כשננסי שלפה את רוני מהמקלחת

נשות הנשיאים ג'ונסון ורייגן קידמו את הבעלים שלהן, והיו גם מוקדי כוח אדירים בפני עצמן
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מבין התמונות הרבות שנחרטו בזיכרון אחרי השבעת הנשיא ג׳ו ביידן בינואר 2021 – מחוות היד המשועשעת של המשוררת אמנדה גורמן, הרמת הגבות השובבה של אלה אמהוף, בתה החורגת של סגנית הנשיא – אחת המשמעותיות (גם אם מעודנות) ביותר היא התמונה שבה דאג אמהוף מנסה להבין מאיזה צד של אשתו, קמאלה האריס, הוא אמור לעמוד. כשבני הזוג הראשון והשני החלו לטפס במדרגות הקפיטול, אמהוף עמד לשמאלה; הוא שינה את דעתו ומיהר להתייצב מימין לה; לאחר מכן הוא נע ונד, היסס, ואז בחר לעמוד בצד שמאל. מאחר שהטקס היה מוקפד ומתוכנן מראש, התזוזות שלו היו פרץ של ספונטניות – הגבר השני [רשמית: the second gentleman] לא ידע בדיוק מה מקומו.

אמהוף - "הגבר השני" - הצטרף לשורה ארוכה של בנות זוג של פוליטיקאים שהתקשו, במובן הרחב של המילה, להבין איפה הן אמורות להיות ומה עליהן לעשות

נשים רבות יכלו לומר לו “ברוך הבא למועדון”. אמהוף הצטרף לשורה ארוכה של בנות זוג של פוליטיקאים שהתקשו, במובן הרחב של המילה, להבין איפה הן אמורות להיות ומה עליהן לעשות. בהבדל בולט: לנשים לא הייתה על פי רוב ברירה אלא להיגרר מפה לשם, ולמלא מטלות שהוטלו עליהן, כפי שניכר היטב במהומה שהתחוללה סביב התעקשותה של ד״ר ג׳יל ביידן להשתמש בתואר שהרוויחה ביושר. ההיסוס הזה של אמהוף זכה לתשומת לב רבה. ״זה כל כך חמוד!״ קראה ג׳סיקה ג׳ונס, צופה שדיווחה על האירוע הוויראלי בטיקטוק. והיא צודקת – זה היה חמוד.

ג'ו ביידן, ד"ר ג'יל ביידן, השבעה, נשיאות

ג'ו ביידן מושבע לנשיאות ארצות הברית, לצדו ד"ר ג'יל ביידן, הגברת הראשונה (20 בינואר 2021). תצלום: הוועדה המשותפת של הקונגרס לטקסי השבעה, ויקיפדיה.

בעודנו מעדכנים את התפישה שלנו ביחס למערכות היחסים של הפוליטיקאים רמי הדרג (הגברת הראשונה הראשונה שאינה מוותרת על הקריירה שלה, הגבר השני הראשון בהיסטוריה), הגיע כנראה הזמן להיזכר עד כמה בלתי מוגדר היה תמיד תפקידו של בן הזוג שלא נבחר בבחירות. אנו נוטים לראות בשנת 1992 את שנת השינוי, כאשר ביל קלינטון הציע נשיאות של ״שניים במחיר אחד״ עם הילרי. אבל בני זוג הפועלים, שלא בתשלום, מאחורי הקלעים היו איתנו עוד קודם, והעסקה מעולם לא הייתה פמיניסטית במיוחד, כפי שמגלות שתי ביוגרפיות חדשות של נשות נשיאים.

