לאכול חטיף שוקולד ברוסיה

זכויות האדם ברוסיה: עניין קשה המעלה תמיהות ותהיות רבות
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

באוגוסט האחרון פרסמה נטליה ווֹדיאנוֹבה, דוגמנית העל הרוסייה, פוסט מריר בעמוד הפייסבוק שלה. אוקסנה, אחותה בת ה-27 הסובלת מאוטיזם ושיתוק מוחין, יצאה יום קודם בלוויית מטפלת לטיול הרגיל שלה בניז'ני נובגורוד, שם היא גרה. הן עצרו בבית קפה בפארק והזמינו חטיף שוקולד לאוקסנה. ואז אמר להן הבעלים של בית הקפה "עופו מכאן", כתבה וודיאנובה. "אתן מפחידות את הלקוחות". המטפלת ביקשה להישאר עד שאוקסנה תגמור את החטיף שלה. המאבטחים של בית הקפה התערבו ואיימו להזמין אמבולנס מבית חולים פסיכיאטרי או לכלוא את אוקסנה במרתף. המטפלת התקשרה לאמה של וודיאנובה, שהייתה בעבודה, והיא מיהרה לבוא לקחת את בתה.

המטפלת ביקשה להישאר עד שאוקסנה תגמור את החטיף שלה. המאבטחים של בית הקפה איימו להזמין אמבולנס מבית חולים פסיכיאטרי או לכלוא את אוקסנה במרתף.

לפני שהן עזבו אמרה אמה של וודיאנובה לבעלים של בית הקפה שהיא תדווח עליו לרשויות. אבל עד שאוקסנה, אמה והמטפלת הגיעו לכניסה לפארק, כבר חיכו להן שם שוטרים. האֵם נעצרה ונלקחה לתחנת המשטרה, שם אמרו לה שהיא תואשם בחוליגניות.

פארק בעיר ניז'ני נובגורוד.

פארק בעיר ניז'ני נובגורוד. תצלום: מיכאל פריבורוצקי.

 

וודיאנובה, שהופיעה על עמודי השער של מגזיני אופנה רבים בעולם, היא דמות נערצת ברוסיה. היא עומדת בראש עמותה הפועלת למען ילדים בעלי לקויות פיזיות ושכליות ולמען ילדים בעלי קשיים אחרים, כולל קשיים כלכליים. הארגון שלה, Naked Heart Foundation, מארגן מחנות פעילות לילדים ובונה מגרשי משחקים.

הפוסט של וודיאנובה צבר חשיפה אדירה. תחילה, אנשים בפייסבוק קראו לחרם על בית הקפה. ואז משרד התובע של ניז'ני נובגורוד הורה על "בדיקה" של בית הקפה (בעגת התובעים, הכוונה בדרך כלל היא לחיפוש משטרתי מקיף במקום). לאחר מכן ועדת החקירות, סוכנות פדרלית, הכריזה כי היא תעמיד לדין את הבעלים של בית הקפה בגין "ביזוי כבודו של אדם על בסיס השתייכות לקבוצה חברתית מסוימת, באופן פומבי ותוך שימוש באלימות או איום להשתמש באלימות". וודיאנובה מחתה ואמרה שאת עובדי בית הקפה יש לחנך, לא להעניש, אך שמכאן והלאה הדבר כבר אינו בשליטתה. יומיים לאחר התקרית הופסק חוזה השכירות של בית הקפה, והמקום נסגר. האישומים הפליליים שהוגשו נגד אחד העובדים בוטלו רק באמצע ספטמבר, לאחר שאִמה של וודיאנובה עתרה לבית המשפט בבקשה לסגור את התיק.

הספר "זכויות אדם ברוסיה: האזרחים והמדינה מהפרסטרויקה עד פוטין" (Human Rights in Russia: Citizens and the State from Perestroika to Putin) הושלם שנה וחצי לפני התקרית בבית הקפה בניז'ני נובגורוד, אבל הסיפור הזה ממחיש את דרך פעולתן של הרשויות ברוסיה. המחברת מרי מקוֹלי פותחת את מחקרה בסוף שנות ה-80, תקופה של התדיינות אופטימית לגבי השינויים הנדרשים ברוסיה. אך הסיכוי שאוקסנה, כאדם בעל לקות גלויה, תתקל כיום באפליה ובאלימות, אינו קטן משהיה ב-1988, שנת הולדתה. אמנם זכותה לכבוד, חירות ויחס שווה מוגנת כעת על-ידי חוקים שונים, הן בחוקה והן בחקיקה המקומית בנושא המרחבים הציבוריים, אך האזרחים הפרטיים והמדינה גם יחד מתעלמים מהם דרך קבע. אין אכיפה של ההגנות מפני אפליה והתנהגות שרירותית של המשטרה, והדרך היחידה לקבל עזרה אמיתית היא לפנות לאדם בעל כוח.

