כשאני בך ואתה בי

רק כשאנחנו פוגשים מישהו אחר כאדם שלם, ולא ככלי לעשות בו שימוש, אנחנו הופכים לאנושיים באמת. זאת הייתה תורתו של מרטין בובר, והיא חיונית גם היום
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

אחדים מן המוחות היהודים המשובחים של המאה העשרים - ולטר בנימין, מרק בלוך, ארנסט כהאן, גיאורג אלכסנדר פיק - אבדו בשל תאוות הרצח הנאצית. מרטין בובר היה אחד מבני המזל. במרץ 1938, בגיל שישים, הוא עזב את גרמניה לטובת ירושלים ולטובת משרת הוראה באוניברסיטה העברית. הוא תכנן לחזור בתוך זמן קצר, אבל שישה חודשים לאחר לכן אירע "ליל הבדולח".

בובר נולד בווינה, ב-1878, ונדמה כי נועד לתהילה כאינטלקטואל יהודי. סבו היה גדול בתורה, ושורשי העץ המשפחתי שלו, המשתרעים עד מאות שנים לפני שנולד, גדושים בדמויות יהודיות חשובות. כמעט-מעידה התרחשה בנעוריו של בובר, משבר אמוני שנולד מתפישת "חוסר הגבולות" של החלל והבדידות האינסופית של הזמן. למרות המשבר, בובר הצעיר מצא את דרכו בחזרה אל היהדות שלתוכה נולד. במהלך שנות בחרותו – באוניברסיטאות של וינה, לייפציג וברלין – הוא התעניין פחות ופחות בהיסטוריה של האמנות, ויותר ויותר במיסטיקה דתית. בשנת 1904, בובר גילה את כתביו של הבעל שם טוב, מחולל התנועה החסידית ששמה דגש רב יותר על החוויה האמוּנית הפנימית מאשר על טקסים חיצוניים. על פי עדותו, בובר בן ה-26 נכבש מיד על ידי "הנשמה החסידית". במהלך השנים שלאחר מכן, בובר פרסם סיפורי עם חסידיים שנשמרו במקור ביידיש. הוא פרסם אותם בשפת אמו, הגרמנית, והללו זכו לפופולריות גדולה. לצד הגילוי הרוחני המחודש שלו את היהדות, בובר הלך ותפס מקום חשוב בציונות, ממש על סף הפיכתה לתנועה מצליחה הקוראת להקמת מולדת יהודית על פיסת האדמה שעל פי התורה, אלוהים הבטיח לצאצאי אברהם.

עקדת יצחק, קאראווג'ו

"עקדת יצחק" (1603), קאראווג'ו, גלריה אופיצי, פירנצה. תצלום: ויקיפדיה

התעוזה והתשוקה הספרותית בספר "אני ואתה" של בובר הפכו אותו לאחד מהטקסטים הנדירים הללו, שהציבור יכול לקרוא וליהנות מהם

באמצע מלחמת העולם הראשונה, בובר, שכבר היה סופר מוכר ומוערך, החל לעבוד על יצירתו המפורסמת והמשפיעה מכולן – Ich und Du, אני ואתה. הוא סיים לכתוב את הטיוטה הראשונה בשנת 1916, ופרסם את גרסתו הסופית של הספר ב-1923. "אני ואתה" הוא ספר דק, המאופיין בליריות נוגעת ללב, המבטאת את מפגשו של בובר עם "הנשמה החסידית". התעוזה והתשוקה הספרותית בספר הפכו אותו לאחד מהטקסטים הנדירים הללו, שהציבור יכול לקרוא וליהנות מהם (דוגמת האפוריזמים של מרקוס אורליוס, המסות של מישל דה מונטן וגרסתו של אלבר קאמי למיתוס של סיזיפוס). אותה איכות ספרותית היא לעתים קרובות הגורמת לכך שספר זוכה להתעלמות של הפילוסופים באקדמיה, בטענה שהוא אינו ממוקד, לא שיטתי וסובייקטיבי מדיי.

