כשתגדל תהיה פילוסוף

האם הפילוסופיה היא עיסוק ומיושן? ואולי דווקא היום יש צורך מיוחד בפילוסופים ועתיד חדש להוגי הדעות?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מספרים על פיתגורס שנשאל האם לדעתו הוא חכם ותשובתו הייתה: "איני חכם, אני אוהב חוכמה". מאותו רגע אהבת החוכמה (פילוסופיה) הפכה לתחום שאותו הפילוסוף אמור לחקור ובו זמנית להדגים דרך חיים של הגות בשאלות קיומיות, חקירה פנימית ודבקות באמת.

האם הפילוסופיה היא סרח עודף שננטש על ידי כל שאר התחומים שהפכו למדע?

הכרה, מציאות, אלוהים, משמעות, מוסר. אלו חלק מתחומי המחקר של הפילוסופיה. ולאורך השנים היא עיצבה את תפישתנו והעניקה לנו תחושת ודאות והיגיון בתוך חיים מלאי אקראיות. בעבר, כשהתרבות עוד הייתה בחיתוליה, היא עוצבה רבות על ידי אמונה במיתוסים. אך מאז התבגרנו ופיתחנו צורות חשיבה מורכבות יותר שמסוגלות להוכיח ולסתור טענות אחרות. לכן נשאלת השאלה, האם באמת לזה אנו זקוקים היום? או כפי שתאר זאת הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל, "הפילוסופיה היא סרח עודף שננטש על ידי כל שאר התחומים שהפכו למדע. מה שניתן לדעת באופן מוגדר ומסויים נעשה מדע והשארית נקראת פילוסופיה".

אפולו, מקדש, דלפי, דע את עצמך

"דע את עצמך": העמודים במקדש אפולו בדלפי. תצלום: Patar Knight, ויקיפדיה

מאז ומתמיד נחשב הפילוסוף למבורך ומקולל. החוכמה הרימה אותו לפסגות גבוהות אפילו יותר מן האושר והשלווה וסיפקה לו התעלויות נפשיות ורוחניות שרק מעטים מסוגלים להבין. וזו גם הייתה הקללה שלו, כי מי שלא חווה ולא הבין את רמות הקיום הגבוהות הללו, יכול היה לחוש מאוים על ידן ולהפוך את הפילוסוף למטרה לחצי שנאה ואלימות. לכן לאורך השנים זלזלו בפילוסופים – כפי שלעגו לסוקרטס באמצעות המחזה 'העננים' – רדפו ונישלו אותם מנכסיהם – כפי שעשו לפיתגורס – הגלו, כלאו ואפילו הוציאו אותם להורג – כפי שעשו לג'ורדנו ברונו. הם תוייגו ככופרים החותרים תחת החוק, הדת והאלוהים רק מכיוון שהעזו לבטא מוסר נאור יותר.

וגם אם הקדימו את זמנם וראו את הנולד, רובם לא נשארו בחיים כדי לזכות בהכרה שלה היו ראויים ולראות כיצד רעיונותיהם "המסוכנים" הופכים למטבע לשון השגור בפי כל. ניטשה לא ידע שהמשפט שטבע, "מה שלא הורג אותי מחשל אותי", עוזר לרבים כל כך להתמודד עם קשיים (כפי שרבים מהם אינם יודעים מי עומד מאחורי המשפט הזה) ואפלטון מת מבלי לדעת שכתביו בנושאי תורשה, עיצוב אישיות ואינטליגנציה זכו לפריחה עצומה בתקופת הרנסנס, כאלפיים שנה לאחר מותו. לכן גם אם מייסדי הדתות הגדולות כמו אברהם, ישו, מוחמד ובודהה הגיעו מהמזרח ומרבית הפילוסופים המרכזיים הגיעו מהמערב, נראה שהם חלקו את קללת משה רבנו, שהוליך את עמו במדבר ארבעים שנה אך לא זכה בעצמו להיכנס לארץ הקודש.