אף שהביוגרפים שלו לא הדגישו את תפקידה המרכזי בחייו, ג׳ונסון עצמו עשה זאת. וגם היא: ״הנשיאות שלנו״, נהגה לומר ליידי בירד

בספר Lady Bird Johnson: Hiding in Plain Sight טוענת ג׳וליה סוויג (Sweig) כי על אף התסרוקת המיושנת שלה, בירד (כפי שכינה אותה בעלה) ניהלה זוגיות ״מודרנית להדהים״ עם הנשיא. היא עבדה קשה כדי להיות ״שותפה מלאה״ בקריירה של לינדון ב. ג׳ונסון, ואף שהביוגרפים שלו לא הדגישו את תפקידה המרכזי בחייו, ג׳ונסון עצמו עשה זאת. וגם היא: ״הנשיאות שלנו״, נהגה לומר ליידי בירד. בספר The Triumph of Nancy Reagan, קארן טומלטי (Tumulty), בעלת טור בוושינגטון פוסט, מתארת בת ברית שבלעדיה בן זוגה לא היה נבחר לעולם לתפקיד מושל קליפורניה, ובוודאי לא לנשיאות ארצות הברית. טומלטי טוענת כי במהלך הקריירה הפוליטית של רונלד, ננסי ״הלכה והבינה את עוצמת כוחה״. לשתי הנשים היה כוח רב, אבל הן היו ״נשים ראשונות״ שונות להפליא – אף שסדר העדיפויות שלהן היה זהה: מעל לכול הן הגנו בחירוף נפש על בן זוגן, אבל גם על השפעתן ועל נגישותן לשלטון.

ננסי רייגן, דיוקן, הבית הלבן

ננסי רייגן (1987): דיוקן רשמי בבית הלבן (Aaron Shikler). תצלום: הבית הלבן, ויקיפדיה

ליידי בירד וננסי נולדו בשנים 1912 ו-1921 בהתאמה, והשתייכו לדור שבין שתי תנועות פמיניסטיות. לשתיהן היו אימהות נמרצות ויוצאות דופן, שתמכו בזכות ההצבעה לנשים – ועם זאת, שתי הבנות גדלו בתקופה שבה לרעייה היה שמור המקום השני בלבד, גם בנישואים שבהם היה שיתוף פעולה רב. קלאודיה אלטה טיילור הצעירה, שכונתה ״ליידי בירד״ על ידי האומנת שלה (או על ידי חברת ילדות – לא לגמרי ברור) הייתה בת חמש כשאיבדה את אמה. מיני טיילור, משכילה והרפתקנית, מתה בעקבות נפילה, כשהייתה בהיריון. ליידי בירד – הקטנה בצאצאיו של איש עסקים טקסני עשיר, והבת היחידה במשפחה, מצאה מפלט – כך כותבת סוויג, ״בחיים פנימיים עשירים שלימדו אותה למצוא נחמה רגשית בטבע ובספרים״. היא הייתה תלמידה מצטיינת ובשנת 1933 השלימה תואר בהיסטוריה באוניברסיטה של טקסס, באוסטין, בתקופה שבה רק נשים מעטות סיימו לימודים בקולג׳. לאחר מכן היא הקדישה שנה נוספת להשלמת תואר בעיתונות. לינדון ג׳ונסון, שהיה איש צוות מבטיח בקונגרס, ראה בה מיד שותפה חכמה ורבת יכולת, שתדחוף אותו קדימה על חשבון הישגיה שלה. הוא הציע לה נישואים בסוף הפגישה הראשונה שלהם, ואז לא הפסיק לחזר בלהט עד שהסכימה, כעבור עשרה שבועות. ״הרעייה, רעייתך, היא הנכס החשוב ביותר שלך,״ הוא הצהיר.

