כשהדינוזאורים שיגרו חלליות

המחשבה שאנחנו מסוגלים לקבוע את עתידו של כדור הארץ היא דוגמה נוספת ליהירות האנושית. אנחנו לא ב"עידן האדם" - אנחנו אנקדוטה, והיו עוד לפנינו
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

אנו חיים כעת בתקופה גיאולוגית מעשה ידי אדם: האנתרופוקן. ככה אומרים, בכל אופן. בתולדות כדור הארץ היו תקופות גיאולוגיות שהתמשכו יותר מארבעים מיליון שנה, ואילו הפרק הנוכחי נפתח רק לפני כארבע מאות שנה, כששיעור הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה צנח בכמה חלקיקים למיליון. ואולי, כפי שקבע השנה פאנל של מדענים, התקופה הזאת החלה לפני שבעים וחמש שנה בסך הכול, כשפצצות אטום החלו לבזוק כל מיני איזוטופים רדיואקטיביים משונים על כוכב הלכת שלנו.

תארוכי סלעים – תמונות מצב ממעמקי הזמן – הם מדויקים להפליא, טווח השגיאה האפשרי שלהם הוא חמישים אלף שנה, וזהו הרי משך זמן ארוך כמעט פי עשרה מכל ההיסטוריה האנושית

אלה טענות חריגות יחסית לתחום הגיאולוגיה, העוסק לרוב בשכבות סלע עבות שנצברו במשך עשרות מיליוני שנים – פרקי זמן שבמהלכם רכסי הרים נולדים ונעלמים כליל. בתחום הגיאולוגיה, גם כשתארוכי סלעים – תמונות מצב ממעמקי הזמן – הם מדויקים להפליא, טווח השגיאה האפשרי שלהם הוא חמישים אלף שנה, וזהו הרי משך זמן ארוך כמעט פי עשרה מכל ההיסטוריה האנושית. נשמע לכם מוזר לדבר על תקופה גיאולוגית שמשכה קצר יותר מטווח שגיאה? טוב, האנתרופוקן הוא באמת דבר מוזר.

אז איך אנחנו אמורים להתייחס ל"תקופה הגיאולוגית" החדשה הזאת? האם אנו ראויים לה? נכון שבני האדם מזיזים כמויות עתק של סלעים מדי שנה ומעצבים את העולם בדמותם. ונכון שאנחנו מעוותים באלימות את ההרכב הכימי של האטמוספירה והאוקיינוסים, באופן שאין לו תקדים אלא בכמה מקרים מבעיתים הקבורים בעומק ההיסטוריה של כדור הארץ. מדי שנה אנחנו פולטים לאוויר יותר מפי מאה פחמן דו-חמצני מאשר הרי הגעש, ונכון לעכשיו אנחנו אחראים לשיבוש הגדול ביותר במחזור החנקן של כדור הארץ מזה 2.5 מיליארד שנה. אבל למרות מבצע האדירים הזה, האנתרופוקן הוא תוצר של יוהרה. מכבש הזמן ירמוס את רוב מפעלותינו. אם מאה מיליון שנה יכולות לשחוק את הרי ההימלאיה, איזה סיכוי יש לסן פרנסיסקו או ניו יורק לשרוד?

טרקטור, צעצוע, חול

גם אנחנו לא ממש מזיזים לעולם. תצלום: מרכוס שפיסקה

אולי יום אחד בכל זאת יתגלו האותות שהטבענו בסלעים, אבל רק אם חוקרים חדי עין מענף שאינו ידוע בעץ החיים יסרקו את כדור הארץ – לאחר שגם המין שלהם יכבוש אותו ויארגן אותו מחדש על פי דרכו – וינסו בשקדנות למצוא אותנו. אך לא סביר שהם יזכו לגמול על מאמציהם

האנתרופקן הוא ניסוי מחשבתי מעניין. אם אתם מתעניינים בסודות הסטרטיגרפיים של כיסון הזמן שבו אנו חיים, האנתרופוקן יכול לשמש לכם כקטלוג לא רע של כל השטויות שאנחנו בונים ועושים. אך בו בזמן, האנתרופוקן עלול לנפח לממדים מופרזים את המורשת שיותירו בני האדם בכוכב לכת שאינו מרכין בפניהם את הראש, כוכב לכת שעד מהרה יחריב – או יסתיר לעד – גם את המפוארות שביצירותינו.

ומה באשר לחותם הזניח שנותיר בכל זאת בפינות מעטות של העולם שבהן משקעים מצטברים ונקברים – ועל כן ניצלים מההשחתה המתמשכת של פעולת הסחיפה? בלשון המעטה: לא סביר להניח שהשאריות האלה יגיחו אל פני השטח, בשום מקום, במהלך עשרות ואף מיליוני השנים הבאות. כך חולפת תהילת עולם.