את האבולוציה לא מעניין המחיר שבודדים יצטרכו לשלם כדי לעצב את עתידה. היא תהיה מוכנה ליצור אינדיבידואלים שיקפצו אל תוך להבות התודעה כפרפר לאש רק בגלל שהם מונעים בדחף בלתי נשלט. זהו דחף פנימי שגובר על הרצון להיות עשיר, על הצורך להחביא את האמת מחשש לנידוי או על הרצון בהכרה. זהו הדחף שמאלץ להקריב את כל אלו ולשכב על הגדר עבור הדורות הבאים. בניגוד לכוכב רוק שזוכה לסגידה כאילו היה אל, הפילוסוף נאלץ למלא את תפקיד הילד הממושקף והמנודה של הכיתה, שכל פשעו הוא חוכמה שגדולה מהתקופה שבה הוא חי.

הפילוסופיה עדיין נאבקת על המוניטין שלה. ולא רק כי "אי אפשר ללכת עם זה למכולת", אלא כי זהו עידן שבו שולטת השיטה המדעית כמעט בכל תחום אפשרי

ומאז עברנו דרך ארוכה הן כאנושות והן כבודדים. כיום הפילוסופיה התרחבה לתחומי מחקר נוספים כמו אסתטיקה, אתיקה, לוגיקה, מטאפיזיקה, פוליטיקה ותחומי העסקים שמצדם נעזרים בתרומתה הערכית. והפילוסוף היום אינו צריך לחשוש לחייו כשהוא מבטא דעה שונה. אך האם זה מה שמבטיח מעתה נתיב סלול ומהיר לעבר העתיד? התשובה היא לא. מכיוון שהאתגרים לא נעלמו, אלא רק התחלפו.

הרקליטוס, Hendrick ter Brugghen

הרקליטוס (1628), ציור של Hendrick ter Brugghen, תצלום: ויקיפדיה

הפילוסופיה עדיין נאבקת על המוניטין שלה. ולא רק כי "אי אפשר ללכת עם זה למכולת", אלא כי זהו עידן שבו שולטת השיטה המדעית כמעט בכל תחום אפשרי, ומדעי הרוח אינם נחשבים למדע במובן המקובל. ויותר מזה, הפילוסופיה איבדה את הבלעדיות שהייתה לה כספקית של משמעות ומוסר. ספקי משנה כמו טלוויזיה, אינטרנט והטלפון הסלולרי צצים ומציעים אינספור תחליפים ערכיים להמונים.

מנגד, אתגריו של הפילוסוף מורכבים לא פחות. אמנם היום, לפחות בחלקים רבים בעולם, הוא לא יישלח לכלא בשל דעה שונה, אבל חוכמתו עשוייה להירמס ולהיקבר תחת שכבות אינסופיות של דעות. כי בעידן הפלורליסטי הנוכחי פעמים רבות לעצם חופש הביטוי ניתן ערך גבוה יותר מאשר לתוכן הדברים. כל אחד משמיע את הגיגיו על פני הרשת, פופולריות באה על חשבון עומק וההצפה הזו מקשה על המסננים שלנו להפריד את המוץ מהתבן.

אז האם יש להבין את הרמז, לסגת הצידה ולתת לחופש הביטוי לעצב את עצמו ואותנו? או להתעקש ולהלחם בהשטחה הזו, כפי שעשו הפילוסופים בעבר? התשובה כך נראה נמצאת באמצע; בעולם שלמעלה משבעים אחוזים מתושביו מאמינים באלוהים כלשהו ואחוז גדול אף יותר מבקש לגלות או ליצור משמעות בחייו, יש צורך בגוף שיענה לצורך הזה. מצד שני, לאדם המערבי החילוני כבר קשה לקבל אמיתות בלתי מוכחות שבהן עליו לבטוח ועל פיהן לחיות, ולכן נדרשות כאן התאמות.

נראה שהשאלה אינה האם, אלא כיצד יכול פילוסוף (ואיך יכולה הגותו) להיות רלוונטי בעולם שהמורכבות והמבנים החברתיים, הפוליטיים, ההשכלתיים והרוחניים שלו שונים במהותם ובצורתם מכל מה שהכרנו בעבר. ולא פחות מכך: כיצד ניתן לספק משמעות וערכי מוסר ליחיד חילוני, חקרן וספקן שמעדיף לבחור בעצמו את ערכיו ולא לקבלם בצורה עיוורת מסמכות חיצונית?

