כמו לוויתן, כמו פומה

מיום ליום מגלה המדע שתכונות שייחסנו רק לעצמנו בני האדם, קיימות בבעלי החיים. האם נשכיל לכבד זאת, וגם ללמוד מכך על עצמנו?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

"הדבר שאי אפשר להכחיש או להתחמק ממנו הוא שיש למדע הזה ממד מוסרי. הדרכים שבהן אנחנו חוקרים בעלי חיים, והקביעות שלנו על עולמם המנטלי ועל התנהגותם, משפיעים מאוד על היחס אליהם, וכן על ראייתנו על עצמנו." דייל ג'יימיסון

אפשר להבין את הדחף לדעת כיצד התרחקנו מקרובינו בעלי החיים ומדוע אנחנו שונים

ספרים רבים על חייהם המנטליים של בעלי החיים, פופולריים ומדעיים כאחת, מסתיימים בפרק שעוסק במה שמבדיל את השכל האנושי מיכולותיהם המנטליות של כל שאר היצורים על פני כדור הארץ, ומנסה להסביר את ההבדל או להעלותו על נס (או לעשות את שני הדברים יחד). אפשר להבין את הדחף לעשות זאת, את הרצון לדעת כיצד התרחקנו מקרובינו בעלי החיים ומדוע אנחנו שונים. במהלך התחקיר שערכתי לקראת כתיבת ספר זה ביקשו ממני כמה וכמה מדענים לדעת כיצד אני מתכוונת לטפל בשאלה מה מבדיל אותנו משאר בעלי החיים. "הרי זאת המטרה בכל המחקרים האלה", אמר לי אחד מהם. "את לא יכולה להימנע מזה". הוא ומדענים אחרים הגיבו בתמיהה כשעניתי שמטרתי בספר שאני כותבת דווקא אינה להשיב על השאלה הזאת. בכל פעם שמישהו הכריז שנמצאה היכולת שמבחינה "אותנו" מ"הם", הופיע מישהו אחר שאמר שמצא את היכולת הזאת בבעלי חיים ממין אחר. לאור מספר התגליות החדשות שמגלים מדענים על חייהם המנטליים והרגשיים של בעלי חיים, נראה שאי אפשר להשיב על השאלה הזאת. וחשוב מכול, לדעתי אין זאת כלל השאלה שנכון לשאול. כיום אנחנו יודעים שגם לבעלי חיים אחרים בעולם שבו אנחנו חיים יש תודעה ותחושות, שהם לא מכונות גירוי-תגובה. לכן, השאלה שעלינו לשאול היא שאלה אחרת: כיצד עלינו להתייחס ליצורים אחרים, יצורים שגם להם רגשות ומחשבות.

את השאלה הזאת מעלים כבר שנים רבות אנשים וארגונים הנלחמים למען זכויותיהם של בעלי חיים שבהם משתמשים בני אדם במחקרים רפואיים, במעבדות פרמקולוגיות ובתעשיית הקוסמטיקה, במשקים מתועשים ובאוניברסיטאות. הם התחילו להעלות אותה הרבה לפני שרוב המדענים בתחום המדעים הקוגניטיביים היו מוכנים להכיר בטבעם האמיתי של בעלי החיים שחקרו. אמנם עם הזמן התרחשו שינויים חיוביים ביחס שמקבלים בעלי חיים, אבל הבעיות עדיין רחוקות מאוד מפתרון מלא. לא כל כך מזמן, בשנת 2008, חשפו סרטונים מזעזעים את הבעיטות ומכות החשמל שבאמצעותם הובילו פרות לתאי שחיטה בבית מטבחיים בצ'ינו שבקליפורניה. באותה שנה אושר גם בקליפורניה חוק הדורש ממשקים לספק לבעלי חיים מכלאות גדולות דיין כדי לאפשר להן לעמוד, למתוח את איבריהן ולהסתובב. עדיין אין בארצות הברית תקנות לאומיות להסדרת התנאים והטיפול בבעלי חיים במשקים, אבל עוד ועוד מדינות מטפלות בנושא בעצמן. בעקבות המחקר של ויקטוריה ברייתווייט על כאב בדגים והמחקר של יאק פאנקספ על הצחוק בחולדות, נראה שהיה צריך כבר מזמן למצוא דרכים טובות יותר לטפל בבעלי החיים האלה, כאשר אנחנו משתמשים בהם לצורכינו.

