לא חופשה במלדיבים ולא רומן אסור

לחץ החיים והכורח להצליח, להתגבר, מעצימים את הפחד מהתמוטטות. התשובה אינה בריחה אל העונג הזמני, אלא הכרה ביקורתית וקבלה של העצב וכוחו לחולל שינוי
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

'More than this, you know there is nothing
More than this, tell me one thing
More than this, there is nothing…” Roxy Music

בשנת 2004 העיתונאי הבריטי פרנסיס ווין (Wheen) פרסם את הספר How mumbo-jumbo conquered the world. הספר מנסה להתחקות אחר התנועה בשיח התרבותי, שזונחת את החשיבה הביקורתית ועוברת אל שפה ומושגים שמסתמכים על אינטואיציה וחוויות חושיות. ווין מתחקה אחר התהליכים ההיסטוריים והתרבותיים שיצרו את ההבניה הזו ומגחיך אותם. הרשימה הזו מנסה, דרך התחקות אחר הסממנים התרבותיים העכשוויים, לבחון גם את ההקצנה בתסמינים מאז התיאור של ווין, ובעיקר לטעון כי אחד התהליכים המרכזיים המשמרים את החלשות החשיבה הביקורתית הוא פחד מהתמוטטות דיכאונית. מושג הפחד מהתמוטטות לקוח מהפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט. ויניקוט הציג פחד מהתמוטטות שהתרחשה אך לא נחוותה, המובילה להתפתחות של חלקים פתולוגיים של האישיות והתודעה. ברשימה אפתח את הטענה –  בהשאלה –  כי חלקים בתרבות העכשווית מתהווים מתוך הפחד מהתמוטטות, אך הפעם זהו פחד מהתמוטטות דיכאונית, אפילו רק כאפשרות, גם אם היא לא נחוותה בפועל.

הפחד מפני ההתמוטטות משתק ומעוות דפוסי תודעה, אתיקה, שיפוט וקוגניציה

הפחד מפני ההתמוטטות משתק ומעוות דפוסי תודעה, אתיקה, שיפוט וקוגניציה, עד כדי שאפשרות שיוך הדפוסים התרבותיים אל הפחד מלווה בהכחשה וביטול של האפשרות עצמה תוך התמקדות בהתענגות שאותם דפוסים עצמם מאפשרים. בתוך כך, הופך המתווה הרגשי לידיעה של אמת שאינה ניתנת להכחשה, במקום לראות בהופעתו פער בין נתוני החיים למה שאנו חווים כדמיון וכפוטנציאל בחיים שלנו.

טליה ישראל, כיסא בודד

"כיסא בודד", עבודה של טליה ישראלי

הפילוסוף הצרפתי פול ריקר (Ricœur) מתאר את הפרשנות של החשד כפי שהיא מתגלמת במשנתם של ניטשה, מרקס ופרויד. לטענתו, כל אחד מהם מעלה בחשיבה עמדה חשדנית כלפי המציאות; אינו מקבלהּ כפי שהיא. לדידם, המציאות רוחשת תמיד זרימה או מוטיבציה תת-קרקעית אחרת (הרצון לכוח, הקפיטל, התת-מודע ועוד) אשר מניעה את המציאות. זהו חלק מרכזי של החשיבה הביקורתית, ניסיון לפרק את המציאות הנראית דרך חתירה אל עבר חשיפה של התרחשות המניעה אותה. כלומר: החשיבה הביקורתית אינה מקבלת את המציאות כפי שהיא מתגלה, אלא חושדת בה ומנסה לחתור אל עבר הרחבה ואפשרויות אחרות של הבנה שיחשפו את הכוחות המניעים אותה. התוצאה של חשיבה זו –  במקרים רבים –  היא שההבנה של המציאות אינה אבסולוטית, והספק תמיד נשאר תלוי ועומד לגבי כל המשגה.  מכאן גם עולה ההתאהבות במושגי השונות, הריבוי והמורכבות –  מתוך כך שכל ידע נתון תמיד לספקנות וכל אמירה או שפה יכולה להתקבל כלגיטימית לכשעצמה. ווין מתאר תהליך זה בפירוט רב, ואומר שבסופו נותר רק שיח, ללא אמירה אתית, מכיוון שבשיח שכזה אין בה כלל צורך. בשיח של ריבוי אין מקום לשאלות בנוגעות לסבירות ואתיקה של טיעון, מפני שהמתווה מקדש את הריבוי וההדדיות, הנובעים כביכול מתוך החשיבה הביקורתית. בהמשך ישנם תהליכים אשר משמרים את החשיבה הביקורתית מפנייה אל ביקורתיות כלפי תהליך זה. תהליכים אלו כוללים התגלויות, סמנים חברתיים וכן סוכני שימור, אשר מכפיפים מניעה של ביקורת או פרשנות ביקורתית, בעיקר באמצעות פחד מהתמוטטות דיכאונית. רק אציין, שברשימה זו השימוש במושג דיכאון ומלנכוליה הוא חליפי, מתוך הבנה שהדיכאון הוא סמן של המלנכוליה.