אולי יום אחד בכל זאת יתגלו האותות שהטבענו בסלעים, אבל רק אם חוקרים חדי עין מענף שאינו ידוע בעץ החיים יסרקו את כדור הארץ – לאחר שגם המין שלהם יכבוש אותו ויארגן אותו מחדש על פי דרכו – וינסו בשקדנות למצוא אותנו. אך לא סביר שהם יזכו לגמול על מאמציהם. גם אם יקטלגו את כל שכבות הסלע בכל כדור הארץ, לכל היותר הם יגלו שכבונת דקיקה ומשונה הטמונה בתוך קניון מדברי נידח מוכה סחף. ואם באורח נס הם ימצאו גם שכבת חומר דקיקה שהותירו בני האדם, המעידה כביכול שלשכבת הסלע החריגה הזאת מגיעה תקופה גיאולוגית משלה – אף שהיא לכודה בין צוקים אדירים, אף שמבנים עצומים של אבן גיר, אבן טין ופצלים מאפילים עליה מלמעלה ומלמטה – אזי היומרה הזו לא תיתפש אלא כראיה לאנתרופוצנטריות מעוררת ההשתאות של המין שלנו. אם לא נלמד בקרוב לשרוד על כוכב הלכת הזה באופן בר קיימא שעדיין לא הוכחנו שאנו מסוגלים לו, שרידי הציביליזציה יאוכלו עד מהרה בשיני הזמן העמוק.

והזמן הגיאולוגי הוא אכן עמוק – עמוק במידה בלתי נתפשת. אם תרוצו מרתון של 42 קילומטר שאמור לכסות את תולדות האנושות, צעד ראשון של מטר וחצי ינחית אתכם במרחק של שני עידני קרח ויותר מ-150,000 שנה לפני תחילת ההיסטוריה האנושית. במילים אחרות, במבט גיאולוגי מהיר מתברר שההיסטוריה האנושית כולה אינה רלוונטית: 5,000 שנה שחולפות ביעף, נגמרות ברגע שאתם מרימים את העקב, ודחוסות כולן בקצה קצהו של שלב מעבר שגרתי וחמים בין שני עידני קרח פליסטוקנים (ואגב: העובדה ששלב המעבר השגרתי הזה זכה גם הוא, משום מה, להיות מוגדר "תקופה גיאולוגית" – בניגוד לעשרות שלבי המעבר הדומים שבאו לפניו – היא החטא הקדמון של הגיאולוגיה האנתרופוקנית).

לא זאת בלבד שהאנושות לא תהיה חלק מהעולם הזה, אלא שלא יישאר שום תיעוד גיאולוגי לקיומנו

אם תחליטו במקום זאת לרוץ מרתון קדימה בזמן, אחרי צעד אחד תגלו שהאוקיינוסים והאטמוספירה כמעט סיימו להתאושש מהניסוי הכימי הפרוע שאנו מבצעים בכוכב הלכת, וששום עדות לקיומה של הציביליזציה האנושית לא נותרה על פני השטח. צעד נוסף יזניק אתכם אל עיצומו של עידן קרח פליסטוקני נוסף, פני הימים יהיו נמוכים ב-120 מטרים מכפי גובהם כיום. המים החסרים יהיו כלואים ביריעות קרח אדירות ממדים המאיימות על היבשות, טוחנות מוֹרֶנותלאיים, משמידות כל מה שנמצא בדרכן ופולטות קרחונים מדופנותיהן. יריעות הקרח האלה היו, בזמנים נשכחים, מקומות בשם ניו יורק, או אילינוי. כעת יתפרש לפניכם העתיד כולו. אחרי שני קילומטרים וחצי, תגלו שהיבשות התאחדו – כפי שקורה אחת לזמן מה – לכדי יבשת-על שבחופיה ובהריה ובעמקיה חיים יצורים העולים על כל דמיון. לא זאת בלבד שהאנושות לא תהיה חלק מהעולם הזה, אלא שלא יישאר שום תיעוד גיאולוגי לקיומנו. לא בלוני יומולדת, לא תילים של עצמות תרנגולת עירומות, לא צ'רלטון הסטון המנופף באגרופו מול נפיל מן הים. הכול יישחק, ייהרס, או יוטמן לעד במעמקי האדמה.

אלביס

צורה ביולוגית חסרת משמעות גיאולוגית. תצלום: MGM, ויקיפדיה

לשם ההקשר, ולמרות שזה לא כל כך הוגן, הבה נשווה בין המורשת הגיאולוגית העתידית של האנושות לזו של הדינוזאורים, ששלטונם נמשך לאורך תקופות גיאולוגיות רבות: אנו מדברים על 180 מיליון שנה השקולות בפועל לנצח. פי 36,000 מההיסטוריה האנושית עד כה. אך בהביטנו על ההיסטוריה הסלעית של החצי המזרחי של צפון אמריקה, אין שום דרך לדעת שהעידן הכמו-אינסופי הזה נשלט לחלוטין על-ידי זוחלים נוראים. בחצי היבשת הזאת, הדינוזאורים כמעט לא השאירו עקבות אחריהם, ולא מפני שהם לא היו כאן במשך כל הזמן הזה: מיליוני דורות של דינוזאורים אלמוניים שחיו, צדו, הזדווגו, מתו, ליקטו, נדדו, התפתחו ושרדו בכל רחבי היבשת, בעדרים גדולים או בקבוצות מבודדות. אבל מספר האתרים שבהם יכלו הדינוזאורים להשתמר במהלך פרק הזמן האדיר הזה, בכל אלפי הקילומטרים הרבועים האלה – אתרים שלא נהרסו לאחר מכן על-ידי הסחף, או שנותרו איכשהו חשופים על פני הקרקע בימינו – היה קטן עד מאוד.

