כפרה קונים בכסף

מאז הקמת הכנסייה, היה לכסף תפקיד מרכזי בפעילותה. כיצד היא הפכה את המנזרים למפעלי תפילה ואת התרומה הכספית לדמי כפרה?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אמונה וכסף הם הנדבכים הבסיסיים של כל המוסדות הדתיים, ואף על פי שאמונה יכולה להתקיים גם בלי כסף, המוסד הדתי לא ישרוד בלעדיו. לכן לא מפתיע שאלפרד לואזי, התיאולוג הצרפתי, אמר ב-1902 כי אמנם ישו הכריז על ביאת הממלכה השמימית, אך בפועל הייתה זו הכנסייה שהגיעה. תובנותיו הובילו בסופו של דבר לנידויו, אבל הוא זיהה נכונה את המעבר מהשאיפות הנעלות של הנצרות המוקדמת לשאיפות של הכנסייה לצבירה של עושר. ישו ייעץ לצעיר עשיר למכור את רכושו ולתת לעניים, והבטיח כי בתמורה לנדיבות זו הוא יצבור אוצר בגן עדן. אבל מעולם לא היה ברור איך לגשת לאוצר הזה, להשקיע אותו או להפיק ממנו תועלת בעולם הזה או בעולם הבא.

בסופו של דבר הצליחו הנוצרים לפתח מערכות שבמסגרתן העושר האישי שנצבר בחיים האלה מסוגל לשכך את החרדות לגבי החיים שלאחר המוות. הצדקה משמשת כמעין ערובה לקבלת פנים יפה בעולם הבא וכתשלום על תפילות עבור אלה שכבר מתו. מתן צדקה יחד עם נשיאת תפילות בטקס ה"אוכריסטיה" (לחם הקודש) תועלו באופן טבעי דרך הכנסייה, שאמרה למאמיניה כי תרומותיהם מעידות על אדיקות ושהן יקדמו את המאמצים להגיע אל מעבר לקבר. אפשר לטעון שזה היה קמפיין הפיתוח המוסדי המוצלח ביותר בתולדות המערב.
הצלחתה של הכנסייה במשיכת כספים הייתה תלויה, באופן בלתי נמנע, בספקות ובפחדים של המאמינים לגבי העולם הבא. המנגנונים שבהם השתמשה הכנסייה לשיכוך האימה מפני העתיד התבססו על תורתו המפורשת של ישו, אך גם על ההנחה שיש להעביר ממון לעניים, או לפחות לדאוג שהוא יגיע אליהם. התורמים רצו להכין את עצמם לעולם הבא ולתת מענה כלשהו לדגש הרב שהנצרות שמה על נושא החטא, שעליו יש לכפר לעד. קל להבין את הייאוש התיאולוגי שתקף את אוגוסטינוס לנוכח הכופרים הפלאגיאנים. פלאגיוס, מייסד הזרם הזה, כפר ברעיון החטא הקדמון: הוא האמין שאפשר לחיות חיים נטולי חטא, קרי ללא חטא מורש מלידה, ואוגוסטינוס הבין במהירות שאם אין חטא, אי אפשר לדרוש כסף ככפרה.

בספרו היוצא מן הכלל של פיטר בראון, "כופר נפש" ("The Ransom of the Soul"), השלישי שהוא מקדיש לתפקיד הכסף במאות הראשונות של הנצרות, הוא ממשיך לעסוק בתמות שהציג לראשונה בשנת 2000 בהרצאות שנתן בירושלים בנושא העוני, ושעליהן הרחיב באריכות בספרו האחרון "Through the Eye of a Needle". ספרו החדש, אחד הקצרים ביותר שכתב, הוא מקורי להפליא – עבודה מדהימה של היסטוריון שכבר נחשב פורה ורב-השפעה. הוא מקפיד להימנע מיצירת נרטיב הרומז על התפתחות ליניארית של הכנסייה הנוצרית ומעדיף להתמקד בשינויים שהתרחשו בעקרונות הנתינה בזמנים ובמקומות שונים, החל מימי המגיפה הגדולה של תקופת קיפריאנוס בצפון אפריקה (סביבות 250-258 לספירה) וכלה בפרנקים באירופה. הוא מוביל אותנו היישר אל ימי הביניים בנתיב חדש לחלוטין.