תרנגולת

תרנגולת במשק בדנמרק. תצלום: מאי מוסלונד.

יש חברות קוסמטיקה שמחפשות חלופות לניסויים בבעלי חיים, ובחלק מהמקרים אכן נמצאו חלופות. השינויים הגיעו גם לתחום המחקר הרפואי, שבו הרחבת הרגולציה נועדה להבטיח בעלי החיים יקבלו לפחות תנאי מחיה וטיפול סבירים. יש מקומות שבהם נזנח כליל הנוהג להשתמש בבעלי חיים (לפחות מסוגים מסויימים). בשנת 2008 הצטרף בית הספר לרפואה באוניברסיטת קייס וסטרן רזרב לבתי הספר אחרים לרפואה שוויתרו עוד קודם לכן על שיטות ההוראה הישנות בקרדיולוגיה - ניתוח כלבים בהרדמה כללית כדי לבדוק את פעימות לבם, והיפטרות מגופות הכלבים לאחר השיעור. אולי יבוא היום שבו כל המחקר הביו רפואי יוכל להיעשות רק בתאים במקום בבעלי חיים שלמים. יש מי שמקווים שבעתיד נוכל לגדל בשר למאכל במכלים או במבחנות וכך לחסל כליל את הצורך לאלץ בעלי חיים לחיות כדי לשמש לנו מזון- אף על פי שמבקרי הרעיון הזה העירו שבשר מבחנה אינו פתרון לבעיה גדולה יותר: היחס הגרוע שמקבלים בעלי חיים בכלל, גם מחוץ לתעשיית המזון.

גם אם יעלה בידנו לפתור את המחלוקות האתיות הקשות בנוגע לשימוש בבעלי חיים במשקים או במעבדות, עדיין לא ברור האם נשכיל לחלוק את העולם עם בעלי החיים האחרים

גם אם יעלה בידנו לפתור את המחלוקות האתיות הקשות בנוגע לשימוש בבעלי חיים במשקים או במעבדות, עדיין נצטרך להתמודד עם בעיה גדולה יותר, שדחיפותה הולכת וגוברת ככל שהאוכלוסייה האנושית ממשיכה לצמוח. האו"ם עוקב אחר מספר בני האדם על פני כדור הארץ, העומד כיום על כשבעה מיליארדים, וחוזה שעד שנת 2100 יהיה מספר בני האדם גדול מעשרה מיליארד. אילו השלכות יהיו לכך עבור בעלי חיים אחרים? האם נצליח למצוא דרך לחלוק עמם את מה שיישאר מהעולם הטבעי והפראי? רובנו חיים בערים, ורוב ההזדמנויות שלנו לראות את היצורים האלה הן במגזינים, בתכניות טלוויזיה תיעודיות, בקולנוע או בסרטונים ביו טיוב, נדיר שאנחנו רואים אותם במו עינינו. נדיר שחיות בר הן חלק חלק מחיי היומיום שלנו, ולכן קל לשכוח שכל מעשינו משפיעים עליהן.

דביבון, שודד

דביבון צעיר: חית בר שחודרת לאזורים מאוכלסים על ידי האדם. חזותה והתנהגותה קנתה לה שם של "שודד". תצלום: גארי בנדיג

אנחנו חיים בתקופה של הכחדות המוניות, בעידן שמדענים הצמידו לו את הכינוי "גל ההכחדה השישי" בשל הקצב המהיר ביותר שבו נעלמים ומתים מיני חיות וצמחים. אם תחזיותיהם של ביולוגים יתממשו, והמגמות הנוכחיות יימשכו, עד סוף המאה העשרים ואחת ייעלמו כליל מהעולם מחצית המינים החיים כיום- במילים אחרות, אנחנו מביאים אותם לידי היכחדות.

