כשהדודה הפכה למכתב

מכתבים, גלויות, תצלומים: זיכרונות של משפחה שהייתה ואיננה. קרובים שלנו שהותירו זיכרונות. האם אלו זיכרונותינו? כיצד נוכל להתמודד עם מטענם?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

מה מספרים המכתבים

המכתבים, הגלויות, המברקים, התמונות, המסמכים וחפצים אחרים שנמצאו בעזבונם של שני אחים ממשפחת כהן הסלוניקאית: ליאון כהן (1901‑1942) ואחותו ריטה כהן פארנטי (1902‑1986), מספרים מספר סיפורים. ליאון וריטה עזבו את בית משפחתם בסלוניקי בנסיבות שונות: ליאון כהן היגר לפריז בשנת 1926, מספר שנים לאחר שאחיו איזק כהן (1899‑1942) עזב גם הוא את סלוניקי והיגר לצרפת. ריטה כהן היגרה לפלשתינה בשנת 1933 לאחר נישואיה לשמואל פארנטי, פעיל ציוני ועיתונאי סלוניקאי, ביחד עם בתה שהייתה כבת שנה. בין שלושת המקומות האלו – סלוניקי, פריז ותל אביב, התפתחה חליפת מכתבים ענפה בשנים 1926-1942, השנה שבה כל בני משפחת כהן, מלבד ריטה שחייתה בתל אביב, מצאו את מותם בידי הנאצים במחנה הריכוז אושוויץ ובמקומות בלתי ידועים אחרים. המכתבים שנשלחו לסלוניקי לא שרדו. הם אבדו או הושמדו יחד עם בני המשפחה שנותרו בעיר. אוספי המכתבים שנמצאו בתל אביב ובפריז הם עדות חלקית והם מספרים את הסיפור באופן חסר, המותיר יותר שאלות מאשר תשובות.

משפחת כהן. האוסף. מה שנותר.

סיפורי המשפחה

שש עשרה השנים הללו, 1926-1942, המתוארות בחלק המרכזי של חלופות המכתבים, הן חלק מתקופה קריטית בהיסטוריה של אירופה בכלל ושל הקהילות היהודיות שם בפרט. בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, עמדה הקהילה בסלוניקי בפני שינויים חברתיים. כפי שהיסטוריונים כמו מרק מאזוורדווין נער וסטיבן באום מתארים בספריהם, קהילת יהודי סלוניקי על שלל גווניה ונטיותיה הדתיות, החברתיות והפוליטיות, שגם הייתה אחד מעמודי התווך של העיר,  עמדה מול שינוי. התנועה הציונית המתחזקת, על גווניה דתיים והסוציאליסטיים השונים, מצד אחד מול תהליכי התקרבות למערב מצד שני, יצרו שינוי ואי-ודאות גדולה בקרב הקהילה, שהתבטאו הן בעלייה לארץ ישראל המנדטורית, הן בהגירה למדינות אירופה המערבית כמו צרפת והן בהתמודדות עם מציאות כלכלית ופוליטית קשה יותר ויותר. שאלות של זהות אישית וקולקטיבית העסיקו את פרנסי הקהילה וחבריה. היקף מאמר זה אינו מאפשר בחינה מפורטת יותר של התהליכים האישיים, משפחתיים, חברתיים ותרבותיים שהתרחשו בעת זו, אולם העדות העולה מהמכתבים מראה כי בני משפחת כהן היו בהחלט דוגמה ספציפית לתהליכים רחבים יותר אשר שלטו בחייהם.

נישואיו של כל אחד מהאחים לאישה סלוניקאית, יצרו עבורם חווית מולדת גם כאשר הם המשיכו להתגורר בפריז

הנראטיב המרכזי המתואר במכתבים הוא סיפור הגירתם של (איזק) יצחק וליאון כהן מסלוניקי לפריז במהלך המחצית הראשונה של שנות העשרים והשתלשלות השתלבותם בחיים בצרפת. הראשון להגר היה איזק. תאריך הגירתו המדויק אינו מתועד, אולם מהתכתובות ניתן ללמוד כי הדבר התרחש בתחילת שנות העשרים. בהגיעו לצרפת, הוא קבע את מקום מגוריו במרסיי, שם התקיימה קהילה יהודית משגשגשת באותן שנים. הוא עסק במסחר באופן עצמאי. אופי עסקיו היה מגוון וכלל תיווך בין בתי עסק בסלוניקי לבין חנויות במרסיי. נראה שבשנים הראשונות לשהותו בצרפת, מזלו צלח עד כדי שהוא הזמין את אחיו הצעיר ליאון לבוא לשם גם הוא. המצב הכלכלי בסלוניקי של שנות העשרים לא היה טוב, ובזכות שליטתם בצרפתית, סיכוייהם להרוויח את לחמם בצרפת נראו טובים. ליאון אכן שעה לעצתו והגיע למרסיי בתחילת שנת 1926, ככל הנראה, לאחר שהתכתב עם מעסיקים אפשריים בעיר. ליאון היה מנהל חשבונות וצבר כנראה ניסיון משמעותי כבר בסלוניקי, אף שהיה בסך הכול בן 24. שני האחים היו עדיין רווקים כאשר הגיעו לצרפת אולם במהלך השנים, פגשו שניהם נשים שגם הן באו ממשפחות סלוניקאיות שהיגרו לצרפת. נישואיו של כל אחד מהאחים לאישה סלוניקאית, יצרו עבורם חווית מולדת גם כאשר הם המשיכו להתגורר בפריז. ניתן להניח כי בחירתם העידה מצד אחד על רצונם לשמר את הקשר למולדתם הגאוגרפית ולשיוכם התרבותי, אך גם מן הסתם על הקושי או אי-הנכונות, לחבור בקשר אינטימי עם אישה מקומית, אפילו יהודיה.

משפחת כהן בסלוניקי (סביבות 1917).