אם יום אחד האדם יצליח להוכיח מעל לכל ספק את קיומו של סדר תבוני, אז המדע יהיה דתי והדת תהיה מדעית. אבל עד אז, לפילוסופיה אסור לנוח על הישגי העבר אחרת ההווה שלה יהיה העבר המפואר ותו לא. יש צורך בפילוסופים שידחפו את האנושות לעבר צורות מחשבה חדשות, ייעצבו את תודעת העתיד וימלאו את עידניה הבאים במשמעות. בדיוק כפי שהמדע על כל הישגיו הכבירים אינו עוצר ואומר "הגעתי לשיא", יש לאמץ את גישתו של סוקרטס שאמר, "הדבר היחיד שאני יודע הוא שאיני יודע". לא משנה מה גודל התגלית, השלם של היום הוא החלקי של מחר ולכן אסור לעצור. וגם אם לעולם לא נקבל ודאות אחת ויחידה, הרי שעצם הניסיון לשאול שאלות שאין עליהן תשובות, הוא לבדו מסייע לתודעה שלנו להתפתח ולגדול.

אפילו הציווי העתיק "דע את עצמך", שמסתיר בתוכו תשובה שאותה יש לגלות בסוף הדרך, אמור להתחלף בציווי החדש "צור את עצמך"

כאמור, ענפי המשנה של מדעי הרוח כמו הפילוסופיה של המדע, הפילוסופיה של הלשון, הפילוסופיה של הנפש, הפילוסופיה של החינוך וכו' נוגעים במחוזות רחוקים מבעבר ומספקים את תרומתם הערכית. במישור הפרטי הפילוסוף צריך להכיר בכך שהאדם התבגר ואינו זקוק עוד לאידיאה, מוסר או משמעות שעל פיהם יש לחיות, אלא למישהו שיסייע בידו לגלות וליצור אותם בעצמו. במקום שרבים ינסו לחיות לפי משמעות אחת, כל אחד יוכל לברוא את משמעות חייו. העולם אינו צריך פילוסוף שייתן לו ציטוטים נשגבים אלא פילוסוף שמכוון לתרום לעולם ולאנושות בכלל. לכן אפילו הציווי העתיק "דע את עצמך", שמסתיר בתוכו תשובה שאותה יש לגלות בסוף הדרך, אמור להתחלף בציווי החדש "צור את עצמך".

דדלוס, איקרוס, Jacob Peter Gowy, פראדו

"הטיסה של איקרוס" (סביבות 1636), Jacob Peter Gowy, מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה

ולא מדובר כאן בבגידה בעקרונות, אלא בתהליך שבו כל צד מעצב ומעוצב על ידי האחר. הקידמה משנה לא פחות את תפישותיו של הפילוסוף: כיום העדפתו להתחתן, להוליד ילדים ולפרנס משפחה למשל, אינה נחשבת לעדות לרמה רוחנית נחותה מזו של מי שבוחר לפרוש ליער מבודד ולהתמסר לחיי הגות. ההפך הוא הנכון. עצם היכולת להתבונן ולחקור מתוך העולם ולא רק מבחוץ, תיתן בסופו של דבר מענה מדויק יותר לצרכי האנושות ולכן היא רלוונטית יותר לעתידה.

יחד עם זאת התאמות לבדן לא יספיקו. פילוסופיה התחילה כאהבת החוכמה. וזו אהבה שאינה תלויה בידענות אלא בדרך שבה אותו ידע יחייה וינשום דרך בן אנוש. זהו הגרעין שהצמיח גזע, עלים, פרחים, ענפים ותתי-ענפים. הוא הלב הפועם שדוחף כבר אלפי שנים את נושאי לפיד האמת לחקור עוד ועוד אל תוך אינסופיות התודעה ולגלות מחוזות חדשים שיעצבו את עתידנו. טבען של ההתאמות הנדרשות לכל עידן הוא זמני, אך טבעה של אותה רוח הוא נצחי. ולכן יש צורך בשילוב המהות והצורה גם יחד כדי לסלול את הדרך לאורך זמן.