בתרבות היוונית-רומית, שבתוכה צמחה הנצרות, הייתה מסורת ארוכת שנים של תיווך בין המתים לחיים, ולכסף היה תפקיד חשוב במסורת הזאת. בדומה לנוצרים, הפגאנים העשירים השקיעו את ממונם בהווה מתוך ציפייה לגמול לאחר המוות

כותרת ספרו של בראון לקוחה מספר משלי, המיוחס למלך שלמה. בפרק י"ג נכתב "כֹּפֶר נֶפֶשׁ אִישׁ עָשְׁרוֹ". בראון מודה כי לכאורה המשמעות הבסיסית של פסוק זה היא שכל אחד יכול להבטיח את מקומו בעולם הבא עם מספיק כסף. כפי שהוא כותב, "עשיר יוכל להשתמש בעושרו כדי להציל את עורו, ואת זאת עני לא יוכל לעשות". אבל לאחר שתורתו של אפלטון חדרה ליסודות התיאולוגיה הנוצרית המוקדמת, ומשמעות המילה "נפש" נעשתה מורכבת מתמיד, השתנתה הפרשנות לפסוק הנ"ל; כעת היה נראה שהוא אומר לנו כי כסף יכול לעזור לאדם לשפר או להציל את נפשו במובן תיאולוגי יותר, בחיים ובמוות גם יחד. שהרי האימה האמיתית אורבת בעולם הבא, שלגביו תשרור חוסר ודאות גדולה עד ליום הדין ותחיית המתים. באזור הדמדומים הזה של התיאולוגיה היה על הכנסייה למצוא את הפתרון לפרדוקס הנתינה: הדרישה להעניק את עושרכם לעניים מחד גיסא, וגאולת הנפש בעזרת אותו עושר שנדרשתם לתת מאידך גיסא.

היה ברור שאי אפשר לצאת לרחוב עם מזומנים ולחלק אותם ישירות לאביונים. אבל הכנסייה הייתה מוכנה לקחת על עצמה את משימת ההפצה בשם העשירים הצדיקים, והצדקה הפכה במהרה לדרך המיטבית לפזר את העגמומיות שאופפת את העולם הבא. פיטר בראון מסביר שהשינוי המרשים הזה התאפשר בזכות השוואה מרתקת בין העניים למתים. הוא מזהה שני "קטבים פרדוקסליים וטעונים ביותר בדמיון הנוצרי: המתים חברתית והמתים פיזית – העניים ונשמות המנוחים". וכך יכלו אנשים לשלם כופר על נפשם בעזרת צדקה, אך גם על נפשותיהם של יקיריהם המתים בעזרת התפילות והאוכריסטיה.

בראון מתחיל בסקירה של העולם הבא בנצרות, שאותו הוא מגדיר בצורה מבריקה בעזרת ספר לא מוכר מהמאה השביעית, פרי עטו של יוליאנוס מטולדו, העוסק בעידן שיבוא (futurum saeculum). יוליאנוס פשט על ספרייתו כדי לאסוף ציטוטים מחכימים עבור בישוף גוסס שהיה זקוק לנחמה. הוא מתחיל בהרהוריו של קיפריאנוס מקרתגו במהלך המגיפה הגדולה של המאה השלישית, ומספק לנו סדרה של דוגמאות המראות כיצד תפיסות העולם הבא השתנו מזמנו של קיפריאנוס עד זמנו שלו. בימי קיפריאנוס, הקדושים המעונים הלכו ישירות לגן עדן, בעוד שרוב בני התמותה היו צריכים לעבור תקופת המתנה ארוכה עד להכרעת גורלם בעולם הבא. היה זה זמן רב לפני יצירת הפורגטוריום, כור המצרף, אך כבר אז ידעה הנצרות להגות תפילות המהוות הכנה ליום הדין.