לאחותה המפורסמת של אוקסנה יש השפעה רבה. אך ההשפעה הזו היא חרב פיפיות: דוגמנית העל יכולה להניע את מנגנוני המדינה, אך לא לעצור או לכוון אותם. מוסדות המדינה ברוסיה מבצעים בעיקר משימות דכאניות ואלימות: לסגור את בית הקפה, לעצור את הטבח. אינני יודעת מי חושב שככה נראה צדק, אבל אין לזה כל קשר להגנה על כבוד אנושי וזכויות אדם.

רוב ארגוני החברה האזרחית ברוסיה שרויים כעת במאבק הישרדות מול מכונת הדיכוי, אם לא נסגרו כבר.

מקולי, חוקרת מדע המדינה שהתמקדה ברוסיה ואז עמדה במשך שבע שנים בראש לשכת מוסקבה של קרן פורד, מנסה להבין מדוע, לאחר יותר מעשרים שנות פעילות של אקטיביסטים מוכשרים ומיומנים מתמיד, המודל הבסיסי לטיפול בהפרת זכויות אדם עדיין לא השתנה: כדי לפתור בעיה יש לערב אדם בעל השפעה. מקולי מצטטת הכרזה שנוסחה על-ידי נציגים של ארגוני חברה אזרחית בכינוס ב-2010, ובה תיאור מחריד של המצב הקודר ברוסיה:

"הביורוקרטיה הרוסית השלטת, המפחדת מאזרחיה שלה, [טיהרה] את הזירה הפוליטית ואז החלה לטפל בארגונים הלא-ממשלתיים. היא האשימה אותם בשימוש ב"כסף מערבי" וחוקקה חוקים מחמירים שמגבילים את חופש ההתאגדות. לאינטראקציות המזדמנות עם נציגים נבחרים של החברה האזרחית יש מטרה אחת ויחידה – למנוע את מעורבותם של ארגונים לא ממשלתיים בפוליטיקה. בה בעת הרשויות נוקטות עוד ועוד צעדים שרירותיים נגד ארגונים אלה; דיכוי ורצח של פעילי זכויות אדם, עיתונאים ופעילי איכות סביבה הפכו ל[דבר שבשגרה]".

אך בפועל ההצהרה הזאת הייתה חסרת כל ערך, וזאת מכיוון שהיא הופנתה לדמיטרי מדבדב, הנשיא דאז – מתוך הנחה שהוא מסוגל לתקן את המצב, ומתוך תקווה נואשת שהוא ירצה לעשות זאת. הוא לא רצה. כשהוא העביר את הנשיאות בחזרה לוולדימיר פוטין ב-2012, ההתקפות על ארגוני החברה האזרחית ברוסיה רק התעצמו. הדוּמָה, פרלמנט הבובות של רוסיה, אישר בגיבוי הקרמלין שורה של חוקים שהגבילו משמעותית את זכות ההפגנה, צמצמו את חופש הדיבור (יש לציין כי בין היתר הוטל איסור על "התעמולה ההומוסקסואלית") וכפי שמקולי מציינת, הגבילו גם את פעילויותיהם של ארגונים לא ממשלתיים המקבלים מימון מחו"ל. מאז שהיא השלימה את ספרהּ, עבר חוק נוסף העוסק בארגונים בלתי רצויים כביכול, שמעניק לרשויות את הזכות לסגור כל ארגון לא ממשלתי כראות עיניהן. אין לנו סטטיסטיקות מהימנות לגבי מספר הארגונים שנסגרו בעזרת החוקים האלה, ישירות או בעקיפין; אבל רוב ארגוני החברה האזרחית ברוסיה שרויים כעת במאבק הישרדות מול מכונת הדיכוי, אם לא נסגרו כבר.

ב-1998, אקטיביסטים מרחבי המדינה התאספו בסנט פטרבורג בוועידה שנערכה בחסות ועדת זכויות אדם חדשה שמונתה על-ידי הנשיא דאז, בוריס ילצין:

"אולג מירונוב, נציב [זכויות האדם] החדש, המשיך עם הצהרה קצרה שלפיה תפקידו הוא לשקם את זכויות האדם, להתאים את החקיקה לאמות המידה הבינלאומיות ולשפר את המודעות המשפטית. אף אחד לא הקדיש לו תשומת לב נוספת – אך מצד שני, כמעט שאף אחד לא ניסה, במהלך היום וחצי הבאים, להגיב לנקודות שהעלו הדוברים שלפניו. רוב הדוברים הגיעו עם טקסטים מוכנים מראש; משימתם הייתה להקריא אותם".