כן, מיליארדי דינוזאורים מתו וצנחו על הארץ בפרק הזמן הזה, וטריליוני עקבות דינוזאורים הוטבעו על פני האדמה, אך כיום בקושי נותר להם סימן. אי אילו עקבות רגליים מסתוריות על שפת אגם הן כל שנשאר מהם בתור הטריאס. עצמות ועקבות ספורות שהשתמרו באורח פלא בניו אינגלנד ובנובה סקוטיה, הן כל שנותר מתקופת היורה התחתון, שנמשכה עשרים ושבעה מיליון שנה. מהיורה העליון, שמונה עשר מיליון שנה, לא נותר להם כל סימן. חופן עצמות משכבה אחת במרילנד היא כל שרידיהם מהקרטיקון התחתון, ארבעים וחמישה מיליון שנה. הקרטיקון העליון הוריש לנו אמנם את הדרוזאורוס בניו ג'רזי, וחלק מטירנוזאורוס באלבמה, אבל שלושים וארבעה מיליון השנה האלה הותירו אותנו בעיקר עם שברי עצם ושן לא מרשימים. וזאת אמורה להיות התקופה המפורסמת ביותר בתולדות כדור הארץ – זו שנמשכה עד שהאסטרואיד הביא עמו את יום הדין. אם מישהו רוצה לדעת איך נראה העולם בפרק זמן נתון של עשר, מאה או אלף שנה שנטמן זה מכבר במעמקי הזמן והאדמה, אין לי אלא לאחל לו בהצלחה.

האם בשבעת אלפים השנה האחרונות לשלטונם הפכו הדינוזאורים ליצורים היפר-אינטליגנטים, בנו ציביליזציה, החלו לכרות משאבים באסטרואידים, והמשיכו כך מאות שנים לפני שמישהו מהם שכח להזיז את הנקודה העשרונית באחד החישובים המסלוליים שלהם, ושיגר את האסטרואיד הנודע שקוטרו כעשרה קילומטרים לעבר עצמו וחבריו על פני כדור הארץ? לא נוכל לדעת

את דלוּת הראיות המפתיעה הזאת מסבירה העובדה שפשוט אין בעולמנו הרבה סלעים ששרדו את נחשולי הזמן הפראיים האלה. ובקרב הסלעים שבכל זאת שרדו, ושנותרו חשופים כיום, מעטים בלבד נהנו מתנאים המתאימים לשימור מאובנים. כל מאובן שהתגלה הוא נס שנברר באקראי מתוך מאתיים מיליון שנות היסטוריה – עמודים בודדים, נידפים ברוח, מספריית העבר.

האם בשבעת אלפים השנה האחרונות לשלטונם הפכו הדינוזאורים ליצורים היפר-אינטליגנטים, בנו ציביליזציה, החלו לכרות משאבים באסטרואידים, והמשיכו כך מאות שנים לפני שמישהו מהם שכח להזיז את הנקודה העשרונית באחד החישובים המסלוליים שלהם, ושיגר את האסטרואיד הנודע שקוטרו כעשרה קילומטרים לעבר עצמו וחבריו על פני כדור הארץ? לא נוכל לדעת. כל שידוע לנו הוא שאסטרואיד אכן פגע בכדור הארץ, ושהמאובנים ממיליוני השנים שאחר כך נראים שונה מאוד מהמאובנים ממיליוני השנים שלפני כן.

אז אלה כל המאובנים שנשארים בעולם אחרי 180 מיליון שנות שליטה מוחלטת. ומה נותיר אנחנו, אחרי כמה עשרות שנות ציביליזציה תעשייתית? זוהי השאלה המרכזית של האנתרופוקן – תקופה שהתחילה כביכול לא לפני מיליוני שנים, אלא כנראה מתישהו במהלך כהונת הנשיא טרומן. האם החותם שנותיר בסלעים יהיה בולט כל כך עבור הגיאולוגים שיחיו בעוד מאה מיליון שנה, יהיו מי שיהיו, שהם יביטו אחורה בזמן ויתפתו להכריז שעשרות או מאות השנה האחרונות ראויות למעמד של תקופה גיאולוגית בפני עצמה?

