כמה פנים למנדט הבריטי?

האם השלטון הקולוניאליסטי בפלשתינה היה טוב או רע? הדעות בנושא חלוקות. מה שבטוח, הסיפורים על מה שאירע באותן שנים ממשיכים לעצב את המציאות באזורנו עד היום
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

השלטון הבריטי על פלשתינה נמשך כ-30 שנה, מ-1917 עד 1948. בארץ עם 3,000 שנות היסטוריה מתועדת, 30 שנה הם שבריר קטנטן. אם נדמה לעצמנו 3,000 שנה כיום אחד, תקופת השלטון הבריטי תארך בקושי שמונה דקות. בהשוואה, השלטון התורכי-עות'מאני על פלשתינה, שארך 400 שנה, יהיה שווה ערך לשעה וארבעים דקות. אך השפעתן של שלושים השנים האלה היתה עמוקה ורחבה. תחת שלטון המנדט הבריטי הפכה פלשתינה ליחידה פוליטית, לא למחוז שולי מסוג אחר. הבריטים הפכו את ירושלים לבירת פלשתינה; הם יצרו לראשונה שירות ציבורי מקצועי ועודדו חברה אזרחית מלאת חיים; הם בנו כבישים ושדות תעופה וסיפקו מוסדות משפטיים איתנים ומשטרה אמינה.

המסגרת המשפטית של השלטון הבריטי התבססה על מנדט שניתן לבריטניה על-ידי חבר הלאומים. הוא נועד להיות אפוטרופסות זמנית שתכין את המדינה להיות "בית לאומי לעם היהודי," בלי "לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הערביות הילידיות הקיימות בפלשתינה." המשימה הסותרת הזו עומדת בלבו של סיפור המנדט הבריטי. המנדט הזה שנתן חבר הלאומים הוא זה שבגללו אנו מכנים את השלטון הפוליטי והצבאי של הבריטים על פלשתינה, "המנדט". והמנדט הוא זה שהחיה את המונח הוותיק "פלסטין" (שבו כבר השתמש הרודוטוס בכתביו) כדי לתאר את האזור שבין נהר הירדן וים התיכון. לפני כן' העות'מאנים חילקו את האזור ליחידות משלהם, כולל, לדוגמה, "סנג'ק ירושלים."

המנדט לא העניק חירות קולקטיבית – קרי, עצמאות פוליטית. הוא לא אפשר בחירות לממשל מקומי שיהיה בסופו של דבר תחת שלטון בריטי. אבל הוא כן העניק חירות אישית רבה. לאחר שיטת המילט של האימפריה העות'מאנית, המנדט נתן לקהילות הדתיות השונות אוטונומיה רבה בניהול חייהם. הדרה לזר כתבה ספר מרשים שאינו מוקדש למנדט הבריטי בפני עצמו, אלא לאנשים מסוימים שהיו מעורבים בו מאוד. הספר ראה אור בעברית בשנת 1990 תחת הכותרת "המנדאטורים: ארץ ישראל, 1940-1948", שפורסם השנה באנגלית תחת הכותרת המטעה " Out of Palestine: The Making of Modern Israel". הוא כולל ראיונות עם בריטים, יהודים וערבים שמספרים על החיים בפלשתינה בשמונה שנותיו האחרונות של המנדט הבריטי.

בלב שכונת ילדותי בירושלים, שתוארה בחיות רבה כל כך על-ידי חברי לגן הילדים, עמוס עוז, נמצא הבסיס של חיל המצב הבריטי. ב-15 במאי, 1948, החיילים הבריטיים פינו את מגוריהם, הלכו הביתה ועזבו את היהודים והערבים בפלשתינה לנפשם, ללחום מלחמה מרה. זו היתה מלחמה שמכונה על-ידי הצדדים בשמות התואמים את האופן שבו היא הסתיימה מבחינתם: היהודים מכנים אותה "מלחמת העצמאות" והערבים מכנים אותה "הנכבה" – "האסון". הבסיס הבריטי, שנמצא ליד בית יתומים לותרני לשעבר, עבר שינוי משמעותי: לא עוד סקוטים עם חצאיות הצועדים לצלילי חמת חלילים; לא עוד צנחנים עם כומתות אדומות; לא עוד חיילים מבושמים עם תסרוקת בסגנון ג'ורג' השישי; ולא עוד עוצר בשכונתנו הפרועה.