דרכם של שני האחים הצטלבה ונפרדה לאורך שנות מגוריהם בצרפת. תחומי עיסוקם היו בעלי מאפיינים משותפים: איזק עסק במסחר, תיווך ויבוא במסגרות שונות בעוד שליאון התחיל את דרכו כנראה כשותפו של איזק, אולם במהרה נפרד ממנו והחל בקריירה כמנהל חשבונות בחברות שונות ולבסוף הפך לעצמאי. הקריירה של ליאון התפתחה יפה לאורך שנות השלושים, דבר הניכר גם בשינוי כתובת מגוריו. התקדמותו העסקית של ליאון מתועדת במספר רב של מכתבים המפרטים את קשריו המגוונים עם חברות שונות בפריז, מרסיי וסלוניקי. במכתבים אלו ישנו תיעוד מדוקדק של הקשרים העסקיים שרקם, ולעתים גם של קשריו החברתיים עם אותם אנשים. הוא שמר על קשרים חברתיים רבים עם בני גילו מסלוניקי, שבכמה וכמה מכתבים מפצירים בו לשוב להתגורר בסלוניקי. ליאון נתפש בעיני חבריו כעמוד התווך של המשפחה. הם אינם חוסכים ממנו פרטים על אימו האלמנה (אביו נפטר כנראה לפני שנת 1920), המתמודדת לבדה עם קשיי החיים בסלוניקי ומטפחת תקווה כי תוכל יום אחד להיטיב את גורלה וגורל ילדיה, שחלקם עדיין רווקים, על ידי מעבר לצרפת, שנתפשה כמקום שבו ניתן לשפר את מצבם הכלכלי. בשנת 1933 הוא פגש ונשא לאישה את בונדי שאול, בת למשפחה סלוניקאית שהיגרה לצרפת בתחילת שנות העשרים. אולם בשונה מליאון שהשאיר את משפחת המוצא שלו מאחור, משפחת שאול הגיעה לפריז כיחידה אחת. ליאון ובונדי הביאו לעולם שני ילדים, בנימין שנולד בשנת 1935 ואליאן ראשל שנולדה בשנת 1939. מהתמונות הרבות המצויות באוסף, המהוות מושא למחקר נפרד בתחום הייצוג החזותי של חייהם, ניתן לנחש כי חייהם היו טובים. תמונות המשפחה (ביניהן תמונות סטודיו אמנותיות) וגלויות רבות מתעדות את חייהם היומיומיים, שכללו גם נסיעות לחופשה מחוץ לפריז. גם איזק התחתן עם סלוניקאית ונולד להם ילד, אולם מעטים הפרטים על אודות משפחתו. ברבים מהמכתבים שליאון קיבל מבני משפחתו מסלוניקי, מבוטאות טרוניות על אי-שמירת הקשר עם איזק שמיעט לכתוב מכתבים או גלויות וכאשר עשה זאת, זה היה בעיקר בכדי לבקש תמיכה כספית. עסקיו כנראה לא עלו יפה ובצד הצלחתו של ליאון, הוא חווה קשיים בעסקיו ונדרש לא אחת לסיועו של אחיו ליאון, ולעיתים גם של בני משפחתו בסלוניקי, כדי להיחלץ מנושיו. היחסים בין האחים סבלו כנראה ממתחים על רקע זה, ולא אחת ליאון גער באיזק על התנהלותו, אף שהלה היה אחיו הבכור ולכאורה גם פטרונו בצרפת.

לאון ובונדי כהן וילדיהם

חמשת אחיו ואחותו של ליאון שנשארו בסלוניקי יחד עם צאצאיהם, נרצחו גם הם על ידי הנאצים, כמו רוב קהילת יהודי סלוניקי. אין בנמצא כל פרטים על אודותיהם. מהם לא נותרו אפילו מכתבים

גורלם של שני האחים, נשותיהם וילדיהם, כמו של רבים מהיהודים שהתגוררו בפריז, ידוע. בקיץ 1942, הם נאסרו על ידי המשטרה הצרפתית, הועברו למחנה מעבר בפרבר הפריזאי דרנסי, ומשם נשלחו אל מותם באושוויץ בנובמבר 1942. סיפור מאסרם וגירושם של ליאון כהן ומשפחתו תועד על ידי שני מקורות. מקור האחד הוא שכן בבניין שבו הם התגוררו, אשר אותו התמזל מזלי לפגוש כבר פעמיים, ומקור שני הם המכתבים שליאון הצליח להגניב מהמחנה בדרנסי לקרובי משפחתה של אשתו שנשארו בפריז וניצלו. באוסף מצויים תעודות המעבר של ליאון, בונדי, בנימין ואליאן כהן לרכבת שהוליכה אותם למותם באושוויץ. לגבי גורלם של איזק כהן ומשפחתו אין תיעוד. חמשת אחיו ואחותו של ליאון שנשארו בסלוניקי יחד עם צאצאיהם, נרצחו גם הם על ידי הנאצים, כמו רוב קהילת יהודי סלוניקי. אין בנמצא כל פרטים על אודותיהם. מהם לא נותרו אפילו מכתבים.

הנראטיב הנוסף המתואר במכתבים והמתייחס לשנים שבין 1933‑1941 מתבסס על המכתבים שנשלחו לריטה כהן פארנטי לאחר שהיא עלתה לארץ ישראל עם בעלה שמואל פארנטי ובתם התינוקת אסתר נינה פארנטי בשנת 1933. שמואל פארנטי היה פעיל ציוני בסלוניקי באגודת תיאודור הרצל שבה היה חבר גם בנימין כהן, אחיהם הצעיר של ליאון וריטה. בנימין הוא שהפגיש את שמואל וריטה, ולאחר תקופת חיזור קצרה הם נישאו. פעילותו הציונית של שמואל בסלוניקי כללה גם כתיבה בלאדינו לעיתונים מקומיים, ולא השאירה ספק לגבי כוונותיו. חרף התנגדותה המסוימת של ריטה, שחששה לעזוב את אמה האלמנה, אחותה ואחיה הרבים בסלוניקי, המשפחה הצעירה היגרה לפלשתינה שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי. הם התיישבו בתחילה בשכונת שובע בתל אביב, שכונה שששכנה על גדות נחל איילון. הצריף שבו הם השתכנו, כמו שאר צריפי השכונה הדלה, היה רעוע והוצף מדי חורף. קשיי קליטתם בפלשתינה אפיינו הרבה מהעליות של אותן שנים. שמואל לא הצליח למצוא עבודה שתואמת את כישוריו המסחריים אך הצליח לפרנס את המשפחה המתרחבת (בתוך חמש שנים מעלייתם, היו למשפחה חמישה ילדים צעירים, שניים מהם תאומים) על ידי מסחר בשוק הכרמל בתל אביב, בהתחלה כסוחר הנושא על מגש פריטים שונים, ולאחר תקופה קצרה הוא הצליח לרכוש חנות קטנה בפתח השוק ברחוב אלנבי. חנות זו הייתה מקור הכנסתם היחיד עד ליציאתו לפנסיה בשנות הששים. המכתבים שקיבלה ריטה מסלוניקי ומפריז הם עדות הן לקשיים היומיומיים של בני המשפחה והן לגעגועים העזים שבני המשפחה חשו כלפי ריטה. אירועים שונים התרחשו בפלשתינה באותן שנים, כמו למשל מאורעות 1936 שעוררו דאגה רבה בקרב המשפחה בסלוניקי לגורל ריטה ומשפחתה הצעירה.

