לאן נעלמה התעוזה?

בימינו חסרים גיבורים בכל תחום, אך בעיקר בפוליטיקה. בחינה מחודשת של דמותו של מנהיג קנוני יכולה להזכיר לנו את כוחו של האומץ לחולל שינוי
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

גבורה חיונית לפוליטיקה. אנחנו חיים למען אותו רגע שבו קם פוליטיקאי בזירה המאובקת של תיאודור רוזוולט ואנחנו מבינים, בתדהמה, שניצב לפנינו אדם שמוכן לקחת סיכונים, לומר לנו את מה שאנחנו לא רוצים לשמוע, לנחול מפלה למען עיקרון, ללכת נגד כל הסיכויים, ובכך הוא מראה לנו שהפוליטיקה לא חייבת להיות אמנות האפשרי בלבד – שהיא יכולה להיות גם אמנות הבלתי אפשרי.

בימינו חסרים גיבורים בכל תחום, אך בעיקר בפוליטיקה. נדמה שהאביב הערבי כילה את המנהיגים שקמו ברחובות קהיר. אונג סן סו צ'י למדה בבורמה שאולי קל יותר להיות קדושה מאשר פוליטיקאית. נכון לרגע זה, בכל אופן, נראה שהיא איבדה את הקול המוסרי שהיה לה כשהייתה אסירה. בסין יש גיבורים פוליטיים בשפע, אבל רובם בכלא. ברוסיה ההתנגדות ההרואית לרודנות שורדת במשרדי "ממוריאל", ארגון לא ממשלתי שנרדף כעת על-ידי הרשויות; בכל מקום אחר האליטות הפוליטיות הפחדניות רוכבות במרכבתו של פוטין, גם אם אין להן מושג לאן הוא מוביל אותן. באירופה אנגלה מרקל זוכה לכבוד על כשירות, לא על אומץ; פרנסואה הולנד מתקשה לשדר סמכות; ונראה שדייוויד קמרון שמח להיות חיקוי של ראש ממשלה, ללא הנחישות והנחרצות הנדרשות לדבר האמיתי. ובכל הקשור לברק אובמה, פעם היה לו אומץ לרוב, כשהוא השיק קמפיין בחירות נשיאותי בלתי-אפשרי-לכאורה. אבל כיום, בעודנו משבחים את זהירותו ואת שיקול דעתו, אנו גם שואלים, לאן נעלמה התעוזה?

כדי למצוא אומץ בזירה הציבורית, להיזכר בכוחו לחולל שינוי בתקוות שלנו בשביל הפוליטיקה עצמה, עלינו לחזור למנהיגים הקנוניים של 1989 ו-1990. התקופה ההיא דרשה גבורה, ומנהיגים רבים נענו לאתגר

כדי למצוא אומץ בזירה הציבורית, להזכר בכוחו לחולל שינוי בתקוות שלנו לגבי הפוליטיקה עצמה, עלינו לחזור למנהיגים הקנוניים של 1989 ו-1990. התקופה ההיא דרשה גבורה, ומנהיגים רבים נענו לאתגר. גורבצ'וב הפגין אומץ כשלא השתמש בכוח כדי לשמור על שלמות האימפריה שלו. הקשיחות והאצילות של מנדלה הביאו את דרום אפריקה מאפרטהייד אל שלטון הרוב השחור. בפולין הוביל עובד המספנה לך ואלנסה את מדינתו לחירות. בצ'כוסלובקיה שרד מחזאי בשם ואצלב האוול מאסרים ואיומים, והפך לנשיא של מדינה חופשית.

ואצלב האוול.

ואצלב האוול. ארכיון Jiří Jiroutek

ביוגרפיה נפלאה של האוול מאת מיכאל ז'נטובסקי (Zantovsky) מעניקה לנו הזדמנות לבחון את גבורתו באור חדש ומורכב. היא עוזרת לנו להרהר ברזי האומץ – בסיבות לכך שבמקרה של האוול התעוררה הגבורה באינטלקטואל עדין ומופנם כל כך, בבן אדם פגום כל כך. ההפתעות בספרו של ז'נטובסקי מתחילות כבר בתמונה שעל הכריכה. האוול, במראה מרושל, לובש סוודר מקומט מעל צווארון לא מכופתר ומעביר יד בשיערו הסתור. הוא נראה כאילו הוא רוצה שהצלם יניח לו לנפשו. לפנינו אדם מותקף, עייף, ללא נחמה וללא מילים – אדם שחושב, "מה קורה לי, לכל הרוחות?"

