כשאני נהנית, אתה נהנה

ליהנות מהחיים, משאת נפש וציווי אנושי. אבל מהי הנאה? האם הנאות בנות חלוף ראויות פחות? מה בין הנאה לבד להנאה ביחד? מה הקשר בין הנאה לצמיחה אישית?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ערב נאה. תזמורת מנגנת. אנשים רוקדים ונהנים. אישה אחת מתענגת על האירוע. ואז היא חושבת לעצמה:

בכל מקום, בין אם ניתן להבחין בכך או לא, דברים חולפים, נגמרים, עוברים. ויהיו קיץ אחר ותזמורות אחרות. אבל לעולם לא הערב הזה, לעולם, דבר לא יהיה לעולם כפי שהוא כעת. בשנה הבאה אני לא אהיה מי שאני השנה. ולכן אני צוחקת נוכח הארעי והחולף. צוחקת, ועם זאת נאחזת, מחזיקה בעדינות, כמו שוטה האוחז בצעצוע שלו, בזכוכית סדוקה, כמו מים החולפים בין האצבעות.

המחשבות האלה מתוך יומנה של המשוררת האמריקנית סילביה פלאת' תוהות האם ישנו בהנאה משהו מכאיב, שלא ניתן להתעלם ממנו. יתכן שההנאה מענה ומייסרת אותנו. אולי יש בכך כדי לפגום ללא תקנה בערכה. ישנם, כמובן, פילוסופים רבים שאימצו גישה שלילית כזו. אבל כולם טועים.

כדי להבין למה, עלינו להבהיר את נושא הדיון. השאלה "מהי הנאה" הטרידה פילוסופים, שהציעו תיאורים שונים של עונג, אבל אנחנו יכולים להסתפק בהגדרה שלפיה הנאה היא מצב שבו חוויה מענגת אותנו. סימן ההיכר של עונג, בתורו, הוא איכות של תחושה טובה. חוויה מהנה מעניקה תחושה טובה. וניתן, אם כך, להבדיל אותה מחוויה כואבת, שמעוררת תחושה רעה. האם טבעה בר החלוף של ההנאה מקטין מערכה? או שאולי משכה הקצר של ההנאה הוא חלק מחשיבותה לחיים האנושיים?

הנאה, כיף, חוף הים, ילדים

כיף. כמה פשוט. תצלום: Simply CVR

אריסטיפוס אמר, כנראה, "אמנות החיים פירושה ליהנות מהתענוגות בעודם חולפים"

אפילו הפילוסופים שטענו כי ההנאה היא טובה נאלצים להתמודד עם נושא משך הזמן הקצר. אריסטיפוס, שהיה תלמיד של סוקרטס, זכור כמייסד האסכולה הקירנאית, שעסקה בעיקר בהדוניזם, או באמונה שההנאה היא טובה. בעיניו, עלינו לחיות למען ההנאה הרגעית. אריסטיפוס התעקש שאין בהיותה של ההנאה קצרה כדי להפחית מערכה, ותלמידיו מן האסכולה הקירנאית המשיכו לבחון את חשיבות הרגע הנוכחי של ההנאה על פני חוויות עתידיות. ואכן, עבור הקירנאים, הנאות גופניות מידיות היו החשובות ביותר – הם העדיפו שלא להתדיין ארוכות בשאלה איזו הנאה "טובה יותר" או ממושכת מאחרות, ויכולה להבטיח אושר ארוך טווח כפי שהציע אריסטו. אריסטיפוס אמר, כנראה, "אמנות החיים פירושה ליהנות מהתענוגות בעודם חולפים".

עם זאת, בעיניו אותו משך זמן קצר עצמו מצדיק אידיאל של שליטה עצמית, הסתפקות בהנאות העכשוויות. החיים הטובים, לדבריו, נשענים על איפוק עצמי. כשאתם נמנעים מהשתוקקות ומנסים סוג של סיפוק עצמי, אתם לא מניחים לעצמכם להיקשר להנאה מסוימת, מאחר שרגעים חולפים תמיד והכול משתנה. משך כזה תובע שליטה עצמית מווסתת, ואריסטיפוס, כך אומרים, יעץ: "עדיף לא להימנע מהנאות, אלא לשלוט בהן בלי להיות נשלטים".

