כשניטשה פגש את חיה

בספרו הקנוני של ניטשה "כה אמר זרתוסטרא", נאלץ הגיבור לבחור בין שתי אהבות: חוכמה וחיה. אך האם אהבת החוכמה כה שונה מאהבת החיים?
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

על ערש דווי, סוקרטס אמר לאפלטון ששאיפתם של אלו שעוסקים בפילוסופיה כמו שצריך היא בראש ובראשונה למות. דורות של פילוסופים מתעסקים מאז ועד היום באופן כמעט אובססיבי בשאלת המוות. מסיבה זו או אחרת, הם מרגישים הרבה פחות נוח לנתח את מושג החיים. לדוגמה, על אף שמושג זה עמד במרכז מחשבתו של פרידריך ניטשה, כשהוא החליט לתאר את היחסים המפותלים בין הפילוסופיה לחיים, הוא העדיף לספר סיפור אלגורי, שעד היום משמעותו לוט בערפל. אם נבין את המובן הנסתר שמקודד בסיפור, נוכל להסיק מסקנה מעניינת למדי לגבי הקשר הבסיסי ביותר בין השניים.

בכה אמר זרתוסטרא אפשר למצוא שני שירי מחול קצרים. שניהם מוצגים כשירי אהבה. הם מוקדשים למערכת היחסים שמתפתחת בין זרתוסטרא, הגיבור הראשי בספר, לבין אשה שנקראת בגרמנית Leben. אילנה המרמן תרגמה לאחרונה את שמה ל"נשמת החיים", כנראה מכיוון שהתרגום המתבקש, "חיים", נשמע משעשע כשם לאישה בעברית. כתיקון קליל לעבודה המבורכת של המרמן, בחרתי לשנות את שמה של הדמות ל"חיה". לדוגמא, השיר הראשון מתחיל כך: "לא מכבר הצצתי אל תוך עינייך, הו חיה! ואל מצולות עמוקות מני-חקר דימיתי לצלול. אבל את משית אותי בחכת זהב; צחקת בלעג כשכיניתי אותך עמוקה מני-חקר."

הרומן הכביכול ורדרד הזה הופך להיות יותר מסובך, ויותר מעניין, כשאנחנו מבינים שלזרתוסטרה יש מאהבת מהצד. לאישה השנייה קוראים "חוכמה". על אף שהוא מאוד מסור לחיה, יש לו גם משיכה מסתורית לחוכמה. זרתוסטרא מסביר: "כאלה הם היחסים בין שלושתנו. בעצם, רק את חיה אני אוהב--אכן, יותר מכל אני אוהב אותה בשעה שאני שונא אותה! אבל זה שאני נחמד אל החוכמה, ולעתים קרובות אף נחמד יותר מדי: זה מפני שהיא מזכירה לי מאוד את חיה! עינה של זו כעינה של זו, צחוקה כצחוקה, ואפילו חכת הזהב הקצרה שלה כמוה כשל רעותה: מה אני אשם שהן דומות כל כך, השתיים?"

זרתוסטרא מעניק לנו כאן הסבר לחוסר יכולתו להשאר נאמן לחיה. הוא מנסה לטעון שפיתוייה של חוכמה נובע מהדמיון הרב שלה לחיה. כפי שנראה, מדובר כאן בהרבה יותר מתירוץ עלוב של גבר מתרפס.

***

משולש האהבהבים הזה מתבהר בשורות הבאות, בהן זרתוסטרא אוזר אומץ לספר לחיה על קיומה של חוכמה, האשה האחרת, שאותה הוא מתאר כ"רעה וצבועה", כמישהי ש"צמאים אליה ולא רווים". במקום להזדעזע מהגילוי, חיה רק צוחקת צחוק מרושע ועוצמת את עיניה. היא תוהה לגבי זהותה האמיתית של חוכמה. "תגיד לי, על מי אתה מדבר?" היא מטיחה בזרתוסטרה. "עלי, לא? וגם אם אתה צודק, אולי -- איך אומרים לי דבר כזה ישר בפנים?"

התגובה הזו יכולה לגרום לנו להתייחס לזרתוסטרה בתור גבר קצת אטום, ולחיה בתור אישה חזקה ששולטת ביד חזקה במצב הבעייתי שאליו נקלעה מערכת היחסים של השניים. צריך גם לציין שזרתוסטרה אוהב את חיה באופן שלא משתמע לשני פנים. לדוגמה, שיר המחול השני מתחיל עם השורות הסכריניות הבאות: "לא מכבר הצצתי אל תוך עינייך, הו חיה: וראיתי זהב מנצנץ… אירא מפנייך קרובה, אוהבך רחוקה… סובל אני, אבל מה לא אסבול למענך בחפץ-לב!"

