כמה קרוב זה קרוב מדי?

איך אנחנו מנהלים את הצורך שלנו במרחב אישי? מה בין איום ורצון לקרבה? מה בין משיכה ורתיעה?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הייני היידגר, ביולוג שוויצרי נודע ומנהל גן חיות בן המאה ה-20, ידע שבעלי חיים בורחים כשהם מרגישים לא בטוחים. אבל כשהחל לתכנן ולבנות בעצמי גני חיות, הוא הבין שהוא זקוק להבנה מעמיקה יותר של האופן שבו בעלי חיים מתנהגים כשהם נמצאים בקרבת בעלי חיים אחרים. היידגר החליט לחקור את תגובת הבריחה באורח שיטתי, כפי שאיש לא עשה לפניו.

את המרחב סביב בעל חיים ניתן לחלק לאזורים, מעגלים בתוך מעגלים, וניתן למדוד אותם בדייקנות של סנטימטרים, וכך גם אצלנו

היידגר גילה כי את המרחב סביב בעל חיים ניתן לחלק לאזורים, מעגלים בתוך מעגלים, וניתן למדוד אותם בדייקנות של סנטימטרים. המעגל החיצוני ביותר מכונה בשם ״מרחק בריחה״: אם אריה נמצא במרחק מספיק, זברה תמשיך ללחך בחשש, אבל אם הוא יתקרב, הזברה תנסה לברוח. קרוב יותר נמצא ״מרחק ההתגוננות״: אם תחצו את גבול השטח הזה, הזברה תתקוף במקום לברוח. לבסוף ישנו ״המרחק המכריע״: אם הטורף קרוב מדי, אין מה לעשות, אפשר רק לקפוא במקום, להעמיד פני מתים ולקוות לטוב. למינים שונים של חיות בר יש אמנם גבולות שונים, אולם היידגר גילה שבתוך כל מין ישנו דמיון רב מאוד. הוא גם הציע הגדרה חדשה לחיה מבויתת – חיה שכבר אינה מתייחסת לבני אדם כאל איום משמעותי, ולכן מקטינה את מרחק הבריחה שלה ביחס לבני אדם לאפס. במילים אחרות: בעל חיים מבוית הוא בעל חיים שניתן להתקרב אליו עד כדי נגיעה.

זברות

כשזברות חשות ביטחון. תצלום: טוביאס מז'יק

כמו כל בעלי החיים, גם בני אדם מתגוננים בפני איומים אפשריים על ידי שמירת מרחק. אלה מאיתנו שחוזרים לפגוש חברים אחרי חודשים של מרחק חברתי בהשפעת המגפה עשויים להרגיש זאת ברמה גופנית, בעודנו מנסים למצוא איזון בין הכמיהה למגע לבין תחושת הסכנה. ברגע שאנחנו מעריכים דבר מה כסיכון אפשרי – גם אם הערכה זו נשענת על מדיניות ציבורית או המלצה של מומחים – יש לנו דחף עז לשמור על חוצץ במרחב.

היכן עובר הגבול בינכם לבין העולם? אתם עשויים לחשוב שיש לשאלה תשובה חד משמעית ופשוטה – עורכם הוא הגבול. אבל החלוקה הזו אינה פשוטה ואף משתנה, והגבול מטושטש יותר משנדמה לכם

הצורך הזה באזור חציצה הוא תוצר לוואי של תולדות ההתפתחות שלנו, האבולוציה שציידה את מוחנו בדרך להכיר ולעקוב אחר מרכיבים חשובים בסביבתנו המידית. המנגנון הזה מוכר בכינוי ״מרחב היקפי אישי״ (peripersonal space), אותו אזור בתוך הגוף וסביבו (המילה peri מקורה ביוונית כתיקה ומשמעה ״סביב״, ״ליד״ או ״בסביבה״). מרחב היקפי אישי קיים בצורות שונות בממלכת החי, החל בדגים וזבובים וכלה בסוסי פרא ושימפנזים. מן המחקרים בתחום חקר המוח הבוחנים את התופעה עולות תובנות מרתקות באשר לאופן שבו בני אדם ובעלי חיים אחרים תופשים את עצמם ואת הגבולות שלהם. היכן עובר הגבול בינכם לבין העולם? אתם עשויים לחשוב שיש לשאלה תשובה חד משמעית ופשוטה – עורכם הוא הגבול, העצמי נמצא בצדו האחד ושאר העולם נמצא בצד השני. אבל המרחב האישי מראה כי החלוקה הזו אינה פשוטה ואף משתנה, והגבול מטושטש יותר משנדמה לכם.