הפחד מהתמוטטות

המאמר "הפחד מהתמוטטות" נכתב על ידי דונלד וינקוט בשנת 1963. ויניקוט מתאר התמוטטות שהתרחשה, אך לא נחוותה. העצמי לא היה יכול לתת מענה אומניפוטנטי לחוויה של אי-היות שהייתה בחוויית ההתמוטטות וכן לא ניתן מענה אינטגרטיבי על ידי הסביבה התומכת. בהמשך, העצמי יתפתח דרך הפחד מהתמוטטות והזיכרון של חוויה זו, שתסומן פעמים רבות בחוויות שנראות כחזרה לחוויה של אי-היות. הפחד מהתמוטטות גם מוביל לארגון של העצמי. ויניקוט ממקם אותו כחוויה עם פוטנציאל להתמוטטות נפשית, באופן שהלא-מודע והאינטגרציה של האני אינם יכולים להכילו ולתת לו מענה שלם. נוצר מצב שבו האדם מחפש את הדבר אשר מפחיד אותו – כלומר ישנו חוסר וחיפוש של תכנים אשר העצמי שואף להתרחק מהם, זהו תיאור של טראומה וחוויה של אי יכולת להכיל חוויה של קירבה למוות. בנושא הרשימה הזו, אני מתייחס למצב שבו דיכאון ומלנכוליה מנכיחים את אי-הפשר או את אי המשמעות של הקיום. חוויית החיים כחסרי משמעות עלולה להיחוות כהתמוטטות. התמוטטות כזו אינה רגש, אלא מצב שבו לא ניתן להכיל את האפשרות של חיים ללא משמעות או ללא תוכן ממשי. המצב המלנכולי נחווה כאי-היות מפרק, מסוכן וקשה עבור העצמי.

בגיל ההתבגרות, מתוך החתירה לעצמאות ולהיפרדות מההורים, מפתח המתבגר עמדה ביקורתית הדוחה את אורח חיי הוריו. בניסיון למצוא פשר בחייו שלו, בנפרד מהם, הוא חש חסר אונים ואינו מסוגל לענות לעצמו על השאלה מהו הפשר של חייו

תיאור הדיכאון אליו אני מתייחס מתואר בחיבור "וידוי" של טולסטוי (המזכיר את פיצג׳רלד ב-The crack up), זהו דיכאון שבו האדם מאבד את הרצון לחיות בגלל נוכחת חוסר הפשר, שמתגלם כמלנכוליה קשה. הבנה זו מגיעה אל טולסטוי דווקא כאשר הוא מלא בחייו בהישגים חומריים ומקצועיים. טולסטוי בזמן כתיבת הווידוי היה סופר מצליח, שחי חיים מלאים ומעניינים ולא הייתה לו סיבה חיצונית להרגיש שחייו חסרים. בשלב זה, הוא מוצא את עצמו מהרהר בעיקר בחוסר הפשר של חייו, וברוב שעות היממה הוא שוקל התאבדות.