כמאה וחמישים שנים לאחר מכן, כשאוגוסטינוס הטיף בהיפו שבצפון אפריקה על כפרה באמצעות נתינה לכנסייה, הבישוף הגדול כבר ידע לדבר ברהיטות על אש מטהרת (ignis purgatorius), אותה אש שבישרה את רעיון הפורגטוריום. אוגוסטינוס היה מודע היטב ליעילותו של הקונספט, אבל הוא העדיף לא להרחיב בנושא הלהבות המטהרות. כפי שבראון מציין, בקריצה אירונית לגאונותו הרטורית של אוגוסטינוס, "הוא דיבר עליה [על האש המטהרת] תמיד באיפוק של מדען המבין כי בידיו יש תגלית שעשויה לשמש בייצור נשק סודי הרסני".

כל הטקסטים שאסף יוליאנוס מטולדו, המשקפים את השינויים בדוקטרינות הנוצריות לגבי העולם הבא, כוללים יסוד פגאני חזק שחדר לתוך הגישות הנוצריות המוקדמות והתמזג בצורה בלתי מורגשת עם העקרונות הנוצריים. ההתמזגות הזו מורגשת הרבה מעבר להשפעה הפילוסופית-גרידא של כתבי אפלטון על הנצרות. בתרבות היוונית-רומית, שבתוכה צמחה הנצרות, הייתה מסורת ארוכת שנים של תיווך בין המתים לחיים, ולכסף היה תפקיד חשוב במסורת הזאת. בדומה לנוצרים, הפגאנים העשירים השקיעו את ממונם בהווה מתוך ציפייה לגמול לאחר המוות.

הביטוי הבולט ביותר לנדיבות הזאת היה מתנות מפוארות לקברים ומבנים ציבוריים, ובראון מציין, בצדק, שהפילנתרופיה מהסוג השני נתפסה כ-"euergetism". מילה זו נגזרת מהמילה היוונית לתורם, או נדבן, euergetês, ומתייחסת למגוון צורות של האדרה עצמית ותרומות לקהילה שכוללות מימון פסטיבלים, תחרויות (אתלטיקה ורטוריקה) ותרומות מסוגים אחרים שמטרתן לתמוך במפעלי חינוך והנצחה, ובבניית אנדרטאות גדולות שישרדו לאחר מות התורם. המילה היוונית העתיקה לפעילות זו הייתה philotimia, שמשמעותה המילולית "אהבת הכבוד", והכוונה הייתה לכבוד שישרוד זמן רב לאחר שהתורם יחלוף מן העולם.
במעמד קבורת המתים, יכלו העשירים הפגאנים להוקיר את המנוחים ואת עצמם גם יחד בעזרת קברים מפוארים. כיתובי המצבות הרבים שבהם מדברים המתים מתוך קברם אל העוברים ושבים, לא מותירים מקום לספק: הפגאנים של העת העתיקה הרגישו שהתקשורת בין החיים למתים אפשרית. אבל התקשורת הזאת לא הייתה חד-כיוונית -- לא רק המתים הטרידו את החיים. גם החיים יכלו, באותה מידה, לפנות למתים באמצעות טקסים דתיים. הפגאנים השתמשו בטקסים אלה כדי להבטיח שהקשר בינם לבין המתים יימשך. לעתים קרובות הם ערכו הסדרים כספיים בתוך המשפחות עצמן, לא רק לאחר מותם של ילדים או בני זוג, אלא כהכנה למותם של התורמים.

עדותה של אישה עשירה בשם אפיקטטה מהאי תירה (סנטוריני של ימינו, בים האגאי) מספקת לנו דוגמה מסוף המאה השלישית לפני הספירה לתרומה שמטרתה לקשר בין בני משפחה לפני ואחרי מותם. בעלה כבר הקים היכל למוזות – מוזיאון – שמטרתו להוקיר את זכרו של בנם המנוח ולהכין אנדרטה לעצמו ולבני משפחה אחרים לאחר מותם. כשבעלה של אפיקטטה מת, הוא נקבר באנדרטה. בצוואתה היא מתכוננת לכניסתה שלה להיכל ולטקסי הקורבן שיבצעו בני המשפחה השורדים לכבוד המנוחים, שאחריהם יסעדו החיים והמתים יחד. הסעודות האלה, שמכונות על-ידי היסטוריונים בשם "משתי הלוויה", היו תלוית בקורבנות שהציעו החיים. הן התרחשו בתוך היכל מקודש שנודע בשם hêrôon (מלשון גיבור, hêrôs), כיוון שהן הוקירו את המתים כגיבורים. לארוחה עם המתים (שלעתים קרובות מכונה בשם הגרמני Totenmahl) יש מסורת ארוכה בתרבות היוונית העתיקה. כשהנצרות התפשטה באגן הים התיכון, הארוחות האלה כבר הפכו מפוארות יותר ויותר בזכות התרומות הרבות שניתנו והמקדשים הרבים שהוקמו מתוך חרדתם, כמו גם נדיבותם, של העשירים.