ליידי בירד השתמשה בירושה שלה כדי לממן את מסע הבחירות שהקנה ללינדון מושב בבית הנבחרים בשנת 1937, ובשנים שלאחר מכן היא עזרה לטפח את מה שהיא כינתה ״המכונה הפוליטית שלנו״

ליידי בירד מצדה, גילתה שהנישואים הבטיחו לה אופק רחב יותר ממשרת ההוראה שקיוותה לקבל. היא השתמשה בכספי משפחתה כגרעין ראשוני ועזרה לבנות אימפריה של תקשורת ועסקים בטקסס. היא גם השתמשה בירושה שלה כדי לממן את מסע הבחירות שהקנה ללינדון מושב בבית הנבחרים בשנת 1937, ובשנים שלאחר מכן היא עזרה לטפח את מה שהיא כינתה ״המכונה הפוליטית שלנו״. במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר בעלה היה בתפקיד באזור האוקיאנוס השקט, היא ניהלה את לשכתו. אחרי שהתקדם לסנאט בשנת 1948, היא הפכה לכוח בולט ב״מועדון נשות הסנאט״, קבוצה של בנות זוג שהשתמשו בכוחן מאחורי הקלעים בסצנה הפוליטית של וושינגטון לאחר המלחמה. העיר הייתה גדושה נשים משפיעות. בתקופה שבה לשכת העיתונות הלאומית אסרה על קבלת עיתונאיות נשים, לשכת העיתונאיות הלאומית שימשה בית לנציגות העיר. קבוצה יוצאת דופן של נשים שחורות עזרה לקדם את התנועה לזכויות האזרח. בתוך ההוויה הרוחשת הזו, ליידי בירד הייתה, כפי שאמרה ״מאושרת להיות אשתו של סנטור מטקסס״.

ליידי בירד ג'ונסון

ליידי בירד ג'ונסון (סביבות 1962), תצלום: הבית הלבן, ויקיפדיה

היא הייתה כל כך מאושרת – וכל כך מודעת לאופן שבו בעלה יהיה מבוזבז בתפקיד משני – שכאשר ג׳ון פ. קנדי גייס את ג׳ונסון כסגנו במרוץ לנשיאות של שנת 1960, היא טענה שעליו לסרב. אבל כמו יועציו האחרים, גם היא השלימה לבסוף עם הסכמתו להצעה של קנדי, והתגייסה כולה לקמפיין. כוחו של מנהיג הרוב לשעבר הצטמק בעוד תחומי השפעתה הרשמיים של ליידי בירד התרחבו, וכללו גם הופעות פומביות, במהלך מסע הבחירות – שם מילאה את מקומו של ג׳קי קנדי ההרה, וגם בתפקיד הגברת השנייה. לאחר ההתנקשות בקנדי, היא פנתה אל ג׳קי: ״ניסיתי להביע משהו ממה שהרגשנו. אמרתי, ׳הוי, גברת קנדי, את יודעת שמעולם לא רצינו להיות אפילו סגן הנשיא, ועכשיו, אלוהים ישמור, לאן הגענו׳״.

מדהים לגלות כי ב-14 החודשים שבין נובמבר 1963 לינואר 1965, ליידי בירד ג׳ונסון הייתה סגנית הנשיא בפועל. ללינדון ג׳ונסון, שהשלים את כהונתו של קנדי, לא היה סגן נשיא

מדהים לגלות כי ב-14 החודשים שבין נובמבר 1963 לינואר 1965, ליידי בירד ג׳ונסון הייתה סגנית הנשיא בפועל. ללינדון ג׳ונסון, שהשלים את כהונתו של קנדי, לא היה סגן נשיא. בני הזוג ג׳ונסון ידעו שעליהם ״לתפוס את הרגע, רגע הטרגדיה הלאומית״ ולמהר לקדם סדר יום פרוגרסיבי, שעד מהרה נודע בשם The Great Society. ליידי בירד הייתה מעורבת במיוחד במה שכונה ״המלחמה בעוני״, אבל לקחה על עצמה באומץ את האחריות למשימה כולה: היא הייתה אשת הנשיא הראשונה שפעלה כממלאת מקום של ממש, היא ערכה סיור רב תחנות בדרום במהלך המרוץ לנשיאות בשנת 1964 – לא רק כמי שקדמה את מטרות הנשיא, אלא גם כמי שגוננה עליו. ״תן לי לבצע את המשימות הקשות״, היא אמרה, ומיהרה לקחת על עצמה ״את מה שהיו ללא ספק המשימות הקשות, כפויות הטובה שהיוו את הסיכון האישי הגדול ביותר״ במסע הבחירות, כותבת סוויג, בהתחשב בשנאה ובהתמרמרות מצד דרומיים לבנים אחרי קבלת חוק זכויות האזרח.