אז מהי בדיוק אותה מהות בלתי משתנה? קשה להגיד. כל ניסיון להגדרה מיד יקבֵּע אותה כעוד זרם בתוך הפילוסופיה, כעוד תורה שאפשר לקבל או לדחות. כאן נדרשת ראייה אחרת, כזו שמאחדת בין הפילוסופים המרכזיים שהשפיעו עלינו יותר מכל – החל בסוקרטס ופיתגורס ביוון העתיקה ועד לניטשה וויטגנשטיין בעת המודרנית. הם לא חלקו את אותן תפישות, רעיונות, רקע ותרבות, אך מבט לתוך הביוגרפיות שלהם חושף קווי אופי שחוזרים על עצמם בכל עידן ועידן כאילו היו עמידים בפני פגעי הזמן. אותן תכונות מרכיבות מין ארכי-פילוסוף שתמיד הצליח להדגים איך הוא חי את תורתו ואמונתו ללא פחד וללא פשרות. זהו הגורם הבלתי משתנה אצל אוהב החוכמה בעבר, בהווה וגם אצל הפילוסוף של המחר, או כפי שהוא קרוי ביוונית: ה'אַוורְיו-פילוסוף' (ביוונית "αύριο" פירושו "מחר").

5 התכונות של האווריו-פילוסוף

1. אינטליגנציה פילוסופית גבוהה

לפני כשלושים שנה, בעקבות ספרו פורץ הדרך של הפסיכולוג ד"ר דניאל גולדמן, "אינטליגנציה רגשית", החלה הקהילה המדעית להטמיע את הרעיון שחשיבת האדם אינה מבוססת רק על אינטליגנציה אנליטית (IQ) אלא על ריבוי אינטליגנציות. נקודת המפנה הזו פתחה פתח להכרה בסוגים נוספים של אינטליגנציות כגון אינטליגנציה מוזיקלית, גופנית, לשונית, בינאישית ועוד. כיום המדע מכיר בקיומם של לפחות שמונה סוגי אינטליגנציה, וישנן אינטליגנציות נוספות הנחקרות  וממתינות להכרה הרשמית. אחת מאלו נקראת אינטליגנציה רוחנית (SQ). על פי הפסיכולוגיה הטראנס-פרסונלית מדובר ברמה הגבוהה ביותר בהתפתחות האדם, מכיוון שהיא מכילה בתוכה את כל יתר סוגי האינטליגנציה האחרות ומשתמשת בהן ככלים להשגת היעד העליון של מציאת משמעות בחיים. חוקרים בכירים מאוניברסיטת הרווארד טוענים כי היא ניתנת ללמידה ואף למדידה. אך לאחרונה "נתגלתה" אינטליגנציה גבוהה אף יותר – האינטליגנציה הפילוסופית. הפסיכולוג והפילוסוף יגאל ורדי טוען שהיא מאופיינת בחופש המנטלי לנוע בין אופני חשיבה חלופיים ואף מנוגדים לפי הצורך ועל ידי כך להגמיש ולהרחיב את האוטונומיה של האדם. על פי ורדי, מי שניחן בה קרוי 'הומו-פילוסופיקוס' ועבורו אינטליגנציה רוחנית היא רק סגנון קיומי אחד מיני רבים שהִתקעות בו עלולה עם הזמן להפוך ל'כלא רוחני'.

תודעה כזו, כפי שהשתקפה דרך חייהם של גדולי הפילוסופים בעבר, יכולה לנוע בחופשיות, להיכנס ולצאת כרצונה, דרך רמות קיום שונות וסותרות, לאמץ ולשחרר את זוויות הראייה שלהן על פי הצורך ובכך לברוא מציאויות רבות ולפתח חשיבה פרדוכסלית, שבמהותה קרובה יותר מכל לטבע החיים.