אחד הדברים המצערים ביותר בעבודתי ככתבת בכתב העת Science הוא לקבל מסרים ממדענים על מינים שנמצאים על סך הכחדה - חיפושית, ציפור, דג נדיר, מכרסם שקשה מאוד לראות בטבע, דולפין. "אולי תוכלי בבקשה למצוא דרך לכתוב על בעל החיים הזה?" שואלים אותי המדענים. "כל אזכור שלו שלו עשוי לעזור. אנחנו צריכים שהעולם ידע."

פעם הצעתי לעורך שלי לערוך מעקב שבועי או חודשי אחר מינים נכחדים ולפרסם הודעות שבעל חיים מסוים נכחד זה עתה, לצד מידע על התנהגותו, מחשבותיו, אורח חייו ויופיו שנעלמו לעד מעולמנו. אבל אפילו בקרב מדענים, המהווים את רוב קהל הקוראים של כתב העת, ההתעניינות בחדשות אלה דלה מכדי לאפשר לפרסם מדור קבוע על מינים נכחדים.

קרפדה זהובה

קרפדה זהובה: מין נדיר שהיה לסמל לסכנת ההכחדה המאיימת על צפרדעים. סברו שהוכחד, והתגלה מחדש. תצלום: צ'רלס סמית, US Fish and Wildlife Service, ויקיפדיה

אסור לנו לעמוד מנגד ולהניח לבעלי החיים להיעלם יחד עם העולמות המנטליים שלהם, מה גם שאנחנו יודעים כיצד להציל אותם

ואולם אין פירוש הדבר שעלינו לעמוד מנגד ולהניח לבעלי החיים להיעלם יחד עם העולמות המנטליים שלהם. אנחנו יודעים כיצד להציל אותם. בתוך חמישים שנה בלבד נחלנו הצלחה כבירה בשיקום אוכלוסיותיהם של כמעט כל המינים של הלווייתנים- לווייתנים אפורים וכחולים, ראשתנים, לווייתנים גדולי סנפיר ואחרים- בעלי חיים שצדנו כמעט עד להכחדתם. אנחנו גם מתאמצים לעצור את התמוטטות אוכלוסיית מיני צבי הים ברחבי העולם על ידי העלאת המודעות למצוקתם, שמירה על קיניהם וחקיקת חוקים שיגנו עליהם. בארצות הברית, כאשר התברר בשנות השמונים של המאה הקודמת שהרשתות של כלי השיט ללכידת סרטנים (מכמורתנים) הורגת צבי ים, המצאנו מתקנים שמונעים את לכידתם. המתקנים האלה עוזרים לצבים, לכרישים ולדגים גדולים אחרים לחמוק מן הרשתות ומצמצמים את מספר בעלי החיים שנלכדים בהן שלא במתכוון. צבי הים עדיין בסכנה חמורה, כמובן, אבל כל הפעולות האלה מעידות ששלומם של הצבים חשוב לנו, ושאנחנו רוצים שישרדו. הצלחנו להשיב לטבע קופים ממין טמרין רעמתי זהוב בברזיל, את הזאב האפור הצפון אמריקני בכמה אזורים במערב ארצות הברית, ועשרות מיני ציפורים וחיות כיס בניו זילנד. מאות פרויקטים אחרים של השבה לטבע ושימור מינים פועלים בכל רחבי העולם.

צב ים, אנטילים הולנדים

צב ים באיים האנטילים ההולנדים, תצלום: כריס מיכאל קריסטר

הלווייתנים האפורים אינם שוחים סתם כך בלי מחשבה, אלא מתכננים את נתיביהם ומחפשים דרכים להתחמק מהלווייתנים הקטלנים: הרי יש להם שכל

