כסף צריך זמן

כולנו זקוקים לו, כולנו עוסקים בו. אבל הכסף הוא עניין חמקמק: הוא תלוי באמון בין בני האדם, ביציבות החברה, ובזמן שאנחנו נותנים לו
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

כסף אינו צומח על העצים. מי שיוצר אותו הוא אנחנו הצרכנים. נספר סיפור של עולם שלא היה בו כסף. היו בו סנדלרים, אופים, איכרים, נפחים, מלכים ועוד. הסנדלר ייצר נעליים, האופה אפה לחם, האיכר גידל חיטה, הנפח חישל את המחרשה והמלך מלך על כולם. אם האיכר רצה נעליים הוא הלך לסנדלר וקנה ממנו נעליים. במה הוא שילם? בחיטה. אך מה אם הסנדלר היה מבקש משהו אחר, למשל לחם או מחרשה, אז הסנדלר היה אומר לאיכר תודה רבה, אך אין לי מה לעשות בכל החיטה שאתה מביא לי. היא תופסת לי המון מקום וזו סתם תהיה טרחה מבחינתי לסחוב אותה אל האופה שיאפה לי לחם. האיכר היה אומר: אוי סליחה אבל אני צריך נעליים והסנדלר היה עונה: אני מצטער לא מתאים לי.

ככל שיותר אנשים יהיו מוכנים לקבל אותו, כך יותר אנשים יהיו מעוניינים בו. וכך נוצר הכסף וכך הוא הופך נפוץ ומקובל על הכול

אם הסנדלר היה מוותר על הסיפוק המידי שבקבלת לחם או מחרשה והיה אומר: "טוב זה לא כל כך נורא, תן לי את מה שתתן לי – העיקר שגם האופה והנפח יהיו מוכנים לקבל את מה שתתן לי" הייתה יכולה להתבצע עסקה. האיכר היה נותן לסנדלר משהו שגם האופה והנפח יהיו מוכנים לקבל והסנדלר היה נותן לו בתמורה נעליים. זה יכול היה להיות חיטה, זה יכול היה להיות מתכת כמו זהב או כסף, זה יכול היה להיות שטרות בנקאיים, וזה יכול היה להיות רישום במחשב על פי תקנון מוסכם (ביטקוין). העיקר שגם האיכר וגם הסנדלר וגם הנפח יהיו מוכנים לקבל אותו. וככל שיותר אנשים יהיו מוכנים לקבל אותו, כך יותר אנשים יהיו מעוניינים בו. וכך נוצר הכסף וכך הוא הופך נפוץ ומקובל על הכול. ההיסטוריון יובל נוח הררי ניסח זאת באופן אלגנטי בספרו "ההיסטוריה של המחר": "אמונה מוניטרית מבקשת אותנו להאמין שאנשים אחרים מאמינים במשהו".

מלאווי, חקלאות, שוק

שפט בסבלנות - חקלאית במלאווי: לזרוע, לגדל, למכור בשוק, ושוב לזרוע. תצלום: Tocaire

את פונקציית היעילות של הכסף ניתן לתאר כרשת אשר גודלה תלוי במספר הקודקודים. סך המטבעות בסוג מטבע אחד הוא הקווים של הרשת. והמשתמשים באותו סוג מטבע הם הקודקודים. האפקטיביות של הרשת עולה ככל שמספר הקודקודים עולה ולכן אם יש יותר משתמשים באותו סוג מטבע האפקטיביות שלו עולה שכן נפח סחר החליפין בין המשתמשים עולה. ולכן זה מסביר מדוע מרגע שיש תחרות בין סוגי מטבעות שונים מטבע אחד כובש את כל השוק וכל השוק מתאים את עצמו אליו. כמו שקורה למשל בשעת כתיבת שורות אלו לדולר בשוק המטבע הבין לאומי. רק גורם חזק כמו החוק יכול לאפשר שגשוג מקומי של מטבע מקומי מול מטבע בין לאומי.