לא קל לראות גיבור מבולבל כל כך. היינו מעדיפים לזכור את מראות הניצחון מהעידן שחלף, כשהאוול דיבר בפני כיכר ואצלב המלאה באדם בנובמבר 1989, כש"כוחם של חסרי הכוח" נשא אותו מהכלא אל הנשיאות. מבחינת בני דורי, הדור שהגיע לבגרות ב-1968, הוא הגדיר מה משמעות "לחיות בָּאמת", כפי שניסח זאת – איך אפשר לשאת כוח פוליטי בלי (כך האמנו) שהוא יכלה אותך.

בהדרגה מצטייר בפנינו דיוקן של בן תמותה - מעשן בשרשרת, סובל לא אחת מהאנגאובר, מתהולל מדי פעם בפעם ועצבני לעתים קרובות - הנאבק בדרישות הכוח ובחיים אישיים כאוטיים

ז'נטובסקי, שהיה מזכיר העיתונות של האוול וחברו הטוב, מבקש מאיתנו להותיר מאחור את הדמות ההרואית ולהתלוות אליו אל מאחורי הקלעים. הוא מסיט את המסך וחושף את ההאוול שעמיתיו הקרובים ביותר הכירו, ולעתים גם נאלצו לסבול. בהדרגה מצטייר בפנינו דיוקן של בן תמותה – שעישן בשרשרת, סבל לא אחת מהנגאובר, התהולל מדי פעם בפעם והיה עצבני לעתים קרובות – שהתקשה להתמודד עם תביעות השלטון ועם חייו האישיים הכאוטיים. אנו למדים שהוא בגד שוב ושוב באשתו אולגה, האישה האמיצה שאותה החשיב למצפן המוסרי שלו. הוא ניסה לכפר על מעידותיו החוזרות ונשנות בכך שהתוודה על הכול, אם לא לפני אז אחרי הנטישות הסדרתיות שלו. אולגה ספגה את בגידותיו בשתיקה. מדי פעם היא לקחה לה מאהב משלה, ובסופו של דבר גיבשה זהות ציבורית עצמאית בתור הגברת הראשונה של צ'כוסלובקיה. זמן לא רב אחרי מותה ב-1996 זעזע האוול רבים ממעריציו כשנישא בשנית לשחקנית צעירה שהייתה הפילגש שלו לאורך כל תקופת מחלתה של אולגה.

גיבורים סופם לאכזב. אבל האוול מעניין כל כך כיוון שהוא אכזב גם את עצמו. אף אחד לא שפט את כישלונותיו בחומרה יותר ממנו, בחיים האישיים והפוליטיים גם יחד. המדינה שעל שלמותה רצה לשמור התפרקה במהלך כהונתו כנשיא והפכה לצ'כיה וסלובקיה, ותרבותה הפוליטית התרחקה מאוד מאמונותיו המוסריות לגבי החיים הציבוריים. בבחינת מסלול חייו של האוול אנו בוחנים גם דור שלם של מתנגדי משטר מזרח אירופיים, את המהפכה שהם הובילו ואת האופן שבו התנקמה ההיסטוריה בחלומותיהם.

אויב המעמד

האוול נולד ב-1936 למשפחה מיוחסת, בנו של קבלן מפראג שבנה וילות מודרניות ואקסקלוסיביות בשכונת ברנדוב. כשאנו קוראים טקסט המתאר את אומץ לבו של האוול, חשוב לזכור שהוא נולד בצ'כוסלובקיה שעוצבה על-ידי כהונתו של הנשיא תומאש גריג מסריק. ללא מסריק, שהיה גם הוא אינטלקטואל ליברל שהוביל את עמו לדמוקרטיה, ייתכן שלא היינו מקבלים את האוול. ללא הביטחון שהחדירה בו המשפחה שבה גדל, ייתכן שהאוול היה מטיל ספק בזכותו להיות אמיץ.

האוול ניחן בכישרון קומי מבריק לסאטיריזציה של הקלישאות האוויליות של המפלגה הקומוניסטית, והצלילות האמנותית הזו, היכולת לראות שמנגנון הפחד חלול, עזרה להפוך אותו לאדם חסר פחד

שנתיים לאחר הולדתו של האוול בגדה מינכן בצ'כוסלובקיה של מסריק. ואז הגיעו הכיבוש הגרמני, המלחמה, ואחריהן 41 שנים של דיקטטורה קומוניסטית. משפחת האוול שרדה את הגרמנים והצליחה לשמור על חלק מהרכוש שלה אחרי ההשתלטות הקומוניסטית של 1948, אבל הרקע הבורגני של האוול מנע ממנו רכישת השכלה רשמית, ולכן גם קריירה בחברה הצ'כית שאחרי המלחמה. ההדרה כאבה, אבל היו לה גם יתרונות. יכול להיות שהיא עזרה לו לשמור על יושרה.

