לא מגיעה וגם לא ממתינה

הוא יושב בכלא על רצח תינוקת. היא אם צעירה. הוא הלקוח, היא עורכת הדין שלו. תלות, מסירות, מאבק קיומי, חיכוכים, בעתה, ספקות, משברי אמון, בני אדם מול מערכת, ומול עצמם, זה עם זה.
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

"במשך השנים הראשונות הללו היה ליבוביץ מוכן לקבל כל לקוח שהוא. אין דרך להשתלם במקצוע אלא על ידי עבודה מעשית, ולשם כך יש צורך למצוא לקוחות. הלקוח עצמו הוא חסר-חשיבות; הוא רק אמצעי להגיע לבית המשפט. "

(קוונטין ריינדולס, "בית-דין")

שבועות ספורים לפני שהתחלתי לייצג את הלקוח שלי, נקרא לו אנטון, ביקשה עורכת הדין שלו להשתחרר מייצוגו אחרי פגישה אחת בלבד. "אני לא יכולה", היא אמרה. "אני כל הזמן מדמיינת את עובדות כתב האישום ולא יכולה להמשיך הלאה". היא הייתה עורכת דין מנוסה מאוד. מנוסה ממני, גם בטיפול בנאשמים שהורשעו בעבירות קשות מאוד. אבל היא הייתה באותה עת זמן קצר אחרי לידה. אולי משום כך התקשתה לעטות על עצמה את הדמות המקצועית שבה הייתה מורגלת, ולהתנתק מן העובדה שאנטון התחיל באותה עת לרצות את השנה ה-15 במאסר העולם שהוטל עליו אחרי שרצח תינוקת.

אצלי, לעומת זאת, ירדן כבר הייתה בת שנתיים, ויובל ייוולד רק בעוד שנתיים כמעט, כך שהייתי מצויה בטווח זמנים בטוח דיו מן הלידה שהייתה והלידה שעוד תבוא, ויכולתי בקלות להיכנס לדמות המקצועית של עורכת דין המבקרת לקוח בכלא.

שמעתי עד כמה חזק הרעש של דלת הברזל הכבדה נטרקת מאחורייך. אבל היום – אני בת-בית.

אני רגילה לחשוב על עצמי היום כמי שכבר מיומנת מאוד בכניסה לדמות. בכניסה לזמן ולמרחב. בפעמים הראשונות שבהן הגעתי לכלא, בחודשים הראשונים אחרי שסיימתי את ההתמחות, עוד הרגשתי את הזרות, עוד ראיתי עד כמה גדולות דלתות הברזל האלה, ובעיקר עוד שמעתי את הצליל הזה. שמעתי עד כמה חזק הרעש של דלת הברזל הכבדה נטרקת מאחורייך. אבל היום – אני בת-בית. אני יודעת להשאיר מראש את הטלפון הסלולרי ואת הדברים האחרים במכונית. "ברור שאין לי כלום. רק את צרור המפתחות. בלי USB", אני אומרת לסוהר בכניסה עוד לפני שהוא שואל אותי. אני יודעת לאתר מרחוק את הסוהר שיהיה נחמד מספיק ואיטי מספיק כדי לא להספיק להתעלם ממני לפני שאני מבקשת ממנו ללוות אותי ממכלול הכניסה אל הדלת הבאה בתור, שאליה אסור לי להתקדם בלי ליווי. אני אפילו יודעת לנהל את אותן שיחות חולין עם הסוהרים, שמרפדות את ההמתנה כמו כרית מהוהה משימוש.

בובה, חוף הים

בובה. תצלום: ג'רי קיסווטר, unsplash.com

לכן, כהרגלי, כאשר התיישבתי מול אנטון בפגישתנו הראשונה, הנחתי בעדינות בשולי התודעה את העבירה שביצע, את חמש-עשרה השנה שחלפו מאז, ואת ארבע הבקשות שהגיש עד היום לקציבת מאסר העולם שלו – שבכל אחת מהן כתב בכתב ידו, בלי רגשות מיותרים ובניסוחים קצרים ועובדתיים, עד כמה שנתו נודדת והחרטה מאכלת אותו לאורך כל השנים הללו. כאשר כל אלו הוסטו הצדה, התפנה מקום בתודעתי להתבונן בקרחת החלקה, בראש המושפל, בגוף השפוף, במבט הכבוי ובכתפיים השמוטות בתוך מדי שב"ס הכתומים, שהיו גדולים למידתו. "אולי הוא בדיכאון קליני?" אני זוכרת שחשבתי לעצמי, אבל מיד המשכתי הלאה "בכל מקרה, זה לא חשוב כרגע". אחד הדברים שלמדתי במהלך השנים הוא עד כמה גדול המחיר שמשלם מי שמוגדר כ"פסיכיאטרי" בשירות בתי הסוהר. לכן לא אציע לאף אחד כאן שכדאי שהוא ידבר עם מישהו.