מה הסנדלר מפסיד כשהוא מקבל תשלום בכסף? אמנם הרווח הפוטנציאלי הוא גדול – הוא יכול לקנות משהו מהאופה ומהנפח, ולשלם מיסים למלך – אולם הוא גם מפסיד משהו. הוא מפסיד הנאה מיידית. נוצר פער של זמן בין מכירת הסחורה לבין התמורה שהוא היה רוצה לקבל תמורתה. ולפער הזמן יש עלות, הן בדחייה של הסיפוק המיידי, הן בסיכון של החזקת הכסף, והן בזמינות של המוצר הפוטנציאלי שבו הוא יהיה מעוניין. כולנו מכירים את הפער הזה, שבין הנאה מיידית לבין מסעות שופינג שבהם אנו יוצאים לחפש סחורה. החיפוש הזה כרוך בזמן כוח ומשאבים נוספים. הסנדלר שמקבל את הכסף כבר אינו יכול לקבל חיטה. הוא צריך ללכת למקום שבו נמכרת חיטה ולקנות חיטה, בתקווה שעד אז לא יגנבו ממנו את הכסף ולא תגמר החיטה בחנויות. הפער בין ההנאה המיידית שיש בסחר חליפין לבין הקניה היא עלות הכסף, והפיצוי על כך הוא בעובדה שהסנדלר יכול להשתמש בכסף כדי לקנות בו גם לחם וגם מחרשה.

סחר חליפין לא נעלם מן העולם. בחגים אנו מקבלים מתנות מהמעביד וימי חופשה השווים כסף. בשווקים שונים כמו הבורסה, סחר המכוניות, שוק הדירות לחופשה (סבלט) וכדומה אנשים עדיין מחליפים סחורות בסחורות. אבל במרבית העיסקאות שלנו אנו מעדיפים לקבל כסף ולא מתנות. הפתגם העממי (שטבע במקור בנג'מין פרנקלין בחיבורו "Advice to the Young") אומר כי זמן שווה כסף, אך באותה מידה כסף שווה זמן.

הנכונות שלנו להחזיק בכסף זמן רב מעידה על חוסנו של הכסף. אנו מאמינים כי פוטנציאל הקניה של הכסף הוא גבוה ולכן כדאי לתת לו זמן

הנכונות שלנו להחזיק בכסף זמן רב מעידה על חוסנו של הכסף. אנו מאמינים כי פוטנציאל הקניה של הכסף הוא גבוה ולכן כדאי לתת לו זמן. אם פוטנציאל הקניה של הכסף יצטמצם, גם ערכו יצטמצם, ולאט לאט עלות החזקת הכסף בכיס תהפוך לבלתי נסבלת. במציאות כזו, שבה פער הזמן בין החזקת הכסף להוצאתו מצטמצמת ונמחקת, הכסף מאבד מערכו ואינו שווה יותר מאבן חצץ הנתקעת בכף רגלנו. במקרה של משבר קיצוני – כמו בזמן מצור או במצבים כפי שיהודים עמדו בפניהם בימי השואה – המחסור בסחורות מביא לביטול הפוטנציאל של הכסף וכתוצאה מכך לאובדן ערכו. הגמרא מספרת על  מרתא בת ביתוס, מעשירות ירושלים, ששלחה את המשרת שלה להביא סולת בזמן המצור על ירושלים. חזר המשרת ואמר אין סולת יש קמח לבן. שלחה אותו להביא קמח לבן. חזר ואמר אין קמח לבן יש קמח מלא, שלחה אותו להביא להביא קמח מלא. חזר ואמר אין קמח מלא יש קמח שעורים, הלכה בעצמה להביא אוכל. דרכה ברגלה על גללי בהמה ומרוב גועל מתה. לפני שמתה זרקה את כספה וזהבה באומרה מה אלו עוזרים לי? ועל כך נאמר: "כספם בחוצות ישליכו" (יחזקאל ז', י"ט).

מטבעות, כסף קטן

"כסף קטן", תצלום: Send me adrift

הפגיעה בביטחון הקיבוצי פוגעת בשימוש בכסף, שערכו הצונח פוגע שוב בביטחון הקיבוצי ובסופו של התהליך מגיעה היעלמות הכסף כהלך חליפין