הטיעון העיקרי ב"אני ואתה" הוא כזה: הקיום האנושי הוא בבסיסו בינאישי. בני אדם אינם אובייקטים מבודדים הצפים להם בחלל, אלא סובייקטים המתקיימים בתוך מערכות יחסים – המתרבות, משתנות ונעות ללא הרף – עם אנשים אחרים, עם העולם ובסופו של דבר עם אלוהים. החיים מוגדרים על ידי שפע האינטראקציות הללו – באמצעות מהלכים בינאישיים, דיאלוגיים, הדדיים. התפישה הזו קשורה לאמונתו של בובר בדבר מעמדה המרכזי של המילה המדוברת. אחד הפרויקטים הגדולים של חייו נמשך 37 שנה והוקדש לתרגום אישי-ייחודי של התנ"ך לגרמנית, שבו, כדי להצדיק את שורשי התנ"ך הנטועים בטקסט הדבור, הטקסט המתורגם חולק ל"משכי נשימה". בעיני בובר, פעולת הדיבור מגלמת את ההתייחסות ההדדית העמוקה הטבועה בבני האדם. בדיבור, כמו בחיים, "אני" אינו אי בודד.

במצב של אני-זה, ה"אגו" מתייחס לאחר כאל אובייקט נפרד ממנו. האובייקט נתפש תמיד כמשהו שיש לדעת אותו או להשתמש בו

"אני ואתה" טוען כי במציאות, שהיא במהותה רשת, ישנם שני מצבי קיום בסיסיים: האני-זה, והאני-אתה. שתי עמדות אלה הן שמרכיבות את "עמדתנו הכפולה". במצב של אני-זה, ה"אגו" מתייחס לאחר כאל אובייקט נפרד ממנו. סוג כזה של מעורבות נובע ממעין אינסטרומנטליות; האובייקט נתפש תמיד כמשהו שיש לדעת אותו או להשתמש בו, וטבעו תמיד מתווך באמצעות התפישה העצמית של הסובייקט. מנקודת מבט של אני-זה, איננו עוסקים בדברים בשלמותם, אלא ברשת של תכונות מוגדרות ומבודדות, שנתפשות רק באמצעות האופן שבו הן מועילות לנו. בובר מתייחס לתפישה כזו, המרוכזת בעצמי – האופיינית בעיניו לקדם-אקזיסטנציאליסטים כמו קירקגור וניטשה – כטעות חמורה.

לעומת זאת, במערכת היחסים של אני-אתה, איננו רק חווים את האחרים, אלא פוגשים אותם. סובייקט פוגש סובייקט אחר כיצור שלם, והיצור הזה אינו מסונן באמצעות התודעה המתווכת שלנו, הגדושה בדעות קדומות ובהשלכות. "ללא הפרעה של תכלית", כפי שמגדיר זאת בובר. בעמדת האני-אתה יש טוהר ואינטימיות, והיא במהותה הדדית. הוא טוען כי ביחס לאחרים, אנחנו יכולים להיכנס למרחב או לתווך אינטר-סובייקטיבי שבו שני אנשים מתקיימים יחדיו (ושניהם תורמים לקיומו) במה שהוא מכנה "ביניים". בתווך הזה נמצאת החוויה החיה והמזינה של החיים האנושיים, המהות המקודשת באמת של הקיום. כפי שהוא ניסח זאת: "החיים האמיתיים הם במפגש".

בפסגת אותו קשר דיאלוגי, על פי בובר, אלוהים מייצג את "האתה הנצחי", הישות היחידה שעמה אנחנו יכולים לקיים זיקה מתמדת. בכל מפגש אחר, ישנה תמיד התחבטות. אפילו ה"אתה" היקר לנו ביותר הופך מדי פעם ל"זה", ולו לרגעים ספורים. הטרגדיה החבויה כאן, העובדה שכל התייחסות אמיתית היא ארעית בלבד, מפוצה בעיניי בובר על ידי האתה הנצחי, סוג של מפגש אפלטוני. אלוהים חומק תמיד מהדחף לחפצן המאפיין את עמדת האני-זה, אומר בובר. הוא קיים תמיד באחדות עם הישות שבתפישתנו. ובכל פעם שאנחנו מיצרים מפגש אני-אתה ברמה האנושית, אנחנו זוכים לרסיס זעיר מכנף בגדו של אותו פסל שיש ענק שהוא המפגש האלוהי.