אפשר "לשים תלונה" על מישהו שחרג משעות הטיול בחצר, שלא שיתף מספיק בעולמו הפנימי בקבוצה הטיפולית, או ש"דיבר רע", כלומר סיפר על העבירה שלו מחוץ לקבוצה הטיפולית, מה שנתפש כהתפארות בעבר הפלילי

מכל מקום, בשנתיים הראשונות שבהן ייצגתי את אנטון נראה היה שהדברים מתקדמים בדיוק כפי שרציתי. אני יכולה לראות בעיני רוחי את השנתיים הראשונות הללו ממש כהזדקפות איטית של הגוף השפוף הזה. עוד צעד ועוד צעד, ועוד הזדקפות ועוד הזדקפות. מעבר מ"שלום עורכת דין" ל"היי איילת, מה שלומך?" ומשם לחיוך רחב ולחיצת יד חמה בכל ביקור. גם המאבק המשפטי שנדרשנו לו מדי פעם כדי לשלב אותו שוב ושוב בהליכי טיפול סייע לו להזדקף. הוא יצא זקוף קומה מבית המשפט כאשר השופטת פסקה לטובתנו וחייבה את שב"ס לשלב אותו בתוך עשרה ימים בטיפול אינטנסיבי, אחרי סחבת שארכה חודשים.

"יש בינינו חלוקת עבודה, זוכר?" אהבתי לומר לו. "זה התפקיד שלך להגיד כן לכל מה שהם אומרים, ולא לריב איתם אף פעם, וזה התפקיד שלי לריב במקומך." "הם" היו כולם – שירות בתי הסוהר, ועדת השחרורים המיוחדת שאחראית על הליכי קציבת מאסר העולם, וכל גורם רשמי שנקרה בדרכנו. העולם התחלק ל"הם" ו"אנחנו". והנה, לאט-לאט, עוד עתירה ועוד בקשה ועוד בקשה ועוד עתירה, ואנחנו עולים יחד בהר, אבל יודעים שהדרך יציבה. בשנים הללו, קל היה לי לספר לעצמי את הסיפור הפרוטסטנטי שכל עורך דין רוצה לספר לעצמו – שעם כישרון, מקצועיות ועבודה קשה, ההצלחה נמצאת בהישג יד. שהמערכת הוגנת בסופו של דבר, ושבתי המשפט מהווים ערובה להגנה על זכויות.

במיוחד אני זוכרת את הפגישה שלנו כאשר הוא שולב סוף-סוף בפרויקט הטיפולי היוקרתי ההוא אחרי עוד הצלחה בעתירה לבית המשפט המחוזי. פרויקט שלפי דו״ח מבקר המדינה, שכבר למדתי לדקלם בעל פה, משתלבים בו רק 15 אסירים בשנה. אני זוכרת איך ישבתי מול אנטון, ופתאום הגו היה זקוף. העיניים נצצו. בקושי הכרתי אותו. הוא סיפר לי אז, בגאווה בלתי מוסתרת, שבהתחלה לא הבנתי, איך "שמו עליו תלונה" בשבוע קודם לכן. "לשים תלונה", הוא הסביר כשראה שאיני מבינה, זה מה שקורה כשאחד האסירים בפרויקט הטיפולי מפר את אחד הכללים של הקבוצה, ואסיר אחר מדווח על הפרת הכלל באמצעות שלשול מכתב אנונימי לתיבת התלונות של הפרויקט. אפשר "לשים תלונה" על מישהו שחרג משעות הטיול בחצר, שלא שיתף מספיק בעולמו הפנימי בקבוצה הטיפולית, או ש"דיבר רע", כלומר סיפר על העבירה שלו מחוץ לקבוצה הטיפולית, מה שנתפש כהתפארות בעבר הפלילי. מה שקורה "כששמים עליך תלונה", הוא הסביר לי, זה שביום שלאחר מכן, בפגישת הקבוצה הטיפולית, האסיר חייב להתמודד עם ההפרה באופן פומבי מול כל חברי הקבוצה, כאשר כל אחד מהם יכול להטיח בו את דעתו באשר להפרה שביצע ועליו לשבת בשקט ולהקשיב לדברים.