***

אך כל מילות האהבה הללו לא יכולות לשנות את העובדה שהפיתוי של חוכמה הוא עדיין ללא ערעורין, ויחסיו של זרתוסטרא עם חיה מתדרדרים. לכן בהמשך השיר אנחנו מתחילים לשמוע את מלות התחינה של חיה. בשברון לב היא מעכלת שאהובה הנצחי מתכנן את פרידתו הסופית. היא מודה בכך שהיא מקנאת בחוכמה, שעומדת לזכות בגבר החלומות. היא אפילו מקללת אותה: "השוטה הזקנה המשוגעת הזאת!" אבל אז היא מוסיפה טיעון מוזר: "אם תברח ממך חוכמתך ביום מן הימים, אויה! כי אז תברח ממך גם אהבתי חיש מהר!"

שוב, יש משהו מאוד משונה במנאז' א-טרואה הזה. על אף שחיה מזלזלת בחוכמה, מערכת היחסים שלה עם זרתוסטרא היא סימטרית לחלוטין ליחסים שלו עם האשה האחרת. שתיהן נראות אותו הדבר, מתנהגות אותו הדבר, ואוהבות אותו הדבר. אז למה לזרתוסטרה לעזוב את חיה בשביל אישה שהיא בדיוק כמו זו שכבר נמצאת לצידו? ולמה חיה טוענת שהיא תפסיק לאהוב את זרתוסטרא ברגע שחוכמה תנטוש אותו?

***

התשובה טמונה בסופה של הטלנובלה הניטשיאנית שלנו. סצנת הסיום מתחילה כאשר חיה מביטה מהורהרת מאחוריה, מסביבותיה, ואומרת בשקט: "הו זרתוסטרא, אינך נאמן לי די! אינך אוהב אותי כאשר דיברת, לא ולא! אני יודעת את מחשבותיך: אתה רוצה לעזוב אותי עוד מעט!"

"כן," עונה לה זרתוסטרא בהיסוס, "אבל גם את יודעת זאת…" ואז הוא לוחש לחיה משהו באוזן. תגובתה המידית היא: "אתה יודע זאת, הו זרתוסטרא? זאת אין איש יודע!"

כתוצאה מחילוף הדברים הקצר והאניגמטי הזה, הזוג מסתכל אחד על השני, ואז מביט באחו הירוק שהערב הקריר חולף על פניו, ומזיל דמעות יחדיו. "בשעה ההיא", זרתוסטרא מסכם, "יקרו לי חיי יותר משיקרה לי מעודי כל חוכמתי."

תזכרו שרק לפני רגע קל זרתוסטרא אמר לחיה שהוא עומד לעזוב אותה. אבל ישר אחרי שהוא לחש את הסוד שאף אחד לא יודע, משהו קורה שנראה כאילו הוא משנה את פני הדברים מן הקצה אל הקצה. זה אמנם לא ברור לחלוטין אם הדמעות הם אמנם דמעות שמחה, או שמא עצב, או אפילו תנין. אך הדימוי של האחו הירוק והערב הקריר בהחלט רומזים על כך שהסוף הוא סוף טוב. כמו בכל קומדיה רומנטית שמכבדת את עצמה, האהבה של זרתוסטרא לחיה מנצחת, והרומן שלו עם חוכמה כביכול נשכח ונסלח.

***

אז מה לחש זרתוסטרא לתוך אוזנה של חיה דרך שערה הבלונדיני? יותר מתריסר חוקרים ניסו לפתור את התעלומה בשנים האחרות. קבוצה אחת טוענת שהסוד של זרתוסטרא חייב להשאר כסוד מסתורי, וכל ניסיון לתמלל אותו לכדי משפט בעל משמעות ברורה מועד לכשלון מלכתכילה. גישה אחרת משערת שזרתוסטרה אומר לחיה שהוא רוצה לעזוב אותה, בגלל שהוא גילה שהיא עקרה. הצעה נוספת היא שזרתוסטרה מחליט לעזוב את חיה כמכה מקדימה, מכיוון שהוא הבין שהיא מתכננת לעזוב אותו בעצמה.