בודהא, צחוק

פניו הצוחקים של בודהא. תצלום: מרק דיינס

הפיכת המציאות למשהו שאנחנו פוגשים ולא רק חווים עשויה, בסופו של דבר, לאפשר לנו להתרכז בנשמה עד שנוכל לחזות בָּאמת של אותו מושג נדוש אך מרהיב: אלוהים הוא אהבה

חשוב לשים לב שבעיני בובר, עמדת האני-זה אינה שלילית במהותה. אנחנו חייבים ולא יכולים אלא להתייחס לחלק מהדברים בחיינו כאל "זה". כך אנחנו מחליפים נורה, מבשלים על פי מתכון, אוספים נתונים או מייצרים הוכחה מתמטית. אולם בעיני בובר, רוב ההזרה וקהות החושים של החיים המודרניים נובעים מהסתמכות יתר שלנו על עמדת האני-זה. "בלעדיה", כתב בובר, "האדם אינו יכול לחיות. אבל מי שחי עמה בלבד, אינו אדם". על פי ניתוחו של בובר, רבים מאתנו קרובים להחריד לחיים בצורה כזו בלבד. לדבריו, נוכל לפתור את צרותינו אם נשנה את חיינו הפנימיים והחברתיים כאחד, ממבנים של אני-זה למבנים של אני-אתה. הפיכת המציאות למשהו שאנחנו פוגשים ולא רק חווים עשויה, בסופו של דבר, לאפשר לנו להתרכז בנשמה עד שנוכל לחזות בָּאמת של אותו מושג נדוש אך מרהיב: אלוהים הוא אהבה.

החזרה המתמדת של בובר לשפה הדתית עלולה להרחיק קוראים מודרניים. הטענה כי כל חוויה משמעותית תובעת התחברות לתחום האלוהי עשויה לגרום לרבים מבין מי שאינם מאמינים להחמיץ פנים. עם זאת, הפילוסופיה של בובר היא מעניינת – ושורדת גם כיום – בחלקה משום שהיא שימושית בלי שהיא נזקקת לתיאולוגיה היהודית-נוצרית. בשנת 1949, הסופר השוויצרי הרמן הסה תיאר את בובר כ"אחד האנשים החכמים היחידים החיים בעולמנו כיום". החוכמה הזו חורגת מגבולות היהדות החסידית.

עם או בלי אלוהים, הרעיון כי עלינו להיזהר מפני האפשרות שהאינסטרומנטליות תשלוט במערכות היחסים שלנו, מכיל אמת עמוקה. דוגמאות קיצוניות הן ברורות מאליהן: הבעלות על עבדים היא אכזרית, ותשלום עבור סקס הוא ריקני.

אך ההתמקדות בהתייחסות לעצמי נמצאת גם במקומות בולטים הרבה פחות. באיזו תכיפות אנחנו מחבבים אנשים כי אנחנו רוצים להתנהל מולם כישות שלמה? האם לעתים קרובות הסיבות שבגללן אנחנו נהנים מחברתם הן תוצר של אני-זה? אתם צוחקים מהבדיחות שלי; אינכם מאתגרים את הדעות הלא לגמרי שקולות שלי; אתם מהללים את התמונות שהעליתי לאחרונה לאינסטרגם; חיי האהבה שלכם, שהם בגדר אסון מתמשך, גורמים לי להרגיש טוב יותר בנוגע לחיי שלי. לעתים קרובות אתם משלמים על ארוחת הערב; אתם מעודדים את השתיינות המתונה שלי; אתם מאזינים בלי להתלונן לקשקושים ולאנקדוטות שלי; כשאני מפלרטט איתכם, אתם משיבים בפלירטוט. וכן הלאה. מערכות יחסים רבות נראות כך: איננו פוגשים אדם שלם. אנחנו חווים מערך של אותם חלקי האדם שאנחנו רוצים בהם (ד.ה. לורנס כינה את המועקה שהדבר מעורר בשם "אהבה המייצרת תדמית"). האמת היא שאנחנו אוהבים להשתמש באנשים. כדי לקבל אישור, כדי להשתעשע, סתם כדי להקל על השעמום. אולי (כפי שטען קרל מרקס) הדינמיקה הזו מועצמת על ידי הקפיטליזם, שהופך את בני האדם לסחורות, ואת מערכות היחסים לעסקאות. אבל האינסטרומנטליות שלנו עמוקה מזה. הקפיטליזם רק מנצל את מה שכבר נמצא ברקע: הנטייה הברורה מאוד שלנו לאנוכיות אכזרית ובלתי מהוססת.