עם חזרתם של הלווייתנים גילינו תגליות נפלאות. התברר לנו שללווייתנים גדולי סנפיר יש תרבויות שירה, והן מתפשטות מערבה, מאוכלוסיית הלווייתנים במזרח האוקיינוס השקט לעבר אלה שבקרבת הוואי - בדומה לשירי הפופ שמתפשטים מזרחה מקליפורניה לניו יורק, כיום ידוע לנו שאימהות של לווייתנים אפורים מעורבות בדרמות של חיים ומוות ובקרב מוחות עם לווייתנים קטלנים. הלווייתנים האפורים אינם שוחים סתם כך בלי מחשבה במסעותיהם החוזרים ונשנים בין אלסקה למקסיקו, אלא מתכננים את נתיביהם ומחפשים דרכים להתחמק מהלווייתנים הקטלנים. "אני בטוח שלווייתנה אפורה, שכבר איבדה צאצא קודם בהתקפת לווייתן קטלן, תבחר לה ולצאצאה נתיב אחר במסע הבא שלה," אמר לי לאנס בארט לאונרד, אחד המדענים שעוקבים אחרי הקטלנים המחפים ציד ואחר הלווייתנים האפורים בנדידתם. "היא תזכור היכן זה קרה, ותנסה טקטיקה שונה כדי להצליח לעבור את הקטלנים בפעם הבאה." הרי ללווייתנה האפורה יש שכל, והיא משתמשת בו. בראט לאונרד דיבר כאילו אין דבר טבעי יותר מהתנהגות כזאת בבעלי חיים.

לוויתן אפור

לוויתן אפור בים של אירלנד. תצלום: איגור פרנסטיץ'

במאה הקודמת היה שכיח מאוד להתייחס לבעלי חיים בטבע כמעט כמו לתוצרת חקלאית. גם כיום עדיין מדברים על אוכלוסיית הלווייתנים במונחים הלקוחים מעולם החקלאות. מחשבה רווחת בניהול אוכלוסיות בר הייתה שסילוק בעלי החיים המבוגרים יותר מאוכלוסיות של חיות בר - איילים, צבאים, פומות, דובים או זאבים - תשפר את בריאותו וחיוניותו של המין. החשיבה הזאת מתחילה להתערער בשל תגליות כמו אלה של סינתיה מוס וקארן מקומב על חשיבותן של המנהיגות המבוגרות להישרדות עדרי הפילים שלהן, ובשל ממצאים על דרכי החשיבה והתגובות של בעלי החיים להתערבויות של בני האדם המנסים לנהל את אוכלוסיותיהם.

כאשר איננו מבינים כיצד בעלי חיים חושבים על עולמם אנחנו עושים שגיאות המובילות לתוצאות בלתי צפויות, עבורנו ועבור בעלי החיים

לדוגמה, שגרת עבודתם של ביולוגים החוקרים חיות בר כוללת בדיקות הנעשות לאחר לכידתן בעזרת ירי חיצים עם חומרי הרדמה. הסברה הייתה שהנוהג ללכוד בעלי חיים, לטשטש אותם ולבדוק אותם במצב הזה הוא מטרד לא גדול במיוחד לבעלי החיים ושאין לו השפעות ארוכות טווח. בשנת 2008 התברר שאין זה כך. מארק קאטט, וטרינר של חיות בר וחוקר באוניברסיטת ססקאצ'וון, החוקר דובי גריזלי באלברטה, עבר על הנתונים שאסף במשך עשר שנות מחקר ובדק את דמם של הדובים. קאטט ועמיתיו בדקו את הנתונים וגילו בדמם של הדובים רמות גבוהות של אנזימים המעידים על נזק לשרירים. איש לא ציפה למצוא רמות גבוהות כל כך. אם לנו היו רמות אנזימים כאלה, "היינו מתייסרים מכאבים," אמר קאטט. גם הדובים סבלו. כאשר בדקו את הדובים, הצמידו קאטט וקבוצת החוקרים שלו לצווארם קולרים עם משדרי רדיו למעקב אחר תנועותיהם, ומיפו באמצעותם את תנועות הדובים לאורך הזמן. התברר לקאטט שתנועתם של דובים שסבלו מכאבים ומנוקשות היתה אטית הרבה יותר מתנועתם של דובים שלא נלכדו ולא עברו בדיקות ידניות. במשך עד חמישה שבועות לאחר שהוצמדו להם הקולרים היה מרחק תנועתם של הדובים מחצית המרחק הרגיל שעוברים דובים מסוגם. בשבועות שלאחר התקופה הזאת, כמו לפצות על הזמן האבוד, הם מיהרו מאוד בתנועותיהם. "זה נראה כאילו יש להם לוח זמנים", אמר קאטט. כמונו, גם הדובים צריכים להגיע לכל מיני מקומות ולהספיק לעשות כל מיני דברים. רוג'ר פאוול, ביולוג של חיות בר מאוניברסיטת מדינת צפון קרוליינה, מצא תוצאות כאלה בדיוק כאשר בדק את הנתונים מעשרים ושתיים שנות המחקר שלו בדובים שחורים שהוצמדו להם קולרים. לא היו סימנים גלויים לעין לסבל פסיכולוגי עקב לחץ הכרוך בלכידה ובפעולות הפיזיות שעברו, "אבל חייבת להיות לזה השפעה רצינית, תארי לעצמך איך אנחנו היינו מגיבים לדבר כזה," אמר לי קאטט בראיון טלפוני. הוא ופאוול ועמיתיהם סבורים שכל בעלי החיים שעוברים בדיקות ופעולות פיזיות אחרות סובלים מעקה פיזית ופסיכולוגית. הם מנסים לשכנע מדענים אחרים לשנות את הפרוצדורות המקובלות כיום, כדי למזער את התוצאות הלא רצויות שלהן, ולחפש שיטות פחות פולשניות.