הבנה זו היא מנת חלקו של כמעט כל אדם בשלבים ובמצבים שונים בחייו. הבנה זו עשויה לבוא לידי ביטוי ממשי כאשר חווים טראומה, אובדן או בגיל ההתבגרות, אז נוכחת התחושה כי לחיים אין טעם. בגיל ההתבגרות, מתוך החתירה לעצמאות ולהיפרדות מההורים, מפתח המתבגר עמדה ביקורתית הדוחה את אורח חיי הוריו. בניסיון למצוא פשר בחייו שלו, בנפרד מהם, הוא חש חסר אונים ואינו מסוגל לענות לעצמו על השאלה מהו הפשר של חייו. או-אז עולה חוויה הדומה לזו שמתאר טולסטוי. הלך הרוח המלנכולי עשוי לפגוש אותנו בצמתים נוספים בחיים, שבהם קיימים טראומה ואובדן. אנו מכירים את תחושת הדיכאון והוא שם, מאיים עלינו, מתחבא כצל בתודעה שלנו. האפשרות לשקוע בו היא מאיימת ואינה פשוטה. החיים המודרניים פתחו את האפשרות הנראית כמו התגברות על הדיכאון וקבלת משמעות בחיים במתווה של עבודה, זוגיות ומשפחה ותחושה של מימוש העצמי דרך חשיבה ובחירה. עם זאת, עם עליית החשיבות של השונות והחושניות (כהמשך לניטשה), אפשרויות אחרות של משמעות עולות כממשיות והמתווה הראשון נחווה כנורמטיבי, מונוטוני, מדכא וכוחני.

עיר נהר, טליה ישראלי

"עיר נהר", עבודה של טליה ישראלי

אם נשאל את המודל של ויניקוט, העצמי שלנו –  שמתגלם גם במבנים חברתיים –  מנסה למנוע קריסה של חוסר משמעות שכבר התרחשה אך לא נחוותה, תוך דחייה של האפשרות התיאולוגית. הפסיכותרפיה נתנה מתווה לא רק בחדר הטיפול, אלא כאפשרות רעיונית להתגבר על שקיעה אל אי-משמעות –  באופן שהוא חוץ תיאולוגי. השיח והשיקוף של השיח הטיפולי מאפשרים מציאת פשר בחיים.

חוסר המשמעות וממד השעמום עולים בתוך החופש והאפשרויות של העצמי להתממש כשהם חוזרים על עצמם, ובאין חלופה, עולה הצורך להימנע ולברוח שוב מהדיכאון, כלומר מהמסגרות של החיים עצמם

חוסר המשמעות וממד השעמום עולים בתוך החופש והאפשרויות של העצמי להתממש כשהם חוזרים על עצמם, ובאין חלופה, עולה הצורך להימנע ולברוח שוב מהדיכאון, כלומר מהמסגרות של החיים עצמם. הפחד מחוויה של קריסה אל תוך הדיכאון מייצרת חלופות –  חוויות אשר מספקות לעצמי תוכן של הנאה, משמעות וזהות ונראות חדשות ושונות. פעמים רבות, אפשר לראות שחוויות אלו גובלות בערעור התודעה, המיניות, הזוגיות ומה שהגדיר את העצמי עד עתה. הדבר מתרחש תוך ניסיון ליצור הגדרה מחודשת, שתרחיב את קווי המתאר ותראה כמאתגרת אותם. ברוב המקרים, הדבר נעשה בלי לחרוג  מקווי המתאר של המציאות שנחוותה כמדכאת. התרבות מייצרת ממדים מאתגרים ומרחיבים, אשר לבסוף פועלים ביחס למבנה הקיים, אך נותנים אפשרויות בריחה ממנו. לכאורה –  נוצר חופש תנועה במרחב פעולה חדש.

על הבריחה

כאשר האפשרויות הנתונות בידי העצמי תחומות בקווי המתאר של בית-עבודה- זוגיות-משפחה ואינן מספקות, התגובה היא יצירה בתוך המתווה הזה – ככל הנראה מתוך חרדה לפרקו לחלוטין –  אפשרויות של יציאה או בריחה. אפשרויות אלו מאפשרות המשך קיום של המבנה (אף שחלקן פועלות נגד עצם קווי המתאר המרכזיים שלו). חשיבותן אינה מבנית בלבד אלא תודעתית, משום  שהן מונעות קריסה אל תוך דיכאון. הדיכאון מוכר אך אינו נחווה, הוא תודעה שההדים שלה ריחפו בחיינו, אך לא התממשו כחוויה. החרדה מפני התמוטטות דיכאונית הנובעת מתוך חוסר המשמעות של חיינו נמנעת על ידי אפשרויות בריחה אלו.