בחורות, שתי נשים, כיסוי עיניים

ביחד או לחוד? תצלום: סאם מאנס.

היפוכו של מצב האני-זה תובע משהו אחר. מפגש האני-אתה מכיל שוויוניות מהותית המפוגגת את האנוכיות. כפי שציין בובר, בני אדם אינם יכולים לברוח לחלוטין מהאני-זה – אנחנו גם אוהבים אנשים מסיבות משמימות ופונקציונאליות; אנחנו משתמשים באורח אנוכי אפילו בחברי הנפש שלנו. אבל בבסיס, האני-אתה תמיד תובע פגיעוּת, חולשה, פיצוח הקליפה הקשה של העצמי האנוכי. אהבה אמיתית, אהבה מהסוג שאנשים מבלים את חייהם בכמיהה למצוא כמותה, רוצה מעל לכל להרחיק את עצמה מהתאווה, על ידי כך שהיא משילה את הגאוותנות האנוכית. התאהבות היא בחלקה ההכרה המבעיתה בכך שנכנסנו ליחסים הדדיים, שמישהו כעת מסוגל לגרום לנו כאב איום. זה המחיר, ההימור. כפי שבובר אמר, אהבה "ללא יציאה אמיתית אל האחר... אהבה שנותרת עם עצמה – קוראים לכך לוציפר". אהבה שאינה מסוגלת לנדוד היא אהבתו של נרקיסיסט. חיים המשוקעים לחלוטין באני-זה, הם חיים של סוציופת. אלה שוב דוגמאות קיצוניות, אבל מה שבובר מראה הוא שללא עמידה מודעת על המשמר, רגעים בלתי מזיקים עלולים לפנות לכיוונים קיצוניים כאלה.

חיים המשוקעים לחלוטין באני-אתה נראים גם הם כמעט בלתי אפשריים. אם העולם לא יחסל אתכם בשל הנדיבות שלכם, תהיו נידונים לחיים של היפיוּת חסרת תועלת. המרת התמימות בניסיון מתרחשת עם ההכרה כי כדי לשרוד, צריך ללמוד קצת אכזריות. המצב האנושי, יהיו מקורותיו אשר יהיו, לא נגרם כתוצאה מיותר מדי חמלה. או פחות מדי עניין בעצמנו.

אפילו אם אהבה חסרת אבחנה אינה אפשרית, זהו אידיאל מפואר, ומבהיל באותה מידה

למרות הנטיות הללו, טוען בובר, אין ספק שיהיה טוב יותר אם ננתב את עיקר חיינו לעבר ה"אתה" ולא לעבר ה"זה". זוהי ההבנה שהספר "אני ואתה" מציג באופן פיוטי כל כך. אפילו אם אהבה חסרת אבחנה אינה אפשרית, זהו אידיאל מפואר, ומבהיל באותה מידה. בתוך מסגרת המחשבה הנוצרית, זוהי בדיוק הטרגדיה של המין האנושי, שאדם אחד המסוגל לכך עונה למוות. בובר, שהיה יוצא דופן בקרב ההוגים היהודיים וראה בישוע היהודי את אחיו הרוחני, הבין זאת, וכיבד  את האיש שנושא עליו את הצלב של העולם, וקורא תגר על התפלצת הזו, כדי לאהוב את בני האדם כולם.