הבריטים הלכו. הצד הצבאי של המנדט הבריטי היה נוכח מאוד בשכונת ילדותי, אבל כמעט שלא היה קשר עם הצד האזרחי של הממשל הבריטי. עוד כילד ידעתי לזהות את נימת הקול הארסית שמשתמש בה אדם המדבר על מישהו שעובד בשביל המנדט, אבל היא היתה חריפה הרבה יותר כשדיברו על אישה שלקחה לה קצין בריטי כמאהב. היא מעולם לא הוזכרה בשמה, רק כ"זאתי, זאתי."

אחרי המלחמה עברנו לשכונה שהיתה בעבר מעוז הממשל האזרחי של הבריטים. השכנים שלנו נראו מוכרים, במכנסיים הקצרים, החולצות הכחולות, הסנדלים הפתוחים והשיזוף העמוק. הם היו חלק מקהילה של חברי קיבוץ ששימשו כ"מיסיונרים" באחת מתנועות הנוער הסוציאליסטיות של אז. אבל השכן היהודי שלידם נראה שונה, שונה לגמרי. הוא לבש חליפה ועניבה גם בימים החמים ביותר בשנה. אוסף החליפות שלו היה גדול ומגוון, אבל אוסף הכפפות מדהים אף יותר. יום אחד שמעתי שניים מהקיבוצניקים מתלוננים על השכן המטופח שלנו. הוא "טיפוס מנדטורי," אמר אחד מהם. כן, כן, "לבנטיני," לחלוטין, אמר השני.

אם היהודים והערבים היו רומנטיקנים כפי שהברון הבריטי תיאר אותם, אז לרומנטיקה יש לקח מר ללמד אותם, כי יותר מכל דבר אחר, רומנטיקה עוסקת בכישלון הטראגי של "השיבה הביתה"

מיהרתי לאמי כדי לקבל פרשנות חברתית. היא נתנה לי הסבר מצונזר של שני הביטויים האלה. תראה, היא אמרה, הוא מחאלב, ואפשר לומר שחאלב היא הבירה הצפונית של הלבנט, ולכן הוא מדבר כל כך יפה בצרפתית, וכמובן, בערבית. זה היה ההסבר ל"לבנטיני." ובנוגע לביטוי "טיפוס מנדטורי," היא הוסיפה, בנוסף לצרפתית וערבית הוא מדבר גם אנגלית שוטפת וכבר עבד כמנהל הקבלה במלון "המלך דוד" בזמן המנדט. זה היה ההסבר ללבוש שלו. לבסוף, היא אמרה, הקיבוצינקים כנראה התכוונו לומר שהוא לא "אונדזער." אמא שלי לא הצליחה שלא לשלב בעברית שלה את הביטוי היידי הזה, שמשמעותו "משלנו." אז כבר בשלב מוקדם היה עליי להבין כי "טיפוס מנדטורי," אם להשתמש בקלישאה המרתיחה של ימינו, הוא "האחר."

החזית המזרחית של המלון בשנות ה-40 של המאה ה-20

החזית המזרחית של המלון בשנות ה-40 של המאה ה-20

בספרה, לזר מצליחה להפוך את הטיפוסים המנדטוריים לאנשים אמיתיים עם סיפורים. חלק מהמרואיינים בספרה של לזר לא היו עובדי קבלה במלון המלך דוד, אלא לקוחותיו האופייניים. נאסר א-דין אל-נשאשיבי, שעבד ב"משרד הערבי" בשנים האחרונות של המנדט והפך בשנות החמישים לעורך של העיתון הקהירי אל-גומהוריה, אומר ללזר: "אני יכול לומר במצפון שקט שלא עבר יום אחד שבו נעדרתי מ[המלך דוד]." הוא מוסיף, "זה היה המקום האהוב עלי. זה היה בעיני המלון הכי טוב במזרח הקרוב, זה היה גן עדן. הוא סנובי מאוד, נקי מאוד, ובשבילי גם המטה שלי. הייתי מסתפר שם, הייתי הולך לשתות שם, הייתי פוגש את החברים שלי שם, וגם את החברים הזרים, האורחים מחוץ לארץ."