אפשרויות הבריחה הפכו למתווה לשימור אורח החיים כדי שלא יקרוס לדיכאון והן מתקיימות דרך מנגנונים כלכליים וחברתיים, המשמרים אותן ונותנים להן תוקף

בשונה משבירת השגרה באמצעות חופשות, אמנות, סרטים ועוד, אשר משולבים במסגרות החיים אך אינם מציבים קווי מתאר המנוגדים להם באופן מהותי, אפשרויות הבריחה הפכו למתווה לשימור אורח החיים כדי שלא יקרוס לדיכאון והן מתקיימות דרך מנגנונים כלכליים וחברתיים, המשמרים אותן ונותנים להן תוקף. אפשרויות הבריחה אינן מייצרות מסגרת חלופית שמאתגרת באופן מהותי את מתווה הזוגיות-עבודה-משפחה, אלא רק קווי מתאר ומצע של רביזיה מדומה שאינה מציעה שינוי מהותי. בתוך מתווה הבריחה הזה, עולות אפשרויות הרחבה ובריחה ממסגרת זוגיות-משפחה-עבודה אך בה בעת, הן מבקשות להמשיך להתקיים בתוכו.

בסביבות גיל ארבעים מגלים עצמם רבים ורבות כאלופי מרתון וטריאתלון –  עיסוק הדורש (או מאפשר) לעזוב את הבית והמשפחה ולבלות שעות רבות מהזמן הפנוי במרחב חברתי חדש. זוגות עסוקים בחילופי זוגות ובפוליאמוריה, מתוך מחשבה כי חוויות מיניות אינטימיות מגוונות מרחיבות את המשמעות בעולמם. מספר גדל של אנשים משתמשים בסמים על בסיס יומיומי או שבועי כאמצעי להקהיית הקושי של המציאות. סדנאות טיפול בפרט, זוגיות ומיניות, מתקיימות ללא כל בחינה מקדימה של המנחים (לרוב מומחים מטעם עצמם, כחלק מתהליך לימוד אוטודידקטי או א-פורמלי שיש בו כפירה במסגרות האקדמיות ובמחקר שאינו חוויתי) ושל המשתתפים עלולות לגלוש לפתיחות מינית ועירום, שלא ברור כיצד הוא קשור לבריאות ולשיקום בני-אדם שמתקשים בחיי המין והזוגיות שלהם.

מלדיביים, חופשה

חופשה במלדיביים: לנקות את הראש? בריחה? תצלום: Ishan

המשותף לכול הדוגמאות הוא מבנה שיש בו הכחשה של הפרדיגמות והנזקים של פרקטיקות אלו, ושימוש בהן כדי להימנע מהודאה פשוטה, שכל זה הוא ניסיון להתמודד עם האפשרות של דיכאון. מנגנונים שלמים עסוקים בשימור אפשרויות אלו. המבנה הקיים מעוניין לשמר אותן כל עוד ׳החלב אינו גולש מדי׳. כלומר, ישנה הרשאה לטרנסגרסיה בתוך קווי מתאר של המבנה הקיים. סביב אפשרויות בריחה אלו התפתחו מנגנונים כלכליים ענפים וסוכני תיקוף והכחשה של הנזק הפוטנציאלי, שהמוקד שלהם הוא הוצאת החשיבה הביקורתית מתוך השיח והאדרת הריבוי והאפשרויות השונות. החשיבה הביקורתית  הפועלת באמצעות פרשנות חשדנית נאלמת דום אל מול אותם מנגנונים של בריחה ומול הנזק הפוטנציאלי שלהם או סתם מול שאלת שאלות עקרוניות. כל שאלה או תהיה המתפרשות כביקורת וחוסר קבלה של אפשרויות השונות והריבוי, נתקלות מהר מאוד בביטול מתריס שמסרב לכל דיאלוג.