ב"כה אמר זרתוסטרא" (1883-1891) של ניטשה, הנביא שבכותרת מצהיר כי "מכל מה שנכתב, אני אוהב רק את האדם שכתב בדמו". כתביו של בובר הם ללא ספק כאלה. הוא ננטש על ידי אמו כשהיה בן שלוש ואמר בגיל מבוגר, כי העניין המתמשך שלו בטבען של מערכות יחסים אנושיות "נובע מאותו רגע" שבו הבין כי היא לא תחזור לעולם. "אני ואתה" הוא ספר של רגשות, ולא של מחשבות קרות. המחשבה של בובר ספוגה בשפה דתית, אבל הוא היה הוגה ישר, שכתב על המרכיבים האמיתיים של האנושיות, בדרכים שעשויות להיות שימושיות אפילו עבור האתאיסט האדוק ביותר.

במובנים רבים, האמונה של בובר היא מודרנית לגמרי. המסאי הספרדי-באסקי מיגל דה אונאמונו כתב בשנת 1903 כי אמונה באלוהים "ללא ייסורים במחשבה, ללא חוסר ודאות, ללא ספק, ללא מרכיב של ייאוש" כלל אינה אמונה באלוהים, אלא אמונה ברעיון האלוהים בלבד. במונחים כאלה, בובר היה מאמין אמיתי, שתיאר את עצמו כ"אדם שמתאמץ בכל פעם מחדש למצוא את אורו של אלוהים ובכל פעם נעלם מחדש אל תהום האלוהים". הוא לא בטח בעריכה השיטתית של האינסטינקט הרוחני. ממש כפי שלב טולסטוי, הנוצרי הנלהב, תיעב את הכנסייה בארצו, בובר תיאר את עצמו כ"ארכי יהודי" שחשב כי הדת הממסדית מאבנת ומשחיתה את חיי הרוח.

טולסטוי, יחף, איכר

"טולסטוי בבגדי איכר" (1901), איליה רפין. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

בטקס הזיכרון לבובר, ביולי 1965, [התאולוג] פאול טיליך אמר כי בובר "קיווה לחירות מדת, ובכלל זה ממוסדות הדת, בשם מה שאליו הדת מכוונת". במונחים אלה, בובר מתגלה כמעין מיסטיקן. כפי שכותב הביוגרף של בובר, מוריס פרידמן, "אני ואתה" הוא "ספר אוניברסלי, העוסק לא ביהודים אלא באדם המערבי המודרני". דוגמה לתועלת הכללית של הפילוסופיה שלו ניתן למצוא באזכור של "אני ואתה" ב"מכתב מבית-הכלא העירוני של בירמינגהם" שכתב מרטין לות'ר קינג בשנת 1963. קינג כותב, בנוסח משלו לדברי בובר, כי ההפרדה הגזעית "מציבה את מערכת היחסים 'אני-זה' במקום מערכת יחסים של 'אני-אתה' ומשום כך הופכת אנשים לחפצים". בסופו של דבר, "אני ואתה" הוא טקסט דתי מאוד, אבל הוא אינו עוסק באורתודוקסיות או בדוגמה או בכתות. הוא עוסק באהבה.

עם זאת, הפילוסופיה של בובר צמחה על רקע טראגי. הוא ניסח את חזון האמפטיה הגואלת שלו בתקופה שבה במדינה שבה נולד, המין האנושי ערך את התצוגה הרצחנית ביותר של עמדת האני-זה בהיסטוריה. לא היו הבלחות גאולה רבות מדיי של האתה האלוהי בתוככי אושוויץ. ובמדינה שאליה בובר נמלט, יהודים וערבים נלחמו אלה באלה. כפי שיהודה מגנס, שהיה אז נשיא האוניברסיטה העברית, קונן, בובר חשב כי "ציון תיבנה באמצעות 'עבודה יצירתית מאחדת'. אלא שהיא נבנתה 'בדם ואש'".

