו מערכת יחסים של תמיכה הדדית בין דמוקרטיה, או רפובליקניות, ואמת. מצד אחד, הציבור הקורא כולו, ולא רק מלכים ופקידי ממשל, יקבל גישה לידע ויוכל לדון בנושאים הנוגעים לכלל. מנגד, חינוך הציבור באמצעות בתי ספר, אוניברסיטאות ועיתונים יאיץ את יצירתו של הידע והפצתו. ״מחויבות מוסרית ואפיסטמית לאמת נועדה לחזק את הקמתו של סדר פוליטי חדש״, כותבת רוזנפלד.

הסדר החברתי החדש המחויב לאמת היה תלוי, היסטורית ומושגית, באיזון הכוחות בין מומחים ואנשים מן השורה. מומחים אמורים להיות אחראיים על שימוש בהשכלתם ובכוח הממוסד כדי לגלות תגליות שחובבים אינם מסוגלים להן. צריך מומחים כדי לתכנן מערך רכבות ולמדוד שינויים באקלים. אנשים מן השורה ממלאים תפקיד במערכת הזו, בכך שהם דנים עם המומחים בשאלה אם התוכניות של אלה מסייעות או פוגעות בטובת הכלל. אנשים יכולים להפגין או להתלונן ברשתות החברתיות כשהם חושבים שהמומחים שכחו מהם.

חיסון, אפגניסטן

בין טובת הפרט לטובת הכלל, בין מדע, ספקנות וויכוח ציבורי פתוח: רופא מתכונן לתת חיסון, אפגניסטן. תצלום: © EU - photo by EC/ECHO/Pierre Prakash

חוקרים מבטאים ספקנות בנוגע למחקריהם של אחרים בביקורת עמיתים, והציבור מעלה ספקות בנוגע למה שהמומחים עושים

דמוקרטיה, מסבירה רוזנפלד, תובעת מערכת יחסים עדינה ומדויקת בין מומחיות וספקנות. מומחים משתמשים בשיטות, ז׳רגון, כתבי עת, כנסים וכן הלאה, כדי לצבור ידע. אבל חוקרים מבטאים ספקנות בנוגע למחקריהם של אחרים בביקורת עמיתים, והציבור מעלה ספקות בנוגע למה שהמומחים עושים. ״פלורליזם״, היא טוענת, ״לצד מנה של ספקנות שירשנו מן הקדמונים, היה מלכתחילה, תאורטית, המאפיין המהותי של הניסויים במודרניים בשלטון העם״.

הבעיה כיום, אומרת רוזנפלד, היא שהמומחיות והספקנות אינן מאוזנות. כותבים פוסטמודרניסטים המחברים ספרים מסתוריים אינם מסייעים לעניין, אף שהם אינם האשמים העיקריים. מנהיגים פופוליסטים חולקים סיפורים שהם וכמעט כולם יודעים שהם שקריים. אנשים חיים בבועות של רשתות חברתיות, ואמצעי התקשורת מחזקים את הנטייה הזו על ידי פרסום סיפורים סנסציוניים. כמו ג׳ונתן ראוך (Rauch) בספרו משנת 2021 The Constitution of Knowledge, גם רוזנפלד אינה רוצה שמומחים יכפו את הדוגמות שלהם על הציבור. ראוך ורוזנפלד חוזים מרחב ציבורי רציף שבו מומחים ואנשים מן השורה שוקלים רעיונות והצעות. עם זאת, הם חוששים מעליית הפוליטיקה של ה״פוסט-אמת״ הנשלטת על ידי שבטיות ולא על ידי מחויבות לחקר האמת. שניהם חולקים את התפישה האפלטונית שלפיה המילה האחרונה בנוגע לסיפורים הנפוצים בחברה אמורה להיות שמורה לחכמים.

כדי שדמוקרטים יוכלו להילחם בפוליטיקת הפוסט-אמת, מציעה רוזנפלד, יתכן שעלינו לחשוב מחדש על מוחלטוּת חופש הדיבור. לתיקון הראשון לחוקה האמריקנית הייתה אולי משמעות אחת במאה ה-18, אבל האבות המייסדים לא יכלו לדמיין כיצד אנשים ישתמשו ברשתות חברתיות אלקטרוניות כדי לתאם הפגנות נאו-נאציות או טענות על כך שירי המוני הוא פייק-ניוז. ״יתכן שהגיע הזמן״, כך אומרת רוזנפלד, ״לשקול שינוי של חוקי חופש הדיבור כדי להגביל את הנזק שחופש הדיבור עשוי לחולל״.