התחום האישי הוא רשת שבה החלל, בזמן וההישרדות קשורים הדוקות. שמירה של חציצה בדמות מרחב היקפי אישי היא חשובה, מאחר שהיא מעניקה לבעל החיים זמן להגיב לאיום לפני שיהיה מאוחר מדי. טורף אינו רק נוכח במרחק אובייקטיבי, בעל חיים מרגיש שהוא קרוב מדי או רחוק מספיק. מרחב היקפי אישי, אם כך, הוא חלל בעל משמעות, והמשמעות הזו תלוי במה שחשוב לכם, ובמצבכם התודעתי. סיפורו של המרחב האישי הוא משום כך סיפור על אודות המעורבות של החלל והמשמעות. הוא גם הסיפור על כך ש״ההזדקקות למרחב״ בזמני מצוקה אינה סתם מטפורה, על מה שמביא אותנו לנווט בהצלחה בתוך רכבת תחתית צפופה בשעת עומס או על האופן שבו אנחנו מצליחים לנעוץ מסמר בלי לדפוק בפטיש על האצבע שלנו. וברמה עמוקה יותר, זהו סיפור המבנים העצביים היפהפיים שמאפשרים לנו להגן על עצמו בעולם המשתנה ללא הרף.

ניסור מתכת, כלי עבודה, סכנה, מרחב אישי, גיצים

המרחב ממופה לנו חושית: הכלי המסוכן, הגיצים, הידיים, הרגליים, הפתח, החלל הפנימי. תצלום: Ahsanization

המעגלים בעלי המרכז המשותף שתיאר היידגר נשענים על הגיון האיום המתגבר: ככל שמשהו קרוב יותר, יש לכם פחות אפשרויות. נחש בקצה השדה נותן לכם די זמן לחשוב מה לעשות. נחש ליד רגלכם תובע פעולה מידית. ״העיסוק החשוב ביותר של בעלי חיים בחופשי הוא מציאת מקום בטוח״, ציין היידגר, ברגע פואטי נדיר:

״המהות הבסיסית ביותר של קיומו היא הבריחה. רעב ואהבה נמצאים במקום השני, משום שאת סיפוק הצרכים הגופניים והמיניים ניתן לדחות ואילו את הבריחה מאויב מסוכן המתקרב אי אפשר לדחות״.

כאב הוא המשוכה האחרונה במערכת האזהרות: כשמרגישים אותו, משהו על פי רוב השתבש כבר

במלים אחרות, ישנו קשר הדוק בין בהילות גופנית וזמנית כשאנו מגיבים לאיומים. אף שבני אדם רבים נתקלים בטורפים רק לעתים נדירות, אנחנו פועלים על פי אותם עקרונות. אתם נכנסים לכיתה מלאה בתלמידים ותיקיהם; אתם מיד נמנעים ממכשולים בדרך. אתם מטפסים בשביל הרים צר; אתם מודעים כל העת למרחק מהשוליים. כשאתם חולפים במחסום כניסה מסתובב צר, בלי לחשוב אתם מטים את פלג גופכם העליון כדי לא להיתקל במסגרת. החיים שלנו מלאים בהתאמות זעירות שנועדו להגן על גופנו. פילוסופים הקדישו מחשבה רבה לתפקידו של הכאב בהגנה על הגוף. אבל כאב הוא המשוכה האחרונה במערכת האזהרות: כשמרגישים אותו, משהו על פי רוב השתבש כבר.