גדר, גדר תיל

"פה אני גר", תצלום: פיי-פיי פנג.

"אז על מה שמו לך תלונה?" שאלתי. "על זה שדיברתי רע מחוץ לקבוצה. סיפרתי על מה אני יושב". הוא השיב. עדיין לא הבנתי, אם כך, מדוע הוא מספר לי את זה בחיוך רחב. אך אז הוא סיפר לי שבניגוד לציפייתו, בפגישת הקבוצה למחרת, לא הטיחו בו מילים קשות באשר להפרה שביצע, אלא האסירים האחרים אמרו לו, בזה אחר זה, שהוא עוזר להם, שהוא תורם הרבה לקבוצה, שהוא חבר טוב, שהוא תומך במי שקשה לו. ובסוף הסבב קם האסיר האחרון, ואמר לו: "אנטון, אני שמתי עליך את התלונה. ועשיתי את זה לא בגלל שאמרת רע, אלא כדי שסוף סוף תשמע מה חושבים עליך. רציתי שתדע."

חודשים מספר לאחר מכן הגשתי את בקשת הקציבה של אנטון, השנייה למנייני והשישית למניינו

חודשים מספר לאחר מכן הגשתי את בקשת הקציבה של אנטון, השנייה למנייני והשישית למניינו (את ארבע הבקשות הראשונות הגיש לבד, ללא ייצוג. הבקשה הקודמת שהגשתי עבורו, כשנה קודם לכן, הייתה בקשה שנועדה בעיקר להפעיל לחץ על שירות בתי הסוהר, כדי שיסכים לשלבו בטיפול על אף שעונשו עדיין לא נקצב, ולכן לא הופתענו כשנדחתה). בבקשת הקציבה כללתי גם תיאור חי ככל שיכולתי של הסיפור על התלונה. "הם לא יוכלו להישאר אדישים לזה", חשבתי. הרי איך אפשר לשמוע סיפור כזה ולא לדמיין את העיניים הבורקות, את הגב שהזדקף לראשונה, את האדם ששונה כל כך מהאדם שפגשתי לראשונה ארבע שנים קודם לכן? הייתי בטוחה שהפעם הבקשה תתקבל.

אחרי הגשת הבקשה המתנו יחד המתנה מורטת עצבים, שהתארכה שוב ושוב בגלל עיכובים ביורוקרטיים במהלך מספר חודשים עד להתכנסותה של ועדת הקציבה. פעם אחת ועדת האלימות במשפחה לא הספיקה לשלוח את חוות דעתה העדכנית בזמן, ובפעם אחרת נדחה מועד הדיון מפני שהוועדה לא הספיקה לדון בכל הבקשות באותו מועד. אנטון פירש כל עיכוב כהתנכלות אישית נגדו, ואני שוב ושוב הרגעתי אותו והסברתי שמדובר רק בביורוקרטיה העסוקה בעצמה, העובדת בקצב משלה, ואיש אינו מתנכל לו. אבל אפילו אני אימצתי מחשבות קונספירטיביות כאשר דווקא ביום שבו התקבלה ההחלטה בבקשה שלו הייתה תקלה טכנית בחתימת ההחלטה במערכת "נט המשפט", כך שעברו ימים אחדים מהרגע שהתפרסמה ועד שיכולנו לקרוא אותה.

כפי שתעיד רשימת השיחות הנכנסות בנייד שלי, במשך הימים הללו אנטון התקשר אלי לפחות פעם בשעה – ואם לא הוא, אז אחד מבני משפחתו – כדי להתבשר מה החליטה הוועדה בעניינו. שוב ושוב השבתי לו שהתקלה באתר טרם תוקנה וגם אני עדיין לא יודעת מה ההחלטה, אבל אודיע לבני משפחתו מיד כשאדע. הבנתי אותו. כמעט שנתיים הוא ממתין להחלטה הזו, עושה כל מה שגורמי הטיפול, גורמי שב"ס ובעיקר אני, אומרים לו לעשות. משוכנע שהפעם זה יצליח.

אבל אז, בחמישי בערב, לאחר שנפתרה התקלה, והקלקתי על ההחלטה בביטחון, כשאני גוללת במהירות לשורה התחתונה, ראיתי את השורות: "על כן, סבורה הוועדה כי לעת הזו טרם בשלו התנאים להמליץ על קציבת עונשו של המבקש". "חארות" סיננתי. ושוב "חארות, חארות, חארות!" בפה קפוץ גללתי למעלה וקראתי שוב "טרם בשלו התנאים להמליץ". "חארות".