רוזנפלד היא היסטוריונית והיא אינה מפרטת כיצד להגביל את נזקי חופש הדיבור. אבל היא כן אומרת שהדמוקרטיה דורשת ״אמונות משותפות״, ו״עובדות מועילות״ כדי ליצור מדיניות ממשלתית ולחבר ״בין כולנו באיזו דרך מינימלית״. בעודי כותב, פוליטיקאים ואנשי אקדמיה לוחצים על חברות הרשתות החברתיות לצנזר פוסטים העוסקים בפייק-ניוז ותאוריות קונספירציה ולשנות – בהקשר האמריקני – את התיקון הראשון לחוקה כך שעל יחידים תוטל אחריות במקרה שינצלו לרעה את חופש הדיבור. מה הבעיה לדרוש מחברות הרשתות החברתיות להרשות רק פוסטים המבוססים על עובדות, או לרסן את הניצול לרעה של חופש הדיבור?

נשק, AR-15, רובה חצי אוטומטי, התיקון הראשון לחוקה, חופש הביטוי

האם זאת דרך לגיטימית לממש את הזכות לחופש הביטוי, או שמא יש לרסן אותה? תצלום: דיק קלארק

סקסטוס עוזר לנו כאן להעלות התנגדויות לכל מי שרוצה לצנזר פייק-ניוז. מה אם הפייק-ניוז הוא אמיתי? ישנן מקרים רבים שבהם אנשים זלזלו ברעיון שמאוחר יותר התקבל על ידי רבים. אולי הראיה שתומכת בתאוריית הקונספירציה טרם התגלתה. אולי אנשים ראו דברים אבל עדיין לא הצליחו למצוא את קולם, או מקום לבטא בו את דעתם, כדי לספק את פיסת הפאזל החסרה. אם תשתתפו בסמינר במוסד מחקר, תמצאו שם אנשים בעלי הסמכות נכבדות המתווכחים בקולי קולות על תאוריות, שיטות, ראיות רלוונטיות וכן הלאה. כל מי שינסה להשתיק מישהו על ידי פנייה לעובדות יזכה בוודאי להתעלמות. תגלו גם פילוסופים השוקלים רעיונות שרבים יחשבו שהם פשוט מוטעים, כמו הטענה כי ניתן ״להבחין בחיים במתכת״, כפי שכתבה ג׳יין בנט (Bennett) בספרה משנת 2010 Vibrant Matter. כל מי שמדבר על עובדות חייב להוסיף הסתייגויות כמו ״אלה נראות בעיניי העובדות הרלוונטיות״, או ״כך אני רואה את המצב, ולא יותר״.

המסורת הספקנית מציגה אתגר מתמשך בפני כל מי שדורש לצנזר בשם קהילה מבוססת מציאות או אמת אובייקטיבית. המסורת הספקנית מעניקה לנו סיבה לפקפק בכל מי שטוען לאמת

ספקנים בנוסח פירון אולי לא יתנגדו לכך שחברות הרשתות החברתיות יצנזרו, למשל, דימויים של אלימות. הם נוטים להסכים לחוקי הקהילה ונוהגיה, והם לרוב חשים, כמו רובנו, גועל מול תמונות של אנשים הפוגעים אלה באלה. אבל המסורת הספקנית מציגה אתגר מתמשך בפני כל מי שדורש לצנזר בשם קהילה מבוססת מציאות או אמת אובייקטיבית. המסורת הספקנית מעניקה לנו סיבה לפקפק בכל מי שטוען לאמת.

אבל מה בנוגע לדבריה של רוזנפלד על כך שדמוקרטיה ואמת תומכות זו בזו? האם פקפוק במניע לאמת הופך את הדמוקרטיה לפגיעה מול מנהיגים פופוליסטים שחולקים פייק-ניוז? קודמו הספקן של סקסטוס, קרנאדס, עונה לטענה הזו באמצעות פיתוח דוקטרינת ה״פית׳אנון״ או ״היתכן״. סקסטוס אמר שרעיון זה הוא בעיניו פשרה גדולה מדי עם הדוגמטיות. במילה "יתכן" משתמשים כדי לציין משהו שקרוב יותר לאמת, וישנה כאן הנחה שאנחנו יודעים מהי האמת. סקסטוס רוצה להתרחק מדיבור על אמת.