סטורן 5, אפולו 11, ירח, נחיתה

שיגור אפולו 11, לקראת צעד קטן לאדם, גדול לאנושות וגם זניח לחלוטין על ציר הזמן של כדור הארץ. תצלום: נאס"א, ויקיפדיה

כלל אצבע בפלאונטולוגיה הוא שהסלעים שמניבים הכי הרבה מאובנים הם הסלעים הימיים – אלה ששוכנים בקרקעית הים. ולכן יש לנו הרבה יותר פרטי פרטים על תולדות החיים בים מאשר על תולדות החיים ביבשה. הסיבה העיקרית לכך היא שהים הוא המקום שמשקעים מצטברים בו. על היבשה דברים מתפרקים, ובאופן כללי נהרסים על-ידי מזג האוויר ותהליך הסחיפה, ואז נבלעים בים כגרגירי חול וכסחופת ובתוך תמיסות. לולא היווצרותם הבלתי פוסקת של רכסי הרים חדשים, פני כדור הארץ היו נעשים שטוחים עד מהרה. אמנם יש ערים, כמו ניו אורלינס, דאקה ובייג'ינג, שרובצות בתוך אגני משקעים שהולכים ושוקעים, ובמבט ראשון נדמה שהן מועמדות מבטיחות להשתמרוּת מאובנים. אך כפי שמקרה הדינוזאורים מלמד אותנו, הסיכוי שמרבץ דלתא עירוני שכזה, שהיה קיים מאות שנים בלבד, יצליח להיטמן, להשתמר, לא להיהרס – בלועו הרעבתני של אזור הפחתה, או כשישקע קרוב מדי לכבשן המטמורפי המתכנה מעטפת כדור הארץ, או כשיוחרב באיזו התנגשות טקטונית שתוליד הרים חדשים – ואז, אחרי כל זה, מתישהו בעתיד הרחוק, יידחף איכשהו מעלה אל פני השטח, אבל לא גבוה מספיק כדי להיהרס במהירות על-ידי הסחיפה... הוא, למעשה, אפסי. בגרנד קניון, וברוב דרום-מערב ארצות הברית (ואפילו בעולם כולם) יש פער של מיליארד שנה בין צורות סלע. את נפלאותיה של ההיסטוריה ההיא – של מה שנחשב אי אז לנצח – בחלק זה של העולם, לא נזכה לדעת.

ומה שמאיים אף יותר על סיכויי ההשתמרות שלנו בטווח הארוך – קרי אחרי קדחת החממה המלאכותית קצרת הימים של האנושות – הוא שבקרוב, מתישהו בחצי מיליון השנה הבאות, אנו נחזור ללוח השידורים הרגיל שלנו ונצלול שוב לעידן קרח איום

ומה שמאיים אף יותר על סיכויי ההשתמרות שלנו בטווח הארוך – קרי אחרי קדחת החממה המלאכותית קצרת הימים של האנושות – הוא שבקרוב, מתישהו בחצי מיליון השנה הבאות, אנו נחזור ללוח השידורים הרגיל שלנו ונצלול שוב לעידן קרח איום. פירוש הדבר הוא שגובה פני הים – אחרי שיזנק מעלה במהלך האלף הקרוב בגלל מעשינו, ואחרי שאולי יקבור את יישובי החוף שלנו (טוב למאובנים) – יצנח בסופו של דבר לגובה של עשרות או מאות מטרים מתחת לגובהו הנוכחי. המדפים היבשתיים הנמוכים, ערינו השקועות ומרבצי הפסולת שלנו ייחשפו לרוחות סחיפה קרות (רע למאובנים) ובסופו של דבר בקושי יישאר מהם משהו. ובינתיים, החצי העליון של היבשת שלנו ייפול קורבן ליריעות קרח. מִישׁוֹר הַחוֹל פָּרוּשׂ אֶל הַמֶּרְחָק, כפי שכתב פרסי ביש שלי  אוזימנדיאס (בתרגום ראובן צור, בקובץ "החליל והקוקיה", 1993, הקיבוץ המאוחד).

אבל מה נשאיר על קרקעית הים – המקום שבו נוצרים רוב סלעי המשקע, שבו נמצאים רוב המאובנים, שבו יש לנו סיכוי מעט גבוה יותר לתעד בסלע את "התקופה" בת עשרות השנים שלנו? חלק גדול מהמשקעים הימיים שהניבו לנו מאובנים, הצטברו לאורך עידן ועידנים – בזכות שלכת עדינה של פלנקטון וסְחוֹפת – בקצב של מעט יותר מסנטימטר לכל אלף שנה. בהינתן הקצב המשוער הזה, ובהינתן היעדר הבשלות שלנו כמין, נדמה שאנו יכולים לשאוף, באופטימיות רבה, לתריסר סנטימטר של רפש.