כדי לשמור על מרחק חציצה סביבנו, לא דרושה לנו תשוקה מודעת להימנע מסכנה. רבות מן ההתאמות הזעירות הללו מבוצעות אוטומטית, ואנחנו כמעט לא שמים אליהן לב – אף שלעתים אנו יכולים לחוש במודע את קרבתם של אחרים. מאז שנות השישים, פסיכולוגים חברתיים ואנתרופולוגים דוגמת אדוארד ט. הול (Hall) הבחינו כי אנו מרגישים אי נוחות כשאחרים מתקרבים אלינו מדי. כשאתם יושבים לבד על ספסל ארוך וריק בחדר המתנה וזר מתיישב לידכם, הפלישה שלו למרחב שלכם תגרום לכם קרוב לוודאי לתחושה לא נוחה. לפי אחד ההסברים לכך מערכת החישה שלכם מצפה שהזר ייגע בכם, ואתם חווים את המגע החברתי הזה כלא נעים – דוחה ממש.

עם זאת, על אף כל הדיבורים על גבולות ועל מרחב, רק אחרי זמן רב הבינו מדענים כי המוח מייחס חשיבות מיוחדת להבחנה בין ״קרוב״ ל״רחוק״ בחלל. חוקר המוח ג׳קומו ריצולאטי (Rizzolatti) ועמיתיו היו הראשונים שגילו ראיות לכך שהמרחב האישי מקודד באורח מיוחד על ידי המוח. בשורה של ניסויים על קופי מקאק, הם גילו נוירונים שהעבירו אותות חשמל לא רק כשהקופים חוו מגע בעורם, אלא גם כשהם ראו הבזק של אור ליד גופם. האזור הרגיש בחלל סופח לגוף עצמו – אם קצה עצב נדלק בתגובה לאיום ליד היד, הבועה בחלל שעליו הוא פיקח נעה בהתאם לתנועת היד.

רכבת תחתית, נוסעים, צפיפות

הרבה מרחבים אישיים מצופפים. תצלום: diGital Sennin

חוקר המוח מייקל גרציאנו (Graziano) סיפק הבנה נוספת של תפקיד הנוירונים הללו כאשר גירה אותם באמצעות מיקרו-אלקטרודות עשויות טונגסטן שהוכנסו ישירות למוחם של הקופים. זרם חשמל באזורים אלה גרם למקאקים לפעול כאילו הם מאוימים: הם נרתעו, התפתלו או הרימו יד כדי להרתיע סכנה בלתי נראית. לעומת זאת, צינון של אותם קצות עצב כדי למנוע מהם להעביר זרם מנע מן הקופים להגיב לסכנות ברורות.

מה שקרוב לגופנו עשוי לגעת בו בתוך זמן קצר, אם בגלל שהאובייקט הקרוב נע או משום שאתם נעים – ולכן הוא כאילו כבר נוגע בנו

אותו מנגנון תואר מאז גם בבני אדם, והוא כנראה קיים בנו מגיל צעיר. מה שקרוב לגופנו עשוי לגעת בו בתוך זמן קצר, אם בגלל שהאובייקט הקרוב נע או משום שאתם נעים – ולכן הוא כאילו כבר נוגע בנו. לכן, ראייה או שמיעה על אובייקטים קרובים לנו משפיעות על תחושת המגע שלנו. למשל, חוקר המוח אנדראה סרינו (Serino) וצוותו, גילו כי שמיעת קולות הנובעים ממקור סמוך לחלק בגוף, אפילו בחשיכה, עלולה לעורר בנו תחושה כאילו נוגעים בנו. לכן, כשמישהו רחוק יחסים משתעל, נדמה יהיה לנו שהוא קרוב יותר משום שאנחנו מרגישים שהוא עלול להשפיע עלינו.

כדי למצוא רמזים נוספים באשר לנוירו-פסיכולוגיה של המרחב האישי, חלוצי המחקר בתחום כמו אליזבתה לאדאבס (Elisabetta Làdavas) ואלסנדרו פרנה (Alessandro Farnè) חקרו תופעה מסקרנת המכונה בשם ״הכחדה ויזו-טקטילית״ (visuo-tactile extinction). אחרי שבץ בהמיספרה הימנית, ישנם חולים שעדיין יכולים לזהות נכון מגע ביד שמאל שלהם – אלא אם נוגעים בו זמנית בידם הימני בנקודה תואמת. במקרה כזה הם אינם יכולים לחוש את המגע בצד שמאל. באורח מוזר, הדבר קורה כשנוגעים להם ביד ימין וגם כשהם רק רואים משהו קרוב לאותה נקודה.