מאחורי כל שיחה בשעות הבוקר המוקדמות, או בימי שישי, או בשמונה בערב בשעת השכבת הילדים לישון, הייתי מדמיינת את הלקוח, שברגעים אלה ממש מועבר לצינוק ומתקשר אליי כמוצא אחרון

והנה, על מסך המכשיר הנייד – 077-235... מספר מהכלא. זה בוודאי הוא. השתקתי את הצלצול. הותרתי אותו לזמן קצר נוסף בחוסר הידיעה. הוא הרי לא יצליח להתאפק ולהמתין שאני אצור עמו קשר,  אלא ממילא יתקשר שוב בעוד חצי שעה.

לא הטרדתי את עצמי על כך שסיננתי את השיחה שלו רק כדי לקחת לעצמי קצת זמן לחשוב ולהירגע. ידעתי שכבר מזמן איני מוטרדת מהסינון של השיחות מהכלא. פעם הייתי עונה, תמיד. מאחורי כל שיחה בשעות הבוקר המוקדמות, או בימי שישי, או בשמונה בערב בשעת השכבת הילדים לישון, הייתי מדמיינת את הלקוח, שברגעים אלה ממש מועבר לצינוק ומתקשר אליי כמוצא אחרון. הייתי רואה את עצמי בתפקיד עורכת הדין שראיתי לעיתים בסרטים או בתוכניות התחקירים. זו שענתה לאותה שיחה יחידה ורבת-ערך של הלקוח וכך גילתה, מתוך בדלי המידע הקרועים, שהלקוח שלה הועבר לחקירת שב"כ לא חוקית, שהוא הוכה על ידי הסגל, או שהוא ניסה להתאבד. ואז היא הייתה ממשיכה ומספרת איך אותה שיחת טלפון דרמטית שינתה את חייה המקצועיים מן הקצה אל הקצה. גם אני רציתי להיות אותה עורכת דין, שתפרסם ספרים שיחשפו את הסיפור האמיתי שנים רבות אחרי שהכול כבר יישכח. ויותר מזה – באמת פחדתי באותן שנים מהמקרה שבו הלקוח יתאבד, יוכה, יועבר לצינוק, ואני אהיה זו שלא ענתה לו, בגלל שירדן התנדנדה בנדנדה באותו רגע או ביקשה שאביט שוב בציור שהכינה בגן רק בשבילי. אבל כאמור, שנים עברו מאז, ובכל פעם שעניתי לאותה שיחה מהכלא, בצד השני של הקו לא הייתה מעולם שיחה דרמטית וחד פעמית. תמיד היו שם אותם הלקוחות שדרשו את תשומת ליבי, את התשובות ממני, את העדכונים שאף פעם לא הגיעו בקצב משביע רצון מבחינתם. כדי להגן על עצמי מפני ההצטדקות למדתי לבלום בגופי את הפלישה הזו. לעמוד בגבי לשער ולחסום את כניסתם הלא קרואה כעת אל חיי. בתחילה, הגנתי על שעות הפנאי שלי, על השעות שלי עם ירדן ויובל. "שום דבר לא יפריע לי באמצע סיפורי לילה טוב", חשבתי לעצמי, כשאני מתבשמת בצדקנות שבאימהות מסורה. אך האיים של ההגנה על העצמי, האיים של ההתנגדות ההכרחית כל כך לשמירה על האיזון, הלכו והתרחבו. משעת הסיפור, לשעת ארוחת הערב, לשעות אחר הצהריים, לשעות שבהם איני במשרד, לשעות שבהם אני בישיבה, ולבסוף לשעות שבהן אני יושבת מול המחשב במשרד, גוללת את פיד הפייסבוק, יודעת שאין לי מה לומר ללקוח שבצד השני של השיחה, ואז אני מביטה בטלפון המצלצל ואומרת מתוך מיקוח עם עצמי: "בפעם הבאה אענה לו. אני מבטיחה".