2. חקירה בלתי פוסקת

ככלל, מוחנו מעדיף להיות במצב מנוחה או לבצע את פעולותיו היומיומיות באופן אוטומטי. רק כשאנו נדרשים לביצוע משימה כמו מבחן, בריחה ממצב מסכן חיים וכדומה, הוא יעבור למצב דרוך למשך הזמן הנדרש ועם שוך הסערה ישוב למצב המנוחה. חקירה פנימית היא דוגמה למאמץ מוחי שאינו הכרחי להישרדות. כשזה קורה (ולא מתוך מצב נוירוטי) החוקר עשוי להיתקל בתחילה בהתנגדות המוח, שמצדו יעשה הכל כדי להתחמק מהמאמץ המודע הזה. אולם בדומה לשריר מנוון, גם כאן אימון רציף ישנה לבסוף את ברירת המחדל ההישרדותית ויקנה לתודעה את היכולת להיות בו זמנית החוקר ומושא החקירה. מוחו של אדם כזה יהפוך לבסוף לקשוב, עירני, שקט ומהיר תנועה. בנסותו לפצח את סודות הקיום הוא יהיה מוכן להיפרד מכל אמונה והנחת יסוד ידועות ומוכרות כדי לאפשר חשיבה רעננה שתביא לגילוי חדש. כפי שאמר הפילוסוף עמנואל קאנט, "נאורות היא החופש להטיל ספק". ובנסותו לחקור את עצמו, מוח כזה ישתמש ברמות של כנות כה גבוהות, שעבור אחרים הן עשויות להחוות כבלתי נסבלות. כנות כזו לא תאפשר לחוקר לברוח אל הקל והמוכר או לחמוק מקושי וכאב. בדומה לאגם שקט שמופרע מכל השלכת אבן, תודעה כזו יכולה לחוש בצרימתו של זיוף גם אם הוא קל שבקלים. זו הסיבה שהפילוסוף נחשב כמי שמתחיל את חייו כזקן ומסיימם כצעיר, מכיוון שהצליח לזכך את נפשו ולחשוף שכבות מסתורין של היקום. לא בכדי אמר סוקרטס, "חיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם".

מותו של סוקרטס, ז'אק-לואי דויד

"מותו של סוקרטס" (1787), ז'אק-לואי דויד, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

3. חוסר הפרדה בין החיים לפילוסופיה

חקירה מהסוג המתואר כאן תעלה את הסבירות שאמת חדשה וגבוהה יותר מכל מערך האמונות הקיימות תופיע יום אחד. אבל מכיוון שעבור אוהב החוכמה האמת היא האלוהים שלו, כשדבר כזה קורה, הוא ישנה את כל תפישותיו ואורח חייו בהתאם, כדי ליישר קו בין שכבות התודעה והנפש הנמוכות יותר לבין אותה הבנה. ובאותו אופן הוא יזנח את אלוהיו ויאמץ אחד אחר ברגע שאמת גדולה יותר תחשוף את עצמה וכך שוב ושוב. ד"ר רחל אבן קוראת לאדם כזה 'אוטופילוסוף' וטוענת ש"חייו והגותו קשורים באופן כה הדוק, באופן כמעט דתי, עד שאין להפריד ביניהם". בדיוק כפי שתגלית חדשה גורמת לכל הקהילה המדעית לשנות את הנחות המוצא הקודמות שלה וליישר קו מחדש. עבור הפילוסוף האמת חשובה יותר מאמונה, מתפישת עולם, מעונג או מכאב. זהו סוג של מוות תמידי של העבר, שממית גם את השכבות הדקות ביותר של חיץ בין פנים וחוץ. מספרים על הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין שהגיב בזעם בכל פעם שהיה נתקל בחוסר כנות אצל אחרים. מי שלא הכיר אותו היה עשוי לחשוב שמולו עומד אדם אלים ותוקפני, כי הרי מי לא יעגל פינות פה ושם? באחת הפעמים, כשהתארח באירוע חברתי והיה כל כך מתוסכל מכך שהוא מבזבז את זמנו,  הוא אמר לחברו: "הדרך שבה כילינו את אחר הצהריים היא כה נתעבת שאיננו רשאים לחיות". כך עשוי להיראות ביטוי של חיים ופילוסופיה כשהם בעלי אותו משקל וערך. הוא לא יוחצן רק דרך כתיבה והרצאות, אלא גם דרך דיבור, בחירות, פעולות והתנהגות. כדי לאפשר זאת האווריו-פילוסוף גוזר על עצמו חיים בלתי פוסקים של שיפוט וביקורת עצמית. לא מתוך הלקאה עצמית, אלא מתוך שאיפה מתמדת לאותנטיות. לא יתפסו אותו ברגעי זיוף ושכחה. דיכאון או כעס למשל אינם עבורו רגשות שמהם צריך לחמוק אלא דווקא לחבוק, כי רגש שלילי הוא מושא נוסף לחקירת מבנה הנפש וטומן בחובו מקור של עוצמה וגילוי.

