כתב הגנה לנסיך הקיטש

זה עשרות שנים שעולם האמנות האמריקאי מנהל מערכת יחסים אמביוולנטית עם אמני הפופ והקיטש שהצמיח. ג׳ף קונס מציב בפניו אתגר משמעותי נוסף
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

בשנת 1989 הזמין מוזיאון הוויטני בניו יורק את האמן ג'ף קונס ליצור כרזה שהוצבה בפינת רחוב בדאונטאון מנהטן כחלק מהתערוכה הקבוצתית "Image World", שעסקה בקשר שבין אמנות למדיית המונים. המוזיאון לא ידע לאיזה קן צרעות הוא נכנס. קונס ניצל את ההזדמנות ליצור תצלום שנראה כמו פרסומת לסרט פורנו, שבו הוא מופיע בעירום יחד עם שחקנית הפורנו האיטלקיה אילונה סטולר, הידועה בכינוי צ'י'צ'ולינה (אשר לימים הפכה לאישתו). בתצלום הם נראים שרועים על גבי סלע, מבויימים באמצע התעלסות על רקע נוף מצוייר של גלים מתנפצים. צ'יצולינה, במחוך תחרה לבן, עוטה זר פרחים וראשה שמוט לאחור כמו הקדושה תרזה באקסטזה של ברניני. וקונס הצעיר, עם בלורית ולחיים ורדרדות, מישיר את עיניו הכחולות לעברנו.

התצלום התפתח בהמשך לסדרת עבודות שלמה, בוטה עוד יותר, אשר כללה ציורים בהדפס משי, ובהם הזוג נראה בשלל פוזות מיניות בוטות במיוחד על רקע ירח מלא, שקיעה סגלגלה ומיטת אפיריון מוקפת פרפרים מצויירים, וכן מיניאטורות זכוכית של הזוג בתנוחות הלקוחות מהקאמה סוטרה. שם הסדרה, "Made in Heaven", תופס בדיוק את הקשר שלה לעולם הסחורות מצד אחד, ואת היומרה המלאכותית שלה לתמימות מתקתקה מצד שני. הפורנוגרפיה הגסה שניכרת בה, לצד האימוץ המוחלט של שפת עולם הפרסום והמגלומניה של האמן (יחד עם כיתוב שמה של היצירה הופיעו בתצלום החוצות גם שמות האמן והשחקנית כ"כוכבים” של העבודה) – כל אלה תרמו לאחד הסקנדלים הגדולים שידע עולם האמנות בעשורים האחרונים.

ג׳ף קונס

ליטוגרפיה של ג׳ף קונס, 1989. באדיבות מוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית

עבודה נוספת של קונס, שנכללה באותה תערוכה בוויטני ושהפכה לאחת העבודות המוכרות והמוזרות ביותר שלו, הציגה גם היא דמות מפורסמת ושערורייתית כאובייקט פולחן: פסל עשוי פורצלן מעוטר בזהב של הזמר מייקל ג'קסון נשען על מרפקו עם קוף המחמד שלו בחיקו. תמונת יחסי הציבור המוכרת של הזמר משנות השמונים הפכה תחת ידיו של קונס (או ליתר דיוק, תחת ידיהם של אומני הפורצלן שהוא העסיק) להכלאה מוזרה בין פסל מדונה וישו מהרנסנס לבין פסלון מדף מחנות מזכרות שתפח לממדים אנושיים.