אינטרקום, פעמון כניסה

"לחץ והמתן", תצלום: ג'ייסון בריסקו

אני לא יודעת אם הסינון היה אך ביטוי לפחד שלי משיחות בלתי נעימות, או שבשלב מסוים הוא גלש והפך להיות אמצעי של הפעלת כוח, של חינוך הלקוחות שלי כך שיכירו בגבולותיי ויכבדו אותם. כך או אחרת, תחושת המחויבות שלי לענות ללקוחותיי שבכלא הלכה והתעמעמה עם השנים, זאת איני יכולה להכחיש. במקביל, לאט-לאט הפסקתי לשמוע את טריקת דלתות הברזל הכבדות, הפסקתי להתרגז על כך שלא משיבים לפניותיי, ושהבקשות של הלקוחות שלי מתעכבות עוד ועוד. הפסקתי לראות בכלא את אותו מוסד טוטלי של הפשטה מוחלטת מזכויות האדם – זה שבו בכל עת יכול אדם להיות כפוף לשרירותיות, לאלימות ולפגיעה – וראיתי בו את בתי הסוהר המוכרים לי, אלו המנוהלים על ידי קצינים מנומנמים, שגם אם אינם מהווים מופת של שירות ואחריות, הרי שהם מוכרים וצפויים. התסריט הגרוע ביותר שאותו דחיתי בראשי כאשר סירבתי לענות לא היה עוד אותה העברה בלתי חוקית למשמורת שב"כ באישון ליל, אלא לכל היותר חוסר נוחותו של האסיר, שנאלץ להמתין זמן נוסף במתח ובחוסר מעש לעדכונים הקריטיים מבחינתו, עדכונים שממילא אין בידי להעניק לו. איני יודעת כיצד הייתי נוהגת לו הייתי מגלה שבאחד מאותם סינונים התרחשו המקרים שמהם חששתי כל כך כאשר הייתי עורכת דין צעירה, ואני מעדיפה שלא לאפשר למחשבה הזו להתנחל במחשבתי, שמא לא אוכל לחזור ולהדחיק אותה.

הסינון הפעם הותיר בידי כמחצית שעה שבה הייתי צריכה גם להפסיק לקלל ולבעוט בדלת, וגם להצליח לרקום נראטיב חיובי שיחליף את התסכול

הסינון הפעם הותיר בידי כמחצית שעה שבה הייתי צריכה גם להפסיק לקלל ולבעוט בדלת, וגם להצליח לרקום נראטיב חיובי שיחליף את התסכול. "תחשבי על הנראטיב של עידן הנאורות", אמרתי לעצמי "הכול מתקדם לעבר הקידמה הבלתי נמנעת". והנה הנראטיב המפייס נרקם לו מעצמו – לא עוד מחשבות על אטימותה של ועדת השחרורים המיוחדת, שמרשה לעצמה להכריע בחיי אדם מבלי להטריח את עצמה לפגוש בהם ומסתפקת בקריאת מסמכים ביורוקרטיים; לא עוד מחשבות על השקר שהמערכת מספרת לעצמה שוב ושוב באשר לאפשרות לקיים הליך טיפולי אמיתי בתוך מסגרת מלאכותית ודכאנית כל כך – מעכשיו, סיפורה של דחיית בקשתו השישית של אנטון לקציבת עונש מאסר העולם שלו, כמעט 20 שנה לאחר שהתחיל לרצות אותו, היא רק מכשול קטן בדרך, ואנחנו כבר ממשיכים קדימה. הסתכלתי ישר קדימה, כי כשהולכים על חבל אסור להביט למטה אף לא לשנייה. כי אם נביט למטה נראה את התהום ואת הייאוש הגדול. אז הנה, אני כבר רוקמת את ההסבר המלא: "הרי ממילא זה לא שהיית אמור להשתחרר מחר, נכון? כל שנה שאתה יושב עכשיו לפני הקציבה, היא שנה אחת פחות בדרך לשליש! וכל תהליך שתעשה עכשיו הרי ממילא מקדם אותך לאותו הכיוון". הלוגיקה מושלמת.

למען הדיוק, הלוגיקה נראתה מושלמת רק בהתחשב בכך שהצלחתי להדחיק בינתיים את הריאיון ששמעתי רק יום קודם ברדיו, שבו רזי ברקאי ראיין את אחיו של הילד אורון ירדן ז"ל. האח בירך על ההחלטה של בית המשפט המחוזי לקבל את העתירה נגד השחרור של צבי גור, שרצח את אחיו הקטן 37 שנים קודם לכן. רזי ציטט מעמדת הפרקליטות, שביקשה לבטל את השחרור למרות השילוב האינטנסיבי של גור בהליכי טיפול ושיקום בכלא: "ועדת השחרורים לא נתנה משקל ראוי לחומרת העבירה ולנסיבות האכזריות יוצאות הדופן שבהן בוצעה". כששמעתי את הריאיון דמיינתי את הריאיון שיתנהל בעוד כ-20 שנה בעניינו של אנטון. מי יהיה המראיין? בוודאי מישהו מהכוכבים הצעירים של היום.  הוא יראיין את נציג הפרקליטות, שיסביר בקול חמור סבר, שעם כל הכבוד לשיקולי השיקום של אנטון, מדובר במקרה המזעזע את אמות הספים, וכידוע, השחרור המוקדם אינו זכות המוקנית לאסיר. אנטון יהיה אז בן כמה, אני מנסה לחשב, שבעים ומשהו? קרוב לשמונים? האם גם אז אגיד לו שאם רק ישתף פעולה הכול יהיה בסדר?