אם נתבונן בסיפור מבחינה כלכלית, עולה השאלה מה היה טעותו של המשרת? והתשובה היא: הוא התעכב זמן רב מדי בשימוש בכסף. במצב מצור, כאשר ערכו הפוטנציאלי של הכסף הלך והצטמצם ככל שעוד ועוד סחורות נעלמו מהמדפים, הפכה החזקתו של הכסף עד למימושו בקניה לפחות ופחות כדאית, עד שטמנה בחובה יותר נזק מתועלת. בסוף, כאשר כל הסחורות אזלו ומרתא בת ביתוס עמדה למות, הפכה עלות החזקת הכסף לבלתי נסבלת ועדיף היה להשליכו בחוצות ירושלים. באופן דומה ניתן לתאר את היעלמותו של הכסף עם קריסת האימפריה הרומית. כשזו לא יכלה יותר להגן על נתיניה מול פלישות הברברים, הם חיפשו תחליף בדמות הביטחון שקיבלו מבעל הכוח המקומי. מערכת היחסים החדשה הזו התבססה על סחר חליפין בין עבודה חקלאית לביטחון אישי, אולם התוצאה הנלוות של תהליך זה הייתה הקטנת הביקוש לכסף שכבר לא נדרש במערכת היחסים ההדדית הזו. כיון שהביטחון הקיבוצי הושג בכסף – ששולם לצבא שכירים – הקטנת הביקוש לכסף פגעה עוד יותר בביטחון הקיבוצי ועודדה את תהליך הצמיתות. נוצר תהליך רקרוסיבי שבו הפגיעה בביטחון הקיבוצי פוגעת בשימוש בכסף, שערכו הצונח פוגע שוב בביטחון הקיבוצי ובסופו של התהליך מגיעה היעלמות הכסף כהלך חליפין במערב אירופה, יחד עם הקיסרות הרומית ועלייתה של מערכת פיאודלית המבוססת על סחר חליפין בין צמיתים לאדונים.

את מה שקרה לכסף ניתן לתאר כמוצר נורמלי תחת אפקט גיסן. על פי פירמידת הצרכים של מאסלו הכסף נמצא אחרי מזון וביטחון. כתוצאה מכך, כאשר אפקט ההכנסה פעל באופן כל כך שלילי בעקבות הפגיעה בצרכים של מזון וביטחון, הכסף איבד את ערכו מול מוצרים אחרים וכתוצאה מכך הדרישה לכסף הלכה ונעלמה ואיתה גם הזמן שאנשים היו מוכנים לתת לכסף, כלומר להחזיק בו בטרם יוציאו אותו.

הנה דוגמה למקום נוסף שבו הקונים מוכנים להחזיק בכסף לאורך זמן – זהו סיפור על  ההבדל בין כסף קטן לכסף גדול. כסף קטן הן מטבעות בערך של עשר אגורות, חמש אגורות, שקל או חצי שקל. כסף גדול הם שטרות שערכם עשרים, חמישים, מאה, מאתיים שקל וכדומה. במכולת אנחנו עשויים לגלות שהמוכר מעדיף לקבל כסף קטן. בכסף קטן הוא יכול לתת עודף ללקוחות שנותנים לו כסף גדול. כשאין לו עודף, לפעמים העסקה מתבטלת. פעם אדם הלך לקנות פרחים ופיצוחים לשבת. ביקש ממנו המוכר לשלם 25 וחצי שקל. אך לקונה היו 50 שקלים בשטר או 24 שקלים בכסף קטן. והוא שאל את המוכר מה הוא מעדיף? זה היה קיוסק, והמוכר היה בעל הבית של הקיוסק (לשכירים אין מרחב תמרון כמו שיש לבעל הבית). לקיוסק הזה היו לקוחות רבים והמוכר רצה שיהיה לו כסף קטן לעודף. הוא ידע שאם הוא יגיד ללקוח לשלם 50 שקלים בשטר, הוא יצטרך להחזיר לו עודף וכך יהיה לו חסר עודף ללקוחות אחרים שאין להם כסף קטן. אם, לעומת זאת, הוא יגיד לקוח לתת לו את הכסף הקטן, הוא יאבד שקל וחצי בעסקה הנוכחית אבל יהיה לו עוד כסף קטן, שאותו הוא יוכל להחזיר ללקוחות כעודף. זו הייתה האפשרות שהמוכר בחר בה.

כיצד להבין את המתרחש? העיסקה שנעשתה עם המוכר הייתה עיסקה כפולה, שכללה את הסחורה וגם את הכסף. המוכר מכר סחורה פיזית וגם קנה כסף קטן, שישמש אותו בעסקאות עם לקוחות עתידיים. הקונה קנה סחורה פיזית וגם השאיר את הכסף הגדול אצלו. מדוע המוכר רצה כסף קטן? אם למוכר לא יהיה עודף עבור לקוחות עתידיים, אלה לא יקנו אצלו. ולכן הוא העדיף את האפשרות לתת עודף ללקוחות אחרים ולקבל מהם את הכסף הגדול בעתיד, מאשר להרוויח כעת שקל וחצי נוספים. במקרה הזה, עלות הזמן שהמוכר רואה בכסף מתומחרת באופן ישיר על ידי מספר העסקאות העתידיות שאותו כסף יאפשר לו בעתיד. המוכר אמנם מאבד סיפוק מידי בדמות רווח של שקל וחצי, אך נהנה מפוטנציאל עסקאות גדולות יותר עם קונים עתידיים. זה בדיוק עניינו של הכסף: דחיית סיפוק מיידי לטובת פוטנציאל עסקאות גדול יותר בעתיד.