גבריאל צפרוני, כתב הדיילי טלגרף בשנות הארבעים ומאוחר יותר עורך היומון העברי "הבוקר" (וציוני ימני סרקסטי למדי), אומר לה, "כשהיו האנגלים שואלים, 'גבי, איפה נולדת?' הייתי עונה, 'נולדתי בתל אביב, חונכתי בקינג דייוויד.'" מבחינתו, המלון "היה מקום המפגש של האוקיינוס האטלנטי עם ההודי." ואכן, "המלך דוד" הוא מלון יפהפה שנבנה בשנות השלושים מאבנים בגוון "אדום-ורד" בניגוד ל"אפור-קודש" של האבן הירושלמית. האגף הדרומי של המלון נשכר על-ידי הבריטים בשביל המזכירות הראשית של ממשלת המנדט. ב-22 ביולי, 1946, פוצץ האצ"ל, בראשות מנחם בגין, את הפינה הדרום-מערבית של המלון והרג 91 אנשים – תערובת של יהודים, בריטים וערבים שעבדו בשירות המנדט. המנדט הבריטי לא התבסס רק על מלון "המלך דוד", כמובן, אבל שתיית כוס תה במלון הפכה בשביל כמה מעובדי המנדט למה שהיתה טבילת עוגיית מדלן בתה בשביל פרוסט: מעיין נובע של זיכרונות.

המונח "נוסטלגיה" נטבע על-ידי רופא שוויצרי, יוהנס הופר, בדיסרטציה שהוגשה לאוניברסיטת בזל שנת 1688. הוא נועד להיות מונח רפואי שמתאר מצב רוח דיכאוני הנובע מכמיהה עזה לחזור הביתה. המחלה זוהתה אצל שכירי חרב שוויצרים שהשתוקקו לחזור מאירופה השטוחה למחוזותיהם ההרריים באלפים. קצת יותר מ-200 שנה לאחר שהופר טבע את המונח בבזל התכנס בעיר הקונגרס הציוני הראשון בעקבות הרעיון שהיהודים צריכים לחזור הביתה ולממש תשוקה גלותית נושנה לארץ ישראל. המטאפורה של השיבה הביתה (nostos) היא המטאפורה המכוננת של הציונות.

הברון מרטין צ'רטריס, שהיה ראש המודיעין הצבאי הבריטי בפלשתינה בשנים 1946-1945, אומר ללזר, "היהודים היו מאוחדים בתשוקתם לשוב לארץ ישראל, דבר מה דחף אותם לשם." אך בה בעת, הוא מודה, "בדרך מסוימת היו הערבים שייכים לשם יותר מהיהודים. רוב היהודים הרי באו מבחוץ, לא כן?" כשצ'רטריס ניסה להסביר מה היה הדבר הזה שדחף את היהודים לישראל, הוא מדבר על ה"יסוד הרומנטי" של הרעיון הציוני. "גם הערבים הם עם רומנטי," הוא אומר.

רומנטיקה, אם לשאול את תיאורו של שֶׁלי לאהבה, היא "מילה אחת... שלעתים קרובות מדי בזים לה." ייתכן שהברון ראה בה את ההופכי ל"מחושב," "שקול," "בורגני" או "מנותק". אולי הוא אף תפס אותה כמילה המייצגת שאיפה אידאליסטית והתכחשות למציאות. תשוקתם של הציונים לשיבה הביתה הופנתה למקום שבו הם האמינו שהיהודים ניהלו בעבר חיים עצמאיים ללא רבב, חיי פשטות וטוהר: מעין חיים פסטורליים שבמרכזם ירושלים של זהב. לא היה להם מושג מה יהיה הנוף של פלשתינה, והם השליכו עליו את הנוף המוכר להם מאירופה, בדומה לציירים הפלמיים שמיקמו את שיבתה של המשפחה הקדושה אל או ממצרים על רקע נוף רנסנס כחלחל והררי.