אילו אפשרות הבריחה היו עולות כביקורת, הן היו מייצרות מסגרות חלופיות למרחב החיים הבורגני, שאותו הן כביכול מבקרות

משום כך, מעטים בלבד יעסקו בנזקים הרבים של שימוש תכוף ומתמשך בסמים, תהיה התעלמות מן הנזק בחשיפה של אנשים במצבים פגיעים בסדנאות, דיון מועט בלבד מתקיים על אודות הנזקים של אימונים אינטנסיביים מעבר לגיל ארבעים, וישנה קבלה של מציאות חיים שבה יש ריבוי אהבות/זוגיות, מבלי לשאול למשל, מדוע להרבות בזוגיות אם מדובר בעניין מרוכב ובעייתי או מדוע אדם צריך בן/ת זוג בכדי להגיד לו/ה שהוא אינו/ה מספק/ת ואינו/ה עונה על כלל צרכיו. אך יותר מכל, יהיה עיסוק מועט בתפקוד המבני של בריחות אלו –  וזהו הפחד מהתמוטטות לתוך דיכאון. אילו אפשרות הבריחה היו עולות כביקורת, הן היו מייצרות מסגרות חלופיות למרחב החיים הבורגני, שאותו הן כביכול מבקרות. אם נחזור לוויניקוט, דרך התחמקות משאלה זו עולה שיחזור מתמיד של הטראומה וחוויות אשר תוקפות את העצמי אשר מנסה לברוח מתוך הדיכאון ולמעשה משחזר בכל הדוגמאות שהעליתי את אותו דיכאון ממש. למעשה, כל הבריחות האלו משחזרות את חוסר המשמעות, מפני שהן נשארות רק כאפשרויות בריחה אשר מגלמות רק את ניסיון הבריחה כהתענגות, אשר לבסוף ממצה את עצמה והופכת לשגרה. באין פעולה של חשיבה ביקורתית משום שזו שותקה,  אין התפכחות ואין אלטרנטיבה.

על ההתפכחות

ניק קייב אמר –  לאחר אובדן בנו שנהרג בנפילה מצוק, במהלך טריפ של LSD –  כי הוא מסרב להגיד משהו עקרוני על הגורם שהביא למות בנו. הוא מסרב להודות בהרסנות של מה שהייתה עבורו דרך התנהלות בעבר, ולבקר אותה מוסרית. מה מפחיד בהודאה שסמים הרסו את חייך ואת חיי משפחתך? הודאה כזו עשויה להביא להתמוטטות דיכאונית, מכיוון שהיא תדרוש חשבון נפש מלא והתמודדות עם מה שאפשר מתווה חיים אשר הביא להרס ולחורבן. היו הצעות – גם בעולם הטיפול – כי נטילת סמים כאלה ואחרים או ריבוי זוגות (בפורמטים כאלו ואחרים) ישפרו את החוויה הזוגית שאינה נחוות תמיד כמטיבה. האם ישנה באמת הטבה או שזו רק דחיית הקץ של קשר, אשר דברים עקרוניים כמו משיכה, אהבה, חברות, חמלה, סליחה, קבלה ועוד אינם מתקיימים בו? קשה להודות שזוגיות כוללת מונוטוניות מסוימת, חזרה וחלקים סיזיפיים ביומיום, שבהם גם התשוקה אובדת או קהה. מציאות החיים בזוגיות היא גם מתסכלת, משעממת, מונוטונית ואינה תמיד מסעירה.

הבריחה מונעת את ההכרה התובעת התמודדות אותנטית מול נתוני הקיום של האדם. הנה כי כן, העצמי עומד בעמדה נרקיסיסטית, אשר גורסת כי העניין המרכזי הוא היותו מסופק, מלא וחווה את כל החוויות האפשריות מבלי לחוש תסכול. הייחוס העיקרי הופך להיות תמיד טרנסגרסיה של המצב הנוכחי (באשר הוא) ושאיפה להגדלת חוויה מתמשכת של התענגות, אלא שזו חוזרת אל התסכול. האדם במצב זה אינו עומד מול המורכבות, התסכול ואף הכאב של היותו בעולם וקיומו לצד אחרים, אלא הוא נמצא בעמדת מנוסה מההשלכות האפשרויות של המצב הקיומי. כך ממשיכה להתהוות  פנטזיה של התגברות על המוגבלות והמלנכוליה המובנית במצב הזוגי, כיבוש עוד מרתון באחת מערי אירופה, שילווה בפוסט נרגש בפייסבוק כאירוע שמונע את ההזדקנות והירידה בתפקוד הגופני.