אז אני נותנת לך עד יום ראשון בבוקר להיות מיואש, כן? ביום ראשון בבוקר אנחנו חושבים על השלב הבא ואיך אנחנו מתקדמים מכאן!

מכל מקום, ההדחקה הצליחה מעל למשוער, וכאשר אנטון התקשר, כמו שעון, חצי שעה לאחר השיחה שלא נענתה, הייתי כבר מוכנה לגמרי. עטיתי על עצמי חיוך של קואצ'רית מיומנת והסטתי ימינה את השפופרת הירוקה על צג הנייד.  קודם כל אמפתיה וחיזוק: "כן, זה נורא, אתה צודק. היינו בטוחים שהפעם תיקצב. הגיע לך כל כך". אחר כך השתתפות בצער: "אני יודעת עד כמה אתה עצוב ומאוכזב. מותר לך להצטער. חשוב שתיתמך במשפחה שלך ואני אבוא לבקר אותך בראשון על הבוקר." אבל עוד לפני שסיימתי עם האמפתיה כבר אמרתי לו בקול צוהל של רשג"דית בצופים, שבאופן ברור לא תאם את הסיטואציה: "אז אני נותנת לך עד יום ראשון בבוקר להיות מיואש, כן? ביום ראשון בבוקר אנחנו חושבים על השלב הבא ואיך אנחנו מתקדמים מכאן!" "תזכור", השתמשתי בנוסחה המנצחת שגיבשתי בחצי השעה האחרונה. "כל שנה עכשיו היא שנה פחות לשליש!" סגרתי את השיחה, ועוד לפני שחיוך הרשג"דית נמוג מפני מצאתי את עצמי מסננת פעם אחרונה: "חארות".

יונים

מחכים. תצלום: ניית'ן דומלאו

בראשון בבוקר, כאשר הייתי בדרכי לבקר את אנטון בכלא, הודיתי על כל פקק שעיכב אותי עוד קצת. הודיתי לסוהר שהתנהל באיטיות מורטת עצבים כאשר העביר אותי בבדיקה הביטחונית, והודיתי על כך שלא היה באותו רגע סוהר פנוי נוסף שיכול היה להוביל אותי ממכלול הכניסה הראשי של קומפלקס בתי הסוהר אל דלת הכניסה לכלא. שמחתי גם על כך שבגלל ההמתנה הארוכה, עד שיביאו את אנטון מהאגף, יש לי זמן לקרוא בעיון את תעודת ההצטיינות לסוהר המצטיין של חודש מאי, שהייתה תלויה על הקיר מעלי באולם הכניסה הגדול, לצד שמונה תעודות הצטיינות זהות-כמעט, עם שינויים מינוריים, של הקצינה המצטיינת לחודש ינואר, הסוהרת המצטיינת לחודש פברואר ומפקד המשמרת המצטיין לחודש מרץ. הסוהר המצטיין לחודש מאי, בחור אתיופי על פי שמו, קיבל את התעודה משום שהתברך בחיישנות, באדיקות, בערנות ובמקצועיות ועל כך הובעה לו תודתו של מפקד הכלא, מחוז מרכז ושירות בתי הסוהר כולו. ניסיתי לנחש ביני לבין עצמי מהי בדיוק האטימולוגיה של המילה "חיישנות" והאם אני עצמי הייתי מתארת את עצמי כחיישנית לו היו שואלים אותי.