הדוניסט קלאסי נוסף, הגסיאס, נודע בשם "משכנע המוות". הוא סבר כי טבעה הזמני של ההנאה הופך את החיפוש אחר "הנאה אמיתית ומתמשכת" לחסר תועלת, וקרא, במקום זאת, להימנעות מכאב. לשיטתו, רק לעיתים נדירות ניתן למצוא הנאה, והיא חומקת מאיתנו תמיד. לעומת זאת, הכאב הוא מרכיב מהותי בחיינו. לכן אף כי הנאה היא טובה, לא ניתן להשיג חיים של הנאה. אפיקורוס הדגיש גם הוא את ההימנעות מכאב ואת החיפוש אחר הנאה שאינה חולפת. אבל "הנאת נצח" כזו היא בעצם מצב מתמשך של שלווה, שנובע מהיעדר כאב. אפיקורוס הציב הנאה כזו לעומת הנאות "קינטיות", שהן חולפות ואינן יציבות. זוהי בפירוש פנטזיה על מצב מוכלל של חוסר פגיעות. לא מפתיע על כן שאנשי האסכולה האפיקוראית זכו ללעג המבקרים על כך שהם מעודדים מצב של רגיעה המזכיר שינה או מוות.

לפי שופנהאואר המציאות היחידה היא רגע ההווה שחולף מיד, לכן אנו נימצא במצב מתמיד של תשוקה ללא סיפוק, כלומר החיים מורכבים מתסכול מתמשך

עם זאת, המצב שבו הכאב נעדר לעד, שאליו שאפו האפיקוראים, נראה נפלא בהשוואה להשקפותיו המדכדכות של הפילוסוף הגרמני בן המאה ה-19 ארתור שופנהאואר על המצב האנושי. בעיני שופנהאואר, "ההווה החולף תמיד", הוא הקיום היחיד. המציאות היחידה היא רגע ההווה שחולף מיד, לכן אנו נימצא במצב מתמיד של תשוקה ללא סיפוק, כלומר החיים מורכבים מתסכול מתמשך. הרצון הזה שלנו הוא חסר ערך, משום שדבר אינו קיים מלבד ההווה, והוא חמקמק ולא ניתן לתפוס אותו. אולי כדאי לנו פשוט ליהנות מהרגע? לא, אומר שופנהאואר (שתמיד מקלקל הכול), ב"על הבל הקיום" (משנת 1851), משום שצורת קיום כזו אינה אלא טיפשות מוחלטת, משום שכל מה שנמצא ברגע הנוכחי פוסק להתקיים, נעלם מיד כאילו היה חלום, ואינו מצדיק מאמץ של ממש.

להבדיל משופנהאואר, ישנם פילוסופים מודרניים התומכים במושג ההנאה. התועלתנים טוענים שיש לפעול רבות למען ההנאה. טיעוניהם מבוססים על עקרון צמצום הכאב וקידום מרב ההנאה. אבל גם הם נאבקים עם היותה של ההנאה בת חלוף. בספרו "התועלתיות" (משנת 1863) כותב ג'ון סטיוארט מיל:

"מצב מתמשך של התרגשות מהנה... אינו אפשרי. מצב של הנאה מרוממת נמשך רגעים בודדים, או במקרים מסוימים, ובהפסקות, שעות או ימים, ולעתים הוא רק הבזק של עונג, ולא אש תמיד של הנאה".

לדברי מיל, חיים מהנים אינם מלאים בהתלהבות עזה ומתמדת, אלא הם מורכבים מרגעים של הנאה, ולצדם כאבים אחדים הנחווים לזמן קצר. הוא מוסיף כי אם נקבל את העינוגים הקצרים האלה, ונאמין שניתן לסלק את מרבית הסבל האנושי, נבין שאנחנו מסוגלים לחוות התרגשות מעוררת קנאה.

זו עשויה להיות דרך להקהות את עוקצו של הטבע הארעי של ההנאה. אבל עמדתו של מיל נשענת על איפוק עצמי, שנועד לשלוט בהשפעת הזמן החולף על חיינו. התמקדו בהפיכת הכאב לחולף ואל תצפו ליותר מדי עונג, הוא אומר. בחרו בהנאה הממושכת יותר ולכן גם חופשית יותר מכאב. בסופו של דבר, מיל מדבר על התועלת שבהנאה, ולא על האפשרות ליהנות כשלעצמה. מאחר שהוא רואה בהנאה חוויה חולפת, הוא מדמיין משהו יציב יותר – אושר – חוויה חיובית קבועה יותר של החיים. עמדה כזו הובילה את חנה ארנדט ב"הקיום האנושי" (משנת 1958) לבקר קשות את האמונה התועלתנית ב"אשליה של ביטחון מתמטי באושר".