עץ, לטפס, טיפוס, ילד, כרות

לטפס על עץ שנפל. תצלום: אנני פראט

החשיבה הביקורתית כיום, אומרת מעט מאוד על מצבים אלו, שבפועל מגלמים אלמנטים הרסניים, תוך האשליה האינהרנטית המגולמת בתוכם. לחלופין, השונות מועלית על נס כהתגברות על הספק מתוך הכרה בחוסר היכולת להתגברות ממשית עליו. ממדי שיפוט, אתיקה וידע מוגלים חלקית מתוך אותו בוז לכוח וספקנות. אוטודידקטיות מוצבת כשוות ערך מול למידה אקדמית, אינטואיציה וידע רוחני לכאורה, משווים ללוגיקה ומחקר, רלטיביזם בפורמט המתיר לכל אחד לעשות כרצונו, מול אתיקה, וחוויה רגשית כידיעה ממשית.

הכרה במלנכוליה דרך עצב, שעמום וכאב מאפשרת חופש, תנועה אל התמודדות עם הקיים והטרגי במקום מה שמקווה, מדומיין וכוזב

האתיקה של חיים בצל דיכאון היא אפשרות לחיות עם ההכרה בו כאפשרות קיומית (אונטולוגית), כאדם אשר יכול לחוות ולהכיר את העולם תוך שהוא שוהה באורח מודע במוגבלות של הבנה את חייו באופן שאינו מלא ושלם. הספק שוהה בתוך הידיעה ביחס המזכיר את הביתי והאל-ביתי כפי שפרויד מתארם. הכרה כי הקיום כורך בתוכו קושי של התגברות שאינה מגיעה לנקודת מיצוי. קיום הכרוך במלנכוליה ופחד מהתמוטטות, מצטייר כממשי משום שבעצם פעולתה, התודעה כרוכה במידה של חוסר ידיעה. הרצון לידיעה, לפשר ולחוויית ידיעה של משמעות שאינה קורסת חשוב לשימור עצמי, אך הדבר הופך לטיעון מעגלי כאשר התודעה אינה מכירה בגבולותיה ומנסה לפרוץ את עצמה ללא הועיל. סיפור הבריחה המתאר את עצמו כמשמעות הופך לכזב, וככזה הוא אינו יכול להכיר בתפקוד שלו ביחס לדיכאון שמולו הוא פועל ועל ידו הוא מופעל.

סארטר ראה באותנטיות את ההפך מהונאה עצמית (אמונה רעה), אך התקשה לתאר את האופן שבו ניתן לחמוק מאותה אמונה רעה, שהיא מבנה מהותי ומרכזי של התודעה. באותו אופן, קשה לחמוק מפני הפחד מהתמוטטות, אך הכרה בו מאפשרת לפעול באופן שאינו כוזב ומוביל לאותו מקום ממש. יותר מכך, ההכרה בפחד כזה תאפשר להבנות את הרגשות שלנו כמצביעים על הפער בין נתוני הקיום ולבין הדמיון והשאיפות שלנו, במקום לראות באלה הוויה או חלק מתוך אמת או ידיעה.

ראינו, אם כך, שמבנים תרבותיים עכשוויים נראים כמו בחירות של משמעות, שפועלות אל מול מבנה של עבודה-זוגיות-משפחה ומתפקדים כמונעים התמוטטות דיכאונית. ממד הדיכאון כחוסר פשר, נמצא שם כהתרחשות שלא נחוותה במלואה. ההתמודדות שמציעות הבריחות מן המציאות היא זמנית ומובילה לטרנסגרסיה ולא לרוויה ולתחושה של התמלאות או משמעות. הקיבוע שלהן נעשה דרך השתקה של החשיבה הביקורתית וההאדרה של השונות והריבוי. כל אלה מפריעים לנו להכיר במלנכוליה שבחיינו, אף שהכרה בה דרך עצב, שעמום וכאב מאפשרת חופש, תנועה אל התמודדות עם הקיים והטרגי במקום מה שמקווה, מדומיין וכוזב ואולי התפתחות של מתווה חיים או אפשרויות אחרות, שעשויות לעלות לא ככניעה, אלא כנובעות מתוך המחשבה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