דרנסי, יהודים, צרפת, גירוש, מעצר, שואה

יהודים עצורים במחנה דרנסי ליד פריס, 1941. משמאל לימין: וייל, ולנסי, אזולאי, אולמו, כרמייה, אדוארד בלוך ופייר מאס. תצלום: הארכיון הלאומי הגרמני, Bundesarchiv, Bild 183-S69244 / CC-BY-SA, ויקיפדיה

במהלך השנים הללו, אם המשפחה, ראשל כהן, נפטרה וגם את דבר מותה היה צריך לדווח במכתבים. מכתבים אלו רוויים בכאב ובגעגועים עזים. ראשל לא הייתה היחידה שמתה. גם בנימין כהן, אחיה הצעיר ששידך בינה לבין בעלה, נפטר כשנה לאחר האם ממחלה פתאומית. דבר מחלתו ואף מותו הוסתרו בתחילה מריטה, כיוון שהיא הייתה אז בהריון והיה חשש שהבשורות המרות יזיקו למהלך ההריון. את זכרו של אחיה האהוב בנימין, כמו גם זכר אמה, הנציחה ריטה בכך שנתנה לתאומים שנולדו את שמותיהם, בנימין ורחל.

ואז המכתבים פסקו. ריטה נותרה עם השאלות, שאט אט הפכו לוודאות הנוראה מכל

זרם המכתבים החל להידלדל עם תחילת המלחמה באירופה וגם תוכנם נעשה דל יותר, לא אחת בגלל החשש מהצנזורה. כל המכתבים שנכתבו על ידי יהודים בסלוניקי עברו צנזורה, ולכן היה צריך להשתמש במילות הסוואה ובקודים. חלק מן המידע ושאלות שבני המשפחה רצו להעביר מתחת לרדאר הצנזורה היווני נכתבו משום כך בלדינו. המכתב האחרון שהגיע מסלוניקי נושא תאריך של שנת 1941 ובו מבטאת אחותה הגדולה של ריטה, אנייס, דאגה גדולה מהבאות. ואז המכתבים פסקו. ריטה נותרה עם השאלות, שאט אט הפכו לוודאות הנוראה מכל. בני משפחתה כולם נספו בשואה. כרבים מבני הישוב בפלשתינה, גם היא המשיכה לקוות בשנים הראשונות שלאחר המלחמה כי מישהו מבני משפחתה שרד ויגיע יום אחד לישראל. נעשו ניסיונות רבים לאתר ניצולים, אך לא היו כאלו.

שפ(ו)ת אם וגלות

ניתן לעקוב אחר המכתבים החל משנת 1926 ועד לשנת 1942 כדי לנסות ולייצר בתהליך הקריאה חוויה נראטיבית וכרונולוגית. קריאה כזו משקיעה את הקורא בתהליכי הזדהות עם הדמויות והאירועים, באופן שיכול אפילו להשכיח לרגע את העובדה המרה כי הסוף הנורא למעשה כבר ידוע. שפתם של המכתבים היא תמיד עכשווית ואינה מודעת לעתיד ולכן היא מתארת תמיד את המתרחש מתוך יסוד ברור של אי-ודאות וציפייה לבאות. כותבי המכתבים אינם יודעים את אשר יתרחש במהלך השנים, בעוד שהקוראים כבר יודעים. אולם גם הקורא היודע את הסוף במהלך קריאת המכתבים, יכול לרגע קט "לשכוח" זאת ולשקוע בתוך המתח הטבעי הנוצר במהלך הקריאה הנראטיבית והכרונולוגית של המכתבים.

ניתן לקרוא את המכתבים באופן מרוחק ואוביקטיבי-לכאורה, כאוסף של מכתבים המעידים על רגע מסויים בהיסטוריה של העם היהודי בכלל ושל הקהילה היהודית בסלוניקי בפרט. המכתבים מכילים שלל רב של פרטים היסטוריים מגוונים המעידים על אופני חייהם של היהודים בסלוניקי, פריז ותל אביב בשנים אלו. אופיו של האוסף הוא משפחתי והוא כולל מסמכים שנכתבו ללא כוונה שייקראו, או אפילו ישרדו, לאחר תקופתם – מסמכים ארעיים שנועדו לעיניהם של נמעניהם בלבד ולא יועדו לעיני זרים, ובוודאי לא כעדות מחקרית. מתוך התבוננות ומחקר של פרטים אלו, וחיבורם לידע המחקרי העשיר הקיים, ניתן ללמוד על אורחות חייהם של הקהילות היהודיות בצל האירועים ההיסטוריים המכוננים של אותה תקופה.

החותמת של ליאון כהן, רואה חשבון בפריז החל ב-1926.

האוסף הוא דוגמה לירושה משפחתית שמאפשרת הצצה אינטימית ומפורטת לתוך חייהם של קרובי משפחה שלא הכרנו אך גדלנו תחת צל זיכרונם

האוסף הוא דוגמה לירושה משפחתית שמאפשרת הצצה אינטימית ומפורטת לתוך חייהם של קרובי משפחה שלא הכרנו אך גדלנו תחת צל זיכרונם, דרך מסמכים שונים ומגוונים שנכתבו ללא מודעות לערכם ההיסטורי, ללא כוונה שישמשו מסמכים היסטוריים ושתחולתם הייתה אמורה להיות קצרת מועד וספציפית לנמעניה. קיומו של אוסף זה, על היבטיו הטקסטואליים והחזותיים, במקביל להתרחשויות ההיסטוריות הקטסטרופליות של שנות השלושים והארבעים באירופה, מעניק למחקר התקופה ממד בין-תחומי רב-משמעות. יותר מאשר זיכרון, הוא משמש כפוסט-זיכרון, Postmemory, כפי שמכנים זאת חוקרים כסטיבן פרוש (Frosh) הבריטי, שהרי מה שכלול בה לא קרה לי, אך השפיע עלי כאילו שכן.