ואולי ישנים דברים שמהם אנחנו נהנים דווקא משום שהם בני חלוף. שקיעה, קשת בענן וניחוח של קפה, הם עינוגים חולפים

האם עלינו לקבל את טענתו של שופנהאואר כי טבעה הארעי של ההנאה גורם לכאב? והאם עלינו להסכים עם מיל, שהנאות חולפות משמעותיות פחות מתחשיב הכאב-הנאה? להפך, יתכן כי חלק מהאושר ומעוצמתם של רגעי הנאה נעוץ בכך שאיננו יכולים להשיג אותם או להיאחז בהם בלי להרפות. ואולי ישנם דברים שמהם אנחנו נהנים דווקא משום שהם בני חלוף. שקיעה, קשת בענן וניחוח של קפה, הם עינוגים חולפים. וישנן גם חוויות מרירות-מתוקות כמו זו שפלאת' מתארת במהלך ההופעה.

משום כך, מגוחך לומר שלא ניתן להפיק הנאה מחוויות חולפות וקצרות. להפך, ההנאה שלנו עשויה להתעצם מעצם היותה של חוויה קצרת מועד. הארעיות עשויה לעורר הנאה ולהעניק לחוויה ערך. כדי לחיות חיים של הנאה, אין צורך בקביעות או בהנאה שאינה חולפת. כך שהטיעון בעד הנאה מכיר בארעיות ובהשפעה המערערת של האשליות על הנצחי והעמיד.

בכחוס, קאראווג'ו

"בכחוס המתבגר" (1595-1597), קאראווג'ו, תצלום: Google Art Institute, ויקיפדיה

אחת האשליות רבות העוצמה מסוג זה היא של "עצמי" יציב ומתמשך. אך עצמי כזה אינו קיים. בואו נניח שהעצמי אינו איזו מהות בלתי משתנה, הנותרת קבועה לאורך זמן וממתינה להתגלות. היא דבר מה ארעי, שלעולם אינו מושלם, דוגמה מושלמת ל"יצירה בתהליך". ברגע שנשלים עם הרעיון הזה, נוכל לראות בזמניות ההנאה חלק חיובי בעצמי האנושי ההולך ומתהווה. יכול להיות שלעצם ההנאה יש תפקיד חשוב בשינוי – בהפיכתנו למשהו אחר. באופן כזה, ניתן לגלות בהנאה ערך מיוחד כחלק מן השינוי העצמי, שבאמצעותו האדם מתכוון אל החירות.

הנאה היא חוויה שבאמצעותה אדם חורג על מעבר לנסיבות הנוכחיות שלו

אבל מה בהנאה מאפשר את הטרנספורמציה של האני? ראשית, יש בהנאה ממד מובהק של סובייקטיביות. הרי אתם הם שמרגישים הנאה. כלומר, ההנאה קיימת רק במידה שמישהו חש בה. בנוסף, ישנו האופן שבו ההנאה חורגת על מעבר לגבולות הסובייקט. כל הנאה קושרת את האדם הנהנה אל העתיד ואל אחרים: הנאה קשורה תמיד בדברים, אנשים וזמנים שמעבר לה. הנה היא לכן מין חוויה שבאמצעותה אדם חורג על מעבר לנסיבות הנוכחיות שלו. והנאה עשויה להיות יצירתית, ולהכיל אפשרויות של יצירת דרכים שונות לחוש את מצבי העצמי החריגים הללו.