ליידי בירד ג'ונסון, אשת הנשיא

רגע שמרני, מסורתי: ליידי בירד ג'ונסון, אשת הנשיא, במסע לקידום תכנית חינוכית (1967), תצלום: הבית הלבן, ויקיפדיה

בנפרד מן המאמץ המשותף של בני הזוג ג׳ונסון, ליידי בירד גם הלכה וכבשה לעצמה שטחים נפרדים. בלשכה שלה באגף המזרחי של הבית הלבן, ליידי בירד החלה לתכנן מדיניות בכל הקשור לשמירה על הסביבה. היא עבדה בשיתוף שר הפנים סטיוארט אודול. היא הביאה את ג׳יין ג׳ייקובס אל הבית הלבן, והתייעצה עם מתכנני ערים אחרים ועם מומחים לאיכות הסביבה. אבל כדי להימנע מדיונים שאולי יעוררו קיטוב בכל הקשור להתחדשות עירונית ושימוש בקרקעות, ליידי בירד דיברה על ״ייפוי״ (beautification), אף שלא אהבה במיוחד את הכינוי הזה. ״לעולם לא אסלח לבחורים של לינדון על שהפכו את סדר היום הסביבתי שלי לפרויקט טיפוח״, היא אמרה. ״אבל המשכתי ודיברתי על פרחי בר כדי לא להפחיד איש, כי ידעתי שאם אנשים יאהבו פרחי בר, בסופו של דבר יהיה להם אכפת מהאדמה שבה הם צומחים״.

ומאחורי ההתעקשות המוצדקת שלה על ״אנחנו״, הייתה עסקה כואבת יותר. לינדון ג׳ונסון היה בן לדור של גברים שראו בסקס הטבה שמתלווה לעמדת כוח. כמו נשים רבות ממשפחת קנדי, כמו קורטה סקוט קינג, כמו מו״לית הוושינגטון פוסט קתרין גראהם, וכמו אחרות בתקופה (ומאז), ליידי בירד ספגה את ההשפלה שבניאופיו של בעלה. סוויג אומרת כי היא התמודדה עם חוסר הביטחון על ידי כך שהפכה את עצמה ל״יותר ויותר חסרת תחליף״. הנשיא ג׳ונסון סבל מדיכאון – ליידי בירד כינתה זאת ״עמק החזיר השחור״ (ציטוט משירו של ייטס) –שהתגבר ככל שמלחמת וייטנם הלכה וגבתה מחיר נפשי גבוה. היא הרגיעה אותו וניחמה אותו, ועת עצמה (מי עוד היה שם כדי לדאוג לה?). היא האזינה, והיא גילתה אמפתיה להחלטות המיוסרות שלו. היא האמינה, כמותו, בגדולתה של אמריקה והגנה על המדיניות שלו, בעוצמה שהתגברה ככל שמפגינים מחו נגד החרפת המלחמה.