מה יכולה להשיג יחד קבוצת אנשים שלא מקשיבים זה לזה? במהרה הסתבר שלא הרבה. לדוגמה, לא הפרלמנט ולא אף אחת מהאספות המיוחדות שהוקדשו לנושא לא הצליחו להסכים על טיוטה לחוקה חדשה. עד 1993 הפרלמנט הרוסי עדיין לא הצליח להסכים על נוסח לחוקה, והממשלה הפדרלית הייתה במצב של קיפאון. בסתיו של אותה שנה הורה ילצין על פיזור הפרלמנט, אך נציגיו סירבו להוראתו והתבצרו בפנים. קרבות רחוב פרצו, ובסופו של דבר כוחות בפיקודו של ילצין הפגיזו את בניין הפרלמנט. בדצמבר הוצגה בפני העם חוקה שנוסחה בחופזה מאחורי דלתיים סגורות. היא עברה ברוב של 58% מקולות הציבור.

החוקה הכריזה כי זכויות וחירויות אדם הן "ערך עליון", ושהמדינה אחראית לשמירה עליהן. ארגוני זכויות אדם, כגון קבוצת הלסינקי ואחרים, האמינו כעת כי מחובתם לוודא שהמדינה תעמוד בהתחייבויותיה להגן על זכויות וחירויות פוליטיות. שורשי האסטרטגיה הזו טמונים בתנועת מתנגדי המשטר. אלכסנדר יסנין-ווֹלפין, אחד האקטיביסטים הראשונים, הפיץ את הסיסמה, "צייתו לחוקים שלכם" (קרי שאתם עצמכם קבעתם). החוקה הסובייטית, על הנייר, כללה ערבויות לזכויות כגון חופש ההתאגדות. גם הדגש שהחוקה החדשה שמה על זכויות הפרט, ובייחוד על מקרי התעללות בפרט, הוא מורשת של תנועת מתנגדי המשטר – בין היתר מכיוון שהאקטיביסטים של העידן הסובייטי היו מוגבלים ביכולתם, וכל שיכלו לעשות היה להקים קול צעקה לגבי מקרים ספציפיים. אבל הסיפור שמקולי פורשת בפנינו מראה בדיוק עד כמה קטן היה חלון ההזדמנויות לגיוס תמיכה ציבורית ולהשגת כוח פוליטי. תקופת התקוות הגדולות, ששאבה את השראתה מהפרסטרויקה, הגיעה לשיאה עם התמוטטות ברית המועצות בסוף 1991. 22 חודשים לאחר מכן כבר הפגיזו כוחותיו של ילצין את הפרלמנט. שנה לאחר מכן החלה המתקפה של צבא הפדרציה בצ'צ'ניה. שנה וחצי אחר כך זכה ילצין בבחירות מכוּרות מראש.

אבל הפעם, לא רק מתנגדי המשטר לשעבר אלא כל הפוליטיקאים שהצהירו על חשיבותן העליונה של זכויות וחירויות הפרט, סולקו מעמדות הכוח, ואף מהחיים הפוליטיים בכלל. אף על פי שארגוני זכויות האדם ברחבי המדינה הוחלשו, ואף על פי שלעתים קרובות הרשויות התנכלו להם, הם המשיכו לצבור ניסיון, ובסופו של דבר קם בשנות ה-90 דור חדש של אקטיביסטים.

ב-2000 בחר לו ילצין יורש – ולדימיר פוטין, קולונל קג"ב לשעבר. פוטין היה נחוש לעשות סדר במדינה שהייתה בעיניו שרויה בתוהו ובוהו. כל תחום שבו למגוון אנשים הייתה סמכות רשמית כלשהי, נראה לו מבולגן. ואם החוקה מטילה על המדינה את האחריות להגן על זכויות האדם, האם לא ראוי שהאחריות הזו תהיה בידי סוכנות פדרלית אחת? הוא הורה לממשלתו לרכז את תנועת זכויות האדם בגוף אחד ולהלאים אותה.

איוון האיום הורג את בנו, אליה רפין

איוון האיום הורג את בנו, ציור של אליה רפין.