ב-1990 הוענק להאוול תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים. בנאום הקבלה שנשא שאל את עצמו בקול רם מה עשתה ההדרה, ההגדרה כ"אויב המעמד", לתודעה שלו:

"המנוע החבוי בבסיס כל המאמצים העיקשים שלי הוא בדיוק אותה תחושה פנימית של הדרה, לא להיות שייך לשום מקום, מצב של נישול מירושה, אפשר לומר, של אי-שייכות בסיסית".

מילות המפתח כאן הן "נישול מירושה". האוול, שנולד לתוך האליטה השלטת בצ'כוסלובקיה של מסריק, תמיד התייחס לרודפיו הקומוניסטים כאל שליטים חסרי לגיטימציה וניסיון. הרקע שלו עוזר גם להסביר את הנימוס הידוע, וכן דבר נוסף, שאינו מובן מאליו: חוסר האונים הנרכש, שהביוגרף של האוול השכיל לזהות כתכונה שבה הוא השתמש, ביודעין או שלא ביודעין, כדי לקשור אחרים אליו:

"בין שהיה זה בשל גופו הקטן והשברירי למדי, מזגו הרך או הודאותיו המפורשות בחוסר אונים, בורות, בלבול, תשישות וייאוש, הוא נראה תמיד כאילו הוא זקוק לעזרה, כאילו הוא משדר אות מצוקה הגורם לאנשים לחוש להצלתו, להציע לו אהדה, סיוע או רוך... לעתים נדמה שהוא עצמו ההתגלמות האולטימטיבית של כוחם של חסרי הכול, אדם שיכול להשיג כמעט כל דבר אם הוא רק מבהיר את חוסר יכולתו המוחלט להשיגו בכוחות עצמו".

לרוב אנו תופסים גבורה כתכונה אישית מסתורית, אבל חייו של האוול מלמדים אותנו שהיא למעשה סגולה חברתית הצומחת מתוך נאמנות לאנשים שאתם יודעים שאם לא תגנו עליהם לא תוכלו לחיות עם עצמכם אחר כך. האוול, הבורגני המודח, מצא את ביתו האמיתי הראשון בתיאטראות של מתנגדי המשטר בפראג בתחילת שנות ה-60. הוא התאהב בעולם שמאחורי הקלעים – באביזרים, בעוזרי הבמה, באנשי התאורה, במאפרות ובחדרי ההלבשה המיוזעים; במסיבות שאחרי ההצגות בברים, במסעדות, במועדונים ובבתי הקפה של העיר העתיקה. זה היה העולם שבו נולדו הנאמנויות שאפשרו את גבורתו, העולם שבו כתב את המחזות, כגון "מסיבת גן", שהפכו אותו למפורסם בארצו ואחר כך באירופה כולה.

הקהל שנהר להצגותיו בגרמניה ובאוסטריה אימץ את האוול וראה בו נציג של המודרניזם העילי האירופי. אבל הקהלים הצעירים בפראג של שנות ה-60 ראו במחזות פרודיות פיקחיות על בועת התעמולה הסוריאליסטית שבה רצתה המפלגה הקומוניסטית לכלוא אותם. האוול ניחן בכישרון קומי מבריק לסאטיריזציה של הקלישאות האוויליות של המפלגה, והצלילות האמנותית הזו, היכולת לראות שמנגנון הפחד חלול, עזרה להפוך אותו לאדם חסר פחד. הוא הבין שהמשטר הטוטליטרי יכול לנטוע אימה בלבבות האנשים, אך לעולם לא יוכל לגרום להם להאמין בו, ובהבנה הזו הוא מצא את התקווה שמזינה את אומץ הלב. כפי שהוא העיר אחר כך:

"האם ייתכן שדווקא רגע של ספק תהומי הוא שמוליד ודאויות חדשות? אולי חוסר האונים הוא הוא הקרקע שמזינה את התקווה האנושית; אולי לעולם לא נוכל למצוא משמעות בחיים בלי לחוות תחילה את האבסורדיות שבהם".

באמצע שנות ה-60 כבר מילא דור מבריק של אמנים, מחזאים, סופרים וקולנוענים – ג'ירי מנזל, מילן קונדרה, מילוש פורמן, הפילוסוף יאן פטוצ'קה –  את רחוב נרודני בפראג העתיקה בקהל של צ'כים צעירים שבֶּאמת חיו בָּאמת, מחוץ לבועת התעמולה, בהטרמה של מה שמתנגד המשטר ואצלב בנדה היה עתיד לכנות "פוליס מקבילה". הרשויות, בהתנשאות האופיינית לבעלי השררה, הרשו לפוליס הזו לקום מפני שהן לא יכלו לתאר לעצמן שתושביה יפילו אותן יום אחד.