תריסר סנטימטר הם תקופה גיאולוגית עלובה למדי, אבל בין אם אנו זכאים להגדרה הזאת ובין אם לאו, צריך לומר שזאת תהיה שכבה מעניינת מאוד. מפתה לחשוב שנותיר בה משהו מהניסויים הגרעיניים שלנו. האש הפרומתאית שהובערה בפרויקט מנהטן הייתה המצאה ששינתה את פני כדור הארץ, והנשורת המשונה שלה תשרוד לבטח בצורה כזו או אחרת כאחד הסמנים הגיאולוגים הייחודיים של האנתרופוקן. אבל אפילו ל-I-129, האיזוטופ הרדיואקטיבי בעל הדעיכה האיטית ביותר בנשורת הרדיו-אקטיבית, יש זמן מחצית חיים של פחות מ-16 מיליון שנה. לשם השוואה: אם התרחשה שואה גרעינית בתור הטריאס, בגלל מלחמה בין פרוזאורופודים יריבים, אין לנו שום דרך לדעת זאת.

גרנד קניון

מי ראה? מי מצא? חסרות פה מיליארד שנה. תצלום: Sojy John

בסנטימטרים ספורים של סלע הם יפרשו חלק גדול מסיפורן של המאות המשונות שלנו. הם יספרו, למי שיידע כיצד להקשיב, על מערכות-חיים גיאו-כימיות שירדו מהפסים בהרף עין גיאולוגי – ההתפרעות הזאת תהיה ניכרת בדגימות קטנות משכבות הסלע המשונות שלנו, הקוטעות רצפים עבים של סלעים נורמליים

איזו דגימה נוספת אנו עשויים להשאיר במעט רפש תת-ימי שיהפוך לסלע – בשכבות החרסית והפצלים של האנתרופוקן? אם יעביר מישהו את שכבות הסלע האלה בספקטרומטר, יתברר לו שביסודותיהן מקודד סיפורו של כוכב הלכת כולו בפרק הזמן המשונה הזה, תקופת "התוהו הגדול" שגרמה הציביליזציה האנושית למערכות ההפעלה של כוכב הלכת. הרכב האיזוטופים הפחמניים המשונה שבסלעים האלה יספר כיצד הזרקנו במהירות הבזק מאות ג'יגה-טון של פחמן קל אל האטמוספירה – בדיוק כפי שאפשר לזהות אסונות מההיסטוריה של כדור הארץ בסלעים ממחזורי פחמן רבים קודמים. באיזוטופים החמצניים יוטבעו עקבות ההתחממות הגלובלית האדירה שגרם אסון הפחמן הזה. איזוטופים של גופרית, חנקן, תליום ואורניום (לצד איזוטופים רבים אחרים) ילחשו למתבונן – בדמות קשקושים על גרף, כמובן – שהאוקיינוסים איבדו חלק גדול מהחמצן שלהם במהלך תקופת המעבר הקצרה אך המסתורית הזאת. איזוטופים של סטרונציום יספרו כיצד קצב התפוררות הסלע גבר מאוד בכל העולם למשך כמה עשרות אלפי שנים כיוון שסופות פרא לוהטות תקפו את הסלעים ושחקו את היבשות במהלך קדחת הפחמן הדו-חמצני הקצרה.

שרידי האיזוטופים האלה יהיו כנראה העקבות המתמשכות ביותר של האנושות. בסנטימטרים ספורים של סלע הם יפרשו חלק גדול מסיפורן של המאות המשונות שלנו. הם יספרו, למי שיידע כיצד להקשיב, על מערכות-חיים גיאו-כימיות שירדו מהפסים בהרף עין גיאולוגי – ההתפרעות הזאת תהיה ניכרת בדגימות קטנות משכבות הסלע המשונות שלנו, הקוטעות רצפים עבים של סלעים נורמליים. יש אפילו סיכוי קטן שיהיה אפשר לזהות פלסטיק – מהמזהמים העיקריים של האוקיינוסים – על-ידי ניתוח דגימות משקע קטנות. דגימות אלה, כמו סמנים ביולוגיים אורגניים רבים מבין המאובנים, יהיו כעין שמועה על קיומם של פחמימנים כבדים להפליא.פסגות צנועות על מסך של כרומטוגרף יהיו נציגותיה של המודרניות כולה. וישנו גם סיכוי קלוש ביותר שמדען בר מזל שיסקור את השכבה המשונה הזאת לאורך קילומטרים רבים של קניונים מדבריים, ימצא פיסה בודדת, מפוחמנת ובלתי מזוהה של ציוד דיג, שתהיה משובצת למרבה הפלא בתוך צוקי הסלע הללו. לא תקופה מרשימה במיוחד.