כל הספקולציות הראשוניות האלו מפנות את מקומן למסקנה שמקובלת על רבים וטובים, ובכללם המרמן, שמבארת בהערת שוליים לתרגומה שהסוד הוא "בלי ספק" רעיון החזרה הנצחית: על אף שזרתוסטרה עומד לעזוב את חיה, הוא מבטיח שבסופו של דבר הוא יחזור אל זרועותיה. לעומת זאת, פרשנים אחרים מפנים את תשומת לבנו לכך שהחזרה הנצחית היא ממש לא סודית. בשלב המתקדם הזה של הספר, הקורא כבר צריך להכיר בקווים כלליים את הדוקטרינה המפורסמת של ניטשה, שנוסחה באופן מקיף מספר שנים קודם לכן בספר אחר, המדע העליז. מה אם כן הסיבה להסתיר אותה, או להציגה כסוד כמוס? חוץ מזה, תנסו לדמיין את התגובה של רוב הנשים לרוב הגברים שיפנו אליהן כך: "תקשיבי מותק, אני הולך עכשיו לחיות עם המאהבת, אבל יום אחד אני אחזור ואוהב אותך שוב."

לכן התגבשה קבוצה נוספת של חוקרים בעלי שם, הטוענת שזרתוסטרה עומד למות, ולכן, בכך שהוא עוזב את חיה, הוא ממלא את משאלת המוות שלו. כפי שראינו, זוהי משאלת יסוד במסורת הפילוסופית. היו גם אלו שניסו לשלב את שתי הפרשנויות המרכזיות בכדי לטעון שזרתוסטרה לוחש שאחרי מותו הוא יחזור שוב ושוב.

הבעיה היא שכל התשובות המורבידיות הללו מיוחסות לזרתוסטרה, הגיבור שאומר חזור ואמור "כן!" לחיים, שמאשר את החיים, שמאוהב בחיים. איך גישה ניהיליסטית אמורה לגרום לזוג להסתכל על האחו בשקיעה, ואחד על השני, עם עיניים מזוגגות? האם זרתוסטרא וחיה הם כמו רומאו וג'ולייט? האם שירי המחול של ניטשה הם שירי התאבדות? זהו הסנטימנט השלט בקרב הפרשנים: שבעיקרון החיים הם טרגדיה אחת גדולה, על אף שהטרגדיה הזו יקרה לזרתוסטרה יותר מכל החוכמה שברשותו.

***

אבל יש דרך אחרת לחלוטין להבין את מה שזרתוסטרה לחש לחיה. זוהי דרך חדשה להתמודד עם הסוד של ניטשה, אשר יוצאת כנגד כל הפירושים הקיימים. בהשפעתו של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז, זוהי מחשבה שמקבלת את הרצון לחיים בזרועות פתוחות, ששמה בצד את המשקפיים הטראגיים שדרכם פילוסופים רבים נוטים להסתכל על החיים, שנמאס לה כבר מהגישה הנגטיבית שמתקבעת סביב מוטיבים של מוות, אבל, ומלנכוליה.

ההודאה של חיה בשיר המחול הראשון שהיא "הפכפכת ופראית" משמש כרמז מטרים. מגוון ההערות השונות שמצביעות על כך ששתי הנשים דומות אחת לשניה מוביל למסקנה מתבקשת. המהפך בסוף השיר השני אחרי לחישת הסוד מבסס את הפירוש היחיד שיכול לגרום לזוג שנמצא על סף פרידה כואבת להפוך למאהבים נצחיים. קצת מוזר שדורות של פילוסופים מלומדים פיספסו הסבר אחד ממש פשוט לאופרת הסבון של פרידריך ניטשה.

אחרי שחיה אומרת שהיא יודעת שזרתוסטרה עומד לנטוש אותה, הוא לוחש לתוך אוזנה מבין תלתליה הזהובים את המילים הבאות: "אבל את גם יודעת שחוכמה היא לא אישה אחרת, אלא פשוט את, חיה יקירה, בתחפושת."

***

הלכה למעשה, שתי האהובות הן לא שונות אחת מהשניה. מושגי החיים והחוכמה, שזו לא הפעם הראשונה שבה ניטשה מתייחס אליהם, באופן מטאפורי, כנשים, מתגלים בשני שירי המחול, בעזרת סוללה של רמזים עבים לחלוטין, לא כדבר והיפוכו, אלא כאותו הדבר.

מנקודת המבט הזו, כבר לא נראה שזרתוסטרה משחק ברגשותיה של חיה, אלא חיה היא זו שמשחקת עם זרתוסטרא לאורך כל הדרך. היא רק מתחפשת לאישה אחרת, ומפתה את הגבר שהוא כבר שלה. זרתוסטרא רק מדמיין שהוא בוגד בחיה, ושהוא מסתיר את האמת מאחורי גבה. האמת היא שהוא מעולם לא עזב אותה. אבל ייתכן שזרתוסטרה ידע מלכתכילה על ההתחזות הזו, וכל הסיפור בעצם מפרט משחק תפקידים ארוטי משעשע למדי: חיה העמידה פנים שהיא חוכמה, וזרתוסטרה העמיד פנים שהוא לא ידע.