שיערה השחור הורם בקליפס והיא עמדה בפיסוק יציב, המשדר נחישות שסיגלה לעצמה בוודאי בשנים רבות בעבודה בבתי סוהר. היא הייתה מבוגרת ממני, ויכולתי לראות את פער השנים, הסמכות והכוח פועלים לטובתה

כשקראתי את "תפילת הסוהר", שהייתה תלויה על הקיר שמולי, היא משכה את ליבי כל כך, עד שמצאתי את עצמי מעתיקה חלקים ממנה למחברת שלי – חומר שאכניס לטקסט שאותו אני כותבת על הייצוג בתיק של אנטון. אבל אז הבחנתי לפתע בקצינת הביטחון שעמדה מולי, או נכון יותר מעליי, בהתחשב בכך שאני ישבתי על ספסל המתכת והיא עמדה מולי. "למה את כותבת את זה?" היא שאלה מלמעלה למטה, לבושה בטישירט של "ביטחון שב"ס" ומכנסי בד. שיערה השחור הורם בקליפס והיא עמדה בפיסוק יציב, המשדר נחישות שסיגלה לעצמה בוודאי בשנים רבות בעבודה בבתי סוהר. היא הייתה מבוגרת ממני, ויכולתי לראות את פער השנים, הסמכות והכוח פועלים לטובתה, ולכן נאחזתי לרגע בפער ההשכלה והסטטוס שפועלים לטובתי. הצטערתי על כך שהגעתי בבגדי יום-יום ולא ב"מדי משפט", שהם מכנסיים שחורים וחולצה לבנה מגוהצת, אשר יסמנו למרחוק את העובדה שאני עורכת דין (מאז ומתמיד העדפתי לבוא לבית הסוהר בבגדי יום-יום, כאילו יש בכך כדי לאזן במובן כלשהו את הפער העצום שבין בגדיי לבין מדי האסיר הכתומים).

לא מצאתי בראשי תירוץ שנשמע הגיוני, שיוכל להסביר לה מה בדיוק אני עושה. "אני כותבת סיפור",  אמרתי לה בסוף. אבל הגבות שלה רק התרוממו עוד יותר בחשדנות. "מה סיפור? איזה סיפור? מה פתאום סיפור? משה, בוא תראה מה העורכת דין הזו עושה פה! היא מעתיקה דברים מהלוח!" שניהם הסתכלו במבט בוחן בדפדפת הצהובה שלי, שאליה העתקתי בקפידה את שני הבתים הראשונים של תפילת הסוהר. "תראו, לא כתבתי שמות! אין כאן פרטים מזהים!" ניסיתי בפעם האחרונה לשכנע אותם בחפותי. אבל זה עזר בערך כמו ההסבר בדבר הסיפור הקצר. בסופו של דבר משה הקצין אמר לי: "אוקיי, הנה אני פותר את הבעיה!" ותלש את העמוד הצהוב מן הדפדפת שלי. ראיתי בעיניים כלות את פיסת העדות שלי מתרחקת ממני אל כיס המכנסיים שלו, אבל הבנתי שזה הרגע לוותר.

בכל מקרה, באותו רגע אחראית הביקורים הפריעה להרהוריי והודיעה לי שאנטון בדיוק הובא מהאגף. קמתי והתלוויתי אליה בדרך מאולם הכניסה אל חדר המפגש של עורכי הדין עם האסירים. בדרך, התבוננתי כמו בפעם הראשונה במסלול שאני מכירה היטב: הדלת הראשונה מחלל ההמתנה אל תוך מעבה הכלא היא שער ברזל מעוטר במעוינים. כדי לעבור אותו, על הסוהר בעמדת הכניסה ללחוץ על לחצן בלוח הבקרה שלפניו, מה שמוביל לכך שהשער נפתח בזמזום ארוך, חרישי ומוכר. אם מסתכלים בזהירות אל החריץ שבין הדלת למשקוף המתכת, אפשר לראות את לשון הבריח נסוגה לאט לאט אל תוך הדלת, ואז אפשר לפתוח את הדלת בתזמון המדויק. יש לי הנאה בלתי ברורה לשחק ביני לביני את המשחק הזה של זיהוי הנקודה המדויקת הזו ולפתוח את הדלת בדיוק בזמן. לאחר שמזיזים את הדלת הכבדה משתיקתה, היא מקבלת תאוצה משלה וממשיכה בתנופה אל פתיחה מלאה. לעולם איש אינו טורח לסגור את דלתות הכלא מאחוריו, ולכן השער מאט בעצמו מתנופתו, נעצר לרגע, מתחיל לחזור אט אט ואז מאיץ ומאיץ, עד שהוא נטרק בעוצמה ובקול מחריש אוזניים. הקול שאותו אני כבר שנים לא שומעת. את הדלת השנייה אפשר לפתוח רק לאחר שהדלת הראשונה נסגרה. אז המתנו כמה שניות עד שהגיע הזמזום החרישי ואני הצצתי בלשון הבריח הנסוגה. עברנו וטראח! הדלת השנייה נסגרה מאחורינו. ואז עוד דלת עץ ירוקה אחת ימינה לכיוון חדרי המפגש עם עורכי הדין. ניצלתי שהות של שנייה כדי להציץ אל המסדרון שמולי, החסום מפני בשער ברזל נוסף מעוטר מעוינים. מאחוריו, נמצאים אגפי הכלא עצמם, חסומים כל אחד בדלת ברזל משלו, ובהם תאים-תאים. בפתח כל אחד מהם דלת ברזל עבה יותר מכל אלו שחלפתי על פניהם, חלקה העליון משורג ובגובה הברכיים אותו פתח צר וארוך להעברת הארוחות אם דלת התא סגורה.