סביר להניח שעיקר המורשת הגיאולוגית שלנו יהיו דווקא ההכחדות שאנו גורמים. הגל הראשון של ההכחדות מעשה ידי אדם, שהיה הפגיעה החמורה ביותר בבעלי חיים גדולים (מגה-פאונה) על-פני היבשה מאז הכחדת הדינוזאורים, החל לפני עשרות אלפי שנים, כשבני האדם התחילו להתפשט אל יבשות ואיים חדשים ומחקו את בעלי החיים שאנו מייחסים היום ל"עידן הקרח" – ממותות, מסטודונים, דיפרוטודונים, מגתריומים (עצלני קרקע ענקיים), ארמדילים ענקיים, קרנפים מכוסי פרווה, בוני ענק וכו'. ההכחדה המוקדמת והבלתי שיטתית הזאת היא נקודת התחלה מתקבלת על הדעת לאנתרופוקן – לא פחות מכל נקודת התחלה אחרת שהציעו חוקרים. אבל חותמם של אלפי שנים, ואפילו עשרות אלפי שנים, לא יהיה ניכר בסלעים בעוד מיליון שנה. רוצה לומר, הגיאולוגים של העתיד הרחוק לא יוכלו לדעת על-פי הסלעים הללו שההכחדות האנושיות הפרהיסטוריות לא התרחשו במקביל לעושק הסביבתי שאנו מבצעים בימים אלה. גדיעת יערות גשם לשם בניית כבישים ונטיעת מטעי שמן דקלים, "חרישת" קרקעית הים בהיקפים יבשתיים, השינויים המהירים בכימיה הימית והאטמוספרית, וכל שאר הנזקים שאנו גורמים – כל אלה ייראו להם כאילו התרחשו במקביל להכחדת הממותה הצמרית. מבחינת הגיאולוגים של העתיד, הדיון המודרני בנוגע לנקודת ההתחלה של האנתרופוקן – האם הוא יצא לדרך לפני עשר דקות או עשרת אלפים שנה – יהיה שקול לוויכוח עם בן או בת הזוג ביום השנה החמישים לנישואיכם בנוגע לנאנו-שנייה המדויקת שבה התחתנתם.

אם כך, אלא אם נשרוד עוד מיליוני או עשרות מיליוני שנים, מה שאנו מעוללים עכשיו לכדור הארץ הוא בר חלוף בלשון המעטה. למעשה, בעגה הגיאולוגית יש מילה הולמת יותר מאשר "תקופה גיאולוגית" לתיאור שעת התהילה הזאת שלנו: "אירוע". ויש לציין שבהיסטוריה של כדור הארץ כבר התרחשו אירועים משבשים, מהירים וחריגים כאלה – תנודות אקלים קיצוניות, עליות וירידות חריגות בגובה פני הים, אסונות כימיים שהשפיעו על אוקיינוסים בכל העולם, ופגיעות קשות במגוון הביולוגי. כל אלה באים לידי ביטוי כפסים משונים בסלע, אבל איש אינו מגדיר אותם כ"תקופה גיאולוגית". חלקם מגיעים לסף השרירותי המכונה "הכחדה המונית", אבל לרבים מהם אין שם. יתרה מזאת, כולם נמשכו עשרות אלפי שנים או מאות אלפי שנים בלבד. לכן הם מוגדרים "אירועים". ההיסטוריה של כדור הארץ היא מרתון, התקופות הגיאולוגיות חולפות בצד הדרך כמו ערים קטנות, ואילו ה"אירועים" הנקודתיים האלה אינם אלא אבנים קטנות שעליהן דורכת הרגל בדרכה.

פרחים, קרח

כך נראה העתיד: עבר שיחזור בוודאות. תצלום: זולטן טאסי

לפני חמישים ושישה מיליון שנה פלט כדור הארץ אל האוקיינוסים והאטמוספירה חמשת אלפים גיג'ה-טון של פחמן (שקול לשריפת כל עתודות דלק המאובנים שלנו) במהלך חמשת אלפים שנה פחות או יותר. התוצאה הייתה שכוכב הלכת שלנו התחמם ב-5-8 מעלות צלזיוס. ההתחממות הזאת גרמה לשיטפונות ענק ולסופות וחיסלה את שוניות האלמוגים בכל העולם. נדרשו לכדור הארץ יותר מ-150,000 שנה להתקרר. אבל התהליך הזה כולו, המכונה "גל החום של הפלאוקן-אאוקן" (Paleocene-Eocene Thermal Maximum), נחשב כעת ל"אירוע".

שלושים ושמונה מיליון שנה לפני כן, בימים השקטים של הקרטיקון העליון, זינק שיעור הפחמן הדו-חמצני ב-2,400 חלקים למיליון וכוכב הלכת שלנו התחמם במידה ניכרת - אולי אפילו בשמונה מעלות צלזיוס. האוקיינוס איבד מחצית משיעור החמצן שלו (בתקופתנו איבד האוקיינוס שני אחוז בלבד משיעור החמצן שלנו, וגם זה מבהיל), וברוב כדור הארץ הגיעה טמפרטורת מי הים הגיעה ל-36 מעלות צלזיוס. הכחדת מינים התרחשה אז ברוב אזורי הים של העולם. בסך הכול נמשך הסיפור הזה יותר מחצי מיליון שנה. זה היה האירוע האנוקסי (אנוקסיה – חוסר חמצן) הימי השני של הקרטיקון. וגם הוא אינו זוכה להיקרא "תקופה גיאולוגית", אף שאילו נולדתם 200,000 שנה אחרי תחילתו, הייתם מתים בערך 300,000 שנה לפני סיומו.