אנו מוצאים את עצמנו לכודים בשלהי הקפיטליזם, בשגרה של הנאות ברורות אבל שטחיות. מה אנחנו יכולים לעשות כדי להתנגד לזה, ואיזה תפקיד יש לעונג בהתנגדות שלנו? ראשית, עלינו להבין את מצבנו, לראות את הדברים בבירור. זו לבדה אינה משימה פשוטה. באמצעות הכרה במצבנו, אנחנו מבחינים במגרעות של גישת carpe diem פשטנית, שבה אדם נשבע "לנצל את היום" ולשקוע בהנאות הרגע. רעיון "ניצול" ההנאות אולי מפתה, כי הוא מציע פנטזיה של הנאה מידית, אבל הוא מכשיל את האפשרות לחוות הנאה אמיתית. אורח חיינו, תרבותית וחברתית, אינו מסייע לנו בחיפוש אחר הנאה שתשנה אותנו.

בחברות שלנו, אנחנו חווים פנאי מלאכותי – מעין "זמן פנוי" מתוכנן, שנעוץ בין פרקי זמן מוקדשים לעבודה שבדרך כלל אינה מהנה. אנחנו מופגזים בפרסומות שמבטיחות שנהנה מאוד אם רק נרכוש את הטלפון הכי חדיש או את משחק המחשב החדש. התרבות שלנו, במסווה של צרכנות, למעשה דוחפת לוויתור על ההנאה. בחברה כזו, רצונות נפרדים מהנאות. אם אתם קונים מכונית יקרה כי זה מה שאתם חושבים שהמעמד שלכם תובע – זה לא דומה להתענגות עליה. היחיד שנכנע לתפישה הזו, אינו נהנה מן הבעלות על המכונית. הוא רק חושב שהוא חייב לרכוש ולהציג אותה. אנחנו חיים בעולם שאינו מעריך הנאה, אך מעמיד פנים שהוא מציע מנות גדושות ממנה. במקום שהעונג ימלא תפקיד מרכזי בניסיונות של אנשים להשתנות, התרבות שלנו מציעה סוג של סגפנות מוזרה. אני מה שאני משתוקקת לו. אני מה שאני צורכת. אנחנו שקועים בקיום כסובייקטים משתוקקים וצורכים, כאילו אנחנו באמת לא יותר מזה.

אוהדי כדורגל, ספרדים

אוהדי כדורגל ספרדים לקראת משחק גמר. תצלום: ניקו בוקולאי

מה שנדמה לנו כחוויה סובייקטיבית לגמרי, עלול בעצם להיות מושפע עמוקות מסוגים מקריים של תחושות של תקופתנו – שהחברה והמשפחה ומקום העבודה שלנו אומרים לנו שמותר לנו להרגיש

בקפיטליזם המאוחר, אופיה הסובייקטיבי של ההנאה מנוכס לטובת עידוד הצריכה. פילוסופים ציינו כבר מזמן האופן שבו אנשים משעבדים את עצמם כשהם שוקעים בשגרה, במה שנדמה להם ש"כך כולם עושים". ב"הוויה וזמן" (1927) מרטין היידיגר מציין ש"אנחנו נהנים כפי שהם נהנים". אם אתם נהנים מפעילות משום שספגתם מבלי דעת את העובדה שאחרים מעריכים אותה, האם זו עדיין הנאה אותנטית? חוויה שבאמת מעניקה תחושה טובה, גורמת לכם להרגיש טוב, לכם – כמי שבוחרים בה מרצונם החופשי. אבל מה שנדמה לנו כחוויה סובייקטיבית לגמרי, עלול בעצם להיות מושפע עמוקות מסוגים מקריים של תחושות של תקופתנו – שהחברה והמשפחה ומקום העבודה שלנו אומרים לנו שמותר לנו להרגיש. עלינו להתאמץ ולזהות את אופני התחושה וההוויה שעוצבו היסטורית ותרבותית.

גם אם נסכים שניתן ליהנות הנאות אותנטיות, אנחנו עדיין עלולים לחשוש שחיפוש הנאה סובייקטיבית הוא מטרה אנוכית מזיקה, ולכן אינה תואמת לחיים מוסריים. בעידן שבו התפתחות אישית היא עסק שמגלגל הרבה כסף, קשה אולי לדמיין שהנאה היא התנגדות מעשית לצורות נוכחיות של שלילת חרות.

פילוסופים ובהן סרן קירקגור , עמנואל לוינס ומישל פוקו תהו על מקום ההנאה ביצירת האני. קירקגור ולוינס אימצו את תפישתו של הֵגל שלפיה היחיד מפתח באמצעות ההנאה את המודעות לעצמו כמי שהוא. עם זאת, שניהם רואים את ההנאה כחיונית ואנוכית בלבד. הם טוענים כי האדם הנהנה עסוק רק בהנאתו שלו. ויותר מכך, הוא נהנה ללא כל קשר לאחרים.