חלק מהמכתבים נכתבו בלדינו וחלקם בצרפתית, הן כביטוי להגירה כפויה והן כביטוי למצבם החברתי של יהודי סלוניקי, שהיו מצויים במעבר בין תרבויות שונות. קהילת יהודי סלוניקי נמצאה בתקופה שבין מלחמות העולם במעבר מקבוצה אתנית סגורה ומרוחקת לקהילה עם נטייה אוניברסלית ומערבית, מעבר שבא לעתים על חשבון איבוד מרכיבים של זהות אישית וקבוצתית. מגמת ההגירה במהלך שנות העשרים, כתוצאה מלחצים כלכליים שנבעו מנסיבות משפחתיות וחברתיות גם יחד, הביאה להתרחקות פיזית של חלק מבני המשפחה ממולדתם וכתוצאה מכך גם מהיכולת להמשיך ולחיות בחברה שבה שפת הלדינו הייתה השפה המדוברת-העממית, ותפקדה מעין 'מולדת שפתית'. ליאון כהן גדל בסביבה שבה לדינו הייתה בשימוש כשפת-אם. העובדה שאת מכתביו מפריז כתב בשפה משנית שרכש כחלק מהשכלתו המשייכת אותו למעמד הבינוני, מעידה על חוויית הגלות הפיזית והרגשית שלו מצד אחד, ועל הידלדלותה של תרבות הלדינו בחייו מצד שני. כדי להתערות בסביבה הפריזאית שבה מצא עצמו, היה עליו להרחיק עצמו מהשימוש בשפת אימו ובכך להביא עצמו למצב של 'זרות מעצמו', כפי שהמשיגה הפסיכואנליטיקאית היהודיה בולגרית, ז'וליה קריסטבה בשנת 2009.

עבור מסייה לאון כהן בפריס, 1928. גלויה: "דחוף, שטרסבורג, משלוח הערב" - מדוע? ממי? באיזה עניין?

החלקיות של האוסף מעניקה לו אופי של רצף פרגמנטרי וכמעט אקראי של כרונולוגיית החיים של בני משפחת כהן: ודווקא חלקיות זו הופכת את האוסף לאוניברסלי

החלקיות של האוסף מעניקה לו אופי של רצף פרגמנטרי וכמעט אקראי של כרונולוגיית החיים של בני משפחת כהן לאורך התקופה שבין 1926 ו-1942. הקורא במכתבים מטייל בשבילי החיים הנפרשים בפניו ויכול להעלות באוב את תמונות חייהם השונות. אחדים מהאירועים באוסף מסופרים באופן מלא יותר מהאחרים. אחרים מסופרים ברמיזה בלבד והקורא נותר תמה לגבי התפתחותם. השנים שבמהלכן נכתבו המכתבים האישיים והעסקיים, נשלחו גלויות הנופש והברכה ונאספו מסמכים וחפצים שונים, הן שנים קריטיות באירופה של המאה העשרים. הסיפורים האישיים, המשפחתיים והעסקיים הנפרשים בעדויות האלה נותנים הצצה נדירה לתוך חייה של משפחה אחת, על ענפיה השונים, הפזורה בין ארצות שונות. סיפורים אלו מתרחשים על רקע היסטורי מאוד מסויים, שבו אירופה כולה והעם היהודי בפרט, חווה את אחת מהתקופות הקשות ביותר בהיסטוריה האנושית. סיפור השמדת יהודי אירופה, החרבתה של אירופה כערש התרבות המערבית, יצר לדעתי חוויה של גלות וניכור עמוקים הן ברמה חברתית והן ברמה אישית. קריאה במכתבים, בגלויות ובשאר המסמכים, מאפשרת מבט מפורט לתוך חייה של משפחת כהן כדוגמה להתרחשות מיקרו-היסטורית, אשר התובנות ממנה רבות ואינן מצטמצמות למשפחה זו בלבד, אלא מהוות דוגמה לתהליכים אוניברסליים של גלות, התפרקות חברתית, ניכור אישי אך גם הישרדות ומתן עדות. באופן פרדוקסלי, דווקא חלקיות זו הופכת את האוסף לאוניברסלי.

חלקיות זו היא אופיינית לסיפורי עדות, במיוחד לסיפורי עדות במצבים קטסטרופליים. כפי שכותב ניצול השואה והפסיכואנליטיקאי הרומני דורי לאוב: "עצם התהליך של נשיאת עדות על טראומה אנושה כזו – ראשיתו בעדות על היעדר, על אירוע שטרם הגיע לכלל קיום, למרות טבעה הקיצוני והבלתי מרפה של המציאות שבה התרחש". במקום אחר כותב לאוב יחד עם שושנה פלמן: "הפצעת הסיפור, בנופלו על אוזן קשבת, היא לפיכך התהליך והמקום שבו מיילדים את ההכרה, את 'הידיעה' של האירוע. למאזין יש אם כן חלק ביצירת הידע מחדש". הזיכרון המועבר בחלקו בלבד לבני הדורות הבאים, יוצר אצל הקורא את שחזורה של חוויית הפציעה. מה שמופנם אינם רק שרידי הזיכרון, אלא המבנה החלקי והמפוצל של הזיכרון, מעין מקום שהוא לכאורה חלל ריק במבט ראשון, אבל לאחר התבוננות והקשבה רפלקטיבית מתברר כחלל מלא ברגשות שאותם קשה לתאר. רגשות שהקורא מתקשה לשייך לחוויותיו שלו. רגשות שנראים כשייכים למישהו אחר, אשר הושתלו לתוך המקשיב. רגשות של אובדן. אלו הם המרכיבים של פוסט-זיכרון.

המכתבים מתארים את הקשר שנשמר בין שלושת ענפי משפחת כהן שבהם התגוררו בני משפחה שונים: סלוניקי, פריז ותל-אביב. מקומות מגורים אלו ייצגו גם בחירות חיים שונות שבני המשפחה עשו על פי עמדתם הפוליטית – בין שהיו ציונים, בין שהיו בעלי שאיפה סוציאליסטית להשתלבות בחברה הסלוניקאית ובין שהיו בעלי רצון ליברלי ליצירת עתיד אישי שאינו משולב בעתיד הקהילתי. גילוי המכתבים נעשה בהדרגה רק במהלך עשרים השנים האחרונות, על ידי צאצאיה של אחותו של ליאון כהן, היחידה ששרדה מכל בני משפחתו, בנסיבות שמחדדות את שאלת הגלות – כיוון שנראה כי עצם קיומם של המכתבים הוסתר, הודחק או הוכחש, מסיבות שחלקן לפחות נוגעות בחווית אשמה או הסתרה של הניצולים.