פגיעות חמורות המשנות את פניו של כוכב הלכת, נמשכות מאות אלפי שנים, מסיטות את מסלול החיים בכיוונים חדשים, ומותירות בסך הכול כמה קווים שחורים משונים בסלעים הקבורים מתחת לערימות סלע האדירות המייצגות את התקופות הגיאולוגיות

אסון דומה התרחש עשרים ושמונה מיליון שנה לפני כן, בקרטיקון התחתון, ועוד אחד התרחש שישים מיליון שנה קודם לכן, בתור היורה. והיה עוד אחד לפני 201 מיליון שנה. וגם באמצע הטריאס, לפני 234 מיליון שנה. וגם לפני 250 מיליון שנה, 252 מיליון שנה, ו-262 מיליון שנה. ההכחדה ההמונית הגדולה הראשונה, לפני 445 מיליון שנה, התרחשה בפעימות במהלך מיליון שנה. אירוע, כאמור. שבעים מיליון שנה אחר כך באה ההכחדה ההמונית השנייה, שהתרחשה לאורך 600,000 אלף שנה – 400,000 יותר מאשר ההיסטוריה האבולוציונית של ההומו ספיינס. אלה פגיעות חמורות המשנות את פניו של כוכב הלכת, נמשכות מאות אלפי שנים, מסיטות את מסלול החיים בכיוונים חדשים, ומותירות בסך הכול כמה קווים שחורים משונים בסלעים הקבורים מתחת לערימות סלע האדירות המייצגות את התקופות הגיאולוגיות. אבל אף אחת מהתקריות האלה אינה תקופה בפני עצמה. הן אירועים, וכולן – שהרי הן נמשכו כמה עשרות אלפי שנים, או מאות אלפי שנים לכל היותר – נחשבות קצרצרות.

משמר הלילה, רמברנדט

יהיה כלא היה: "משמר הלילה" (1642), רמברנדט, רייקסמוזיאום, אמסטרדם. תצלום: ויקיפדיה

מושג האנתרופוקן מנפח במידה מוגזמת את חשיבותנו ההיסטורית, כיוון שהוא מנבא חיי נצח גיאולוגיים ליצירותינו. הוא עולה בקנה אחד עם האמונה המשונה שלנו בכך שאנו יוצאי דופן כמעט בכל מובן אפשרי – בממלכת החיות, במערכות המושלות בטבע, ואפילו בכל הקשור לזמן עצמו

הטענה שאנחנו ראויים לתואר תקופה היא טענה אופטימית להפליא, שכן היא מרמזת שאנו נמשיך להתקיים כציביליזציה תעשייתית-טכנולוגית למשך פרק זמן ניכר בקנה מידה גיאולוגי. היא מרמזת שאנו אכן נמצאים בשחר עידן חדש, שאותו מכנה האסטרוביולוג דייוויד גרינספּוּן (Grinspoon)בשם “Sapiezoic Eon”– עתיד נרחב, יצירתי, ללא סוף נראה לעין, שבמסגרתו הטכנולוגיה האנושית הופכת למאפיין חדש וקבוע של כדור הארץ השקול בחשיבותו לשינויים הביולוגיים שחולל המפץ הקמבריוני – וכי איננו דוהרים לעבר עוד הכחדה המונית, שתוביל להרס אדיר ומוחלט בדומה לכל האפוקליפסות של העבר.

עד שנוכיח כי אנחנו ראויים לשם "אנתרופוקן", מוטב לנו להשקיף ביתר צניעות על רגעינו החולפים תחת השמש, ולהתייחס אליהם כפי שאנו מתייחסים לעוויתות הקודמות שהתרחשו בכוכב הלכת הזה. אמנם זה פחות קליט, אבל אולי מוטב שנגדיר את פרק הזמן שאנו חיים בו "גל החום של אמצע הפליסטוקן". אחרי ככלות הכול, אף שהממותות נכחדו, עידן הקרח שלהן בסך הכול בהפסקה, בסך הכול מתעכב באי אילו עשרות אלפי שנים בגלל קדחת החממה. ואולי עדיף שנאמר שאנחנו חיים ב"חריגת האיזוטופים הפחמניים של הפליסטוקן" (Pleistocene Carbon Isotope Excursion), הרי כך אנו מגדירים עוויתות כלל-עולמיות מסתוריות אחרות מהעידן המוקדם ביותר של בעלי החיים, הפלאוזואיקון. ואולי אנחנו אפילו בשחר של "אירוע אנוקסי רביעוני", או, חס וחלילה, ב"הכחדה ההמונית של סוף הפליסטוקן", אם המצב באמת יחמיר מאוד במאות השנים הקרובות. אבל בבקשה, רק לא אנתרופוקן. לפני שישים ושישה מיליון שנה, בעת פגיעת האסטרואיד, לא הייתם עומדים ליד טירנוזאורוס רקס בשעת צרתו ומתפתים להודיע מיד על שחר תקופת ה"אסטרואידוקן". הייתם מחכים קצת מתוך נימוס, ורק אז מכריזים על תחילת עידן היונקים.