קירקגור סבר שהארעיות מפחיתה מערכה של ההנאה, ושהעצמי שמתפתח מבחינה "אסתטית" באמצעות הנאה, עלול להגיע למצב נואש. הוא הסיק כי לא ניתן לגבש עצמי מוסרי באמצעות הנאה. לוינס ראה בהנאה דרך עיקרית שבאמצעותה האדם מתפתח להיות עצמי עצמאי, וראה בעובדה שהעונג אינו נמשך זמן רב את אחד ממאפייניו החשובים. גם הוא, ראה את חוויית העונג כאנוכית לגמרי. בספרו "כוליות ואינסוף" (שראה אור ב-1961) הוא כותב כי "כשאני נהנה אני לגמרי שקוע בעצמי. אגואיסט ללא כל התייחסות לאחר".

מה שלוינס טוען הוא כי האדם הנהנה הופך לסובייקט ייחודי, נאטם לגמרי למצבם של אחרים ונותר בנפרד מהם. כל פי לוינס, הנאה אינה יכולה להיות ראשיתו של סובייקט מוסרי, משום שהדאגות, הצרכים, התקוות וההנאות של אחרים נעדרים מעצם חוויית העונג.

רכבת שדים, פארק שעשועים

הנאה? ביחד או לבד? - רכבת שדים בפארק שעשועים. תצלום: ארון ברדן.

בדומה לקירקגור ולוינס, פוקו חשב שהנאה היא האופן שבו אנשים יכולים להבדיל את עצמם מהקהל או מהנורמות של תקופתם. הוא ראה אפשרויות רבות בהתנגדות לאי-חרויות (unfreedoms) אם אנשים יוכלו להתנסות בצורות חדשים של הנאה. פוקו טען שהנאה עשויה להיות מעשה של עיצוב עצמי מוסרי. הוא חשב שאנשים עשויים להכיר בעצמם כפועלים, "סוכני הנאה" יצירתיים, במקום לראות את עצמם כמי שיש להם איזו זהות סודית השוכנת בעצמי, שהם חייבים לגלות ולקבל. הנאה עשויה להיות דרך מילוט מהאופנים המקובלים של עיצוב הסובייקט המודרני. אבל גם זה עשוי להישמע אנוכי. המעשים שפוקו רואה לנגד עיניו מכילים את האפשרות להשתנות, אבל עצם ההתמקדות בעשייה לשם הנאה כצורה של דאגה לעצמי גורמת להצעה להישמע כסוג מאוד מרוכז של אנוכיות.

אין בחוויית העונג דבר התובע כי היא תתמקד בעצמי בלבד. למעשה, באמצעות הנאה אנחנו מבינים שאנחנו לא סתם פרטים המרוכזים בחוויות ובמעשים

אם כך, בואי נניח שלהנאה יש תפקיד מיוחד בלהט של העצמי, בהפיכת העצמי לאחר מכפי שהוא. אם זה המצב, להשתנות העצמית הזו עשוי להיות ערך מוסרי רב, וליישום של הנאות עשוי להיות תפקיד רב עוצמה. אבל הנאה מסוגלת לשנות באמת רק כשהיא מפקפקת בעצמי האנוכי. בניגוד ללוינס, אני סבורה כי הפנומנולוגיה של ההנאה, ה'מה-זה-בכלל' הנאה, אינה מדירה את הנאתם של אחרים. אין בחוויית העונג דבר התובע כי היא תתמקד בעצמי בלבד. למעשה, באמצעות הנאה אנחנו מבינים שאנחנו לא סתם פרטים המרוכזים בחוויות ובמעשים.