קיטש מובהק, זהו חומר הגלם שאיתו עובד קונס; הטבע מבוית (פרפרים מצוירים, קוף מחמד), הסקס מבויים בקפידה, הכול נראה כאילו עבר סטריליזציה, ושום דבר באמנות של קונס אינו מרומז. היא לא "עוסקת" או "דנה" בנושאים כמו תשוקה או תהילה - היא מציגה לנו את הנושאים האלה בכותרות גדולות: הנה האמן עם כוכבת נוטפת סקס בשיא אונם, והנה מייקל ג'קסון מפוסל בזהב כמו איקונה ביזנטית. אם אמנות גבוהה דורשת חשיבה וביקורת, ובמובן הזה היא כמו אוכל המצריך לעיסה, קיטש הוא כמו מזון תינוקות, כבר לעסו אותו בשבילנו. כפי שציין מבקר האמנות קלמנט גרינברג – מי שייבא את המושג קיטש לביקורת האמנות ב-1939 – "האפקט של התמונה כבר נכלל בתוכה"; הכל מגולם ומובן בה "מיד וללא כל מאמץ"1. כשגרינברג כתב את המאמר המשפיע שלו על "אמנות האוונגרד וקיטש", הוא ערך השוואה מעניינת בין יצירה של פיקסו לציור ריאליסטי של האמן הרוסי איליה רפין. בעוד שהיצירה הקוביסטית של פיקסו מגלמת את כל ערכי האוונגרד – היא דורשת מהצופה מהלך רפלקטיבי – הציור של רפין, על פי גרינברג, פונה לאיכר הרוסי הפשוט. בתחום שבו פועל קיטש אין מרחק ביקורתי, ולכן הוא נתפס כפועל לטובת ההגמוניה השולטת. אם אצל רפין ראה גרינברג את השימוש שיוסף סטלין עשה בקיטש, אצל קונס הקיטש מאשרר ומנציח את הכוח השולט בתרבות שממנה הוא צומח, תרבות של קפיטליזם מואץ.

אם אמנות גבוהה דורשת חשיבה וביקורת, ובמובן הזה היא כמו אוכל המצריך לעיסה, קיטש הוא כמו מזון תינוקות, כבר לעסו אותו בשבילנו

לאחר עשרים וחמש שנה, בקיץ האחרון, חזרו היצירות "Made in Heaven" ו"מייקל ג'קסון ובאבלס" למוזיאון הוויטני כחלק מתערוכת רטרוספקטיבה ראשונה של קונס בניו יורק. בסוף החודש התערוכה תנדוד לפריז ותיפתח במוזיאון הפומפידו. זהו סימן להכרה, שמגיע באיחור יחסי עבור האמן שהתבסס כאחד האמנים האמריקאים המוכרים והמצליחים ביותר בעולם. איחור זה בולט במיוחד לאחר שנים של התעלמות כללית מצד הממסד המוזיאלי באמריקה, ובניגוד מוחלט לחיבוק החם שקונס קיבל כל אותה עת מצד גלריות מובילות ומאספני האמנות הגדולים.

לתערוכה בוויטני מעמד מיוחד כפול: זו היתה הפעם הראשונה שבה תערוכה של אמן בודד חולשת על המוזיאון כולו – מוזיאון המוקדש לאמנות אמריקאית – וזוהי גם התערוכה שנבחרה לנעול את המוזיאון לפני שהוא עובר למשכן חדש. לכן, עצם הבחירה בקונס חושפת את המעמד המיוחס שיש לסוג אמנות כמו זה של קונס בקאנון האמריקאי. האמנות שלו היא כיום התגלמות מובהקת של כלכלה קפיטליסטית מואצת ומהווה חלק בלתי נפרד מעיצוב הקולקטיב האמריקאי.

רחוק מהקונצנזוס

ג׳ף קונס

מימין: ילד עם פוני, בלון בצורת כלב בצהוב וחתול תלוי על חבל כביסה מאת ג׳ף קונס ברטרוספקטיבה לעבודתו במוזיאון ויטני, 2014. צילום באדיבות מוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית

זה אולי לא צירוף מקרים שתחילת נסיקתו האמנותית של קונס באה בעקבות מותו המוקדם של אנדי וורהול בשנת 1987. וורהול הפך במרוצת השנים לשם חובה עבור כל אוסף אמנות מוזיאלי רציני. לראיה, העבודה שלו "אלביס" הובילה בשבוע שעבר לשבירת שיא של סך הרווחים במכירה פומבית, כשנמכרה בבית המכירות כריסטיס עבור קרוב ל-82 מיליון דולר. הקונים, כך על פי שמועות, היו הקטארים, אשר בונים מוזיאון שאמור להתחרות במוזיאונים הגדולים במערב. אבל היטמעותו של וורהול בקאנון האמנותי מטשטשת את המוניטין הרע שהיה לו בסוף חייו, כאמן שמכר את עצמו. אמירות כמו "עשיית כסף זו אמנות, ועסקים טובים (good business) זו האמנות הטובה ביותר" נועדו אולי לעורר פרובוקציה, אבל הכעס שהם עוררו, והתחושה הכללית שכבר אי אפשר לקחת את וורהול ברצינות, המחישו בזמנו את הטאבו המשמעותי שהוא ניפץ. טאבו זה השתרש במוסד תולדות האמנות של המאה העשרים, אשר צמח על עקרונות אסכולת פרנקפורט והמורשת המרקסיסטית. וורהול ואמני הפופ "טימאו" את האמנות בכך שלפתו אותה יחד עם עולם המסחר והעסקים, ובכך חשפו צביעות כללית בחברה שעדיין מעדיפה שהאמנים שלה יתרוממו מעל העולם הפיננסי רודף הבצע.

אירוניה מאטה את האופן בו אנחנו קוראים עבודת אמנות: תחילה אנחנו קוראים את היצירה בפשטותה, ולאחר מכן מפענחים את ההקשר שלה ששולל או מסבך את הקריאה הראשונה. אצל קונס אנחנו לא יודעים אם להתקדם לשלב הבא

ואולם, למרות הפופולריות של וורהול, האמנות של קונס עדיין רחוקה מלהיות קונצנזוס, והתערוכה, כפי שהודה מנהל הוויטני אדם ווינברג, "פותחת פתח לשערוריה ולביקורת". נראה שהתערוכה בעיקר מותירה את הציבור ואת גוורדיית האינטלקטואלים ומבקרי האמנות מבולבלים. מבקר האמנות ג'רי סאלץ, אשר בעבר חשב על קונס כעל מעין דמות תפלה שבין "טלטאבי למיט רומני", כתב בהשתאות שהוא נותר "בהלם מהתערוכה, לגמרי חסר מגננות". מבקרת הניו יורק טיימס רוברטה סמית' פתחה את הביקורת שלה בהבחנה כי "יש כל כך הרבה ממדים בעייתיים באמנות ובקריירה של קונס עד שקשה לדעת איך בכלל לגשת לרטרוספקיבה הראשונה שלו", ויחד עם זאת סיכמה כי התערוכה "מהפנטת".

התערוכה, שאותה אצר סקוט רות'קוף, כופה על האמנות של קונס מבט סדור ומעמיק, והאפקט החזק המתגבש מהתערוכה כמכלול מצביע על כך שקונס קיבל בה את כתב ההגנה הכי משכנע שהוא יכול היה לקוות לו. התוצאה היא שעולם האמנות, בין אם רצה ובין אם לא, היה חייב להתמודד בחודשים האחרונים עם הנוכחות של קונס שהורגשה כמעט בכל מקום בניו יורק. מעטות התערוכות שמעוררות ויכוחים של פרשנות לא רק בקרב אנשי אמנות אלא גם בציבור הרחב. התערוכה בוויטני הציפה שוב לדיון והעצימה את התגובות האמביוולנטיות שהיו מאז ומתמיד לאמנות של קונס ולאמנות פופ בכלל. ניכר כי עיקר המבוכה והבלבול לגבי הדרך שבה נכון לגשת לאמנות של קונס נובעים מכך שהעמדה שלו עצמו ביחס ליצירותיו – עד כמה הוא מתכוון למה שהוא עושה ומהי רמת המודעות שלו – נותרת לא פתורה.

למה זה קשה לנו?

מי שיושב בשיעור מבוא לאמנות עכשווית או הולך לסיור מודרך במוזיאון ככל הנראה ישמע כי האמנות של קונס חשובה בגלל המבט האירוני שהיא מבטאת. האירוניה היא שאמורה להציל את האמנות שלו מתהום הקיטש. אנחנו מסתכלים על לב האלומיניום הסגול שלו, שמתנשא לגובה ארבעה מטרים, מעוטר בסרט מסולסל כמו תליון שרשרת זול או בונבוניירה עטופה, ואמורים לראות את קונס האמן קורץ אלינו מבעד אליו, תוקע סיכה בבועה של עולם הסחורות והערצת הכסף. פרשנות זו מתייחסת בעיקר לגודל העבודות, אשר מגדילות את ממדי האובייקטים שעליהם הן מבוססות פי כמה מאות, ולגימור הבוהק שעל פניו לכאורה משתקפת החברה כולה. הקריאה האירונית מציבה את קונס כממשיך דרכם של אמני הפופ, אשר קשרו קשר מפליל ופטישיסטי בין האמנות לבין עולם הסחורות.