מושג האנתרופוקן מנפח במידה מוגזמת את חשיבותנו ההיסטורית, כיוון שהוא מנבא חיי נצח גיאולוגיים ליצירותינו. הוא עולה בקנה אחד עם האמונה המשונה שלנו בכך שאנו יוצאי דופן כמעט בכל מובן אפשרי – בממלכת החיות, במערכות המושלות בטבע, ואפילו בכל הקשור לזמן עצמו. בטווח הארוך, האשליה הזאת עלולה להביא לחיסולנו. עדיין לא הרווחנו ביושר את תואר האנתרופוקן. ואם יום אחד, בעתיד הרחוק-רחוק, נרוויח אותו, יהיה זה הישג מדהים למין שלנו, עדות לכך שאחרי התחלה מגומגמת שאיימה על כוכב הלכת, למדנו שאיננו חריגים בנוף ההיסטורי, אלא חלק מן מהמערכות ההופכות את העולם העגלגל והמופלא הזה, למקום שחיים מצליחים להתקיים בו כבר מיליארדי שנים.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

פיטר ברנן (Brannen) הוא עיתונאי לענייני מדע מבולדר, קולורדו, ומחבר הספר The Ends of the World: Volcanic Apocalypses, Lethal Oceans, and Our Quest to Understand Earth's Past Mass Extinctions (משנת 2017).

כל הזכויות שמורות לאלכסון.Copyright 2019 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: חוטי חשמל על קרקע של בוץ ואבנים. תצלום: Oliver Helbig / EyeEm, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פיטר ברנן, Atlantic.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על כשהדינוזאורים שיגרו חלליות

01
ליאור

מה אז אהבה זה לא לנצח? סתם סתם.
מעניין ומאלף ותודה. אם כי אפשר לזכור שככל שהתקופה ארוכה יותר, עדויות לקיומה עוברות בהדרגה מתחום הגיאולוגיה לתחום הקוסמולוגיה. אנקדוטית, חלליות שהדינוזאורים שלחו לפני 65 מיליון שנה והן נעות במהירות של וויאג׳ר, עדיין קיימות (אם כי במרחק של נאמר 4000 שנות אור ולמצוא אותן זה מדע בדיוני). אבל מושבה על הירח (או על גוף אחר במערכת השמש בתנאי שיש בו פחות סחיפה), זה כבר יותר ריאלי. הוכחות לקיומה ייעלמו לאט יותר. בייחוד אם היא תהיה בצד האפל מוגנת מרוח השמש.

02
עמי בן בסט

מאמר נפלא! והמחמאות אינן מכוונות רק לכותב פיטר ברנן, אלא גם לתומר בן אהרון המתרגם שעשה כאן עבודה משובחת ויוצאת דופן.

03
זאב שדמי

שלוש הערות:
1. בכל תולדות כדור הארץ אין אף מין (Specie) אשר יכול לייחס לעצמו את שינויי האקלים.
2. בכל עת בעבר, פרט בודד לא הרגיש את השינויים קורים בתקופת חייו. עכשיו קצב השינוי כה מהיר, כך שאנחנו מזהים את השינוי.
3. ממש לא מנחם אותי שהשינוי הנוכחי הוא זניח בקנה מידה גיאולוגי. ההווה והעתיד שלנו, של ילדינו ונכדינו חשובים לי יותר מכל העידנים הגיאולוגיים בעבר ובעתיד.

06
דני

מאמר מעניין ובאמת מכניס לפרופורציות. עם זאת - בשורה האחרונה הוא מטעה לדעתי. הדינוזאורים השאירו שרידים גאולוגיים מועטים מפני, שבניגוד לאנושות, לא יצרו כלום. הכוונה האמתית במושג אנתרופוקן היא לא במישור השרידים הגיאולוגיים בלבד, אלא הרבה מעבר לכך - ביולוגיים, אקלימיים, ואפילו תרבותיים. לא ממש אכפת לי איזה עובי של שרידים ייראו בעוד מיליארד שנה, אלא מה יקרה למין האנושי. במחשבה נוספת - אם האנושות תצליח לפתח אמצעים שיסייעו לה לעזוב את הכדור הזה - תוך אלפי השנים הקרובות -אז הכותב יצדק.

07
לילי

תודה, מעניין ונרחב.
אם כי מה שאותנו בני האדם אמור לעניין זה לא כמה דקה שורת החותמת הגיאולוגית שאנו משאירים על כדור הארץ אלא כיצד נרגיש ואיך תשתנה איכות חיינו עוד בזמן שאנחנו פה על הכדור.
ולכן עלינו להתעלם מן היוהרה המשתמעת ולפעול על מנת למזער את הנזקים אותם אנו חווים כל עוד אנחנו פה.
עובי השורה בסלע מעניין ויעניין גיאולוגים ולא את אלו החיים בשיטפון נוכחי...