שבזי 14, תל אביב, פסלים

עקורים ונטועים, ובעצם כמעט שם: רחוב שבזי 14, תל אביב. תצלום: סנדרה ואתד

עברית היא שפת האם שלי. למרות זאת, ואולי בשל כך, עד היום עברית הייתה שפה בה לא כתבתי, שפה שבה שתקתי מקצועית

הקריאה במכתבי משפחת כהן ממקמת אותם באופק של גלות ועקירה. למשל, השימוש שנעשה ברוב המכתבים בשפה שאינה שפת-אם, חורג משימוש הטריוואילי בשתי השפות, המשתמע ממעמדם החברתי של בני משפחת כהן – שהשתייכו למעמד הבינוני אשר בקרבו היה נהוג ללמוד צרפתית – אלא נעשה גם בעקבות עקירתם וגלותם של בני המשפחה והתרחקותם זה מזה ומעירם-מולדתם, סלוניקי. השימוש, או אי-השימוש בשפת האם לדינו, מעיד על מורכבות הקשר לשפה זו. שפת האם אינה בהכרח נגישה ביותר לדובר, מסיבות שעשויות להיות מורכבות ומושתתות על מבנים נפשיים ונסיבות חיצוניות. על מורכבות השימוש, או אי-השימוש, בשפת אם כתבה גם שושנה פלמן בהקדמה למהדורה העברית של ספרה המשותף עם דורי לאוב, 'עדות': "עברית היא שפת האם שלי. למרות זאת, ואולי בשל כך [דגש שלי], עד היום עברית הייתה שפה בה לא כתבתי, שפה שבה שתקתי מקצועית". הבחירה להשתמש או להימנע משימוש בשפת-אם מעידה לכן על בחירה, שעל מקורותיה ניתן לעתים להתחקות רק בקושי רב ותוך לקיחת סיכון מחושב של הנחת הנחות מסוימות.

ליאון שלתיאל, בעצמו בן למשפחה סלוניקאית שחלק ממנה שרד את השואה, בוחן את הקשר בין השפות שהיו שגורות בפיהם של בני הקהילה היהודית בסלוניקי במאמרו משנת 2017, העוסק במכתבים ששלחו נשים יהודיות מסלוניקי לצאצאיהם ששהו באתונה במהלך מלחמת העולם השנייה. לטענתו, העובדה שהמכתבים האלו נכתבו בצרפתית, מעידה על השתייכותם המעמדית של הכותבים והנמענים. רבים מיהודי סלוניקי שהשתייכו למעמד הבינוני והיו בעלי אמצעים, דאגו לכך שילדיהם ילמדו בבית הספר של רשת אליאנס בעיר. לימודי הצרפתית באליאנס העידו על שאיפתם של יהודי סלוניקי להשתייך לתרבות של מערב אירופה. השימוש בשפה הן במכתבים אישיים והן בתכתובות עסקיות היה שכיח ומקובל. לדינו, שפה שבה נעשה שימוש יומיומי גם כן, שימשה את כלל יהודי סלוניקי לתקשורת רשמית פחות ולמרות מעמדה הנחות לכאורה, המשיכה להיות דרך התקשורת האינטימית יותר, שהיתה נהוגה בין בני משפחה ובמעגלים חברתיים.

עם כיבושה של סלוניקי בידי היוונים בשנת 1912, החליפה השפה היוונית את השפה הטורקית כשפה רשמית. במהלך העשורים הבאים, כפי שכותב דווין נער בשנת 2016 בספרו המקיף על יהדות סלוניקי, השימוש ביוונית בא לא אחת על חשבון השימוש בלדינו, בעיקר על ידי הצעירים, היה ביטוי לרצון של הקהילה להשתלב ביוון המודרנית וכביטוי ללחצי השלטונות על האזרחים להפנים את השימוש ביוונית. יחד עם זאת, כפי שמראה ליאון שלתיאל, ההתכתבויות האישיות בין בני משפחה המשיכו להתנהל בצרפתית, תוך כדי שימוש מבוקר וזהיר בביטויים בלדינו, לא אחת כדי להתמודד עם הצנזורה, שהפכה לקריטית במהלך שנות המלחמה.

ניתן לקרוא את המכתבים כיצירה העוסקת ביחס זה של האדם למקום שהוא נמצא בו, למקום שהגיע ממנו ולמקום שאיבד. בהקשר זה יש לבחון את המושגים הטעונים והמורכבים 'השתייכות' ו'גלות'. כל אדם מקיים יחס משמעותי עם המקום שהוא נמצא בו באותו רגע נתון. ישנם רגעים בחייו של אדם שיחס זה נטען במשמעות סובייקטיבית מיוחדת, המקנה להם משמעות סגולית גבוהה יותר בסיפור חייו, לעומת רגעים אחרים שתופסים משקל רב יותר בעיצובו ובתהליך הרפלקטיבי שהם מעוררים בו. רגעים אלו הם נקודות שיא או שפל בחיי האדם היוצר, ומשמשים לו בכתיבה השראה לעיבודם למבעים לשוניים שהם מחד גיסה נקודות תקשורת עם הזולת ומאידך גיסה גם מעשים של ממש, מעין speech acts.

מסלוניקי בצרפתית: "לאון יקירי..."

מעשים אלו מתייחסים לחוויית ההתפתחות וההתעצמות שרגעים אלו עשויים להיות עבור האדם, גם אם טמונות בהם חוויות קשות ומייסרות. אף שהמעשים בהכרח רבים ומגוונים, המשותף להם הוא שבאותו רגע היחס בין האדם למקום, שנראה היה טבעי ומובן מאליו, מתערער בשל נסיבות פנימיות או חיצוניות. התערערות אותו יחס שנראה היה טבעי חושפת את האדם למורכבות היחס ולמלאכותיותו, ומוכיחה לו כי מה שנראה היה טבעי ומובן מאליו הוא למעשה מלאכה מורכבת המותנית בנסיבות חברתיות ותרבותיות שונות. רגעים אלו הם לעתים קרובות רגעים של אובדן.

מה שאבד, מה שהיה מוכר, מפנה את מקומו לחדש שהוא למעשה הכלאה בין הישן לחדש. יחס זה אינו סטטי גם כאשר מתבוננים ברגע נתון אחד

הרגע הזה בו המוּכָּר (Heimlich) הופך לאל-ביתי (Unheimlich) הוא רגע מכריע בתרבות המודרנית. מה שאבד, מה שהיה מוכר, מפנה את מקומו לחדש שהוא למעשה הכלאה (hybrid) בין הישן לחדש. יחס זה אינו סטטי גם כאשר מתבוננים ברגע נתון אחד, כמו למשל רגע ילדות שבו יחסו של האדם למולדת מקבל ממדים מיתיים כאשר הוא נזכר בו בבגרותו ומוצף בחוויית געגועים ואובדן. יחס זה משתנה בהתאם לנקודה שנעצרים בה ומתבוננים באותו הרגע. מבטו הרפלקטיבי של האדם אל המקום שהוא בא ממנו, אל מולדתו, משנה גם את המקום וגם את המתבונן.