מירון בנבנישתי מדגיש ב"חלום הצבר הלבן," ספרו רב התובנות, את הגישה הארוטית כמעט שהיתה לפלסטינים לנופי פלשתינה – נוף שאבד. הנוף האבוד הזה חשוב יותר לרוב הפלסטינים מאשר הקהילה האבודה. ואכן, הנוף הוא הדמות העיקרית בסיפורם הנוסטלגי. אני תמיד נדהם, בכל פעם שאני פוגש את המספר ההולך וקטן של הפלסטינים שזוכרים את החיים בפלשתינה לפני 1948, מההתייחסויות התכופות למתיקותן של התאנים בעבר; לטעמם הנפלא של המשמשים בעונה. האינטימיות העזה הזו עם הנוף של טרום 1948 – הנוף הכנעני, אם תרצו – מורגשת היטב אצל היהודים הילידים של טרום 1948, כמו לזר ובנבנישתי.

זיכרונות מלפני 1948 הפכו לחלק מהמורשת של שתי הקהילות, והם תופסים תפקיד מרכזי במאבק ביניהן. עצי הזית הפכו לקלישאה המתארת את האדמה הכפרית ומסורותיה, ותחושת האובדן החזקה מתוארת בדיבורים המופשטים על זכויות כ"זכות השיבה." גם לזר וגם בנבנישתי מנסים לגעת במציאות שהתקיימה לפני שהביטוי "זכות השיבה" נקבר תחת ביטויים והפשטות נדושים.

אם היהודים והערבים היו רומנטיקנים כפי שהברון הבריטי תיאר אותם, אז לרומנטיקה יש לקח מר ללמד אותם, כי יותר מכל דבר אחר, רומנטיקה עוסקת בכישלון הטראגי של "השיבה הביתה". בשביל הומרוס, שיבה מוצלחת עדיין היתה אפשרית. שיבתו של אגממנון מטרויה מסתיימת כשהוא נרצח בידי מאהבה של אשתו; אבל אודיסאוס עדיין היה אחד מבניה של איתקה. יתרה מזו, מיטת כלולותיו, הנטועה בעץ זית גדול, נותרה שלמה, וכך גם אשתו הנאמנה, פנלופה. אבל סוג מסוים של רומנטיקה אומר לנו שאין שיבות מוצלחות. למרות כמיהתו העזה של הנווד לבית כמקום של גאולה וישועה רוחנית, במציאות הוא אינו מסוגל לדרוך באותו מקום פעמיים – הבית אינו כשהיה, וגם הוא לא.

הסימפתיה לציונות בשמאל האירופי – וקשה כיום להאמין שאי פעם היתה סימפתיה כזו – נבעה במידה רבה מהאמונה שהיהודים מגשימים אוטופיה סוציאליסטית בפלשתינה

בספרה, "עתיד הנוסטלגיה," סווטלנה בוים מבדילה בין נוסטלגיה "רסטורטיבית" לנוסטלגיה "רפלקטיבית." נוסטלגיה רסטורטיבית מתרכזת ב"נוסטוס" – השיבה לבית האבוד; בעוד שנוסטלגיה רפלקטיבית מתרכזת ב"אלגוס" – הכמיהה ותחושת האובדן. הנוסטלגיה הציונית שינתה את הנוסטלגיה היהודית שנגזרה מהדת והגלות והפכה אותה מרפלקטיבית לרסטורטיבית. הנוסטלגיה של הפלסטינים שלזר ראיינה, שבשבילם זיכרון פלשתינה האבודה עדיין היה זיכרון, נראית לי רפלקטיבית.

כיצד ראו גורמי המנדט הבריטי את שני הצדדים כשהם שבו הביתה לבריטניה? סר הרולד בילי, שהיה, בין השאר, יועץ בנושא המזרח התיכון לשר החוץ דאז, ארנסט בווין, ושכמו הבוס שלו היה אנטי-ציוני אדוק, אומר ללזר, "רוב האנשים שיצאו לפלשתינה כשהייתה תחת השלטון הבריטי, יצאו לשם, בדרך כלל, כשבלבם אהדה לציונים, שהיו מתקדמים, מודרניים ואירופים, ושבו הביתה כשהם אוהדי ערבים." הוא מוסיף:

נדמה לי שהם חשבו שהערבים הם בני המקום, ושהתביעה היהודית אינה משכנעת ביותר מבחינה היסטורית. זה סלע המחלוקת העיקרי. בדרך כלל, היהודים ראו את הקשר שלהם לארץ ישראל כמובן מאליו. הם קיבלו זאת כאמת בסיסית שאסור להטיל בה ספק.