בפגישתו הראשונה של ארגון "הפורום האזרחי", שנערכה ביוזמת הממשל החדש, השתתפו מאות פעילי זכויות אדם מרחבי המדינה. לפחות שני מתנגדי משטר לשעבר – ילנה בונר, אלמנתו של אנדרי סחרוב, ואלכסנדר פודרבינק, מחברו של ספר על ענישה פסיכיאטרית – יצאו נגד שיתוף פעולה עם הפורום האזרחי או כל ארגון אחר הנתמך על-ידי הממשלה. אך רוב הנוכחים היו אסירי תודה על ההזמנה, בין היתר מכיוון שהם חשבו שהפורום הוא הזדמנות להעביר עצומה, עתירה או מכתב לגורמי כוח.

במרכזו של אחד המאבקים שהתנהל מאחורי הקלעים, עמד ההמנון הלאומי. פוטין, שבשלב זה ניהל את המדינה מעט יותר משנה, כבר הספיק להשיב על כנו את ההמנון הלאומי מתקופת סטלין, עם מילים מעט שונות. רוב מתנגדי המשטר לשעבר ואלה שעבדו בצמוד אליהם החליטו להחרים את השמעת השיר שעל כתיבתו הורה האיש האחראי לטיהורים הגדולים. מצד שני, מן הראוי שאירוע כמו פגישת הבכורה של הפורום האזרחי ייפתח בהמנון. "הוועדה המארגנת החליטה שליודמילה אלכסייבה" – שהייתה אז בת 74, מוותיקות תנועת מתנגדי המשטר – "תכהן כיו"ר מושב הפתיחה של המליאה, שבו יהיה פוטין הראשון לנאום", כותבת מקולי. "כמה מביך יהיה, ציינה הוועדה, אם היא לא תעמוד בשעה שהנשיא עומד. רעיון השמעת ההמנון דעך ומת בקול ענות חלושה". שום שיר לא הושמע. היה זה ניצחון, זעיר ביותר אמנם, לארגוני זכויות האדם.

תקרית ההמנון היא דוגמה טובה לטקטיקות המתאימות להתמודדות עם הקרמלין: משא ומתן, שיתוף פעולה או טיעונים מוצקים אינם יעילים. רק הסחטנות עובדת.

ב-2005 הקימה הממשלה את "הלשכה הציבורית", קבוצה המרכזת תחת מטרייתה את ניהול הזכויות והחירויות. כמה פעילי זכויות אדם בולטים קיבלו את ההזמנה להצטרף. מאז עזבו רבים מהם במחאה, אך הוחלפו על-ידי חברים חדשים: נדמה כי על כל אקטיביסט שאינו מוכן עוד להתפשר עם הממשלה, תמיד יהיה אחר שיעדיף שיתוף פעולה על-פני הדרה. הלשכה משמשת בפועל כמחסום המונע הגנה על זכויות אדם: היא מוודאת שסוגיות חשובות יתקעו לעד בשימועים, והחלטות רשמיות לעולם לא יזכו לתשומת לב ציבורית. מצבם של פעילי זכויות האדם סגר מעגל וחזר לנקודה שבה היה בסוף העידן הסובייטי. המנגנונים הרשמיים אינם עוזרים, ותקוותם היחידה של הנקלעים לצרה היא לפנות לאדם בעל כוח השפעה על הרשויות הרלוונטיות.

מדוע לא הצליחו הרוסים לשתף פעולה ולפעול נגד מנגנון הדיכוי? אחת הסיבות היא מורשת אספות המפלגה מאז ימיו של לנין, אך נדמה שחשוב יותר לציין מה קרה לספֶרה הציבורית ברוסיה. אמנם בשנות ה-90 היא החלה לגבש צורה ולרכוש לה מנהגים מסוימים, אך מאז שפוטין עלה לשלטון, לפני 15 שנה, מופעלים עליה באופן שיטתי לחצים, ואפשר אף לומר שהיא מצויה תחת מתקפה ישירה. מקולי כמעט שאינה מזכירה את כלי התקשורת (עיתונות, טלוויזיה או אינטרנט), וכשהיא כן מזכירה אותם היא משווה להם אופי של גופים מאובנים מיושנים ואף אוטונומיים. ערוצי הטלוויזיה והעיתונים העצמאיים ברוסיה מנהלים קרב אבוד מראש על הישרדותם לאורך רוב התקופה שהספר מכסה. ובהעדר תקשורת מתפקדת ונגישה, כיצד אפשר לצפות מאקטיביסטים ופוליטיקאים לנהל דיון ביקורתי פתוח?