כאשר איננו מבינים כיצד בעלי חיים חושבים על עולמם אנחנו עושים שגיאות המובילות לתוצאות בלתי צפויות, עבורנו ועבור בעלי החיים. חשבו על פומות ההרים במדינת וושינגטון. בשנת 1996 נכנס לתוקף במדינה איסור על ציד פומות בעזרת כלבים. האיסור הדאיג את תושבי האזורים הפחות מיושבים. הם פחדו מפני התפוצצות אוכלוסיית הפומות. אבל ביולוגים שחקרו את חיות הבר התחילו לראות דווקא עלייה בשיעור התמותה של הפומות בידי בני אדם, בקצב שהיה אחד מהמהירים ביותר שתועדו מאז התקופה שבה הוענקו פרסים לציידי פומות, בשנות השישים של המאה העשרים. בה בעת, מספר הדיווחים על היתקלויות בפומות היה גבוה מאי פעם, דבר שכמובן רק הגביר את החששות בציבור. מה השתבש?

פומה, קוסטה ריקה

פומה שנלכד בקוסטה ריקה. תצלום: לאה הויגה.

אפשר היה לחשוב שריבוי ההיתקלויות בפומות פירושו שמספרן גדל, אבל הסיבה האמיתית לריבוי המקרים האלה הייתה שהסדר החברתי בקרב הפומות התערער. זה מה שהתברר לרוב וילגאס, אקולוג של חיות בר במעבדה לשימור טורפים גדולים באוניברסיטת מדינת וושינגטון בפולמן, כאשר התחיל לחקור את הבעיה. בתגובה לחששות שהביעו תושבי באזורים הפראיים הגדיל משרד הדיג וחיות הבר של המדינה את מספר הרישיונות לציד פומות. הוא אפשר לכל מי ששילם על רישיון לציד צבאים או איילים לקנות רישיון לציד פומות תמורת עשרה דולרים נוספים. בכל פעם שהתרבו הדיווחים על ההיתקלויות בפומות הנפיק המשרד רישיונות נוספים. כך נוצר מצב שבתקופה מסויימת נמכרו 6600 רישיונות לציד פומות בשנה, אף על פי שבמדינה כולה היו רק 4000 פומות בערך.

כאשר הבוגרים בקרב הפומות מסולקים, משתרר כאוס. זה הרי בדיוק מה שהיה קורה באוכלוסייה האנושית אם כל הבוגרים היו נהרגים לפתע, וניהול החיים היה נשאר כולו בידי בני העשרה

וילגאס מצא שעד שנת 2008 הרגו ציידים באזור המחקר שלו כל כך הרבה פומות בוגרות, בעיקר זכרים, שכלל לא נותרו באזור זכרים בני ארבע שנים. באוכלוסיית פומות בריאה, הזכרים המבוגרים יותר (בני ארבע ומעלה) מסיירים בטריטוריות שלהם, שומרים עליהן ומגבילים את צעדיהם של הזכרים הצעירים יותר. האסטרטגיה הזאת עוזרת לנקבות לגדל את הגורים שלהם באין מפריע. הזכרים והנקבות המבוגרים יותר גם מתרחקים בדרך כלל מבני אדם. אבל כאשר הבוגרים מסולקים משתרר כאוס. זה הרי בדיוק מה שהיה קורה באוכלוסייה האנושית אם כל הבוגרים היו נהרגים לפתע, וניהול החיים היה נשאר כולו בידי בני העשרה. רשויות המדינה לא התעלמו מהמחקר של וילגאס. מחלקת הדיג וחיות הבר הפסיקה לאשר אוטומטית הגברה של הציד כאשר נרשמת עלייה במספר ההיתקלויות בפומות.