כל פולחני הזיכרון הפגאנים נולדו מתוך נדיבות. כולם עלו כסף, ולעתים קרובות התאפשרו בזכות תרומות

לדוגמה, כתובת שהתגלתה לאחרונה באנטוליה שבתורכיה מתעדת תרומה יוצאת דופן – מקדש שהוקם על-ידי אב אָבֵל לזכר בנו שמת בתאונה. האב הקים את המקדש כי הנער המת הופיע בחלומותיו ובחזיונותיו ועודד אותו להקים קבר ומזבח לפולחן שיקדש את זכרו. זהו מקרה יוצא דופן שבו המת פונה ישירות לחיים בבקשה לתרומה. אבל תרומות מסוג זה, שביצעו בני משפחה לפני או אחרי האובדן, היו חלק אינטגרלי של העולם הנוצרי המוקדם והן עוזרות לנו להבין את התפתחות הפרוצדורות הנוצריות שמטרתן להבטיח גישה לעולם הבא, ולמתים שכבר מאכלסים אותו. כל פולחני הזיכרון הפגאנים האלה נולדו מתוך נדיבות. כולם עלו כסף, ולעתים קרובות התאפשרו בזכות תרומות.

פיטר בראון מתאר היטב את המפגשים של החיים עם המתים בתוך האכסדרה הסגורה, הידועה בשם "טריקליה", אשר התגלתה בין הקטקומבות שמתחת לבזיליקת סן סבסטיאנו (לצד ה"ויה אפיה" שמחוץ לרומא). במאה השלישית האמינו שהיא מכילה את שרידיהם של השליחים פטרוס ופאולוס, שבפניהם התחננו המבקרים לגאולה בכתובות גרפיטי ששרדו עד היום. ברור שהמבקרים בבית הקברות האמינו כי גם במותם, השליחים מסוגלים לסייע להם. הטריקליה הנאה כוללת ספסלים ומתקני בישול כדי שהחיים יוכלו לסעוד בסמוך למתים. בראון מצטט את היסטוריון האמנות ריצ'רד קראוטהיימר, שאמר כי הטריקליה דומה ל"כל פונדק בחיק טבע".

הקרבה הפיזית של החיים למתים פתחה פתח לעולם הבא ואף אפשרה לנוצרים לבקש מהמתים, ולא רק מהשליחים, להתפלל למענם: "יאנואריה, נוחי היטב, ועתרי למעננו". במקרים כאלה, כמעט שאי אפשר להבחין בין אפיקטטה הפגאנית ליאנואריה הנוצרית; ההבדל המרכזי הוא בתרומה שבעזרתה מימנה אפיקטטה את פולחן משפחתה. אופן המימון של טקסי הזיכרון הוא ההיבט היחיד שמבחין בינם לבין הקברים ששוכנים לאורך "ויה אפיה". אל לנו להיות מופתעים שבסוף העת העתיקה הקימו נוצרים מסוימים היכלי גיבורים (hêrôa) משלהם שישמשו כקברים הדומים לקברים הפגאנים המסורתיים (מובן שאלה היו מעוטרים בסמלים נוצריים, כמו הצלב והדג, ה-icthys). כתובת מאחד ההיכלים הנוצריים האלה מציינת שהחלל שמור ל"זמרי המזמורים המשובחים ביותר".