הפגנה למען בחירות הוגנות וזכויות אדם, רוסיה

הפגנה למען בחירות הוגנות וזכויות אדם, רוסיה 2012. תצלום: Freedom House

לפי מקולי, ייתכן כי חלק מהבעיה טמון בחוקה. לא זו בלבד שהיא העניקה לפתע זכויות שהאוכלוסייה כלל לא נלחמה למענן ואף לא דנה בהן, אלא שלמדינה חסרים המנגנונים המשפטיים הנדרשים כדי לאכוף אותן. אחת מפעולותיו הראשונות של פוטין (ואחת מאלה שזוכות לתשומת הלב המועטה ביותר) הייתה החלטתו לעצור את הרפורמות המשפטיות שהיו מובילות להקמת בתי משפט עצמאיים. תוך כמה שנים חזרו בתי המשפט לשליטתה המלאה של הזרוע המבצעת. כך הובטח שהם לא יוכלו להגן על הפרט מפני המדינה.

האם יש להאשים גם את הגורמים המערביים שמממנים את ארגוני זכויות האדם? לכסף הציבורי והפרטי שזרם מהמערב היה תפקיד חשוב במימון ארגוני זכויות אדם במהלך שנות ה-90 ולאחר מכן. למקולי יש תובנות רבות לגבי השפעתו המשחיתה של מימון מסוג זה. קרנות מערביות כפו על הארגונים הרוסיים הצעירים לעסוק בסוגיות שעניינו אותן. הן השקיעו רבות בהישרדותם של ארגונים אחדים, בשעה שאחרים דעכו.

אך כאשר מקולי מציגה את טענותיה לגבי ההשפעה המערבית, היא ממעיטה בחשיבותם של הכספים שסיפק מיכאיל חודורקובסקי, טייקון הנפט לשעבר, שכליאתו בשנת 2003 כאילו חתכה את חבל ההצלה של מאות ארגונים לא ממשלתיים ברוסיה. היא גם מייחסת חשיבות רבה מדי לתפקידם של הארגונים המערביים בקביעת מדיניותם של ארגוני זכויות האדם. היא טוענת, שלא במדויק, שהם אלה שיזמו את הקמתן של קבוצות להט"ב ברוסיה. למעשה, ארגוני להט"ב צצו בערים שונות, מברנאול במזרח עד לנינגרד במערב, עוד לפני שהכסף המערבי החל לזרום.

האם כל הגורמים שמקולי מזכירה – האינרציה המוסדית, העדר השיח הציבורי, החוקה שנוסחה במהירות רבה מדי והמממנים המערבים הנלהבים יתר על המידה - באמת היו הרסניים כפי שהיא טוענת? ייתכן. אבל מה אם לגורמים האלה יש השפעה מעטה משנדמה לה? הייתכן שלולא היה בוריס ילצין בוחר בקולונל קג"ב כיורשו, ולולא היה הנשיא הפוסט-סובייטי השני אויב מושבע של זכויות האדם וחירויות הפרט, היו הקשיים שמקולי מזכירה מתגלים ככאבי גדילה ותו לא? הייתכן שאקטיביסטים ופוליטיקאים היו לומדים לדבר זה עם זה, שהרשות השופטת הייתה הופכת לכוח אכיפה עצמאי שמגן על הזכויות המוגדרות בחוקה, ושהשפעתם של גורמי המימון המערביים הייתה מאוזנת על-ידי גורמים רוסיים? אין לדעת, אך בה בעת אין ספק שפעולותיהם של פוטין ורבים מבעלי בריתו היו בוטות ואכזריות.

 

מאשה גסן חיברה מספר ספרים בנושא רוסיה, ובהם "The Man Without a Face: The Unlikely Rise of Vladimir Putin".

“Human Rights in Russia: Citizens and the State from Perestroika to Putin" by Mary McAuley. I.B. Tauris, 353 pages

© 2015  New York Review of Books.

תורגם במיוחד לאלכסון מ-NYRB על ידי תומר בן אהרון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מאשה גֶסן, New York Review of Books.
- דימוי שערכנסיית בזיל הקדוש, מוסקבה. תצלום: אימג'בנק / גטי ישראל


תגובות פייסבוק

2 תגובות על לאכול חטיף שוקולד ברוסיה

01
סופי

משהו לא מסתדר לי במשפט "היא משווה להם אופי של גופים מאובנים מיושנים ואף אוטונומיים". אוטונומיים = עצמאיים, ולא נראה לי שלכך התכוונה המשוררת...

02
מיכאל

מבהיל לחשוב עד כמה ישראל מתקרבת להיות רוסיה, הפאשיזם של רגב, בנט, ביבי, ליברמן והחקיקה האנטי-דמוקרטית שלהם החלה לסתום את הגולל על עתיד המדינה כרודפת צדק, סבלנות, חמלה וזכויות אדם.