קנביס רפואי

יתכן שהוא מזיק, יתכן שהוא מועיל, וטובה הזהירות והספקנות: ניצן מיובש מוכן להפקה של קנביס רפואי. תצלום: Evan Amos, ויקיפדיה

ספקנים עדיין רוצים ללמוד על דברים. המילה ״סקפטי״, ספקן, מקורה במילה היוונית ״סקפסיס״ שפירושה ״חקירה״. ספקנים מבצעים ניסויים, בוחנים השערות, מגישים מאמרים לביקורות עמיתים ומבקרים מאמרים של אחרים וכן הלאה. ספקנים פועלים על פי כללי המדע והמחקר ושיטותיהם, והם צוחקים ביחד עם חבריהם המלומדים למשמע הכרזות חסרות ביסוס של פופוליסטים. אבל הספקנים חושבים שחלק מן היושר האינטלקטואלי הוא להודות במגבלות ובפגמי הידע שלנו.

חברות דמוקרטיות מטפחות ספקנות בריאה באמיתות פוליטיות, מדעיות או תרבותיות

במבט אל העבר, אנחנו רואים שבני האדם צריכים היו לגלות יותר ספקנות, למשל כלפי הסיכונים והתועלת בשימוש בחומרים כימיים מסוימים. בשנות השישים, רופאים רשמו את התרופה תלידומיד לטיפול בבחילות הריון, ורק לאחר מכן התגלה כי התרופה גורמת למומים מולדים. האמריקנים ריססו יותר ממיליארד טונות של קוטל החרקים די די טי על יבולים ומדשאות לפני שהממשל בארצות הברית אסר זאת בשנת 1972; מחקר שנערך לאחרונה הראה כי ההשפעות של די די טי על בריאותם של אנשים ניכרות לאורך דורות. בשנת 2009 חברת התרופות האמריקנית ״פייזר״ נאלצה לשלם 2.3 מיליארד דולר על קידום לא חוקי של תרופות כמו ״גאודון״, תרופה אנטי-פסיכוטית, ו״זיווקס״, תרופה אנטיביוטית. הקונצנזוס המדעי והשכל הישר טעו בעבר. ספקנים דוחקים בנו לשקול את האפשרות שמומחים ורוב הציבור עשויים לטעות כיום.

איננו יכולים לומר שהספקנים מעדיפים תמיד דמוקרטיה על פני שיטות ממשל אחרות, אך עם זאת לספקנות ישנו דחף שוויוני הבא לידי ביטוי בכך שהיא מונעת את האפשרות להעניק למישהו מעמד של חכם או מלך-פילוסוף. חברות דמוקרטיות מטפחות ספקנות בריאה באמיתות פוליטיות, מדעיות או תרבותיות. הקריאה בכתבי סקסטוס אמפיריקוס כיום מעניקה לנו אסטרטגיות של טיעון, וביטחון להתנגד לכל מי שטוענים שהם מדברים בשמה של האמת או המציאות.

ניקולס טמפיו (Tampio) הוא מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת פורדהאם בניו יורק. הוא מחברם של הספרים Kantian Courage (משנת 2012), Deleuze’s Political Vision (משנת 2015) ו- Common Core: National Education Standards and the Threat to Democracy (משנת 2018). בספטמבר 2022 יראה אור ספרו Teaching Political Theory: A Pluralist Approach.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: יש לו ספק. תצלום: אנריקה דיאס, 7cero, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ניקולס טמפיו, AEON.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על כמה טוב שיש ספק

02
איש חופשי

נקבע עיתון אחד שיפרסם את האמת ונקרא לו פראוודה.
כל מי שיאמר לא אמת (מה שלא כתוב בעיתון) נשלח לחינוך מחדש.
דמוקרטיה עממית.
איך לא חשבו על זה קודם.

03
חכם-פילוסוף

ספקנות היא משהו שנמצא,או צריך להימצא,בסל הכלים של כולנו ולא כדבר המרכזי, וודאי לא העיקרי.קידוש הספקנות ע"י הכותב,כמעט באופן דתי,היא כשלעצמה דוגמטית.