הכחדה ויזו-טקטילית חושפת עקרון ארגון עמוק של מערכת העצבים: התפישה מגיבה לא רק למה שנוכח, אלא גם למה שאנו צופים שעתיד להתרחש בקרוב. ניבוי כזה הוא פשרה הכרחית בשל איטיות קצות העצבים. אות מדקירה בבוהן עלול להגיע למוח תוך חצי שנייה עד שתי שניות, ולכן המוח שלנו מצא מעקף והוא מנבא את מה שעשוי לקרות, כדי לספק תגובה מהירה. מרחב היקפי אישי אינו שונה מכך, מאחר שהציפייה מאפשרת להגיב מהר יותר ולעבד טוב יותר אותות חישה.

התגובה המתגוננת שלנו מושפעת גם ממה שאנחנו יודעים על איומים אפשריים ועל ההקשר שלהם

כל הדיבורים על אודות תגובות מהירות עלולים לעורר את הרושם כאילו התנהגות מתגוננת היא רפלקסיבית בלבד. אבל התגובה המתגוננת שלנו מושפעת גם ממה שאנחנו יודעים על איומים אפשריים ועל ההקשר שלהם. בעלי החיים של היידגר מדגימים זאת בבירור: הזברה תברח מאריה קרוב, אבל לא מזברות אחרות. מחקר שנערך על ידי ג׳אנדומניקו יאנטי (Giandomenico Iannetti) ועמיתיו הראה כי מכת חשמל בפרק היד, המעוררת בדרך כלל מצמוצים מתגוננים, אינה גורמת לכך אם בין היד והפנים מוצב מסך עץ מסתיר. במילים אחרות, הידיעה כי מה שעומד לקרות לפרק היד אינו יכול להשפיע על הפנים, מסלקת את התגובה המתגוננת.

מרחב היקפי אישי אינו רק האזור שמשמש אתכם כדי להתגונן מפני העולם – זהו גם המרחב שמתוכו אתם חוקרים את העולם ומגיבים לו. האזורים מצטמצמים או מתרחבים בהתאם למה שאתם יכולים לעשות. כשמגרפים עלים, העלים ייתפשו כנמצאים בקרבתכם המידית, אפילו אם הם רחוקים למדי: המגרפה מרחיבה את המרחב ההיקפי האישי. מצד שני, אם הזרוע שלהם משותקת (למשל כשהיא נתונה בגבס), המרחב ההיקפי האישי מתכווץ לקרבת גופכם.

ספר, מספרה, גילוח

המרחב האישי מתכווץ, בין מתח ותחושה נעימה. תצלום: אלכס מיהאי סי.

חיתוך עגבניות כרוך בשימוש בכלי שהוא הרחבה שלכם, וגם בהתגוננות מפני סכנת הסכין הנמצא קרוב לאצבעותיכם

מרחב היקפי אישי קיים, לכן, במערכת יחסים הדדית משונה של משיכה ודחייה. חיתוך עגבניות כרוך בשימוש בכלי שהוא הרחבה שלכם, וגם בהתגוננות מפני סכנת הסכין הנמצא קרוב לאצבעותיכם. אבל העולם אינו רק חלל של סכנה וכלים – הוא גם עולם מלא שוקולדים ותותים, ספרים וסמרטפונים, חברים וחיות מחמד, וכל הדברים שמוצאים חן בעינינו ואשר איננו רוצים להימנע מהם. על אף דבריו של היידגר, אנחנו צריכים להזדווג, לקטוף תותים ולהגיש כוס לשפתינו. המרחב ההיקפי האישי הוא גם המקום שבו הדברים הטובים בחיים מתרחשים. אנחנו לא יכולים לשרוד רק באמצעות בניית חציצה בלתי חדירה סביבנו.