אפילו כשבובר דיבר על המשבר של האדם המודרני ועל עליית ה"אני-זה" כצורת מחשבה כלל עולמית, הוא עדיין האמין שנגיע לעולם אוהב יותר, שיש בו יותר "אני-אתה".

חזון יפה, אם כי יש מי שיחשבו כי הוא מעליב באופטימיות שלו, לאור מה שבאמת התרחש בימי חייו של בובר. מצד שני, איזו ברירה יש לנו? פסימיות לא תשיב את המתים לחיים ולא תתקן את הסבל ההיסטורי הבלתי נתפש. אנחנו זקוקים לפרשנויות מוצלחות ככל האפשר לספרינו המקודשים ובובר מעניק לנו את אחת המשובחות שבהן. היא הופכת את מערכות היחסים לאלוהיות. היא הופכת את אהבת האדם, אהבה אמיתית של בני אדם, למרכזית. אפילו "בתוך הבוץ והסחי", אמר ראלף וולדו אמרסון, "משהו תמיד, תמיד שר". "אני ואתה" בהחלט עושה זאת. "מי שבאמת יוצא אל העולם", כתב בובר, "יוצא אל אלוהים". לא מוכרחים להאמין בחלק השני כדי לחשוב שהחלק הראשון מקודש.

בתודה לפול מנדס-פלור

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מ.מ. אוואן (Owen) הוא סופר אנגלי, מחברם של ספרי בדיון וספרי עיון. הוא בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת בריטיש קולומביה. הוא מנהל את Misfit Productions, סטודיו לעיצוב ואנימציה, ואת בית ההוצאה לאור העצמאי Misfit Press.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "רגע של הנאה זה מזה וביחד", בואנוס איירס. תצלום: אייבי שריידר, unsplash.com

Photo by Abi Schreider on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מ.מ. אוואֶן, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על כשאני בך ואתה בי

04
נבוכדנצר קנדר

בובר היה אדם מבריק עם לב ענק. אהבתי את התיאור במאמר של הזילזול שלו הוא בדרך כלל זוכה, לצערי.
הלוואי ולא היינו צריכים להתאמץ כל כך לחלן את בובר. הרבה חילונים יכולים דווקא להבין את המושג שלהם את אלוהים בסיועו של בובר.

05
דניאלה

מרגש וחכם. לפעמים טוב לזכור שלא צריך לחפש רחוק כדי למצוא תשובה. בובר כאן, אנחנו כאן, והזולת ממש כאן. ואפשר לכתוב נגד "חיפצון" בלי להיות כאלו 2018. כל הכבוד.

06
יעל א

בשביל זה יש אלכסון. איזה יופי. בובר נדחק לשוליים, אולי בגלל הדתיות האקומנית שלו, ואולי כי הוא לא היה "אקדמי". אבל עם הזמן, צריך לחזור אליו, ועשיתם פה שרות חשוב.

07
אסנת אלון

נפלא המאמר הזה. תורה כשהיא שלמה כוללת בתוכה הרבה יותר ממה שגלוי בה ולכן זה מאמר גם דתי גם חילוני ועוד הרבה גמים.
תודה לאלכסון

08
תומר

מאמר נפלא, ואף על פי כן תמוהה לי הבריחה כל הזמן ממגע באלוהי של כותבת המאמר. אצל בובר אין היררכיה בין מערכות היחסים שהם אדם-עולם, אדם-מצואים רוחניים, אדם-אדם ואדם-אלוהים. דרך כל אחד מהמפגשים נוגעים באלוהי ("כל הזיקות נפגשות באתה הנצחי", בחלק השלישי של הספר) - אבל מפגש אני-אתה עם בני האדם הוא הוא האלוהי. זה מעלה אותו.
היה שלב כשלמדתי אותו שחשבתי שהמחשבה הזו היא בעצמה הופכת את האדם כאינסטרומנט לאלוהי; בדיעבד הבנתי שהיא הופכת את האדם לדבר עצמו.