אין צורך להניח שאחרי שהסוד התגלה, זרתוסטרא וחיה חיו באושר לנצח נצחים. זה גם לא אומר שהיחסים האינטימים בין השניים אפשרו לו לקרוא את האניגמה ששמה חיה כמו ספר פתוח. הנסתר בחיים תמיד רב על הגלוי. זאת מכיוון שאהבה, כפי שכותב הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'ו אגמבן, גורמת לנו "לחיות עם אדם זר, אבל לא רק בכדי לקרב אותו, או בכדי להבינו על בוריו, אלא גם בכדי להשאיר את האהוב במידה רבה כזר, בדיסטנס, עד אין חקר, עד כדי כך שאפילו רק השם שלו יכול להכילו בכללותו."

***

האהבה, מטעים הפילוסוף הצרפתי ז'אן-לוק ננסי, "יוצרת את גבול המחשבה שלוקחת אותנו לגבולותיה של הפילוסופיה." ההשלכה המובנת מאליה של שירי המחול של ניטשה מבוססת על "אהבת החוכמה", שהיא משמעותה של הפילוסופיה על פי מקור המילה ביוונית (philo-sophia). ניטשה טוען אם כן שהאהבה הזו לא מסבירה לנו שום דבר, מכיוון שהיא בדיוק מה שדורש הסבר. האמת היא שיש רק אישה אחת שהפילוסופים יכולים לאהוב. שמה של האישה הזו הוא לא חוכמה אלא חיה. חוכמה היא רק חיים במסוה.

אם מתעלמים מהשוביניזים של ניטשה, ומזכירים שהמילה לחיים בגרמנית היא לא זכר ולא נקבה, נוכל להוסיף ולומר שאלו לא החיים שנמצאים ביד הפילוסופים, אלא הפילוסופים שנמצאים ביד החיים. הפילוסופים הם אלו שמשוגעים על החיים, עד כדי כך שהם עושים מעצמם צחוק בנוכחות מושא התשוקה שלהם. חיה היא לא אישה צייתנית, כזו שמחכה שהפילוסוף המאצ'ו שלה יחזור הביתה ממעלליו וכיבושיו. היא פחות דומה לפנלופה מהאודיסאה ויותר לנסטסיה פיליפובנה מהאידיוט. "אנחנו אוהבים את החיים", ניטשה מסביר, "לא בגלל שאנחנו רגילים לחיות, אלא בגלל שאנחנו רגילים לאהוב. יש תמיד משהו משוגע באהבה. אבל תמיד יש גם תבונה בשיגעון."

בקיצור, הסוד שאף אחד לא יודע הוא למען האמת, במבט לאחור, מובן מאליו: שאהבת החוכמה של הפילוסופיה היא למעשה רק מראית עין. שהאהבה הגדולה הטמונה במעמקי שמה וביסודות קיומה -- ולכן על פי רוב היא נעלמת מעינינו -- היא אהבה שממוקדת כלפי החיים.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על כשניטשה פגש את חיה

יפה, מאוד.
מזכיר את סיפור השיר "סיגליות" של דיויד ברוזה (בתרגומו של יונתן גפן לשיר "Un ramito de violetas" שבוצע ע"י הזמרת הספרדיה אוונחלינה סוברדו בשנת 1975).
הדמיון בין הסיפורים מעניין בעיקר בגלל ההבדלים המחדדים את השאלות. עד היום חשבתי שסיפור השיר די סתום- אולי ניטשה יגרום לי לחשוב עליו יותר לעומק...

03
לו הייתי סלומה

בדיוק קורא את הקטע מתוך הספר.. ומשהו אומר לי להתעכב עליו
מחפש באינטרנט ומגיע לכאן
אין ספק שהדרדר לו הצדה עכשיו סלע כבד מן הסכר בנהר ההבנה שלי
ומכאן הקריאה בזרתוסטרא תהיה עבורי יותר זורמת
תודה!

04
רמי פריד

אולי "חוכמה" מסמלת את השכל והרציונליות ו"חיה" מסמלת את הרגש?! ניטשה מגיע להכרה שהן דרות בכפיפה אחת ומשלימות זו את זו (כשני צדיו של מטבע).