היכלי הגיבורים הנוצריים הם שריד מאוחר ונדיר-יחסית לתרומות הפגאניות העתיקות שנעשו בשם ערים או משפחות, אך במהלך ההתנצרות של עמי הים התיכון לאחר קונסטנטינוס, החל עוד ועוד מן העושר הפרטי לעבור דרך הכנסייה, שהצליחה להביא לכלל ביטוי את התפילות אל המתים

היכלי הגיבורים הנוצריים הם שריד מאוחר ונדיר-יחסית לתרומות הפגאניות העתיקות שנעשו בשם ערים או משפחות, אך במהלך ההתנצרות של עמי הים התיכון לאחר קונסטנטינוס, החל עוד ועוד מן העושר הפרטי לעבור דרך הכנסייה, שהצליחה להביא לכלל ביטוי את התפילות אל המתים ולמענם ב"אוכריסטיה". וכשמוסד הצדקה הנוצרי הפסיק לעסוק בנתינה לעניים ועבר לעסוק בנתינה לכנסייה, הוא הפך לחלק בלתי נפרד מתהליך הכפרה על החטא בלי לאבד את הקשר שלו לכסף (כפי שחזה אוגוסטינוס בזמן הפרשה הפלאגיאנית). על כך בראון כותב: "החטא הפך לתופעה שנדונה במונחים פיננסיים... החטא היה חוב".

למעשה, הקישור הזה בין חוב לחטא בא לידי ביטוי מילולי ב"תפילת האדון", כפי שאפשר ללמוד מהשוואה גרסאותיה בבשורה על-פי מתי והבשורה על-פי לוקאס. בראון מצטט את הטקסט הלטיני של מתי, Dimitte nobis debita nostra ("מחל לנו על חובותינו"), ומציין שה"חובות" המוזכרים כאן הם בעצם חטאים. אף על פי שהגרסה של מתי מעבירה במדויק את המילה היוונית opheilêmata  - "חובות", הגרסה של לוקאס מתפללת מפורשות למחיקת החטאים (harmartias), ובתמורה לכך מבטיח המתפלל לסלוח בעצמו לכל אדם החייב לו. וכאן תרגום ה"וולגטה" למקרא מציין במדויק את המונח peccata (חטאים).

כלומר, ההקבלה בין החטא לחוב הייתה קיימת כבר מהתחלה. היא סיפקה אופציה מוניטרית ברורה למחיקת החטא. אך כפי שאוגוסטינוס התעקש, לעולם לא היה אפשר למחוק את החטא באופן מוחלט, ולכן הצורך בנתינה-לשם-כפרה לעולם לא נמחק בעצמו. הכופר על הנפש, בעולם הזה ובעולם הבא, דרש תשלומים בלי סוף – השלכה שהכותב האלמוני של הפסוק המיוחס לשלמה במשלי ככל הנראה לא צפה. בראון אומר, בצדק, שהגישה הזו "משמעותה, בפועל, שהנתינה הנצחית הפכה לבת זוגו של החטא הנצחי".

אחרי שהוא בוחן את השינויים בתפיסות העולם הבא מתקופת קיפריאנוס ועד ימי יוליאנוס מטולדו, בראון מתמקד בצפון אפריקה וגאליה של העת העתיקה המאוחרת. הוא מתווה הבדלים חשובים בין צפון אפריקה, שם אוגוסטינוס הנחיל בקהילה הרגלים של נדיבות, לבין גאליה וההתפתחויות שחלו בה לאחר אוגוסטינוס בכל הקשור לתפיסות התפילה והכפרה. הוא מתחיל בסלביאנוס, במנזר הגדול שבאחד מאיי לרה(Lérins) בקוט ד'אזור. בראון כבר עסק בסלביאנוס בספרו “Through the Eye of a Needle”, ובספרו החדש הוא מפגין הבנה עמוקה אף יותר של הכותב יליד הריין, שמצא את עצמו בפרובנס:

"סלביאנוס לא כתב על נתינה דתית כדי לעודד נדיבות יומיומית בקרב המאמינים אלא כדי ליצור תנועה של הון אדיר. הוא כתב כדי לשכנע את העשירים באמת".

במנזר בלרה ספג סלביאנוס רעיונות מפחידים לגבי העולם הבא, כיוון שחי בחברת נזירים שהיו שרויים בערכים ובמסורת השדים שרווחו בקרב נזירי מצרים. בראון מנסח זאת היטב:

"לרה הביא מעט מן המדבר המצרי אל חופי גאליה".