אריאלה אזולאי כתבה בשנת 2007 על היחס בין המקום למקור אצל וַלטר בנימין (1892-1940) במסתו 'יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני'. היא מתארת את אובדן המקום כ"מעבר ממקום חד-פעמי, שכדי להתנסות בו יש להיות נוכח בו, למקום שהודות לטכנולוגיות השונות של שעתוק אפשר להתנסות בו מבלי להיות נוכח בו". המקום החד-פעמי בהקשר זה הוא סלוניקי, כמולדתם של בני משפחת כהן, אך אינו רק העיר הגאוגרפית, אלא אותה חוויית השתייכות ראשונית שמתוארת כבסיס שממנו צמחה המשפחה. בסיס זה היה עבור בני המשפחה ועבור ליאון כהן, המצע הראשוני שבו עוצבו חוויות חייו הראשונות, וביניהן קשריו המשפחתיים ויחסו לעולם. פריז, שאליה העתיק ליאון כהן את מגוריו בשנת 1926, הפכה לעיר גלותו ועל יחסו אליה ניתן לשאול האם הוא ראה את עצמו כמי שאיבד את המקום החד-פעמי הזה ושאובדנו עיצב את חייו, זהותו ועיסוקו. אך בפריז, ניתן לומר, מצא ליאון כהן קול חדש והשתייכות נרכשת אל תרבות המערב, שעימה הוא קיים יחס משמעותי עוד בהיותו תושב סלוניקי, יחס אשר נותן עדותו דרך השימוש בשפה הצרפתית, הן במכתביו אל מולדתו והן בהתנהלותו היומיומית במקום מגוריו החדש, שהיא אולי מולדתו הבדיונית, פריז. האם תהליך זה עיצב מחדש את זהותו העצמית? האם תהליך שינוי זה של יחסו למקום הולדתו כאל מקום שאבד לו כונן את עמדתו כאזרח קוסמופוליטי בפריז של שנות העשרים והשלושים, שבה הייתה אווירה בוהמיינית, ובה לקחו חלק, בין השאר, לורנס דארל וחבריו לקבוצת וילה סארוט? האם ניתן לתאר את פריז של ליאון כהן כמרחב לימינלי, שבו הוא ניסה לחולל את המעשה הבלתי אפשרי של שיבה? במחקרי על לורנס דארל ויחסו לעיר אלכסנדריה, טענתי כי העיר אלכסנדריה, כפי שהיא מצטיירת ביצירתו המרכזית 'רביעיית אלכסנדריה', היא המרחב הלימינלי של דארל, שבה הוא ניסה לחולל את המעשה הבלתי אפשרי של השיבה. תפישה כזו של מרחב השתייכות שאינו בהכרח גאוגרפי עולה בקנה אחד עם תפישה אמביוולנטית של השתייכות האדם למולדתו, שאינה מאפשרת הצהרה לכידה ומהותנית לגבי היחס בין היחיד למולדת אלא חושפת פקעת של יחסים סבוכים. ומדוע פתאום מתפרץ לסיפור הזה לורנס דארל, סופר אנגלי שנולד בהודו ובילה את מרבית חייו בחיפוש אחר מקום שלו יוכל לקרוא בית, מקום שאותו מצא רק דרך כתיבתו?

אלכסנדריה

אישה צעירה באלכסנדריה: מי היא? מה היא יודעת? מה אנחנו יודעים?

על זיכרון, כתיבה ופרטיות

מעבר לקריאה הנראטיבית באוסף, מרחפת כאן שאלה אתית גדולה, הנוגעת לעצם קריאתם של המכתבים. שכן כאמור, כל המכתבים נכתבו לנמענים פרטיים,  הם מכילים תכנים אישיים רבים ואיש מן הכותבים או הנמענים לא דמיין שאלה ייקראו על ידי אחרים.

האם במחיר שימור זכרם של המתים והנצחת חייהם ניתן לפגוע בפרטיותם על ידי קריאה ופרסום מכתביהם? כיצד ניתן "לקבל רשות" למעשה  כזה?

הדילמה האתית המשתמעת היא קשה: האם במחיר שימור זכרם של המתים והנצחת חייהם ניתן לפגוע בפרטיותם על ידי קריאה ופרסום מכתביהם? כיצד ניתן "לקבל רשות" למעשה  כזה? מי הם הגורמים המסוגלים להעניק רשות כזו? לאורה הובסון פאור (Hobson Faure), חוקרת השואה האמריקאית המתגוררת בצרפת, כותבת במחקרה משנת 2017 על יתומים בשואה, על אודות התלבטויות אתיות הנוגעות לפרסום חומרים שהתגלו בארכיונים. הובסון פאור מצאה יומני נערות ששרדו את המלחמה וביקשה לחקור את האופן שבו היומנים מתעדים את אופני הישרדותן של הניצולות. היא פגשה את הניצולות ובתהליך מורכב שיתפה אותן בעבודתה ויצרה עימן יחסי אמון שאיפשרו כתיבה ופרסום החומרים. לכאורה, כיוון שלא ניתן לקבל את הסכמתם המודעת של כותבי מכתבי כהן, ייתכן שלא ניתן לפרסמם באופן מלא.

רובד נוסף בדילמה זו היא שאלת אחזקת המסמכים והבעלות עליהם. למי שייך אוסף המכתבים? מהו המקום המתאים לשמירתו ואיזו גישה נכון לאפשר אליו? המכתבים נמצאו, כאמור, שנים רבות לאחר כתיבתם, לאחר שהוחזקו בבית צאצאי המשפחה בצרפת. בכל השנים שבהן שלוש קופסאות המכתבים היו בצרפת, לא נעשה בהן כל שימוש והן לא נפתחו. תוכן המכתבים לא נחשף. מאז גילוים במהלך עשרים השנים האחרונות, צאצאי ריטה כהן השונים בוחנים את המכתבים, קוראים בהם, מתרגמים אותם. המכתבים הפכו לאנדרטה מכאיבה ומרגשת, המחברת בין בין בני הדור השני והשלישי לבין זיכרון הנספים. אולם הזיכרון המכאיב אינו רק קשר נוסטלגי אל העבר. הוא גם מטעין את קשרי ההווה בין בני המשפחה במתחים חדשים וישנים. הכאב העולה בעת העיסוק במכתבים הוא כאב שלעתים לא קל להכיל במסגרת קשרי המשפחה.