ג׳ף קונס

כתבה על ג׳ף קונס במגזין וניטי פייר.

בחודשים האחרונים הופיע קונס במגזין וניטי פייר בעירום, מרים משקולות מול מראה, והשיק תיק יחד עם חברת H&M בצורת פסל הבלון-כלב המפורסם שלו. האמנות של קונס לא רק מפלילה עצמה בעולם הצריכה, אלא היא למעשה בלתי-נפרדת ממנו. אם אצל אנדי וורהול הופיעו נעלי עקב מצויירות באבק יהלומים לצד ציורים של כסא חשמלי ושלדות מכוניות לאחר תאונה, באמנות של קונס אין אזכור למוות או לדעיכה. בפסל זר הפרחים הצבעוני העצום שיצר אין אף פרח קמל, וצ'יצ'ולינה, שלא כמו מרלין של וורהול, לעולם לא דהויה. האמנות שלו לא מאפשרת לצל של ספק לחדור אליה.

אם לחפש את ממשיכי דרכם של אמנות הפופ במיטבה – ואת סוג האירוניה השחורה שהשתרבבה בה יחד עם קבלה ואימוץ של קיטש המוני – נכון יותר למצוא אותה אצל אמן כמו מייק קלי מאשר אצל קונס. בהשוואה לקלי, האמנות של קונס נתפסת כפוזיטיביסטית באופן עמוק. בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 קלי, בדומה לקונס, עשה שימוש בצעצועי ילדים ובחפצים דקורטיביים זולים כבסיס לעבודות רבות שהתייחסו למסורת הרדי מייד. אלא שביצירות של קלי קיבלו האובייקטים האלה ממד פסיכולוגי אנושי שנבע, בין היתר, מהשימוש שנעשה בהם ושהטביע בהם את חותם הזמן. העבודה שמתמצתת את השיבוש המהותי שעורך קלי בסממני הקיטש היא היצירה האיקונית שלו מ-1987 "More Love Hours Than Can Ever Be Repaid" — עבודת קיר מונומנטלית שאורגת יחד שמיכות טלאים, שמיכות קרושה ובובות רכות. בפינותיה מתנוססים תירסים מיובשים, מהסוג שמקשט בסתיו דלתות בתים במיד-ווסט באמריקה. העבודה, אשר שייכת לאוסף מוזיאון הוויטני, נראית כמצבה נוסטלגית לילדות ולחום משפחתי. אלא שחלק בלתי נפרד מהעבודה הזו הוא פסל קטן הניצב בסמוך לה על הרצפה. זהו מזבח מאולתר של נרות צבעוניים בצורות משונות ולו שם משל עצמו: "The Wages of Sin". האובייקט הזה מנפץ את התמימות של שמיכת הקיר ומחדיר אלמנט של סכנה ליצירה כולה. הוא רומז לזכרונות ילדות מודחקים, וגורם לכך שלצד הנוסטלגיה יצופו גם הדעות הקדומות והשיפוטים המוסריים שהם חלק בלתי נפרד מתרבות פולקלור.