עבור ננסי רייגן, ״אנחנו״ היה ביטוי לוחמני שסימל שותפות של ״אנחנו-נגד-הם״

עבור ננסי רייגן, ״אנחנו״ היה ביטוי לוחמני שסימל שותפות של ״אנחנו-נגד-הם״, והביוגרפית שלה, טומלטי, אומרת שהדבר נובע מסוג אחר של חוסר ביטחון. אמה של ננסי, אדי דייוויס, הייתה שחקנית תיאטרון שחיי החברה הזוהרים שלה כללו את ספנסר טרייסי ומרי מרטין. אדי, אשת העולם הגדול ואישה צבעונית במיוחד גם בשנותיה המאוחרות, לא התביישה להשתמש בביטויים כמו ״חתיכת זין״ (במקרה זה, היא לתיאור בארי גולדווטר). היא ואביה הביולוגי הנרפה של ננסי נפרדו עוד לפני שבתם נולדה. בילדותה המוקדמת, ננסי התגוררה אצל דודה ודודתה, בעת שאמה הייתה במסעות הופעות. ננסי רצתה מאוד חיים שגרתיים. ״תמיד רציתי שמישהו יטפל בי, מישהו שאוכל לטפל בו״, היא אמרה. השאיפה הזו שלה התמלאה כשפגשה את רוני בשנת 1949. "הייתה לי קריירה כשהתחתנתי, וויתרתי עליה בשמחה רבה״, הסבירה לאחר מכן, בספרה על התקופה הקצרה שבה ניסתה להיות שחקנית. ״אני חושבת שהאושר והסיפוק האמיתיים של אישה נמצאים בבית פנימה״.

ננסי רייגן

"המבט": ננסי רייגן מביטה בבעלה מושבע לכהונה שנייה כנשיא (20 בינואר 1985). תצלום: הבית הלבן, ויקיפדיה

בני הזוג רייגן שנאו לבלות לילה בנפרד, וכינו זה את זה בשמות ״אימאל׳ה״ ו״אבאל׳ה״

אבל ננסי לא הסתפקה ברגיעה נינוחה בבית הלבן. להבדיל מבעלה, הירא מעימותים, היא מילאה את תפקיד המנהיגה האכזרית, חוללה מריבות ופיטרה בעלי תפקידים. היא לא שאפה להרחיב את תחומי אחריותה: היא רצתה רק לדאוג ל״רווחתו והצלחתו״ של בעלה, ופעלה בעוצמה לקידומו ולטיפוח תדמיתו. טומלטי מכנה את הזוגיות שלהם ״סיפור אהבה אֶפּי״, וההגדרה הזו זוכה לאישוש על ידי עדי ראייה רבים. אבל אפשר גם לראות בו תלות הדדית בין שני אנשים שחשו נטושים בילדותם – אביו של רייגן היה אלכוהוליסט – ולכן הם נקשרו זה לזה בקשר חרדתי. הם שנאו לבלות לילה בנפרד, וכינו זה את זה בשמות ״אימאל׳ה״ ו״אבאל׳ה״ (Mommie and Daddy). רוני הקפיד לחזק אותה באמצעות פלירטוטים משעשעים ומכתבי אהבה. היא הביעה את אהבה בפעולות שירות, ובראשן פעולות מגוננות.

על אף המסירות האדירה שלה (ובכלל זה כשהוא חלה במחלת אלצהיימר), ננסי מצטיירת מן הביוגרפיה ככוח משבש, בלשון המעטה, בחיים הפוליטיים שהם חלקו, בעיקר בכל הקשור לאנשי הצוות. היא מיהרה לחשוד בעוזרים שאולי משרתים את ענייניהם ולא את האינטרסים שלו – ולא תמיד בטעות. כשהיא התקשרה, בראשית הדרך, למשרד הקמפיין שלו, אמרה אחת המרכזניות, ״הכלבה שוב בטלפון״. בשולי העותק שלי, התחלתי לסמן את האנשים שעמם היא הסתכסכה. ״היא לא ממש אוהבת לעבוד עם נשים״, אמר מייקל דיוור, סגן מנהל סגל הבית הלבן, וגם זה נאמר בלשון המעטה. הערות השוליים שלי כללו ״נ.ר. נגד הלן פון דאם״ (המזכירה של רייגן בקליפורניה, שהפכה לדיפלומטית וראתה בננסי ״תככנית״), ״נ.ר. נגד בטי פורד״, ״נ.ר. נגד ברברה בוש״, ״נ.ר. נגד ויליאם קלארק״, ״נ.ר. נגד ג׳יימס ווט״, ״נ.ר. נגד אל הייג״, ״נ.ר. נגד פאט ביוקאנון״. היו פעמים שבהם היא רבה עם ילדיו של רוני מנישואיו הקודמים – מייקל ומורין – ועם ילדיהם שלהם, פטי ורון (״צריך היה להיזהר ממנה״, אמר רון). חלק מאנשי הצוות, כמו ג׳יימס בייקר, הבינו את השפעתה והקפידו לא לריב איתה. כך גם דיוור – כסגן ראש הסגל במשרד המושל, הוטל עליו מה שעמיתיו כינו ״לשמור על אימאל׳ה״, כלומר להרחיק אותה מהאחרים.