אני חושב שתיאור זה הוא הערכה מדויקת של מה שקרה לרוב הגורמים הבריטים הבכירים, אך יש יוצא דופן אחד שבילי עצמו מתייחס אליו: ריצ'רד קרוסמן. קרוסמן היה אחד האינטלקטואלים השמאלניים הרהוטים ביותר במפלגת הלייבור ושר השיכון בממשלתו של הרולד וילסון בשנות השישים. בתקופת המנדט הוא היה ככל הנראה החבר החשוב ביותר בוועדה האנגלו-אמריקאית שבחנה את המצב בפלשתינה בשנת 1946. "קרוסמן היה חבר שלי," אומר בילי. "הוא יצא לדרכו בלי מעורבות עמוקה לצד כלשהו, ויצא משם ציוני מושבע. לא המחנות הם ששכנעו אותו. מה שקבע את עמדתו הסופית היו דווקא הקיבוצים, האופי הסוציאליסטי של היישוב היהודי."

גישתו של קרוסמן ראויה לציון. הסימפתיה לציונות בשמאל האירופי – וקשה כיום להאמין שאי פעם היתה סימפתיה כזו – נבעה במידה רבה מהאמונה שהיהודים מגשימים אוטופיה סוציאליסטית בפלשתינה. מבחינתם של אנשי שמאל רבים, זה היה הדבר שייצר תמיכה בציונות, אולי אף יותר משיבת היהודים לארץ מולדתם. הגישה בשמאל עומדת בניגוד חריף לגישה של הדור הראשון של הקצינים הבריטים בפלשתינה, שעדיין היו שבויים בקסמה של הציונות הנוצרית. שיבת היהודים לארץ הקודש היתה בעיניהם ראייה משכנעת לאמיתותן של נבואות תנכיות.

אנחנו נוטים לשכוח שהתמיכה הנלהבת בישראל מצד הימין האוונגליסטי בארצות הברית כיום נובעת מהציונות הנוצרית של המאה ה-19 בבריטניה, תנועה שחוזה את שיבת המשיח לפלשתינה ועדיין השפיעה על דעת הקהל הבריטית לפני ומעט אחרי מלחמת העולם הראשונה. אבל יש הבדל מכריע אחד בין הציונים הנוצרים האמריקאים לאלה הבריטים, ובהם הרוזן משאפטסברי. בניגוד ליורשיהם האמריקאים, התנועה הבריטית היתה רפורמיסטית, ובשום אופן לא הייתה "שמרנית מבחינה תרבותית." אנשיה האמינו בקנאות ש"התאספות" של יהודים בארץ הקודש היא צעד הכרחי של גאולה ב"ביאה השנייה."

בתחילת המנדט, אנשי האוטופיה הנוצרים גיבו את הציונות. בסוף המנדט, הציונים גובו על-ידי אנשי האוטופיה הסוציאליסטית. הציונות הנוצרית סיפקה את הבסיס האידאולוגי למנדט הבריטי. את המנדט בישרה הצהרת בלפור הפרו-ציונית משנת 1917, שפתיחתה מציינת, "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל." "השבת" היהודים לארץ הקודש זכתה לתמיכה נלהבת מצד הסקוטים, הוולשים והאיריים בקבינט המלחמה של בריטניה; כולם אהדו את הציונות הנוצרית. וכך היה גם עם הדור הראשון של הקולוניאליסטים בפלשתינה, שהוקירו את הנוסטלגיה התנכית של שיבת היהודים לציון.

מרואייניה של לזר מהרהרים בעבר ומנסים לשמור על מרחק אירוני. לזר יודעת להתבונן, ושמה לב מיד שהיהודים בפלשתינה עלו לבריטים על העצבים מהר מאוד. הבריטים תפסו את היהודים כפנאטים צרי תפיסה ("אובססיביים," אומר בילי). אבל אני לא מאמין שצרות התפיסה של היהודים מסבירה את רוגזם של הבריטים. עם כישרונם לזיהוי סנוביות, הבריטים זיהו נכונה מעין סנוביות הפוכה בגישתם של היהודים כלפיהם – מעין עליונות אינטלקטואלית.