נעם ישראלי הוא פסיכולוג ומטפל משפחתי וזוגי, ודוקטורנט בית הספר לפילוסופיה, אוניברסיטת תל-אביב. הוא מנהל קליניקה פרטית בהרצליה.
המחבר מודה לרועי סמנה על ההבהרות לגבי ויניקוט.

מקורות
דונלד וינקוט, "פחד מהתמוטטות", בתוך "העצמי האמיתי והעצמי הכוזב". תרגום: מטי נוה ואוסנת הראל. ישראל: עם עובד, 2010.
זיגמונד פרויד, "האלביתי". תרגום: אדם טננבאום. ישראל: הוצאת רסלינג 2014
Ricoeur, Paul, Freud & Psychoanalysis: An Essay on Interpretation, Translated by Dennis Savage, New Haven: Yale University Press, 1970.Sartre, JP. Being and Nothingness. Trans. Barnes, H.M. USA: Washington Square Press,1956Sketch for theory of the emotions. Trans. Barnes, H.M. USA: Washington Square Press,1964.

תמונה ראשית: עיניים של חרדה. תצלום: CC0, ב-pixabay.com

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי נעם ישראלי.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על לא חופשה במלדיבים ולא רומן אסור

01
רז

הנושא חשוב מאין כמותו, והייתי רוצה להבין אותו לעומק. לצערי, נכתב קצת "מעל הראש" שלי ואני לא מרגיש שהבנתי אם הכותב מציע מפלט, או רק מצטרף לקולות הקודמים שציטט בדבר ריקות החיים....
אנסה לצמצם את הכתוב, אנא האירו את עיני: חיי היומיום השבלוניים טומנים בחובם "זרע הרסני" בדמות דיכאון קיומי. רבים בוחרים בהיצמדות לריגושים אקראיים כאשליה "שחמקו מרוע הגזירה" כאשר בפועל, מקנן בתוכם אותו זרע הרסני ממש. בהיעדר מקום משמעותי של התבוננות פנימה, לא מכיר האדם בשבריריות החוויה "המלאה ומספקת" שלו עלי אדמות, והוא עלול לפגוש בה כרעם ביום בהיר...
מה שלא הבנתי זה האם הכותב שוהה ב"דיכאון קיומי" שכזה, אך מספר לנו שאיננו נורא כל כך (להלן, חי ב"אותנטיות"), או שמתוך המקום שמכיר בזה, צומח דבר מה שאינו מוזכר כאן או שאולי מוזכר ופספסתי?
בסופו של דבר, הנושא מתכתב עם הריקות שמציעות תורות המזרח, אך נדמה שאם משרטטים בין זה לזה קו, מגיעים לביטול החוויה האנושית באשר היא... ואולי ללא הצדקה?

02
יאיר

אני מצטט מתוך הפסקה האחרונה:
"כל אלה מפריעים לנו להכיר במלנכוליה שבחיינו, אף שהכרה בה דרך עצב, שעמום וכאב מאפשרת חופש, תנועה אל התמודדות עם הקיים והטרגי במקום מה שמקווה, מדומיין וכוזב ואולי התפתחות של מתווה חיים או אפשרויות אחרות, שעשויות לעלות לא ככניעה, אלא כנובעות מתוך המחשבה"
כלומר יש כאן טענה לאפשרות של מענה אמיתי לקושי, אך הוא איננו מפורט. המחבר הציג רעיון חשוב ביותר אך אנו עדיין בחצי הדרך.
אולי בעצם המוכנות להתייצב ולקבל את הפרוזאיות, המונוטוניות וחסר התכלית המורגשת של חלקים בחיינו כבר טמון חלק מהפתרון, שהרי הם אלה המעניקים לרגעים המשמעותיים את משקלם וייחודם.
"ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעמת זה עשה האלהים" (קהלת)