4. מטמורפוזה של האישיות

בניגוד למדען השואף לנתק את עצמו ממושא החקירה כדי לא להשפיע על תוצאותיה, תודעתו של האווריו-פילוסוף מתפקדת בו זמנית כמדען וכעכבר המעבדה. וכשמדובר במאמץ רציף אינטנסיבי ומדמם של פירוק כל מבני האישיות המגבילים, סביר שבנקודה מסויימת יגיע גם זינוק תודעתי, או 'טרנספורמציה רוחנית', כפי שהיא מכונה בפי אנשי הרוח שהקדישו את חייהם למסע ההארה. מדובר בשינוי פנימי כה קיצוני שמתמיר אפילו את הזהות העצמית. אותו 'אני' פסיכולוגי שאיתו נהוג לזהות את עצמנו מותמר ל'אני' פילוסופי, שבטבעו הוא רוחני יותר. בדומה לזחל ההופך לפרפר ומנקודה זו ואילך אינו יכול לחזור אחורה, כך גם טבעה הבלתי הפיך של אותה מטמורפוזה. אך בניגוד לפרפר שאינו מורכב משכבות של הוויה ומודעות, אצל האדם לוקח זמן עד שתהליך שינוי התודעה מחלחל למישורי ההכרה הנמוכים יותר ויוצר איתם אינטגרציה. שלב זה עשוי להימשך מספר שבועות, חודשים ואף יותר ובסופו תתגבש מין זהות חדשה – שאינה פרי השינוי של מישורי הרגש והמחשבה – אלא הוא מה שמתקבל מן המעבר למישור קיום גבוה יותר. אותה מטמורפוזה שקורית לבודדים מתוארת כמוות ולידה מחדש של זהות הפילוסוף ונחשבת לאחת מהפסגות הגבוהות ביותר שבן אנוש עשוי לכבוש.

אוורסט, זריחה

האוורסט בשעת זריחה. תצלום: אנג'ו שרפה, ויקיפדיה

5. יחסי מונוגמיה עם החוכמה

עבור האווריו-פילוסוף חוכמה היא המאהבת האמיתית. לבו שייך לה ובכל צומת שבו נדרשת החלטה הוא יהיה נאמן לה לפני שיהיה נאמן לחבריו, למשפחתו ואפילו לו עצמו. כי בת זוג הופכת עם השנים לידועה וצפוייה, אך אמת וחוכמה לנצח נשארות חמקמקות. שם כל ודאות תתגלה עם הזמן רק כעוד שלב בדרך למעלה ולכן עדיף לוותר מראש על כל ניסיון להיאחז בה. אבל מכיוון שרק שם הוא יקבל עולם ומלואו, מבחינתו למות עבור האמת משמעו לא להפסיק להיות חופשי לרגע אחד. זוהי מין משיכה אירוטית חסרת שליטה של הגוף, הנפש והרוח שמכלה ושורפת בלהבותיה הכל וגם מעניקה הכל. כפי שסיכם זאת אפלטון: "ישנן שלוש רמות של בני אדם; אוהבי ההישגים, אוהבי הכבוד ואוהבי החוכמה".

כך שפילוסופים מהדגם הזה ימשיכו לתרום למחקר ולפרשנות בשלל נושאים תוך כדי מתן מענה לצורך במשמעות. אך בעתיד, במקום להתנותה בהשתייכות לדת או לזרם כלשהו, הם יספקו את הכלים שיאפשרו לכל אדם לגלות וליצור את המשמעות שלו בעצמו. כתוצאה מכך גם כקולקטיב נוכל לחיות בעולם נאור יותר, הגדוש באינספור תפישות דתיות וחילוניות. ככלל, תפקידו של האווריו-פילוסוף היה וימשיך להיות לשמש נביא מודרני, המשרטט עבורנו תבניות מפותחות יותר של חשיבה. הרי בסופו של דבר האדם דואג כל הזמן לשכלל את תפישותיו החברתיות, הפוליטיות, הצבאיות ועוד, ולכן הגיוני שגם תחום הרוח יעמוד בעתיד בשורה אחת עם יתר מרכיבי הקידמה.

 

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

אילון לסטר הוא חוקר תודעה, כותב על הפילוסופיה של העתיד ועוסק בייעוץ פילוסופי.