 

יצחק בן-אהרון, 1951. צילום: ארכיון הצילום הלאומי

יצחק בן-אהרון, 1951. צילום: ארכיון הצילום הלאומי

יצחק בן-אהרון, חבר קיבוץ, מנהיג פועלים מרשים ביותר ומזכ"ל ההסתדרות, היה בהחלט "משלנו" לפי הקריטריונים של אמא שלי, אבל בניגוד לדור של הוריי, היה לו ניסיון רב בהתנהלות מול הבריטים. כקצין מתנדב בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה הוא נפל בשבי הגרמנים ביוון ובילה את כל המלחמה במחנה שבויים קשה. חבריו השבויים היו קצינים בריטיים ממעמד גבוה – חברתית ואנושית. בן-אהרון, סוציאליסט נלהב, בילה את השנים המעייפות האלה עם תומכי המפלגה השמרנית והתחבר עם חלקם. "כשחזרתי [מהמלחמה] הייתי חצי אנגלי," הוא אומר על חזרתו לקיבוץ, כשהוא עדיין במדיו הבריטיים.

כשלזר שואלת אותו אם הבריטים שהוא פגש בפלשתינה היו מאותו חוג כמו חבריו במחנה השבוים, תשובתו נחרצת: "[הם היו] כמעט עם אחר," הוא אומר. "הערכתי אותם כפי ש[הבריטים] עצמם העריכו אותם: אלה אלמנטים קולוניאליים שאין מה לעשות איתם בבית, זו אשפה שאנגליה ממלאת בה את החלל בעולם. אבל יש שתי אנגליות." לא זו בלבד שבן-אהרון מנגיד בין השליטים הקולוניאליים הבריטים בפלשתינה לקצינים שהוא הכיר במחנה השבויים, אלא גם בינם לבין האינטליגנציה הערבית, שבעיניו היתה מהמעלה הראשונה. אבל אני לא מאמין שהאינטליגנציה הפלסטינית מעולם חשבה, קל וחומר דיברה, על השליטים הבריטיים כעל זבל ממעמד גבוה, כפי שמתייחס אליהם בן-אהרון הסוציאליסט. למעשה, הם העריכו מאוד את הקצינים הבריטים שפגשו.

כך נוצר תצרף היסטורי: אם הגישה והמדיניות של הבריטים בשנים האחרונות של שלטון המנדט נטו כל כך לטובת הערבים בפלשתינה כפי שבווין ובילי טוענים, למה נותרו הפלסטינים מרירים הרבה יותר כלפי "אלביון הצבועה" מאשר היהודים? חברי העיתונאי דני רובינשטיין שאל אותי פעם, "למה עדיין יש היום בתל אביב וירושלים רחובות ראשיים עם שמות בריטיים, כמו קינג ג'ורג' או אלנבי, אבל אי אפשר למצוא רחובות כאלה באף אחת מהערים הפלסטיניות?"

גם כאן ייתכן שבילי מספק לנו תשובה. הוא אומר שלבווין היתה תוכנית להקים מדינה אחת בפלשתינה עם רוב ערבי, אבל הוא לא הצליח לגייס תומכים לתוכניתו בקרב ההנהגה הפלסטינית. סיבה אחת לזה, אומר בילי, היתה אמונתם של הפלסטינים שיש להם סיכוי טוב לנצח את היהודים בעימות צבאי על פלשתינה. למה להתפשר? תוכניתו של בווין היתה ההזדמנות הטובה ביותר של הפלסטינים – והם פספסו אותה.