העובדה שמרחב היקפי אישי חיוני לעיצוב האינטראקציות החיוביות והשליליות כאחד מצביעה על משהו עמוק בהתפתחות המוח. מרחב היקפי אישי תלוי בניבוי מגע, וניבוי מגע הוא שימושי לנו גם כשהמגע הזה משמח אותנו וגם כשעלינו להימנע ממנו. בין אם אתם חומקים מכדור או תופסים אותו, אותם מנגנונים מופעלים כנראה. בשני המקרים, אתם צריכים להיות מוכנים, וכדי להיות מוכנים אתם חייבים לצפות את מה שיקרה בדרככם.

בעוד שהמרחב ההיקפי האישי התפתח לראשונה לצרכי הגנה עצמית, ברור שהמנגנונים שלו מוחזרו כדי לנצל הזדמנויות בסביבה המידית. שינוי התפקוד הזה תואם את ההבנה הכללית שלנו את האופן שבו האבולוציה פועלת באמצעות שילוב אפשרויות או מחזור של משאבים קיימים לצרכים חדשים. ״האבולוציה אינה מפיקה חידושים משום מקום. היא עובדת על מה שכבר קיים, משנה את המערכת כדי להעניק לה תפקידים חדשים או משלבת מספר מערכות ליצירת מערכת מורכבת יותר״, כדברי זוכה פרס נובל פרנסואה ז׳קוב.

התהליך מוכר רשמית בשם אקספטציה (Exaptation). בעוד שהתאמה היא תכונה חדשה שנבחרה בשל האופן שבו היא משפרת את יכולת ההישרדות של הייצור, האקספטציה משתמשת במבנים קיימים ושימושיים למטרות חדשות. דוגמה קלאסית לכך קשורה לתפקיד של נוצות אצל ציפורים, שכנראה נבחרו במקור בזכות ויסות חום הגוף ורק מאוחר יותר החלו משמשות לתעופה. ישנן יכולות קוגניטיביות (אולי רובן) שניתן לראות בהן אקפסטציה של משאבי מוח קיימים: אזורים במוח אינם מוקדשים למשימה אחד בלבד, אלא ממוחזרים לתמיכה באינספור יכולות קוגניטיביות. מחזור הוא צעד הגיוני מנקודת מבט אבולוציונית, משום שהוא יעיל יותר מפיתוח של מערכת עצבית חדשה.

אולם כצפוי, שימוש באותם מנגנונים למטרות שונות כרוך במחיר. ישנה עליה במורכבות, בצורך בשליטה, ובאפשרות לבלבול. התחום החברתי הוא זה שבו הכי קשה למצוא איזון בין קרוב מדי לרחוק מדי.

האופן שבו בני אדם מגיבים לאנשים או לדברים אחרים שנמצאים במרחב שלנו, משקף את ההערכה שלנו בדבר חשיבותם החברתית

האופן שבו בני אדם מגיבים לאנשים או לדברים אחרים שנמצאים במרחב שלנו, משקף את ההערכה שלנו בדבר חשיבותם החברתית. הצוואר נחשב מסורתית לאזור ארוגני. עם זאת, העור בצוואר הוא בעצם מן החלקים הפחות רגישים בגוף, לפחות במונחים של זיהוי באמצעות חישה. כפי שמציין גרציאנו:

״הצוואר הוא משתתף מיוחד במחול הזיווג. הוא חלק הגוף הפגיע ביותר לטורפים. קנה הנשימה, וריד הצוואר והעורק הראשי עוברים בו, כמו גם עמוד השדרה, ולכן קרניבורים ממהרים לתקוף אותו. רפלקסים רבי עוצמה של התגוננות מגנים עליו בדרך כלל מפגיעה באמצעות השפלת הראש, משיכת הכתפיים מעלה והנפת הזרועות לחסימה״.

הצוואר שלנו ״רגיש" משום שיש לנו דחף רב עוצמה להגן עליו. כשאנו מרשים למישהו לגעת בצווארנו, זהו מעשה פגיע מאוד – והוא תובע משיכה לא קטנה, כדי להתגבר על הדחף הרגיל להירתע, להתגונן.