תמונה ראשית: מתוך "הרקליטוס" (1630), Johannes Moreelse מאוטרכט, תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אילון לסטר.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

21 תגובות על כשתגדל תהיה פילוסוף

05
י.ד.

לפני 2500 שנה הוצא פילוסוף להורג בגלל שהוא דחה בבוז את דרישות הקהילה בה הוא חי. כיום מסבירים לפילוסוף מה הוא צריך לעשות כדי להיות אזרח מועיל לקהילה. עצוב.

    07
    י.ד.

    לטעמי התבונה היא מטרה כשלעצמה בלי צורך בתפקיד חברתי. ההנחה שהחברה יכולה להיות תבונית נראית לי מוגזמת ואיננה נדרשת. ולכן לא ברור לי מדוע הפילוסוף צריך לחברה או לא לתרום לחברה.

    08
    אילון לסטר

    זה באמת עניין של השקפה. עבורי עוצמתה של תבונה נמדדת בגודל התרומה שיש לה עבור החברה והכלל, אחרת מה הטעם בתבונה שאינה משרתת? אבל יש כאן עוד נקודה; התבונה לומדת ומתפתחת בחזרה דרך השפעות החברה ולא רק דרך עצמה. ולכן היא זקוקה לאחרים לא פחות משאחרים זקוקים לה. שוב, עניין של השקפה.

09
א מלר

החברה, החברה, החברה. הרי היא צריכה להבין את הצורך ולהיות מוכנה לשלם את מחיר החיכוך הרעיוני, לא? תודה שפתחת נושא חשוב שדורש עוד עיסוק. התועלת נמדדת בדורות ולא בחדשות של הבוקר.

10
אבישי גלילי

מאמר טוב, אולם ההשלכה הפרקטית שלו - במובן שאליו הוא התיימר, קטנה ביותר, קרי הגדרת תפקידה העתידי של הפילוסופיה. אך כן יש בו עניין מן הצד של העיון הפנימי ובזה צלח הוא.

11
אוריאל בן עמי

מאמר מצויין. תודה.
פעם, לפני שנים לא מעטות, כשהייתי אב צעיר וגם כתבתי מאמרי דעה בעיתונים, עלה בי רעיון.
חשתי וגם חשבתי שפובליציסט טוב יכול להיות מי שהחליף, או מחליף טיטול ויודע את המלאכה.

שההתנסות הזו חשובה להבנת העולם. ומי שאינו מתנסה בה, חסר משהו - להבנתו.
דווקא משום שאיננה החלק הנעים בהכרח בהורות.

לא עסקתי יתר על המידה בהנמקות המחשבה הזו. לא חשבתי ואיני חושב, שאדם צריך בהכרח להיות הורה בעצמו.

המאמר שכאן, הזכיר לי איכשהו את המחשבה ההיא על "הפילוסוף היישומי", הלומד את תנועת עצמו, דרך הסובב אותו ומקדם אותו הלאה מ"האני" המוכר לו.

כאמור מחשבה בלבד...איננה מחייבת איש ואני, כבר שנים רבות, שאינני מחליף טיטולים...

12
צבי

שבע שורות קטנות שלי על הנושא הענק הנדון במאמר המצוין הזה.
כמאמין בן מאמין. אמונה ואמת הם תאומים סיאמים. על המאמין לחקור ולבדוק ולשאול כל יום יש אלוקים? מי אני? מה זה מחייב אותי? והעיקר מה עשיתי היום עבור זה?
בשבילי פילוסוף אמיתי זה ויקטור פרנקל.

14
חושב ש...

"מאמץ רציף אינטנסיבי ומדמם של פירוק כל מבני האישיות המגבילים", "שינוי תפיסות ואורח חיים", "חקירה והטלת ספק בלתי פוסקת במציאות הניצבת מולנו" - דמותו של הפילוסוף העתידי, או ה"ארכי-פילוסוף", מצטיירת במידה רבה כדמותו של מתרגל הדהארמה.