מימין: הנציב העליון הראשון הרברט סמואל בחצר בית המושל בירושלים עם הלורד בלפור והגנרל אלנבי ב-1925. צילום: פיקיוויקי

מימין: הנציב העליון הראשון הרברט סמואל בחצר בית המושל בירושלים עם הלורד בלפור והגנרל אלנבי ב-1925. צילום: פיקיוויקי

עד כמה טובים היו הבריטים כקולוניאליסטים בפלשתינה? זו השאלה המרומזת בספרה של לזר. שתי התשובות הברורות הן: בהשוואה למה? טובים למי, או טובים במה? "טוב" עשוי להיות מוצלח בקידום האינטרסים הבריטיים, אבל האינטרסים של הבריטים בפלשתינה מעולם לא היו ברורים. היתה תפיסה שאמרה כי האימפריה הבריטית נזקקה לאזור חיץ בין תעלת סואץ בדרום לרוסיה בצפון, ושפלשתינה היתה אמורה להיות החיץ הזה. הדיבורים הגיאו-אסטרטגיים האלה היו נפוצים למדי באותה תקופה, אבל אני לא מאמין שאנשים באמת חשבו כך.

תפיסה אחרת, שהיתה איתנה אך לא דובר עליה בפומבי, ראתה את פלשתינה כארץ הקודש של העולם הנוצרי – אבן חן שראוי לאחסן בתיבת האוצר של האימפריה, אפילו אם היא לא היתה היהלום שבכתר, כמו הודו. לא היה שום דבר טנטטיבי, שום דבר זמני, במנדט הבריטי, מלבד ההבטחות שפיזרו הבריטים לכל עבר. הבריטים היו נחושים, לדעתי, להישאר בפלשתינה לנצח נצחים. זאת הם לא עשו. האם הם בגדו באינטרסים של עצמם בכך שעזבו אחרי 30 שנה?

לאחר מלחמת העולם השנייה, הסנטימנטים הדתיים המעורפלים של הציונות הנוצרית כבר לא היו חזקים מספיק לתמוך במאמץ החילוני הבריטי ההולך וגובר. אבל יש דרך נוספת לענות על שאלת הבריטים כקולוניאליסטים, והיא לבחון אם הם שיפרו את חיי היומיום של האנשים בפלשתינה. כקולוניאליסטים, ברור שהם לא היו טובים לשאיפות הקולקטיביות של שתי הקהילות המתנגשות, אבל האם היו טובים, ככלל, לחיי היומיום של חברי אותן קהילות? אלה שזוכרים את ימי המנדט יודו באי-רצון שהתשובה היא כן.

הוגן להניח שהבריטים לא הזיקו בפלשתינה כפי שעשו במקומות אחרים ששלטו בהם. מכיוון שזו היתה ארץ הקודש, העולם בחן אותם בקפידה, יותר משבחן אותם, למשל, בניגריה. אבל אולי השאלה המרומזת החשובה ביותר שעולה מספרה של לזר, זו שמעניקה לו את ההיבט הפוליטי שלו, היא כיצד עומד השלטון הקולוניאלי הבריטי בפלשתינה בהשוואה לשלטון הקולוניאלי של ישראל על הפלסטינים במהלך 45 השנים האחרונות. בשש השנים הראשונות, ישראל לא היתה טובה פחות לפלסטינים משהיו הבריטים. הישראלים שהופקדו על השטחים הפלסטיניים, ובמיוחד משה דיין, השתדלו מאוד להיות קולוניאליסטים טובים כביכול. בספרו משנת 1970, "קללת הברכה", מספר הסופר שבתאי טבת את סיפור הניסיון הישראלי להיות קולוניאליסטים נאורים. אפשר לחשוד בנדיבות גישתם אבל לא במעשיהם. דיין, בבת אחת, הסיר את כל המגבלות על תנועת הפלסטינים בין עזה בדרום להר החרמון בצפון, ובעקבות זאת הגיע שגשוג כלכלי חסר תקדים של הקהילה הפלסטינית.

אין ספק שהקושי וההשפלה של הקיום תחת כיבוש היו שם לכל אורך הדרך, וכך גם ניצול כוח העבודה הערבי. אבל בשביל אינדיבידואלים, בכל אופן, שלטונו הקולוניאלי של דיין ערמומי באדיבותו. הוא היה יעיל במיוחד במודרניזציה של החקלאות הפלסטינית, ובכך שאפשר את פתיחתן של אוניברסיטאות פלסטיניות, דבר שנאסר תחת השלטון הירדני. דיין תפס את עצמו כשופט תנ"כי – מנהיג מקומי שמטפל בבעיות מקומיות בלי להשתמש בביורוקרטיה סבוכה – אבל הוא גם ראה את עצמו כמעין מפקח עליון מהדגם הבריטי.