צוואר, צעירה

הצוואר: משיכה ואמון, התגוננות וסכנה. תצלום: קתרין

לעומת זאת, למי שמסוגלים לשאת את המרחק קל יותר כשהמרחק נדרש. הפילוסוף בן המאה ה-19 ארתור שופנהאואר השתמש במטפורה צבעונית:

״מספר קיפודים התקבצו יחד כדי להתחמם ביום חורף קר; אבל כאשר החלו לדקור זה את זה בקוציהם, הם נאלצו להתפזר. אלא שהקור גרם להם להצטופף שבו, ואותו דבר התרחש שוב. לבסוף, אחרי מחזורים רבים של הצטופפות והתרחקות, הם גילו שהכי כדאי להם להישאר במרחק קטן זה מזה״.

שופנהאואר מציע שבני אדם המסוגלים לסבול את הקור יעדיפו להישאר מחוץ לחבורה הצפופה הדוקרנית, שם הם ״לא ידקרו אחרים וגם לא יידקרו בעצמם״. באורח דומה, מי שבדרך כלל נראים כצוננים ומנוכרים יותר מכולם, כנראה התקשו פחות מכולם לשאת את ימי מגפת הקורונה.

בזמנים של ריחוק חברתי, קל לחשוב על עצמנו כאטוֹמים חברתיים קטנים, בעלי גבולות ברורים. אבל המחקר על אודות המרחב ההיקפי האישי שלנו מצביע על ההפך. המרחק הזה שלנו גדל ומתכווץ בהתאם לתחושות שלנו ולמי שסביבנו; אפשר לחשוב עליו כמו על בלון, המתרחב או מתכווץ בהתאם למצב הרוח ולמזג.

ישנם מי שנראים מבועתים אם תתקרבו בסנטימטרים בודדים. אחרים מצטופפים בתורים כאילו דבר לא השתנה

שנת 2020 הייתה ניסוי כלל עולמי בשמירה על מרחק. אפילו בקבוצות המנסות לעקוב בדבקות אחר הכללים, אי אפשר היה שלא לראות כי אנשים לא ממש שמרו על מרחק של 2 מטרים זה מזה. ובאנשים התעוררו תחושות שונות בנוגע למרחק שהם שמרו מאחרים. אנשים חרדים נטו למצוא משמעות (וסכנה) גדולה יותר בסביבתם, ומחקרים מראים כי חרדה ניתן למדוד באמצעות ההרחבה התואמת של המרחב ההיקפי האישי. ברור גם שיחידים נבדלים ביכולתם לשאת קרב גופנית ורגשית. ישנם מי שנראים מבועתים אם תתקרבו בסנטימטרים בודדים. אחרים מצטופפים בתורים כאילו דבר לא השתנה.

גם תחושת המרחק הראוי של אנשים אינה זהה ביחס לכל כיוון. בימים הראשונים של הריחוק החברתי אנשים עמדו בתורים תוך שמירה קפדנית על מרחק מלפנים ומאחור, וכמעט לא שמרו על מרחק בכלל בצדדים. מחקריה של חוקרת רווחת בעלי החיים טמפל גרנדין (Temple Grandin) בנוגע לבקר הראו כי לעתים קרובות אזורי הבריחה אינם סימטריים: בעל חיים זקוק ליותר זמן כדי להסתובב אם הוא מנסה לברוח מאיום המגיע מהצד. האם ההתמקדות בהידבקות על ידי חומרים העוברים באוויר – בשיעול, משיכה באף, עיטושים – גרמה לאנשים להתמקד במיוחד במרחק מפניהם?

הגבולות הבלתי נראים של המרחב ההיקפי האישי משורטטים באיזון זהיר בין אמון וזהירות

מה שברור הוא שהמרחב ההיקפי האישי אינו תואם נתח חלל אובייקטיבי שיש לו גבול ברור ומוגדר היטב. להפך, מדובר באזור סובייקטיבי שאתם מייצגים כרלוונטי לכם במיוחד. הוא נושא עקבות של מה (ומי) שפגשתם. קרבה דורשת אמון: ממחקרים עולה כי קל לנו יותר בקרבת מי שאנו חושבים שבהם הגונים, לעומת מי שהם בעינינו לא מוסריים. הגבולות הבלתי נראים של המרחב ההיקפי האישי משורטטים, על כן, באיזון זהיר בין אמון וזהירות.