השגיאה הזאת התגלתה כגורלית. ב-1968 כבר הייתה הפוליס המקבילה חזקה כל כך עד שהיא דחקה את הרשויות הקומוניסטיות, בראשות אלכסנדר דובצ'ק, לעבר החלון הצר הידוע בכינויו "האביב של פראג". האוול לא נטל בזה חלק משמעותי, מלבד ערב אחד שבו שתה יותר מדי והרצה לדובצ'ק הנדהם על תהליך הרפורמה. הוא סירב לסייע לדובצ'ק, כי הוא רחש בוז לכל מי שחשב שהקומוניזם יכול להשתנות ולהפוך ל"סוציאליזם בעל פנים אנושיות". ובכך הוא הפגין כושר שיפוט חריף יותר מאשר הסופר מילן קונדרה. אחרי שהאביב של פראג נמחץ תחת הטנקים הסובייטים באוגוסט 1968 כתב קונדרה מאמר בשם "הגורל הצ'כי", הדוחק בעמו להתמיד בפרויקט הרפורמה בקומוניזם. האוול מתח על כך ביקורת חריפה: מוטב, הוא אמר, "לעמוד בפני הווה אכזר אך פתוח", מאשר לשקוע בחלומות נואלים. הוא וקונדרה, שגלה לצרפת רק כמה שנים לאחר מכן, מעולם לא גישרו על התהום שנפערה ביניהם.

ואצלב האוול עם קארול סידון, הרב הראשי של צ׳כה לשעבר. צילום: טל מידבי

ואצלב האוול עם קארול סידון, הרב הראשי של צ׳כה לשעבר. צילום: טל מידבי

בינואר 1969 סטודנט צ'כי בשם יאן פאלאך שרף את עצמו למוות בכיכר ואצלב במחאה על הפלישה הסובייטית. בניגוד לרוב חבריו מתנגדי המשטר, האוול לא הגיב למותו של פאלאך בדמעות, ייאוש או זעם חסר תקווה; במקום זאת הוא התראיין לטלוויזיה, וכמו הפוליטיקאי שהוא עתיד להיות הכריז, בתעוזה מוזרה שלא אפיינה אותו עד כה: "רק דרך אחת מונחת לפנינו: להמשיך במאבק הפוליטי עד תומו... אני רואה במותו של יאן פאלאך אזהרה מפני ההתאבדות המוסרית של כולנו". התאבדות מוסרית – לעבוד עבור המשטר ולהלשין על חברים לשעבר – הפכה לצורה מייאשת-אך-סטנדרטית של שיתוף פעולה בשנות ה-70. הפוליס המקבילה התמוטטה והותירה את המתנגדים האחרונים לעמוד לבדם מול המשטר, שפעל נגדם בכל כוחו. על העשור הארוך ההוא כותב ז'נטובסקי: "מעטים... מסוגלים לתאר לעצמם את תחושת הדמדומים, האפתיות, כמו מדינה מורדמת למחצה".

אבל דווקא באותה תקופה הפך את עצמו האוול בהדרגה לדמות מובילה בהתנגדות הצ'כית. ההתפתחות הזו לא הייתה מידית, וגם לא בלתי נמנעת; היא דרשה כמה תפניות מוזרות בעלילה. האוול אפילו עבד במשך תשעה חודשים בגלגול חביות במבשלת בירה (הוא נסע לעבודה במרצדס שחורה), במה שנראה כמו ניסיון להפריך את האשמות המשטר שהוא טפיל בורגני. העבודה הייתה קרה, מרדימה וחזרתית, אבל הכתיבה הצילה אותו, עזרה לו להפוך חוויה מקהת חושים להתנגדות ולמרד. מתוך תקופתו במבשלה נולד המחזה "קהל", שלאחר הצגת הבכורה שלו בווינה ב-1976 (המשטר הצ'כי אסר על האוול לנכוח במקום), זכה לתשבחות כסאטירה על "גן העדן של הפועלים".

עם שחרורו מהכלא ב-1983, חייו האישיים המשיכו להיות כאוטיים: הוא חידש רומנים עם שתי נשים לפחות, אחת מהן אשתו לשעבר של חבר קרוב. אך מבחינה פוליטית, הכלא נתן תוקף לסמכותו המוסרית כנגד משטר השרוי בפשיטת רגל עמוקה

ב-1975 כתב האוול מכתב פתוח ומתריס למזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, גוסטב הוסאק, שבו אמר כי ה"נורמליזציה" של החברה לאחר האביב של פראג לא הובילה אלא ל"שלווה של חדר מתים או של קבר". "בניסיונן לשתק את החיים, אם כן," המשיך, "הרשויות משתקות את עצמן, ולכן בטווח הארוך לא יהיו מסוגלות עוד לשתק את החיים". לאחר הכרזת מלחמה זו פתח המשטר במאמץ משולב לבודד אותו מהתיאטראות של העיר ומחבריו. זו הייתה הצצה להפחדה שבאה לאחר מכן, כשהמשטרה שרצה מחוץ לדירתו בפראג וביתו בכפר, והוא וחבריו נלקחו שוב ושוב לחקירות.