האוסף הוחזק במשך שנים בידי המשפחה ושאלת החזקתו לטווח ארוך ריחפה כסימן שאלה מאיים

האוסף הוחזק במשך שנים בידי המשפחה ושאלת החזקתו לטווח ארוך ריחפה כסימן שאלה מאיים. האפשרות להפקידו באחד מארכיוני השואה בארץ ובעולם, בין במוסד פרטי, ממשלתי או אקדמי, ובכך לאפשר גישה אליו לאנשים פרטיים ולחוקרים, נבדקה. חשיפה כזו מחדדת עוד יותר את שאלת הפרטיות. פתיחת האוסף והפיכת הגישה אליו לציבורית במידה כזו או אחרת, פותחת את חיי המשפחה המתוארים בו לנחלת הכל. חוויה זו עלולה להיתפש כחוויה משפילה ופוגענית בזכר הנספים. לעומת זאת, שמירה על פרטיותם והמשך החזקת האוסף בידים פרטיות עשויה להיתפש כשמירה קנאית על פרטיות מעבר לציפיות המציאותיות.

מתוך האוסף: "לשנה טובה תכתבו"

הקשר עם הנפטר ופוסט-זיכרון

הדיון באופני החשיפה של אוסף המכתבים, יחד עם החלקיות האופיינית של שרידי העדות של קורבנות השואה והניצולים, מקבלים ממד נוסף כאשר מעמידים אותם מול הניסיון לשמירה על קשר עם זכרם של הקורבנות ובחינת האופן שבו זיכרון זה הופך להיות פוסט-זיכרון – כלומר לזיכרון המשפיע על היחיד גם כאשר האירוע אותו הוא מתאר לא התרחש בחייו.

שימור זכרם של הקורבנות, שנעשה כבר על ידי שלושה דורות לפחות, הוא פעולה פרטנית וקולקטיבית שניתן להמשיגה במסגרת השיח של 'הקשר עם הנפטר' כפי שמתאר שמשון רובין, אחד ממחברי הספר "הפנים הרבות של האובדן והשכול" משנת 2017. רובין מתייחס למושג בהקשר שבו קרובים ובני משפחה של הנפטר ממשיכים להחזיק בזיכרונם את הנפטר לאחר שחוו את מותו במהלך חייהם. תהליך האובדן והשכול שהם מתארים מתייחס לימים, לשבועות, לחודשים ולשנים שחלפו מאז מותו של הנפטר, בין בנסיבות טבעיות או בנסיבות לא טבעיות. שנים רבות חלפו מאז שהמודל שהמשיגה הפסיכיאטרית השוויצרית-אמריקאית אליזבת קובלר-רוס לגבי שלבי ההתאבלות איבד את תוקפו התיאורטי והמעשי הבלעדי, וכיום מקובל לחשוב על שימור הקשר עם הנפטר כחלק אינטגרלי ובריא מתהליך ההתאבלות, ולא כפי שהציעה קובלר-רוס בשנת 1969. גם קובלר-רוס וגם רובין חשבו על הקשר עם הנפטר כעל תהליך המתרחש זמן מה לאחר מותו של האדם. אולם כיצד עלינו להבין ולהמשיג את הקשר עם הנפטר כאשר הוא נפטר לפני שנים רבות ולמעשה לא היה כלל מוכר לאדם המתאבל?

חוויות הדור הראשון של ניצולי השואה ממשיכות לחלחל ולהשפיע על חייהם של בני הדור השני, השלישי, הרביעי ואף החמישי. חוויות אלו, אשר אינן מעוגנות במציאות החושיות של היחיד, מועברות מדור לדור הן על ידי סיפורי הניצולים ולא פחות מזה על ידי הימנעות מהסיפורים

אווה הופמן היא סופרת יהודיה ממוצא פולני, בתם של ניצולי שואה. היא מתגוררת מגיל 13 בקנדה ועבדה כפרופסור לספרות במספר אוניברסיטאות בצפון אמריקה. ספרה "זרה בין המילים" תורגם לעברית בשנת 2004 והיא מתארת בו את חוויות ילדותה כמי שנולדה חודשיים לאחר תום המלחמה, אולם ממשיכה להיות מוטרדת על ידי חוויות שהתרחשו לפני לידתה. הופמן, ובהמשך חוקרים כמו פרוש, המשיגו את האופן שבו חוויות הדור הראשון של ניצולי השואה ממשיכות לחלחל ולהשפיע על חייהם של בני הדור השני, השלישי, הרביעי ואף החמישי. חוויות אלו, אשר אינן מעוגנות במציאות החושיות של היחיד, מועברות מדור לדור הן על ידי סיפורי הניצולים ולא פחות מזה על ידי הימנעות מהסיפורים ומאופני ההורות שאותם סיגלו הניצולים וצאצאיהם –  כלומר באמצעות פוסט-זיכרון.

אני מציע להשתמש במושג פוסט-זיכרון כדי לתאר את הקשר ביני, מחבר המאמר, ובין בני משפחת כהן שנספו בשואה עשרים שנים לפני הולדתי. כנכד הבכור של ריטה כהן פארנטי, היחידה מבני כהן ששרדו את השואה, נחשפתי לסיפורים ולתמונות על בני משפחתה מגיל צעיר. חשיפה זו יצרה בתוכי הזדהות עם דמויות אלו, שניבטו אלי מתמונות דהויות בשחור-לבן ומבוהק התכלת של עיני סבתי. היא תיארה לי את קשריה עימם ואת זיכרונותיה בקול נרגש ורוטט מבכי כבוש. כמו אצל רבים מבני דורי, חוויות אלה נטעמו בי במהלך ילדותי, נעוריי והתבגרותי. את עוצמתן ואופן פעולתן כאוביקט פנימי, אוביקט של פוסט זיכרון, הבנתי רק שנים רבות לאחר מכן כאשר נשאלתי לגבי מושא עבודת הדוקטורט שלי, הסופר האנגלי לורנס דארל, שעליו כתבתי בשנת 2013.

סלוניקי, מזח, ים, שקיעה

סלוניקי כתמיד: המזח, הים. תצלום: אפוסטולוס ואמווראס.