אנשים שאתם מבלים בקרבתם גם מעצבים את המרחב ההיקפי האישי שלכם. זה לא רק עניין של התגוננות, משום שאינטראקציות חברתיות תובעות מאיתנו להיות מסוגלים לעבוד ביחד, לשתף פעולה ולתקשר ביעילות. מחקר שערכה חוקרת המוח נטלי סבנץ (Sebanz) עם עמיתיה, למשל, מראה את האופן שבו שעבודה עם שותף משנה את הדרך שבה אתם מייצגים את הסביבה שלכם. אם אתם עובדים לבד או עם אדם שאינו אמין, תרגישו שאובייקטים שעליהם אתם עובדים ונמצאים בקרבתכם הם בתוך החלל ההיקפי האישי שלהם. אבל אם אתם עובדים בקרבת מישהו ששם לב לכל הגירויים הוויזואליים, כבר לא תרגישו שהאובייקטים הללו נמצאים באזור החציצה.

בית קפה, ריחוק חברתי, גרמניה

בבית קפה בריחוק חברתי, פרנקפורט. תצלום: cmophoto

תארו לכם כמה קשה לשבת ליד מישהו האוחז באבן מסותתת חדה ולנסות לחקות את מעשיו בזמן שאתם מקפידים לא לגעת בקצות האצבעות בשולי האבן החדים

הממצאים הללו מגלים את האופן שבו ההתפתחות האנושית עוצבה על ידי שיתוף פעולה, גופני ומנטלי גם יחד. ציד של בעלי חיים גדולים בכלי אבן הוא מבצע תובעני: הוא דורש ניטור בלתי פוסק של הטרף ושל הציידים השותפים, כאשר חפצים חדים מעופפים סביב. יצירת כלי אבן גם היא מסוכנת באורח מפתיע, וסתתי אבן מודרניים שמחקים את הטכניקות הפליאוליתיות נושאים כולם צלקות המעידות על כך. הצורך ללמד את הטכנולוגיה הזו לדורות הבאים היא כנראה אחד הגורמים שבוודאי האיצו את ההתפתחות מוסד השוליה. ההיבטים החברתיים של הלמידה הדגישו עוד יותר את חשיבותה של תחושת מרחב היקפי אישי ברורה: תארו לכם כמה קשה לשבת ליד מישהו האוחז באבן מסותתת חדה ולנסות לחקות את מעשיו בזמן שאתם מקפידים לא לגעת בקצות האצבעות בשולי האבן החדים.

כשאנו מספרים את סיפור המרחב ההיקפי האישי נראה הגיוני להפריד את השפעתם של אנשים ושל אובייקטים, את המשיכה והדחייה, את הסכנה הגופנית ואת האיום החברתי. אולם בסיפור המלא, כל ההערכות הללו קשורות אלה באלה, ממש כפי שאנשים ומקומות וחפצים כולם כרוכים יחד בחיינו הרגשיים. ברגע שנבין זאת לגמרי, הסיפור העמוק יותר בנוגע לגבולות המרחב ההיקפי האישי שלנו עשוי לגלות כי הוא פחות דומה לבלון או בועה, ויותר לגדילים של צעיף – רופף, מעוצב על ידי רוחות משתנות, מתאים את עצמו לעולם של איומים והזדמנויות.

פרדריק דה ויניימון (Frédérique de Vignemont) היא חוקרת בכירה וסגנית המנהלת של מכון Jean Nicod בפריז. היא עורכת בכתב העת Review of Philosophy and Psychology, ומחברת הספר Mind the Body: An Exploration of Bodily Self-Awareness (משנת 2018). בקרוב יראה אור הספר Mind the Body: An Exploration of Bodily Self-Awareness שהיא מעורכותיו.

קולין קליין (Klein) הוא מרצה לפילוסופיה ומאנשי פרויקט  Humanising Machine Intelligence באוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה בקנברה. ספרו What the Body Commands: The Imperative Theory of Pain ראה אור ב-2015.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: שאלה של מרחב אישי חיוני. תצלום: אורבון אליחה, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פרדריק דה ויניימון וקולין קליין, AEON.


תגובות פייסבוק