אבל כל זה השתנה בתכלית אחרי מלחמת יום כיפור, אז נולד הכיעור הנורא של השלטון הקולוניאלי הישראלי. ישנן סיבות רבות להבדל בין שלטון טרום-1973 הנעים יחסית, ומה שקרה לאחר מכן: משבר הנפט, התכווצות שוק העבודה הפלסטיני, טרור ושתי אינתיפאדות. הרשימה ארוכה. אבל אחת הסיבות העיקריות לשינוי היא שההתנחלויות הישראליות נבנו בגדה המערבית ובעזה. השלטון הקולוניאלי של הבריטים מעולם לא איים לנשל את האוכלוסייה המקומית מביתה ורכושה (אף על פי שישנו האיסור הידוע לשמצה של הבריטים על כניסת יהודים עקורים מאירופה לפלשתינה). אבל השלטון הקולוניאלי הישראלי כן איים לנשל את הפלסטינים וממשיך לעשות זאת.

השלטון הקולוניאלי הישראלי מוכוון כיום אך ורק לתמיכה בתנועת ההתנחלויות. השינוי הזה במדיניות הישראלית אחרי 1973 אינו רק דכאני באופן בלתי נסלח, בעולם הפוסט-קולוניאלי של ימינו, הוא גם אנכרוניסטי באופן בלתי נתפס. ספרה של לזר אינו עוסק רק בקולוניאליזם השוואתי. הוא עוסק גם בשלטון המנדט. לזיכרונות היסטוריים יש ערך אינהרנטי, וכשהם נראו לה רלוונטיים היא השתמשה בהם כמעשיות עם מוסר השכל. אבל ספרה ממש דורש השוואה למקרים אחרים של שלטון קולוניאלי. הוריי נהגו לחשוב שבמובנים רבים, תקופת המנדט לא הייתה תקופה טובה. הם צדקו. אבל הם חשו גם שהמנדט היה, באופן יחסי, מערכת שלטונית נעימה למדי.

 c) 2013 The New York Review of Books, via The New York Times Syndicate)

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על כמה פנים למנדט הבריטי?

    06
    דונלד לי

    מסכים. יפה לקרא מאמר כתוב היטב ואפלו להחכים ממנו ולהסכים עמו, אולם שת"פ עם אנשי-רוח פלסטינים (אפלו אינם מֻמְחִים לשטח זה דוקא) הוא הוא הערך המוסף שינתן לדיון זה.

07
יואב

כן, קצת מוזר לקרוא להתנחלויות בגדה "קולוניאליזם".
כאילו מותחים קו ישר בין המושבות הבריטיות באמריקה או השלטון הבריטי בהודו לבין אריאל, מרחק 20 דקות מכפר סבא.

10
גיל

כמה הערות:
1. נראה לי שבן-אהרון לא הובן כראוי. נכון, מרבית החיילים והשוטרים שהיו כאן היו בני מיעוטים בריטיים שהדרך היחידה שלהם להצליח היתה באמצעות השירות הקולוניאלי. ההנהגה עצמה- סטורס, אשבי וכו' היו ברובם בני המעמד הגבוה שהעדיפו לשרת בפלשתינה הנוחה יחסית על פני אפריקה (שבה הסיכויים לחזור חי היו נמוכים יחסית כתוצאה ממגפות). בן אהרון התכוון לראשונים, בעוד האליטה הערבית הסתובבה עם האחרונים.
2. למיטב ידיעתי הסיבה שרק אצל יהודים נותרו שמות בריטיים היא לא אידיאולוגית אלא כלכלית: רחוב כמו קינג ג'ורג' (שהוא השם "הבריטי" היחידי שבאמת נשאר) לא הפך לרח' המלך דוד (שבסוף ניתן לדרך יוליאן - לשמחת המלון ששכן בו) משום שהעסקים ברחוב לא רצו לשלם את העלויות שכרוכות בשינוי (שלטים, כרטיסי ביקור). הדבר נכון גם לגבי רחוב יפו (לא בדיוק שם בריטי) שלא הפך לרח' הרצל. בערים הערביות שנהרסו כנראה בעיה זאת היתה פחותה.