    15
    אילון לסטר

    אבחנה מאוד יפה ואכן ניתן למצוא קווי דמיון רבים בין השניים, ואת חלקם הקפדתי לציין כחופפים. אחרי הכל מדובר בתחום של מדעי הרוח. אבל מעבר לוויכוח האם מתרגל הדהארמה מצטייר כפילוסוף העתידי או שהפילוסוף מצטייר כמתרגל הדהארמה, ישנם מספיק הבדלים גם של צורה וגם של מהות המייחדים ומבדילים את האחד מהשני, אבל זה כבר נושא למאמר בפני עצמו...

    17
    אילון לסטר

    כמובן שאין אמת אובייקטיבית וכל אחד קובע לעצמו את המוץ ואת התבן שלו. איש העסקים משרטט מודלים שאמורים לכוון ליצירת עושר גדול יותר עבור מי שמאמץ אותם, והפילוסוף משרטט מודלים של תודעה. כל אחד קובע את אמות המוסר שלו וכאן ההתייחסות היא בעיני הפילוסופיה כמובן. אין כאן שום התיימרות להמליך אמיתות וקונספטים על חשבון אחרים.

18
גירית, אדמונד, ארנון, אלעזר, מוחמד, יהיר כהן

שלום אילון.
זו לי פעם ראשונה לפגוש בך/בשמך ומובן שבמילים אותן אתה כותב.
ניחנתי בלקות למידה אשר מוצאת את ביטויה בין השאר בקושי רב בקריאת טקסטים ארוכים והפעם הזו למרות שהייתה מאתגרת בעבורי הייתה שווה. כרגע בעת שכותב אנוכי את התגובה יש ביכולתי לזכור מעט מזעיר מן המאמר שלך ואולם מה שאני מלא בו זהו "שק מציאות רגשיות" אני מתענג, נהנה, תוהה, שמח, מתלהב ומודה לך על מילותך. התעורר בקרבי דחף להזמין אותך לדיאלוג , כזה שחוקר, מטיל ספק ומתאמת. דיאלוג שנערך במחיצתם של אנשים נוספים שיכולים להישאר בחזקת מאזינים ואולי אף לקחת חלק בשיח. אני שב לטקסט שישנם בו מספר דברים שהייתי רוצה לברר להבהיר ולדייק בעבור עצמי ואסתפק באחד. מילותיך אומרות : " נראה שהשאלה אינה האם, אלא כיצד יכול פילוסוף (ואיך יכולה הגותו) להיות רלוונטי בעולם שהמורכבות והמבנים החברתיים, הפוליטיים, ההשכלתיים והרוחניים שלו שונים במהותם ובצורתם מכל מה שהכרנו בעבר. ולא פחות מכך: כיצד ניתן לספק משמעות וערכי מוסר ליחיד חילוני, חקרן וספקן שמעדיף לבחור בעצמו את ערכיו ולא לקבלם בצורה עיוורת מסמכות חיצונית?" להבנתי אין שום ערך ממשי להגותו של שום פילוסוף. (הגותו של כל פילוסוף היא סוג של תוצר לוואי כתוצאה מחתירתו אל עבר עצמו. בין אם זה אוחז בהזמנה מדלפי ובין אם יעסוק ביצירת עצמו) לבו של פילוסוף ובהמשך גם של כל הוויתו נמצא בתשוקה לחתירה הזו שלו לעבר עצמו ואם "הצליח" פילוסוף להדביק עוד לב אחד ב"מחלה" הזו הרי מלאכתו לא הייתה לשווא. תודה לך אילון, תודה רבה. גירית.

20
שראל גונן

מאמר מעולה. תהיתי לגבי כותב המאמר - אילון לסטר. האם זהו בן זוגו של שי טובלי הנודע לשמצה ומוזהר מפניו,עלילותיו וכיו"ב ב"מרכז הישראלי לנפגעי כתות"?
"בשלב מסויים אף הגדיל והצהיר טובלי בתקשורת כי "להיות מנהיג כת זה הטעות הגדולה ביותר, אך המלמדת ביותר שעשיתי בחיי" – והחל לפנות (דרך אילון לסטר שהפך לדוברו ול"מנהל המהפיכה") למרכז הישראלי לנפגעי כתות במטרה "לחשוף ולהביא למודעות ולתקן את העוול" שבין נפגעי הכתות לגורואים שלהם ולמשפחות. לאחר שביקש המרכז משי טובלי להוכיח לאורך זמן את אמינותו בנושא, ניתקו השניים מגע עם המרכז" (מתוך האתר)