ראש הסגל הוכרח לנהל יומן שבו צבעים שונים סימנו ״ימים טובים״ (ירוק) ו״ימים רעים״ (אדום) לנסיעות ופגישות – בהתאם לעצות שקיבלה ננסי מאסטרולוגית בסן פרנסיסקו

ואז הייתה המריבה ״נ.ר. נגד דונלד ריגן״, ראש סגל הבית הלבן שהיא הצליחה לסלק אחרי קרבות עזים. הוא נקם באמצעות ספר זיכרונות שכלל פצצות רבות וגילה עד כמה לוח הזמנים של הבית הלבן נקבע תוך שימוש באסטרולוגיה. ריגן, מסתבר, הוכרח לנהל יומן שבו צבעים שונים סימנו ״ימים טובים״ (ירוק) ו״ימים רעים״ (אדום) לנסיעות ופגישות – בהתאם לעצות שקיבלה ננסי מאסטרולוגית בסן פרנסיסקו (ימים ״ככה ככה״ סומנו בצהוב). אסטרולוגיה הייתה אובססיה שלה, וניסיונות ההתנקשות בחיי בעלה היו עבורה טראומטיים, והובילו לזהירות גדולה עוד יותר. ״אני כל כך פוחדת״, היא אמרה, ״שאני מתכווצת בכל פעם שאנחנו יוצאים ממכונית״. למרבה האירוניה, מציינת טומלטי, העובדה שהיא אפשרה לזרה מוחלטת לשלוט בלוח הזמנים של הנשיא, הותירה אותו חשוף יותר, לא פחות.

רונלד רייגן, ניסיון התנקשות

מה אמרו האסטרולוגים לננסי על היום הזה? רייגן רגע לפני ניסיון ההתנקשות (30 במרץ 1981). תצלום: הבית הלבן, ויקיפדיה

לאופייה הלוחמני של ננסי היו גם יתרונות, וטומלטי מדגישה אותם. במהלך הכהונה השנייה של ריגן, היא ראתה את הסכנות שבשערוריית איראן והקונטראס, והציקה לרוני העקשן עד שבנאומו המכריע בפני הציבור האמריקני, הוא הודה בעסקה שבה נמכר נשק תמורת בני ערובה, וכן הודה שטעה בעצמו. כמו ליידי בירד, ננסי שימשה כמווסתת מצבי הרוח של הנשיא: היא ידעה שהוא מתפקד טוב יותר כשהוא בטוח ורגוע, ונוכחותה שיפרה את יכולותיו אלה. טומלטי אומרת שננסי ידעה אילו יכולות שכנוע יש לבעלה, ודחפה אותו לשאת ולתת עם מיכאיל גורבצ׳וב כדי לסיים את המלחמה הקרה. לו קאנון, שהיה כתב הוושינגטון פוסט בבית הלבן בעת כהונתו של רייגן, מציין בביוגרפיה של הנשיא, כי על אף המהומות שחוללה ננסי, היא ״הפכה לכוח שקידם שלום בבית הלבן״.