במהלך תקופה זו, כשאף אחד לא היה יכול להעלות בדעתו שאפשר לקרוא תיגר על המשטר, גילה האוול – במילותיו הידועות מכול – שהתקווה "אינה האמונה שדבר מה יוביל לתוצאה טובה, אלא הידיעה שדבר מה הוא הגיוני, ולא משנה לאיזו תוצאה הוא מוביל". צריך להרוויח את הזכות לומר מילים כאלה, והאוול אכן הרוויח את הזכות הזאת, לא רק בזכות כושר העמידה שלו, אלא גם בעקבות הכישלון והבושה שחווה. לא תמיד הוא עמד זקוף תחת הלחץ. פעם אחת הוא נשבר – והלקח הכואב שהוא למד מחולשתו שלו עזר להפוך אותו למנהיג צנוע וחזק יותר.

בינואר 1977, הוא וקבוצה קטנה של מתנגדי משטר הקימו את ארגון זכויות האדם "אמנה 77"; הסובייטים הסכימו, במסגרת הסכמי הלסינקי, להרשות לקבוצות כאלה לקום בתמורה להכרת המערב בהגמוניה שלהם במזרח אירופה. "אמנה 77" גדלה בסופו של דבר והפכה לתנועה שהכניעה את המשטר, אבל בשנותיה הראשונות היו בה רק מעט חברים והיא דוכאה באכזריות. האוול נעצר מאוחר יותר באותו חודש ינואר, ואחרי סדרה של כ-20 חקירות הוא נשבע להתרכז ב"פעילויותיו האמנותיות" ולהימנע מ"עידוד או ארגון של יוזמות קולקטיביות או הצהרות ציבוריות". לאחר שהמשטר חילץ ממנו את ההבטחה הזו להתנהגות טובה, הוא שחרר אותו ופרסם את ההבטחה בפומבי, כפי שהאוול חשד שיעשה. האוול חזר בו מיד מהבטחתו, ובכל זאת התבייש עמוקות בחולשה שהפגין. ז'נטובסקי מתאר זאת בצורה הטובה ביותר:

"האוול יצא מהכלא כשהוא לא רק מושפל, אלא גם – אולי חשוב מכך – מוכנע. הוא הבין שלמרות נחישותו להתנגד לרוע, הוא אינו גיבור-על, אלא רק אדם שברירי העומד בפני כוחות שאולי אין ביכולתו לעמוד בפניהם".

האוול נעצר שוב ב-1979, ואחרי משפט ראווה נגזרו עליו ארבע וחצי שנות מאסר. הוא נשא את גזר דינו בנחישות קודרת, כאילו כדי לכפר על מעידתו הקודמת. הספר "מכתבים לאולגה", שכתב מהכלא לאשתו ידועת התלאות, היה תרגיל כואב בבחינה עצמית שהפך אותו לקשוח יותר וסובלני פחות למגרעותיו שלו. כדי לשקם את גבורתו הפוליטית היה עליו להיפרד מאותם חלקים באישיותו שהובילו אותו לבגידה. הוא גינה את "הנטייה שלי לתת אמון כשאין מקום לכך, הנימוס שלי, אמונתי המטופשת בסימנים לכוונות טובות מצד יריביי, הספק העצמי הבלתי פוסק שלי, ניסיונותיי להסתדר עם כולם, הצורך הבלתי נלאה להגן על עצמי ולהסביר את עצמי".

הכלא הכין אותו לשלטון. חייו האישיים המשיכו להיות כאוטיים גם לאחר שחרורו ב-1983: הוא חידש רומנים עם שתי נשים לפחות, אחת מהן אשתו לשעבר של חבר קרוב. אך מבחינה פוליטית, הכלא נתן תוקף לסמכותו המוסרית כנגד משטר שהיה שרוי בפשיטת רגל שרק הלכה והחמירה. במאמרו החשוב ביותר, "כוחם של חסרי הכוח", שנכתב כחמש שנים קודם לכן, הוא ביטא במילים, בפעם הראשונה, את המודעות לכך שהכוח עובר בלי לעצור מבעלי הרובים לבעלי האמת. כפי שכותב ז'נטובסקי:

"היכולת האנושית 'לחיות בָּאמת', לאשר מחדש את 'הזהות האותנטית' של האדם, היא הנשק הגרעיני שמעניק כוח לחסרי הכוח. ברגע שהמערכת לא מצליחה עוד לזכות לגיבוי פולחני מצד נתיניה, יומרותיה האידיאולוגיות מתרסקות ונחשפות כשקרים".