דוב, גריזלי

דב גריזלי רץ ביער. תצלום: הנס ות'.

מה רומנטי בהודאה שלבעלי החיים יש מחשבות ורגשות? לאור שפע הראיות המדעיות הרציניות שהולכות ומצטברות, אני חושבת שההכרה בכך היא מסקנה מציאותית והגיונית

כיום ידוע לנו שדובים המחפשים מזון ובני זוג לרבייה אינם משוטטים בטבע באקראי, ושפומות אינן בעלי חיים בלתי חברתיים ומתבודדים. לא הבנו נכון מדוע בעלי החיים האלה מתנהגים כפי שהם מתנהגים, ואני חושבת שאחת הסיבות היא שרובנו לא מייחסים לבעלי חיים אפילו צורות פשוטות ביותר של חשיבה, ולא מבינים שהם עושים דברים במתכוון.

האיום הגדול ביותר לכל בעלי החיים בטבע הוא אובדן סביבות המחיה - הרס האזורים והמשאבים הנחוצים להישרדותם. השתנות האקלים מחריפה את הלחץ הזה ומאלצת מינים מסוימים לעבור לאזורים גבוהים יותר או לנדוד לעבר גבולות אזורי מחייתם הקודמים. אין פתרונות פשוטים או מוכנים מראש, ואני לא מתיימרת כאן להציע פתרונות. אבל כדאי שכאשר אנו מתמודדים עם הבעיות נזכור שבעלי החיים המושפעים מהחלטותינו הם יצורים בעלי הכרה, מחשבות ורגשות.

ספקנים ומתנגדים מהסוג הישן ("משביתי שמחה" כפי שכינה אותם פילוסוף ידוע) יכולים להתייחס בביטול לתגליות שנעשות בזמן האחרון על תבונתם של בעלי חיים בטענה שהן אינן אלא אנתרופומורפיזם סנטימנטלי ורומנטי. אבל מה רומנטי בהודאה שלבעלי החיים יש מחשבות ורגשות? לאור שפע הראיות המדעיות הרציניות שהולכות ומצטברות, אני חושבת שההכרה בכך היא מסקנה מציאותית והגיונית. אם נאמץ את ההבנה העשירה יותר העולה מהמחקר של היצורים האחרים שסביבנו אולי עוד נצליח למנוע את הטרגדיה הגדולה של אירוע הכחדה שישי.

קוליברי

אחת משלנו: ציפור קוליברי. תצלום: פיליפ בראון

"יש הוד והדר בראייה זו של החיים," כתב דרווין בסוף "על מוצא המינים" על כוחות הברירה הטבעית. בזכות הברירה הטבעית, כתב, "אינספור צורות, יפות ונהדרות ביותר, התפתחו וממשיכות להתפתח."

ב"צורות" התכוון דרווין למגוון הצורות הפיזיות ומבני גופם של בעלי חיים- הצינורות הפשוטים והבשרניים של התולעים, השריונות הקשים והמבריקים כאבנים יקרות של החיפושיות, המבנה הבסיסי של בעלי החוליות-ארבע גפיים וראש אחד, המכוסה בקשקשים, בנוצות, בפרווה או בצעיף דק של שיער גוף. עם כל ההבדלים המורפולוגיים בין מיני בעלי החיים, בשל העבר המשותף שלנו, ביסודנו כולנו גם דומים. אבל הגוף אינו צורה ריקה: גופם של בעלי החיים מכיל תאי חישה ומוחות.