אופני ההנאה שלנו מעוצבים מהותית על ידי התרבות של ימינו. אבל חשוב מכך, לעתים קרובות אנחנו חולקים את ההנאה, אף שהיא חוויה סובייקטיבית – והיא לעתים קרובות מדבקת. אני מתענגת על כך שאנחנו נהנים ביחד מסרט. וההנאה האמיתית היא נדיבה והדדית – לא רק עבור העצמי ולא רק עבור האחר. כך שאנחנו עשויים לחפש את ההנאה ביחד. ואנחנו עשויים לראות באחרים מקור לעונג, ולשמוח כשהם נהנים. במהלך נסיעה ברכבת, אני מבחינה פתאום בחבורת ילדים משחקת להנאתה בצמיג במגרש גרוטאות. אנחנו מושפעים רגשית מהנאתם של אחרים, לא רק מכאבם. אנחנו אמנם חיים בתקופה שבה ישנו דגש על צורות אנוכיות של הנאה ואלה זוכות להערכה חברתית. אבל יש לנו הזדמנות לדאוג גם להנאתו של האחר, ועל ידי כך להתנגד לסדרים של תקופתנו.

בעיקרון, הנאה זמינה לכולם. אבל בעולם כפי שהוא כיום, אין נגישות שוויונית להנאה. למי, אם כך, יש את מה שקרל מרקס כינה ב"האידיאולוגיה הגרמנית" (1846) "פריבילגיית ההנאה"? למי יש זמן ליהנות? הנאותיו של מי מותרות, מוכרות, מהוללות ומתוגמלות, ושלי מי זוכות לבוז, נדחקות לשוליים או מוצאות אל מחוץ לחוק?  לדאוג להנאות של אחרים פירושו להכיר בחשיבות הגישה – מתן אמצעים המאפשרים להשיג הנאות. וגם להכיר בכך שהנאה יכולה להיחוות על חשבון אחרים. רבים מתחילים לפקפק בהנאות הנצלניות והדכאניות שעולות במחיר חייהם של אחרים ולכן לאסור על הטרדה מינית ולסרב לאכול מזון מן החי.

שיט על התמזה, ג'ון לייברי

"שיט בסירה על התמזה" (סביבות 1890), ג'ון לייברי. תצלום: The Atheneum, ויקיפדיה

מה אם אסרב ליהנות מדברים שמנצלים או פוגעים באחרים? מה אם נרצה הנאה אוניברסלית, עונג שיהיה שווה במידה זהה לכולם, שיעניק את אותה חשיבות להנאות של כולם?

דמיינו את החיים בעולם שבו באמת אכפת לי מהאפשרות שלכם ליהנות. דמיינו חיים בכלכלת הנאות שכזו. במקום ליהנות מבלעדיותם של דברים – מכוניות שאחרים אינם יכולים לרכוש, חופשות שאחרים אינם יכולים לצאת אליהן – אני נהנית מחיי כל עוד גם אתם יכולים ליהנות. מה אם אסרב ליהנות מדברים שמנצלים או פוגעים באחרים? מה אם נרצה הנאה אוניברסלית, עונג שיהיה שווה במידה זהה לכולם, שיעניק את אותה חשיבות להנאות של כולם? ישנם אנשים שיש בהם את הנדיבות המבטיחה הנאות משותפות ועקיפות, והמודעים לחוסר השוויון ולניצול שיש בהנאות. אבל מעטים מאתנו יכולים לומר בכנות שכל זה נוגע לנו עמוקות, וכי אנחנו מנסים לחיות משום כך בצורה אחרת.

לא מדובר רק בשינוי מספר הרגלים מטופשים אלא בערעור המודלים הקיימים של העצמי, ועמם את מערכות הכוח הדכאניות. כדי לחולל שינויים כאלה בכלכלת ההנאות לא די בדיבור על זה. הנאה בפועל פירושה שינוי בתחושה ובזהות העצמית, ולא רק בצורת החשיבה. לשם כך נדרשת עבודה מעמיקה על העצמי. אבל מי אני ומי אני יכולה להיות אינם רק פונקציות של מאמצי שלי. העבודה על העצמי היא משימה משותפת ואינטר-סובייקטיבית שצריכה להיעשות על ידי קהילות, במשפחות ובחברויות ובין אוהבים.

נראה שלהנאה יש תפקיד בפרויקטים של שינוי חברתי ואישי. ואם זה נכון, זוהי מחשבה מנחמת מאוד. משום שהחיים שאנו חיים כיום אינם מספקים. אולי בשל תפישה טראגית של העולם כמות שהוא כעת. הנאה היא מרכזית לפרויקט השינוי של העצמי, ועם זאת אנו חיים בעולם המסתייג מהנאה, ומגביל את ה"מי" וה"איך" שאנחנו מסוגלים להיות. חיים מהנים עשויים, אם כך, להיראות כמשימה בהולה, התובעת שינוי מוחלט של יחסינו עם עצמנו, עם אחרים ועם העולם.