בשנות ה-80, לפני גורבצ'וב והגלסנוסט, כבר החל האוול להרגיש שסמכותו גוברת. כשהשגרירות האמריקאית בפראג ערכה מסיבות, סופרים אורחים כגון קורט וונגוט, אדוארד אלבי ופיליפ רות ביקשו לפגוש אותו. פעם, כשנגמרה להאוול הבירה בדירתו בפראג, השוטר שמונה לפקח עליו התנדב ללכת לפאב הסמוך ולמלא את הקנקן. או אז הוא ידע שהכוח זורם לכיוונו.

ב-1987 ביקר גורבצ'וב בפראג. האוול, שיצא לטיול עם הכלב, הבחין במזכ"ל הסובייטי מנופף אל הקהל כשיצא מאחד התיאטראות. הוא דמיין איך יהיה להיות במקומו של גורבצ'וב, כאילו חזה בדיוק מדהים את עתידו שלו:

"כל היום הוא רואה את פניהם הלא נעימות של שומרי ראשו, יומו עמוס באינספור תדריכים, פגישות ואירועים, עליו לדבר עם מספר עצום של אנשים, לזכור את כולם ולא לבלבל ביניהם, עליו להמשיך לומר דברים שנונים אך מדויקים, דברים שהעולם, הרעב-תמיד לריגוש, לא יוכל לחטוף ולהפנות נגדו, עליו להמשיך לחייך... ואחרי יום כזה הוא אפילו לא יכול לשתות כוסית!"

מאוגוסט 1988 ואילך התעמתו סטודנטים ושוטרים על השליטה בכיכר ואצלב. כולם הבינו שהאוול הוא איש השעה. אחד מחבריו מתנגדי המשטר המשיל אותו לפחמן – הוא קשר את כל יסודות התנועה ויצר "תרכובת בעלת כוח שאין לעמוד בפניו". אחרי יותר מ-20 שנה הותיר מאחוריו האוול את מגרעות האופי המאפיינות אינטלקטואלים בפוליטיקה – הכברת מילים וחובבנות – ורכש חוש שישי ערמומי לזיהוי נקודות החוזק והחולשה של יריביו וחבריו גם יחד.

שישה שבועות אחרי שתהה בריאיון אם המשטר ייפול במהלך חייו, הוא טעם את טעם הניצחון על המרפסת בכיכר ואצלב מול מאות אלפי אזרחים כמוהו. גם כאן הוא הפגין גבורה נדירה. ב-22 בנובמבר 1989 הוא לא אמר לקהל האופורי את מה שזה רצה לשמוע. הוא לא הזין פנטזיות צמאות דם. במקום זאת הוא הכריז שהמהפכה שלהם צריכה להיות שונה:

"אלה שעסקו במשך שנים רבות בנקמנות אלימה ועקובה מדם נגד יריביהם, מפחדים מאיתנו כעת. הם יכולים לישון בשקט. אנחנו לא כמוהם".

לא כל מהלכיו הראשוניים של האוול היו כה שקולים. הסתבר שיש לו קושי להאציל סמכויות, והוא התעסק בצורה מופרזת בריהוט ובווילונות בבית הנשיאותי

המילים "אנחנו לא כמוהם" הפכו, למשך זמן מה, לסיסמת המהפכה. גם בשעה שהמהפכנים הרומנים ירו בתומכי צ'אושסקו, האוול לא הרשה לרצון בנקמה להכתיב את הפוליטיקה של הניצחון. אף על פי שגופי הביטחון השנואים של המדינה חדרו לעומק החברה, ואף לשורות מתנגדי המשטר, האוול אסר על ציד מכשפות. בנאומו הראשון כנשיא אמר בתקיפות למאזיניו שהם מושחתים לא פחות מהמשטר שאך הפילו:

"הדבר הגרוע ביותר הוא שאנחנו חיים בסביבה מוסרית מזוהמת. חלינו מבחינה מוסרית, כיוון שהתרגלנו לא לומר את מה שאנו חושבים. למדנו לא להאמין לדבר, להתעלם זה מזה, לדאוג אך ורק לעצמנו".

נדיר שמנהיג תוקף את האשליות המוסריות של הקהל שלו, ונדיר אף יותר שמנהיג עומד בפני פיתוייה הנעימים של הצדקנות. לא כל מהלכיו הראשוניים של האוול היו שקולים. הסתבר שיש לו קושי להאציל סמכויות, והוא התעסק בצורה מופרזת בריהוט ובווילונות במצודה הנשיאותית, ואף בבחירת מדי השומרים. הנסיעה הראשונה שלו לא הייתה לברטיסלבה, כדי לדאוג שהסלובקים, שותפים שלא מרצון בפדרציה הצ'כית, יישארו לצדו, אלא לגרמניה, וזמן קצר לאחר מכן נסע גם לארצות הברית כדי להתבשם בהערצתם של חבריו הזרים. בין מחוות הוקרה אחרות, הוא קיבל מקטרת טקסית מצ'יף של שבט אינדיאני – והיה לו הרעיון המוזר, כשהגיע למוסקבה לפגוש את גורבצ'וב, שכדאי להם לעשן ממנה יחד. גורבצ'וב הנבוך הצליח רק לגמגם, "אבל אני... אני לא מעשן".