03
קוהרנטי

הכתבה הזאת כמעט טובה, יש כאן כמה נושאים חשובים - אבל הם יותר מדי מעורבבים עם הצהרות אבסטרקטיות והנראטיב המרכזי של "חשש מהתמוטטות" קצת חלש. קשה להבין למה בכלל יש קשר בין דברים כמו הדוגמאות להדוניזם הדקדנטי (לא נאמר בפירוש אבל הביקורת בסאבטקסט) שהכותב מציין (סמים, פוליאמוריה וכו'...) לבין הנראטיב המרכזי. עוד מימי רומא העתיקה אנשים רצו לחם ושעשועים, האם הדוניזם הוא באמת תופעה חדשה של העידן המודרני?

מה שהכותב לא מזכיר וכנראה גם לא מבין הוא למה אין בעצם אלטרנטיבה למבנה של משפחה-עבודה-זוגיות. ובשביל זה צריך להבין שהרקע של הכותב הוא של פסיכולוגיה ופילוסופיה ולא כלכלה. האמת היא שאין אלטרנטיבה מסיבות שהן כלכליות וסוציולוגיות. תא משפחתי חלש פוגע בגידול הדור הבא, ואם האוכלוסיה לא רוצה לעבוד ומעדיפה To turn on Tune in & drop out. אז תוך כמה שנים אותה אוכלוסיה תהפוך להיות פרקריאט עני. אנחנו חיים בכלכלה גלובלית, אם החברה שבה אתה חי לא תייצר ילדים ולא תיצור לחץ חברתי לאורח חיים סטנדרטי ששם דגש על עבודה ופרודוקטיביות היא תובס כלכלית ודמוגרפית.

אבל מצד שני אפשר להבין למה אנשים לא כל כך נהנים בתוך המכונה הזאת - והרי זה ברור לכל בר דעת שהחיים בסופו של דבר חסרי משמעות ונוטים להיות גם מלאי סבל ואומללים (אם כי לא לכולם), והם מחפשים ריגושים וכיף - ואחרי שהרגנו את אלוהים אקסטזה דתית כבר לא עובדת. אז לפחות נהנה מתחושה מזוייפת של עוצמה וקצת אדרופינים בדם אחרי שנסיים את המרתון. נתמוטט בקבר.

05
כרמלה ישראלי

נעם יקר, כתיבה כל כך יפה ורהוטה. חושפת את הידע העצום שלך
בתחום בו אתה עוסק את האינטליגנציה הריגשית שלך, והתמצאותך צריכה לקרוא שוב כדי להבין טוב יותר. יפה ששילבת את הציורים הנפלאים של טליה. גאה בך

08
מעין

מסכימה עם המגיבים הראשונים. הרעיון יפה ומעניין, אך לא ברורה האלטרנטיבה המוצעת רק בפסקה האחרונה, וכל הלוגיקה שקושרת את ההדוניזם לחשש מהתמוטטות לא חזקה. בסופו של דבר זה דומה לתאוריה הבודהיסטית על בריחה והימנעות מכאב.
לא לגמרי הבנתי את דוגמת המרתון. פוליאמוריה מציבה כביכול חלופה לזוגיות מונוגמית. מרתון, לעומת זאת, פשוט נותן לך פרויקט חדש ומעניין בחיים שצריך גם להתאמן לקראתו. ועל הדרך הספורט עשוי לשפר את מצב הרוח. כך שלא מדובר בפירוק המבנה הקיים או בהדוניזם לשמו.

09
לי

מאמר מעניין, ובלי להכביר במילים אציין שהטקסט אקדמי מאוד ואינו נגיש לקריאה (הגם שאינה חפוזה), ועל כן אולי החמצתי את הפירוק לפתרון או לחילופין את הצעת האלטרנטיבה; בעוד שמדובר באריכות על הפחד כאמצעי לעשיית מעשים הדוניסטיים, לתפיסת הכותב (ופה יש להוסיף כי נוכחות הדעה האישית היתה מוגזמת מעט), לא מדובר מספיק על חיים ביקורתיים. וכך נותרתי למחשבותיי מהקריאה, מבלי להביא דבר לפתרון מתוקף.