פתאום הוכרזו תוצאות הבחירות. היא התעטפה במגבת ושלפה את רוני מהמקלחת. שניהם עמדו, נוטפי מים, וצפו בטלוויזיה, כשהם מנסים לעכל את הבשורה: הם ניצחו, ובגדול

טומלטי כותבת על ״הכוח המתלווה לאינטימיות״ – ההשפעה של נוכחות בני לוויה ברגעים ציבוריים ופרטיים, טובים ורעים – וחלק מהתיאורים המרתקים ביותר בשני הספרים לוכדים את הדרמה המתרחשת כשהם בפיג׳מה, או בלי. בליל הבחירות בשנת 1980, ננסי הייתה באמבטיה, ולא ציפתה שיוכרזו תוצאות הבחירות עד אחרי סגירת הקלפיות בקליפורניה. פתאום הוכרזו תוצאות הבחירות. היא התעטפה במגבת ושלפה את רוני מהמקלחת. שניהם עמדו, נוטפי מים, וצפו בטלוויזיה, כשהם מנסים לעכל את הבשורה: הם ניצחו, ובגדול. במהלך מלחמת וייטנאם, ליידי בירד התעוררה ומצאת את הנשיא ג׳ונסון מדבר אל עצמו בחשכת הבוקר המוקדמת. היא תיארה את מלמוליו ביומנה: ״אני לא רוצה להיכנס למלחמה ואני לא רואה דרך אחרת. אני חייב לגייס 6000 בחורים, לגרום להם לעזוב את הבית ואת משפחותיהם״. היא סברה שאיש מלבדה לא הבין ״את עומק כאבו״.

על אף ההבדלים העצומים ביניהן, ליידי בירד וננסי – ולאחר מכן גם מישל אובמה – חלקו דאגה עמוקה לרווחתו, ולחייו, של הנשיא. הן היו עדות ללחצים האדירים על מה שכינתה ננסי ״אדם בשר ודם״. שתיהן הקפידו לשמור על שעות השינה, התזונה הראויה ועל הרווחה הנפשית והרגשית שלו – תפקיד רעייתי, אפשר לומר. האמנם? יום אחד, ייקרא ״הגבר הראשון״ להפגין דאגה ומסירות כאלה. האישה שתהיה הנשיאה תישא במטלות הרגילות של התפקיד, ובמטלה נוספת: בחיים הציבוריים, גברים אינם מתפקדים כמו נשים, ככליא ברק. ממש לא. ולכן הניחו לגבר להשתמש בפריווילגיה שלו ולהגן על האישה, התפקיד הישן שישמש כעת למטרה מודרנית יותר. אם הגבר השני הנוכחי, או הראשון, בעתיד, מעוניין לדעת איך לעשות את זה ואיך לא לעשות זאת זה, הוא יכול להיוועץ במקרים היסטוריים לא מעטים.

ליזה מונדי (Liza Mundy) היא מחברת הספר Code Girls: The Untold Story of the American Women Code Breakers of World War II. היא חברה בכירה בצוות החשיבה New America.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2021 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: גברות ראשונות (משמאל לימין): רוזלין קרטר, הילרי קלינטון, בטי פורד, ברברה בוש, ננסי רייגן ולייד בירד ג'ונסון, בחנוכת הספרייה על שם הנשיא בוש האב (1997), תצלום: דיוויד יום קנרלי, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ליזה מונדי, Atlantic.
- דימוי שערגברות ראשונות (משמאל לימין): רוזלין קרטר, הילרי קלינטון, בטי פורד, ברברה בוש, ננסי רייגן ולייד בירד ג'ונסון, בחנוכת הספרייה על שם הנשיא בוש האב (1997), תצלום: דיוויד יום קנרלי, אימג'בנק / גטי ישראל


תגובות פייסבוק