האם כעת עלי להקדיש את עצמי לעיסוק בפוסט-הזיכרון, מבלי להמירו באופן יצירתי כזה או אחר? כמה מבני דורי מוצאים עצמם עוסקים בשאלה זו ממש?

בחירתי בו כמושא לעבודה אכן עוררה סקרנות ואולי אף השתאות, בגלל שדארל אינו מוכר במיוחד בישראל ואף בעולם שמו כמעט נשכח. גם לי החיבור לא היה ברור לגמרי. אף שהתוודעתי ליצירתו בגיל שמונה עשרה ושמרתי על חיבה מיוחדת כלפיה במהלך השנים, חסרה הייתה לי פיסה מהפאזל שתסביר את המשיכה והתשוקה הנדרשות כדי להקדיש את העבודה המאומצת הנתבעת לכתיבת עבודת דוקטורט.

רק לאחר סיום העבודה ופרסומה ובמהלך הטיפול הפסיכואנליטי שלי, הצלחתי לשחזר ולהתחבר לפרק בחייו של דארל שהוא החוליה החסרה. גם ליאון כהן וגם לורנס דארל חיו בפריז במהלך שנות השלושים. עובדה זו, שהיתה לכאורה זמינה לי במשך כל השנים, לא הייתה זמינה לי באופן מודע עד לאותו גילוי במהלך הטיפול. עוצמת החוויה הרגשית שליוותה את התובנה שלי הביאה אותי להבנה עמוקה המסבירה את ההטענה הרגשית שלי לדמותו של לורנס דארל, ההטענה שניזונה מהחיבור המודחק לזיכרונו של ליאון כהן, סביב הפרט הביוגרפי הזניח-לכאורה של שהותם באותה עיר בשנות העשרים. ידעתי כי מגיל צעיר ניטעה בי התשוקה לחפש ולמצוא את ליאון כהן, כמייצג את אבלה העמוק של סבתי, בכדי להביא לה מרגוע. כיוון שמסע זה נועד לכישלון, התשוקה הומרה באופן אל-ביתי בחיפוש ומחקר אחר לורנס דארל, אליו חשתי קרבה עמוקה שלא הייתה מוסברת באופן רציונלי ומודע. המחקר שערכתי על חייו ויצירתו של לורנס דארל, סופר גולה שבעצמו חיפש את מקומו בחיים, היה תחליף, ואולי אף סימפטום לחיפוש המודחק והלא-מודע אחר ליאון כהן – שאליו "נשלחתי" ויועדתי בציוויה של סבתי בעת שסיפרה לי על אודותיו בילדותי. האם כעת עלי להקדיש את עצמי לעיסוק בפוסט-הזיכרון, מבלי להמירו באופן יצירתי כזה או אחר? כמה מבני דורי מוצאים עצמם עוסקים בשאלה זו ממש? הניתן לומר כי ערבי הזיכרון האלטרנטיביים הנערכים בשנים האחרונות בישראל, ערבי הזיכרון בסלון, מהווים במה שעליה נבדקים נושאים אלו?

העיסוק במכתבי המשפחה בשנים האחרונות הוא הפוסט-זיכרון שלי, שבו משתרגים מספר נראטיבים שהם סיפור שעוד יש לספרו. כתיבת הסיפור ועריכתו ימשיכו להיות רוויות בשאלות אתיות, פסיכולוגיות וחברתיות. שאלה אחת קיבלה מענה לא מכבר. לאחר דיונים רבים בקרב בני המשפחה, הוחלט למסור את האוסף כולו למשמרת במוסד "יד ושם" במסגרת הפרויקט "לאסוף את השברים". נציג המוסד הגיע לבית המשפחה ובתהליך רגיש מאין כמוהו, קיבל את האוסף לידיו. בימים אלו המסמכים הרבים עוברים שימור, דיגיטציה ואינדקוס ובסופו של דבר, בעוד כשנתיים, יתאספו לארכיון הדיגיטלי של קורבנות השואה. מקום קבורתם של בני משפחת כהן אינו ידוע וכנראה לא ייוודע לעולם. נותר רק לקוות שהעדויות על חייהם של אחדים מהם ישמשו אנדרטה חיה ויצירתית לזכרם ולא רק כפוסט-זיכרון מטריד ומכביד.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ד"ר רוני אלפנדרי, מרצה באוניברסיטאות חיפה ובר-אילן ועובד סוציאלי קליני, מטפל בפסיכותרפיה פסיכואנליטית. ספרו השביעי, "מחר ירד גשם" יצא לאור בשנה הקרובה בהוצאת כרמל.

תצלום ראשי: עגלות של מוכרי אוכל, סלוניקי. תצלום: קונסטנטינוס אלכסופולוס, EyeEm, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רוני אלפנדרי.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על כשהדודה הפכה למכתב

01
אברום רותם

מאמר מאד נוגע ומטלטל שוב לבטים - מה והאם רלוונטי להתאמץ לשמר, ודאי לערוך ולכתוב אודות כך.
1. בהקשר סוגיות אתיות לפרסם בציבור חומרים אינטימיים שספק אם מיש כתב אותם היה מסכים לכך - יש על זה דיונים אקדמיים ואף רגולטורים ומשפטנים מדברים בעניין. בישראל כמו גם במספר מדינות מערב - הנטייה היא לא להשאיר זאת לבתי המשפט בכל מקרה, אלא לגבש כללים מחייבים בכל הקשור לירושת זיכרונות של אלה שהלכו לעולמם. אך זה מתנהל בעצלתיים בגלל צוק העתים, היעדר מודעות של רגולטור שמתחלף, ו/או עיסוק בדברים דחופים יותר.
2. להבנתי האישית, בגלל סוגיה שקשורה גם לי, גיבשתי לי החלטה: זכרונות בחומרים הרד-קופי, (מכתבים, תמונות/ סרטונים, ואחר) להעביר למוסדות/ גופים/ מיזמים שעשויים למצוא עניין, העוסקים בשימור ערך כלשהו לאומי/ ספרותי. לגבי השאר, ממילא דור שלישי והלאה- לא ימצא בכך כל עניין, כי ההקשר אובד לגמרי, ואין טעם בהשקעה בשימור.
3. נכון שבכך זכרונות ותיעודים אישיים שאולי יעוררו עניין כלשהו בעתיד, יאבדו לנצח, אך מאחר ורוב מוחלט אובד בין כה וכה, יש להשלים עם כך, כי זה דרכו של עולם, וסנטימנט אישי, חזק ככל שיהיה, הוא אישי, ולא עובר בתורשה...