ג׳ף קונס

ג׳ף קונס מתראיין בניו יורק, 2008. צילום: ארט קומנט

אמנית אמריקאית נוספת אשר אימצה אירוניה כאסטרטגיית-על בעבודותיה באופן מילולי הרבה יותר מקונס היא קארן קילימניק. קילימניק מבססת את ציוריה על תבניות ציור מהמאה ה-18 ונוטעת בהם את המפורסמים של התקופה שלנו כאילו היו דיוקנאות אריסטוקרטים מתקופת הרוקוקו. כך למשל, ציור בשם "פרט מתוך: מרי אנטואנט מטיילת בפטיט ארמיטז', צרפת, 1750" הוא למעשה דיוקן של פריס הילטון משרבבת שפתיים על רקע סכמטי של טירה וצמחיה. ציור נוסף, "הנסיך אלברכט בביתו בארמון בחופש הגדול", מציג את ליאונרדו דיקפריו הצעיר עם מעין סמל אצולה תלוי על הקיר מעל ראשו. לא רק כותרות הציורים של קילמניק מעוררות גיחוך, אלא גם הטכניקה שבה הם מבוצעים – טכניקה מהירה ועצלה במכוון, שמאמצת עמדה של "de-skilling" או אינפנטיליזציה – ומאירה באופן מפתיע את ההתרפקות העצמית שיש במסורת הציורית אליה היא מתייחסת.

אצל קונס לעומת זאת, האירוניה, אם היא בכלל קיימת, אינה גלויה או מיידית. אם לוקחים בחשבון את הדברים שהוא עצמו אומר על האמנות שלו, מתחזק הרושם שמה שאנחנו רואים הוא הוא הדבר עצמו. האמנות של קונס, לדבריו, “מאמצת את הדברים שאנחנו אוהבים ושמסבים לנו הנאה”; היא מבקשת "להחזיר זמן וזכרונות מהעבר שבו היינו פתוחים לכל". היא לא ביקורתית לגבי מדיה ופרסום, אלא "מאמינה בהם לגמרי"; קונס אף חושב ש"עולם האמנות צריך להיות מאגר מצויין עבור כל מי שעוסק בפרסום". דבריו של קונס הובילו את מבקר הניו-יורקר אדם גופניק לקבוע כבר לפני יותר מעשרים שנה: "שאלת פחית המרק של וורהול הישנה – האם מי שעשה זאת התכוון לכך באופן אירוני או לא – הוחלפה בזמננו על ידי שאלה חדשה: האם מי שעשה זאת בכלל יודע מהי אירוניה?". לאחרונה התייחסה האמנית רייצ'ל הריסון לפסלו העצום של קונס הדומה לבלון קשור בצורת ארנב ותהתה "האם בנשימה הכלואה בגוף הארנב היה אי פעם ממד ביקורתי?".

קרן מילימניק

"קריאת האוטומטון״ מאת קרן קילימניק. צילום: שרון מולירוס

אירוניה מאטה את האופן שבו אנחנו קוראים עבודת אמנות בכך שהיא מוסיפה לתהליך קריאת היצירה שלב נוסף: תחילה אנחנו קוראים את היצירה בפשטותה, ולאחר מכן מפענחים את ההקשר שלה ששולל או מסבך את הקריאה הראשונה. אצל קונס, לעומת זאת, אנחנו לא יודעים אם אנחנו אפילו אמורים להתקדם לשלב הבא או לא. במובן הזה יצירתו תוקעת אותנו במעגל הרמנויטי לא פתור, וזה כמובן גם סוד המוזרות והכוח שלה. אז אם לא אירוניה, איך להסביר את האפקט המטריד וההומוריסטי שיש לאמנות של קונס?

הגרוטסק קרוב משפחה של האירוניה, אבל באופן מעניין ונבדל ממנה, הוא לא בהכרח תוצר של כוונת היוצר שלו אלא הוא בראש ובראשונה תוצר של האפקט המתקבל על הקהל. במובן הזה, הגרוטסק והאירוניה הם כמו בני דודים רחוקים