לאשר את קיומנו וזהותנו

האוול התגלה כנשיא בלתי צפוי: מחד גיסא ידע לראות את הנולד, ומאידך הפרסום הכלל-עולמי שזכה לו הסיח את דעתו. הוא ביצע טעויות אסטרטגיות מהותיות, בייחוד מול הסלובקים, שבתקופת נשיאותו התחילו להתקדם במהירות לעבר היציאה. ביולי 1992, חמישה חודשים וחצי בלבד לפני הגירושין הרשמיים בין הצ'כים והסלובקים, התפטר האוול בהודאה משפילה כי נכשל בניסיון לשמור על אחדות צ'כוסלובקיה של מסריק.

הוא היה יכול לפרוש באותו רגע, ולהשתמש בסמכותו המוסרית כדי לייעץ ולבקר מהקווים, אבל הוא היה משוכנע שעדיין אי אפשר להחליפו, ולכן רץ שוב לנשיאות וניצח. סמלי הסטטוס של המשרד – המכוניות, שומרי הראש, המטוס הנשיאותי – לא משכו אותו. משך אותו פיתוי מוחשי פחות, קיומי – האישור שהוא עדיין חשוב – כפי שהוא עצמו הודה פעם:

"מצד אחד, הכוח הפוליטי מעניק לך הזדמנות נפלאה לקבל אישורים בלתי פוסקים לכך שאתה באמת קיים, שיש לך זהות שאין להתכחש לה, שעם כל מילה ומעשה אתה מטביע חותם ברור בעולם. אך באותו כוח פוליטי... שוכנת סכנה נוראה, שבזמן שאותו כוח מעמיד פנים שהוא מאשר את קיומנו וזהותנו, הוא למעשה גוזל אותם מאיתנו".

וכאן זנחה אותו צלילותו האמיצה: נראה שהוא האמין כי הכנות שבה דיבר על פיתויי הכוח נותנת לו איכשהו את הרשות להיכנע להם. ומרגע שנכנע, כהונותיו המאוחרות כנשיא – מ-1993 עד 2003 – היו ל"ויה דולורוזה". בריאותו החלה להידרדר. כל חייו עישן, וכעת החל לחוש בהשלכות. הוא בילה קרוב לשנתיים בבית חולים או בהתאוששות. הוא מילא בקושי את חובותיו במה שחבריו מתארים כמצב כרוני של דיכאון או ספק עצמי, שנבע מתוך השפלות חוזרות ונשנות מצד ואצלב קלאוס, ראש הממשלה, יריבו המר שכיהן כנשיא אחריו.

מהפכת הקטיפה

האוול מניח זר לזכרם של ההרוגים בהפגנות 1989. צילום: אירמו ג׳וני

קלאוס, כלכלן שתחת המשטר הישן השתייך ל"אזור אפור", הצטרף לשורות מתנגדי המשטר רק כשנראה שהרוח מתחילה לנשוב לכיוונם. בפגישה רמת דרג בשנות ה-80 הציג האוול את קלאוס – אולי מתוך חשדנות – כ"דוקטור וולף". כשהם נפגשו מאוחר יותר, הפעם כראש ממשלה ונשיא, התגלתה במלוא העוצמה חוסר ההתאמה האישיותית שלהם. כפי שכותב ז'נטובסקי:

"בעימות ישיר לא היה מסוגל האוול לעמוד על שלו נגד יריב שלא כבול בשיקולים של כבוד. הייתה זו פגישה בין שני עולמות; חסידה של הפוליטיקה הלא-פוליטית פגש בוואצלב קלאוס, החיה הפוליטית המושלמת".