בעבודתו המאוחרת טען דרווין שהמבניים הפנימיים האלה - והמחשבות והרגשות המלווים אותם- גם הם תוצאה של תהליכי האבולוציה. עם "אינספור הצורות" הופיעו עולמות מנטליים יפים ונהדרים עד אין קץ. נפלה בחלקנו זכות גדולה לחיות בין העולמות האלה, ואובדנם הוא טרגדיה המתרחשת בכל פעם שבעלי חיים נכחדים מעל פני האדמה.

מה מלמדים אותנו חייהם המנטליים של בעלי החיים על עצמנו? שהם כמותנו - גם הם חושבים, חשים וחווים את העולם. שיש להם רגעי זעם, צער ואהבה, הם מלמדים אותנו שבעלי החיים הם קרובינו.

עכשיו, כשזה ידוע לנו, האם נשנה את יחסינו עמם?

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

אחרית דבר מתוך הספר "חוכמת בעלי החיים - מה חושבים ומרגישים בעלי החיים" מאת וירג'יניה מורל. מאנגלית: עפר קובר, הוצאת "מטר", 2018

תמונה ראשית: סנאי מתבונן. תצלום: גורן דה קלרק, unsplash.com

Photo by Geran de Klerk on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי וירג'יניה מורל.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על כמו לוויתן, כמו פומה

01
נדב

אכן, לבעלי חיים יש תודעה ותבוניות ברמה מסוימת. אבל מכאן ועד רדוקציוניזם האומר שאנו בע"ח ותו לא, ושזה הבסיס העיקרי למוסר, הדרך ארוכה. זה מה שריימונד טליס (Tallis) מזהה כמחלת ה'דרוויניטיס'. אדרבה - אם בעלי חיים מצטיינים בכך שיש להם אינטואיציות הישרדותיות, יש שיאמרו שזה בעצמו מביא למסקנה שהאדם לא צריך להתחשב באף יצור אחר (כולל בבני אדם). אידיאת הקיימות שהיא הבסיס ליחס הכבוד לטבע, נשענת בראש ובראשונה על תפיסה בדבר בורא עולם מיטיב. כך לפחות עולה ממשנתו של אבי הקיימות, ההוגה היהודי הנס יונס, שזיהה את האדישות ביחס לעולם הטבעי עם הגנוסיס הקדום ועם הניהיליזם המודרני.

03
הדס

נדב - והאם זה משנה? אם אנחנו רק בע''ח ותו לא, או גם עוד משהו? המסר הוא שאם אתה צריך אשרור שלבע''ח יש עולם פנימי עשיר ותכונות רבות שאין אנו מבינים עד הסוף, אז אתה מקבל בכל כך הרבה הזדמנויות אשרור זה.
אם נמשיך באדישות לא יהיו כל כך הרבה מינים שיכחדו (ולאדם אחריות רבה מאוד בסיבות לכך - "ההכחדה השישית" מתרחשת כבר עכשיו לפי מעקב על מספר המינים המעידים וקצב הכחדות)והשאלה מפריע לך. לי זה מאוד מפריע, ואני מקווה שאנחנו עושים מספיק כדי להפחית זאת כמה שיותר

04
עוזי

ככל הידוע, על ההכחדות הקודמות אף אחד לא הצטער, ובפרספקטיבה אבולוציונית, גם אין, ולא הייתה שום סיבה להצטער. כנראה שהצער של הכותבת (שגם אני שותף לו), הוא תכונה אנושית, ואני מעז לשער שאף לוויתן, או דולפין לא מהרהר בתוגה בסיכוי שהמין שלו ייכחד.
מה זה אומר לנו?
בראש ובראשונה שהצער הוא אמנם רגש לגיטימי, שיש לו מקום ותפקיד בהתנהלות האישית, אבל לא נכון לעשות ממנו אידאולוגיה. אף אחד לא הסמיך אותנו כאחראים על הפומות, או על כל יצור אחר, ואף אחד גם לא יכול לאסור עלינו לדאוג להן, ולו רק משום שאין מי שיסמיך או יאסור.
זה בסדר גמור לדאוג לחתולים עזובים או לקרנפים בסכנת הכחדה, אבל אין שום הצדקה לצפות ממי שזה לא נוגע לו שיתקן את דרכיו
אחרי הכל, אנחנו תופעה חולפת על פני הכדור הזה, ולדעתי, כך, גם צריך לראות את האחריות שלנו לעתיד שלו.