מדוע לקוחות יעדיפו לקבל כעודף כסף גדול? כסף גדול תופס פחות מקום בארנק. אפשר להשתמש בו בקלות רבה יותר מאשר בכסף קטן. קל לראות כמה כסף יש לנו ומה אפשר לקנות בו. כאן הרווח העתידי פחות ברור, אך עדיין יותר נוח לקונה להחזיק שטרות בארנק על פני מטבעות.

באופן מתמטי מוכרים יעדיפו לקבל כסף קטן על פני כסף גדול כאשר תוחלת הרווח שלהם לזמן נתון כתוצאה מקבלת הכסף הקטן מהלקוח גדולה מתוחלת הרווח בקבלת הכסף הגדול והצורך להחזיר עודף באותו פרק זמן. תוחלת זו נקבעת על פי יחס הפיזור של כסף גדול מול כסף קטן אצל לקוחות. ככל שיחס זה גדול יותר כך הביקוש לכסף קטן יהיה גבוה יותר עד כדי ויתור על רווח קטן בהווה לטובת רווח עתידי גדול יותר.

החלפן ואשתו, קנטן מסיס

"החלפן ואשתו" (1514), קנטן מסיס, The Yorck Project, תצלום: ויקיפדיה

נמשיך את הדוגמה הקודמת ונראה כיצד כסף מפסיק להיות כסף. כאשר אנשים מוכנים להחזיק בכסף פחות ופחות זמן – אם בגלל שפחות אנשים מעוניינים בו, או בגלל שכל הזמן מודפסים שטרות כסף בערך נקוב גדול יותר  – הכסף מתחיל לאבד מערכו ולבסוף לא ניתן לקנות בו דבר. זה אינו מקרה זניח. בעבר היה בשימוש בישראל מטבע של חמש אגורות ואפילו מטבע של אגורה אחת, אך ככל שהופיעו שטרות עם ערך נקוב גדול יותר כך פחת השימוש במטבעות והם הוצאו משימוש. הזמן שנתנו לאותם מטבעות היה כל כך קטן עד שהם פסקו מלהיות כסף. כאשר יש יותר מדי כסף גדול, אנשים כבר אינם מעוניינים בכסף הקטן. בסופו של דבר כסף גדול נותן לקונים אפשרויות קניה גדולות יותר – הם יכולים לקנות הרבה יותר מוצרים מאשר בכסף קטן – וכתוצאה מכך מוכרים מציעים פחות ופחות מוצרים במחירים של כסף קטן. גם הם רוצים לקבל כסף גדול, ובכסף הקטן שאנשים נותנים להם כבר אין מה לעשות. אם תחשבו על זה, תגלו שדבר לא השתנה במוצרים שנמכרים  במכולת. השינוי היחיד הוא ברמת הכסף. הכסף הגדול דחק את הכסף הקטן הצידה. המוכרים והקונים נתנו לכסף הקטן פחות ופחות זמן, וכך הוא הפסיק להיות כסף. כך נעלמו האגורה והמטבע שערכו חמש אגורות.

כסף גדול אינו חייב להיות כמובן כסף גדול. הוא יכול להיות פשוט הרבה כסף. אבל נוח יותר להשתמש בשטרות של כסף גדול, כמו שטר של 200 שקל, במקום לשאת 200 מטבעות של שקל אחד.

מה היה קורה אם היה פחות כסף בשוק?

הרווח הפוטנציאלי מהכסף הקטן היה גדל ואנשים היו נותנים יותר זמן לכסף קטן. מאפשרים לו לצבור ערך. כדי להשיג כסף, המוכרים היו מורידים את המחירים. תהליך זה אינו תמיד פשוט. הרבה פעמים הספק מחייב את המוכר למכור במחיר מסוים.  גם המוכר רוצה להרוויח, וכאשר המחיר יורד הוא מרוויח פחות בטווח המידי, שכן בכסף הקטן שהוא מקבל הוא אינו יכול לקנות כמו קודם, כשהיה בידו כסף גדול.  אם הוא מרוויח פחות מידי או אפילו מפסיד, הוא יסגור את החנות שלו. ועם זאת, ככל שיהיה פחות כסף בשוק כך אנשים ירצו יותר כסף קטן. המחירים ירדו והזמן שמוכרים וקונים יתנו לכסף קטן יהיה יותר גדול. ברמת מחירים נמוכה יותר, גם מטבע של חמש אגורות ואפילו מטבע של אגורה אחת יכולים לשמש למתן עודף ללקוח, וניתן אולי לשלם בהם תמורת מוצר כמו מסטיק. אנשים יבקשו מטבעות של כסף קטן יותר יותר ושטרות של כסף גדול יהיו פחות ופחות שימושיים, ואנשים יתנו להם פחות ופחות זמן. גם כאן בטווח הארוך לא יהיה שינוי במספר המוצרים בחנות, השינוי היחידי יהיה בכמות הכסף. יהיה פחות כסף גדול ויותר כסף קטן ורק המחירים ירדו בהתאם.