האוול לא היה מוכן היטב לניהול כלכלת המעבר, בעוד שקלאוס לא בזבז זמן, מכר מפעלי מדינה והפריט שירותים ציבוריים. האימוץ הפתאומי של הקפיטליזם עורר בנשיא דאגה חריפה. באחד המפגשים המשפילים הפציר האוול בקלאוס לעשות משהו כדי להציל את משרותיהם של אנשים כמו גברת ברנובה, מנהלת ריבּארנה, המסעדה האהובה עליו בפראג. התערבויותיו לא עזרו כלל. גברת ברנובה המסכנה איבדה את עבודתה בריבּארנה, שיחד עם כ-23,000 בתי עסק אחרים נמכרה לאנשי השוק השחור ולאופורטוניסטים קומוניסטים לשעבר. האוול נאלץ להסתפק בנאומי תוכחה לחבריו האזרחים; הוא התחנן בפניהם לשמור על המצפן המוסרי שלהם בתוך המערבולת הצרכנית והקפיטליסטית האופפת את המדינה. מעטים נשמעו לו, וכשהוא התחתן עם השחקנית הצעירה אחרי מותה של אולגה, הצהובונים הצ'כים אמללו את חייו. קינותיו על החיים בָּאמת זכו לפתע ללעג אכזרי.

קלאוס הביס את האוול בכל מהלכי הפנים, אבל בנושאי החוץ שמר האחרון על כוחו. הוא השתמש ביוקרתו כדי להכניס את צ'כיה לנאט"ו ולאיחוד האירופי, וכך עיגן את מדינתו בארכיטקטורה המערבית. האינסטינקטים הגיאו-אסטרטגיים של האוול היו טובים. הוא היה מהראשונים שהזהירו כי עידן פוטין "משלב בין הרע ביותר שבקומוניזם לרע ביותר שבקפיטליזם".

אחרי שעזב את משרת הנשיא ב-2003 המשיך האוול לסבול מנחת זרועה של העיתונות הצ'כית ומבריאות רעועה גם יחד. הוא לא היה מאושר עם אשתו החדשה כפי שקיווה, ומכיוון שכנותו לא הניחה לו להתענג על הישגי העבר, לא היה יכול אלא לבכות את המוניטין הדועך שלו. ב-2005 הוא התוודה:

"אני בורח יותר ויותר... מהציבור, מהפוליטיקה, מאנשים. אולי אני אפילו בורח מהאישה שהצילה את חיי. מעל לכול, כנראה שאני בורח מעצמי".

תשוקתו לחיות בָּאמת, ולא משנה כמה פעמים הוא בגד באידיאל הזה, היה כוח שלא עזב אותו גם בסוף, כשהיה רזה כגפרור, מותש מחולי, בשארית כוחותיו. "מיכאל", אמר לביוגרף שלו בתקופה ההיא, "אני שבר כלי". ובכל זאת, צלילותו הייתה יוצאת דופן. בשלב מאוחר בחייו הוא ציין שהוא מסתובב בבית הכפר שלו, לבדו, איש זקן וחבוט, מנקה, מוודא שהשולחן מסודר, שכל הספרים בערמות נאות, שיש "פרחים רעננים באגרטלים". למה, הוא תהה, הוא עושה זאת? או ליתר דיוק, בשביל מי הוא עושה זאת? "כאילו אני מצפה ללא הרף לביקור. ביקור ממי?... יש לי רק הסבר אחד: אני מתכונן ללא הרף ליום הדין, לערכאה הגבוהה ביותר שממנה אי אפשר להסתיר דבר".

האוול מת בחג המולד ב-2011. האיש המורכב הזה, שהיה לו האומץ לפנות לחיים הציבוריים ובכך להעמיד את עצמו לשיפוטם הבלתי סלחני של חבריו האזרחים, לא היה יכול לצְפּוֹת כיצד הם ישפטו אותו בסוף. הם איבדו את הסבלנות להרצאותיו הנשיאותיות. הם לעגו לכישלונותיו בחייו הפרטיים. הם הבינו שקלאוס גבר עליו בחיים הפוליטיים. אבל כשהאוול מת הם באו בהמוניהם לחלוק לו כבוד. כאילו שהבינו, במציאות המפכחת של החיים הפוסט-קומוניסטיים – ששילבו למרבה האומללות את ההיבטים והפערים האכזריים ביותר של הקפיטליזם עם השחיתות והקונספירציה של התרבות הפוליטית הקומוניסטית – שהאוול לפחות חלם על פוליטיקה נעלה ומוסרית יותר. העובדה שהם לעגו לדרשותיו, שלא הקשיבו לו, לא הייתה אשמתו. רבים מהנוכחים ביכו את האובדן, כאילו הבינו מחדש, אחרי הפוגה ארוכה של ספק, איזה מזל יוצא דופן נפל בחלקה של המדינה, שהוא יהיה לה נשיא אנושי-מדי.

מייקל איגנטייף עוסק בתקשורת, פוליטיקה ומדיניות ציבורית בבית הספר קנדי של אוניברסיטת הרווארד. הוא כיהן לשעבר כיו"ר האופוזיציה בקנדה. ספרו האחרון הוא "Fire and Ashes: Success and Failure in Politics" (2013).
כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2015 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מייקל איגנטייף, Atlantic .


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על לאן נעלמה התעוזה?