האכזריות ההולכת וגוברת של התפיסות של העולם הבא הולידה פחד. ובגלל הפחד התפשט בגאליה מוסד הכפרה בקנה מידה גדול הרבה יותר מזה שאוגוסטינוס שאף לו. הילריוס מארל, שהיה נזיר בלרה, דיבר על להבות הגיהינום והפציר בקהילתו: "צאו החוצה, החוצה", כי לאחר המוות לא יהיה אפשר להימלט מן הלהבות. בראון מייחס את ההטפות האלה לקבוצה של בישופים כריזמטיים, כגון פאוסטוס מריֶיה וסזאריוס מארל, שיצרו, לדבריו, "תנופה של הדחף לכפרה" בגאליה.עם התרחבות השלטון המרובינגי בסוף המאה השישית, הממשלה עצמה החלה לקדם את הדחף הזה; בסדרה של הצהרות קבעו המלכים הפרנקים שיש לכפות כפרה על חלקים מהאוכלוסייה שחטאיהם איימו על הקהילה כולה. בראון מתאר את התופעה בצורה נוקבת: "קריאה לסדר בעולם הזה". כלומר, העולם הבא והעולם הנוכחי התמזגו זה בזה.

בראון מתקדם צעד צעד ועובר מסלביאנוס לגרגוריוס מטוּר. גרגוריוס לא בישר שינוי. הוא לא הביא עמו את הלך הרוח של ימי הביניים,אלא הטיף ל"אנשים בטוחים בעצמם ששמחים להסתפק בדברים שבעולם הזה". משימתו של גרגוריוס הייתה לנער אותם בעזרת תזכורות בדבר יום הדין. הוא לא סיפק חזון חדש שהבדיל בין העולם העתיק לעולמו שלו, אלא נותר נטוע בעבר. לרוע מזלו, הוא שירת את הכנסייה בתקופה של מלחמת אזרחים בממלכה הפרנקית, בסוף המאה השישית. עובדה זו עשויה להסביר במידה מסוימת מדוע הוא החייה פרקטיקה עתיקה: כתיבת ההיסטוריה בזמנו שלו. בכרך האחרון של ה"היסטוריה" שלו, גרגוריוס אף מרשה לעצמו לתאר את העימות שלו עם כומר שטען כי אינו מאמין בתחיית המתים. הוא הביא את תפיסותיו המיושנות אל התקופה הסוערת והחומרנית שבה חי, ובכך משמש דוגמה נוספת לתהפוכות ולשינויים הרבים שהתחוללו בקרב הנוצרים של העת העתיקה המאוחרת.

רק עם הגעתו של קולומבנוס לצפון צרפת בסוף המאה השישית, פוגשים קוראיו של בראון עולם אחר, קרי עולם שכבר אינו שרוי בתקופה סוערת של דיונים ושינויים. כאן הם יכולים סוף סוף להביט בתקופה שאפשר לכנות "ימי הביניים". כשקולומבנוס הגיע לקהילות האורבניות רוחשות החיים של צרפת, הוא הביא עמו מהמנזרים באירלנד תפיסת עולם שדיברה על יום דין שהולך ומתקרב במהרה. והוא הביא גם תפיסה נזירית חדשה שאותה מאפיין בראון כ"מקור של פיצוץ רוחני אדיר ממדים".

אנו עוברים כעת למנזרים שקטים ורוחניים שבהם נערכו וידויים תכופים, וידויים שעזרו לשבור את רוחם של נוצרים יהירים ושאפתנים. המתקפה הרגשית הזאת, שלא הותירה מקום רב לפחד, הנחילה במאמינים ציפייה שלווה יותר לחיים בעולם הבא. לפי בראון, קולומבנוס קבע לנזירים ולנזירות שלו, שגויסו משורות האליטה, כללים שהיו מנוגדים לקודים שהכירו. לכן קולומבנוס הוא זה שמביא אותנו לימי הביניים, בסופה של עת עתיקה מאוחרת שנמשכה זמן רב להפליא. האדיקות של חסידיו הפכה, לדברי בראון, "לקו פרשת המים העובר בין העת העתיקה המאוחרת לימי הביניים". חזון זה של מעבר אטי ומורכב מתקופה היסטורית אחת לאחרת, המתרחש בכמה אזורים מרוחקים, מסכם ומחזק את התפיסה שאומרת כי לנצרות אין נרטיב-על אחד ויחיד. היא התפתחה במקומות שונים, בדרכים שונות ובזמנים שונים. הגיוון הזה הוא המורשת המשמעותית ביותר שלה לדורות הבאים. התפשטות גישתו של קולומבנוס, ושל תפיסת הנזירות האירית, לא הייתה אלא ביטוי נוסף לגיוון הזה.