הכסף, כך אומר הפתגם, מניע את העולם, אולם את הכסף עצמו מניע הזמן שאנו נותנים לו. ההזדמנות שאנחנו מניחים לו לעשות את שלו.  אם לא ניתן לו זמן ונעדיף סיפוק מיידי יאבד הכסף מערכו ויעלם. כך קורה לכסף בזמן היפר-אינפלציה, כך קרה לשטרות נייר כאשר המשטר שגיבה את הכסף הזה קרס, וכך קרה גם לזהב ולכסף במצבים קיצוניים של מצוקה וסכנת קיום. בסופו של דבר הכסף מקבל את ערכו מהזמן שאנו נותנים לו. אם לא ניתן לו זמן הוא יהיה חסר משמעות ויעלם. אם ניתן לו זמן באופן קולקטיבי הוא יתחזק ויוכל להניע את העולם.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

יעקב דוד פישר הוא אב לחמישה ילדים וגר בירושלים. למד כלכלה באוניברסיטה העברית ועובד בבדיקות תוכנה. המאמר מוקדש לבתו הבכורה נ'.

הכותב מבקש להודות לנדב כספי ולאפרים פורטגנג על שיתוף הפעולה, ולעמיתיו לעבודה יוסי ח. ועמיחי מ. על קריאה משותפת אשר הבהירה והרחיבה לא מעט נקודות.

תמונה ראשית: לימונים. תצלום: לורן מאנקה, unsplash.com

Photo by Lauren Mancke on Unsplash

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי יעקב דוד פישר.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על כסף צריך זמן

מאמר יפה.
אם אנסה לנתח את מסקנותיך, כיצד היה עדיף שהעולם התנהל - האם דרך תמורה מיידית? או דרך תשלום שווי (כסף)? הרי שאין תשובה ניצחת.
לצורך העניין אם ניקח מקצועות בני זמננו כמו ניקוי ספות או מדביר וכהנה (בכוונה לא אזכיר מקצועות כמו מתכנת או אנשי הייטק), הרי שתבין שלעולם לא כולם יפיקו מהם תועלת ובטח שלא יוכלו לקבל תמורה כמו זה של הירקן או האופה. הרי נמצא שיצא שכרו בהפסדו ואנשים אלו יישארו ללא פת בביתם.
אלא מה? כולם יהיו אופים, ירקנים וכהנה? הרי שאי אפשר לעולם להתקיים כך.
מסקנתי מדבריך: כסף, הוא המצאה גאונית (לא פחות מזו של החשמל והאייפון) וכמו בכל דבר - גם בו נמצאו חסרונות רבים. אך אם נשווה רווח מול הפסד. נבין שהכסף הוא הפתרון הטוב ביותר עבורנו עד שלא יוכח אחרת.

03
א. תמיר

לא השתכנעתי שעלי לפנות זמן לכסף. בעיני כסף הוא עדיין אמצעי ולעולם ישקף את החברה בה משמש כמטבע עובר לסוחר. אם משטח נופל, כל סמליו ומצגיו נופלים עימו, כולל כסף. אין בכך חדש. האם זה אומר שעלי כאינדיבידואל להמשיך ולהחזיק במטבע שאיבד מערכו 'ולהקצות לו זמן'? משהו במסר של הכתבה אבד בדרכה הנפתולית של הקריאה. לדעתי רצון הכותב הוא לתאר את הכסף כאמצעי שיש בו ממד נוסף חוץ מהיותו אמצעי מדיד שמאפשר לכמת את מחזיקו או את תמורתו. אולי יש מקום להסביר קצת יותר על הרובדים הפילוסופיים שמציירים את כסף כאובייקט שיש בו יותר עומק, העומד מעבר לחד-ממדיות בה אנו מכירים וזוכרים אותו כיום. העומק לא היה מספיק משכנע, והסייפא "כסף שווה גם זמן", שאמנם לא הכרתי קודם לכן, עדיין לא היתה משכנעת מספיק בעיני.