נראה כי כדי להבין את היצירה של קונס נכון יותר לקשור אותה לתופעת הגרוטסק. הגרוטסק הוא המצאה של המאה השש-עשרה, שבמהלכה, בעקבות חפירות ארכיאולוגיות נרחבות, התגלו באיטליה מערות-תת קרקעיות ("grotto"), אשר היו מעוטרות כולן. סכמת העיטורים הגדושה והפנטסטית הצריכה מונח חדש. במקום להיות תוצר של הדמיון האנושי ולהיות כפוף יחד איתו לסדר הטבעי, הגרוטסק הוא "סוג עיטור קיצוני במיוחד שמפר את מאזן הכוחות הטבעי". על אף שהוא יציר הרנסנס, הגרוטסק תפס תאוצה בתקופה המאנייריסטית – תקופה שהתאפיינה בעודף ובמלאכותיות יתר, שבה קונס כנראה היה מרגיש לגמרי בבית. האמנים המאנייריסטיים שבאו בעקבות מיכאלאנג'לו יצאו נגד ערכי ההומניזם הרנסנסיים והתענגו על הגזמות, על פרודיות ועל גבולות נזילים בין האמיתי למדומיין. אף על פי שכיום נהוג לחשוב כי הגרוטסק שמור לתחום של מפלצות ויצורים מדומיינים, כתיבה מודרנית על הנושא – ובמרכזה ספר שקשר בין הגרוטסק לאמנות מודרנית – חושפת מקור אחר.

גרוטסק

מוטיבים שגורים באמנות גרוטסק. באדיבות אימפרונטה

הגרוטסק נוצר מתוך הזרה פתאומית ומפתיעה של העולם היומיומי המוכר לנו ביותר, והוא מעורר בנו תגובה משולשת של צחוק, תדהמה וגועל או אימה. לומר שכל יצירה של קונס מעוררת את התגובות הללו זו אולי קביעה מוגזמת, אבל זהו תיאור די מדויק לתמהיל התחושות המוזר שאיתו יוצאים מהרטרוספקטיבה שלו – השתאות, צחוק ובחילה. הגרוטסק לא רק משבש את המציאות הפיזית של דברים מוכרים, הוא גם "מעוות את המוסכמות שלנו כחברה, הדעות הקדומות, הבנאליות והבינוניות המשותפת לנו". הגרוטסק הוא קרוב משפחה של האירוניה, אבל באופן מעניין ונבדל ממנה, הוא לא בהכרח תוצר של כוונת היוצר שלו אלא הוא בראש ובראשונה תוצר של האפקט המתקבל על הקהל. במובן הזה, הגרוטסק והאירוניה הם כמו בני דודים רחוקים.

לאחרונה רץ באינטרנט סרטון ויראלי של דמות בשם "פרופסור ספלאש". זהו שם במה של גבר אמריקאי המחזיק בשיאי עולם לקפיצה מגובה לתוך מים רדודים. לצפות בו קופץ מגובה 11 מטרים היישר לתוך בריכת גומי של ילדים זה מחזה ביזארי הגורם לבהלה ומעלה גיחוך. כפי שפרופסור ספלאש מסביר, הטריק הוא ליצור את ה"ספלאש" הכי גדול ברגע המפגש עם המים, כך שהמים יספגו את משקל הגוף כמה שיותר מהר. המופע הראוותני של פרופסור ספלאש נדמה כמטאפורה לאמנות הגרוטסקית של קונס. באמצעים מופרזים וביצוע מעורר השתאות היצירות שלו חושפות בפנינו, גם אם לרגע חולף, את הרדידות שמקיפה אותנו. הוא לא מפחד מהתרסקות ספקטקולרית. והתעוזה שלו, שנראית לעתים כמגוחכת, עוברת בסופו של דבר כמבריקה.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על כתב הגנה לנסיך הקיטש

פרט מעניין שלא זוכה להתייחסות היא בחירת החומרים של קונס.
אף חומר אינו "מה שנראה". קונס משחק בין דימוי המוצר לסוג החומר ממנו הוא עשוי. כך "המתנפחים" עשויים נירוסטה ונראים קלילים ומבהיקים כמו המיילר ממנו עשויים בלונים כאלה, אך למעשה הם קשיחים וכבדים מאד.
גם פופאי הקומיקסי עשוי "גרניט" שאינה סלע מסותת אלא חומר שנוצק לתבנית.
מכיוון שכמו בכל תערוכה, פרט ליוצאות דופן נדירות, אסור לגעת, גם בתערוכה בוויטני השלטים הקטנים מתווכים את העובדות. מכיוון שהדברים אינם כפי שהם נראים, מה שנותר הוא להאמין לכתוב ולתהות בשביל מה זה טוב...