הנזירים והנזירות של קולומבנוס מביאים את פיטר בראון בחזרה לתמה המרכזית של ספרו – כסף. העשירים, שלא היו מעוניינים להשתעבד למשטר נזירי, יכלו במקום זאת להפוך לפטרונים שלו ו"לגשר על הפער בין קודש לחול בעזרת מתנות". המתנות שלהם לא היו רק עסקאות שנועדו לקנות הכרה, או תפילות, אף על פי שקשה להכחיש שגם המוטיבציה הזאת הייתה קיימת ברמה לא מודעת. המתנות של העשירים היו, כפי שבראון מציין, סחר חליפין שהעניים נעלמו ממנו. הצדקה הייתה סוג של דמי כפרה (או צעד לקראת כפרה על חטאים) שמימנו את המנזרים. לעתים המנזרים האלה נבנו על אדמותיהם של התורמים כדי להבטיח שהנזירים והנזירות יתפללו למענם. "הנזירים והנזירות", כותב בראון, "החליפו את העניים בתפקיד המתווכים". המנזרים הפכו למפעלי תפילה, למבואה של הממלכה השמימית, והם הבטיחו לתורמים שלווה בממלכה הגשמית.

לאחר שהוא מציג בפנינו פנורמה עשירה של תמורות ושינויים ביחסה של הכנסייה לכסף, בראון חותם את ספרו ב"אקורד סיום מפואר למאות שנות תפילה מתווכת". לא רק שהכנסייה יצרה הקבלה בין אוצרות גן העדן שהבטיח ישו לבין אוצרות גשמיים, אלא שהיא גם דחקה לשוליים את התפיסה המקורית – זו שאומרת שהכסף צריך ללכת לעניים כדי להבטיח את הקשר למתים. כאן אנו חוזרים לרעיון כופר הנפש, כפי שמופיע בספר משלי. בשלב זה בהיסטוריה, הרעיון הזה חזר להיות קרוב הרבה יותר למה שהיה בהתחלה. אדם היה יכול להשתמש בעושרו הגשמי כדי להשיג ערובה רוחנית וכדי ליצור קשר עם הקדושים והמרטירים באמצעות תפילה.

התכונות הפיזיות של המנזרים מהוות הוכחה מוחשית ליעילות הקשר בין כסף לתפילה. עם היסודות האלה אנחנו חוזרים ישירות לשורשי הנדיבות הפגאניים שעליהן נבנו הערים הגדולות של העת העתיקה. אבל הנוחות שהעניקו הפטרונים בנדיבותם לא עזרה לשכך את פחד המוות של הנזירים, הנזירות וקהילותיהם. המאמינים האדוקים האלה ידעו היטב שזמנם יבוא, ושאם הם לא יעמדו בדרישות האמונה, ימתינו להם שדים על ערש דווי. לא היה להם כסף כדי לקנות תפילות ותיווך. הם לא יכלו לשלם כופר על נשמותיהם בכוחות עצמם, והמצאת הפורגטוריום הפכה את תהליך הדין השמימי למורכב הרבה יותר משהיה בימי הלהבות המטהרות של אוגוסטינוס.

בראון מציג בספרו ניתוח חד ומתוחכם של השפעת הכסף על יחסם של הנוצרים לעולם הבא. לא רק שהוא שובר גבולות גיאוגרפיים וכרונולוגיים לאורך יותר מ-400 שנים; הוא מספק נקודות מבט חדשות לגמרי על הנצרות עצמה, על התפתחותה, ומכל לכול – על העדר ההמשכיות שמאפיין אותה. הוא מראה לנו מדוע ימי הביניים היו שונים כל כך מהעת העתיקה המאוחרת.

ג' ו' באוורסוק הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה של העת העתיקה במכון למחקר מתקדם בפרינסטון.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג' ו' באוורסוק, New York Review of Books .


תגובות פייסבוק