 

קראתם? אהבתם?

נשמח מאוד אם תחליטו לתת כתף ולתרום ל"אלכסון" - 

לתמוך באלכסון

סנדי גרנט (Grant) היא פילוסופית המלמדת באוניברסיטת קיימברידג'. היא כותבת קבועה בכתב העת Quartz, ולאחרונה הפכה לפילוסופית הראשונה שהופיעה בפסטיבל Latitude.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "שנינו ביחד בסוודר אחד", תצלום: אן-מארי פרונק, unsplash.com

Photo by Anne-Marie Pronk on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סנדי גרנט, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על כשאני נהנית, אתה נהנה

02
מירון א

מאמר מעולה ומהנה ;)
להבנתי קיימים שני כפתורי הפעלה עוצמתיים אצלנו בני האדם - הפחד והעונג. יצא שמערכת ההפעלה הקפיטליסטית השתכללה עד כדי מומחיות רבה בהפעלתם. כפתור הפחד הוא העוצמתי מבין השניים ולצערנו כיום חלק מהמנהיגים גילו גם הם מומחיות רבה בהפעלתו. נקווה כולנו שהחברה האנושית תדע לאזן במהרה את השימוש בשני אלה, ותשים את ה'דרך לאושר' ועימה את משמעויות ההנאה ההדדית כאג'נדה מרכזית בעתיד הקרוב. תודה!

04
משה

הבעיה שלא ניתן להגדיר מהו תענוג. לכל אדם יש תענוג שונה. תתפלאו אבל ישנם אנשים שנהנים לסבול, להסתפק במועט ואפילו להיות לבד.

בקיצור המאמר הזה פספס את הכול ולא תרם לי דבר וחצי דבר.

05
אביתר

לא הבנתי מדוע הקפיטליזם אשם ? נכון שהיום לא כולם נגישים להנאה בצורה שווה , אבל האם אי פעם זה היה ככה ? שחיינו בתור ציידים לקטים החזק ביותר הוא זה שנהנה ביותר , היום בעולם הקפיטליסטי פשוט יש יותר חזקים ויותר נהנהים , לא כולם נהנהים אבל זה יותר מאשר כל חברה אחרת .

06
ויגדור רכניץ

כשההנאה מושלמת, מושג הזמן נעלם.
1. הזמן אינו מוחלט אלא יחסי לכל מסגרת ייחוס שונה
2. המרחק והזמן גמישים.
עכשיו, אני רוצה לנסות להראות כיצד שני המסקנות הללו משתלבות ונארגות לתוך הסבר מזוית שונה על מושג הזמן.
זמן הינו הרגש של תנועות המוח המדמה שבאדם המצייר מספר של תנועות שהרגיש בהן בזו אחר זו ומעתיקם בדמיון "זמן" מסויים.
עבר הווה ועתיד תלוי באדם - היינו אם היה האדם עם סביבתו במצב של מנוחה מוחלטת, לא היה יודע אז ממושג הזמן ולא כלום
ומהו מצב של "מנוחה מוחלטת" ואיך ניתן להשיגו ? אנסה להסביר בצורה הבאה:
זמן הינו הרגש המושג על ידי תנועה המתבצעת כאשר יש פער בין מצב מצוי למצב רצוי.
- אותו הפער מורגש ברצון שבנו כזמן.
מנוחה מוחלטת הינה כאשר לא קיים פער בין הרצוי לבין המצוי, כלומר ההשתוקקות (המצוי) ומילוי ההשתוקקות (הרצוי) שלובים יחד.
החיסרון (כלי לקבלת המצב הבא, כלי לקבלת התענוג) והמילוי (היינו מה שמתקבל בכלי לקבלת התענוג) שלובים יחדיו באחדות אחת.
ולכן התוצאה היא שלא נמצא שם מקום או תנועה ואם לא קיימת תנועה אזי גם הזמן איננו קיים.

ועל זה כתב האר"י טרם בריאת העולם:

"דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים,

היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות.

ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל,

אלא הכל היה מלא אור האין סוף הפשוט ההוא.

ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף,

אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת,

והוא הנקרא "אור אין סוף".