זהו חדר רגיל, ללא חלוקה, ולמען האמת הוא אפילו חדר מרווח יחסית. הוא כנראה גדול יותר מחדר השינה שהיה לי בדירה הראשונה שלי

אני, כמובן, פניתי ימינה, אל דלת העץ הירוקה. יש כאן שני חדרי מפגש. הקרוב יותר הוא חדר המפגש הסגור, המוקדש בדרך כל לאסירים ברמת ביטחון גבוהה. לחדר הזה יש שתי כניסות – כניסה אחת לעורך הדין, היוצאת מן המסדרון שאחרי הדלת הירוקה, וכניסה אחרת לאסיר, שאליה נכנסים ישירות מן האגף. בחדר הזה, האסירים ועורכי הדין יושבים זה מול זה, כאשר קיר בטון בגובה מטר וחלון זכוכית, שחלקו התחתון פעור, מפרידים ביניהם. כל אחד מהם במרחב המוקצה לו. מיהרתי לחלוף מעבר לחדר המפגש הזה ולנצל את הגעתי המוקדמת כדי לתפוס את חדר המפגש השני, האחורי. זהו חדר רגיל, ללא חלוקה, ולמען האמת הוא אפילו חדר מרווח יחסית. הוא כנראה גדול יותר מחדר השינה שהיה לי בדירה הראשונה שלי. זו שבה הייתה מודבקת מדבקת קיר ענקית על קיר המטבח, שלא ניתן היה להסירה, ובה נראו שלושה גורי חתולים פרוותיים על רקע ורדים אדומים ענקיים.

שולחן, משרד, כיסאוןת

חדר מפגש. תצלום: סטיב הלאמה

ערכתי את חדר המפגש כמארחת: הדלקתי את האורות והמזגן, ערכתי את הכיסאות מסביב לשולחן הירוק, הממוסמר לרצפה, הנחתי את הדפדפת הצהובה שלי ואת העטים שהבאתי, והמתנתי לאנטון שיבוא מן האגף. כאשר הוא הגיע, השיחה התחילה כפי שציפיתי – הוא הביע ייאוש, ואני הבעתי את האמפתיה ואת החיוביות שערכתי עליהן חזרות במשך סוף השבוע. אבל אז אנטון הפתיע אותי – "אני מוכן ללכת לטיפול אינטנסיבי נוסף, אם זה מה שוועדת הקציבה ביקשה", הוא אמר לשביעות רצוני, "אבל אני לא מסכים ללכת לעוד קבוצה שטחית, שאליה הם ינסו לדחוף אותי כדי שבעוד שנתיים הוועדה תגיד לי שהטיפול לא היה מספיק". הופתעתי מעוצמת ההתנגדות שעלתה בי למשמע הדברים שלו. "הוא רוצה להעמיד תנאים בפני שב"ס? מה הוא חושב לעצמו?" מצאתי את עצמי חושבת. הרי המסלול שלו חסר סיכוי. כבר ראיתי לנגד עיני את כל ההשתלשלות: הם יציעו לו טיפול אחר, הוא יסרב ויבקש את הטיפול המשמעותי והאמיתי שהוא באמת זקוק לו, הם יגידו שהוא לא משתף פעולה, ובזה זה ייגמר. אף שופט לא יקבל את העמדה שלו, את הסירוב שלו לשתף פעולה עם פאסון ריק מתוכן. אסירים, על פי תפישת המערכת, צריכים לומר הן לכל מה שמתבקש מהם. לא להם להחליט מהו הליך טיפולי משמעותי. שיתוף הפעולה העיוור עם המערכת הוא מה שהאסירים נמדדים לפיו. ואני, אני כבר אפילו לא מתקוממת כנגד זה. מבחינתי זו תמונת המציאות היחידה ואין בלתה. לכן, אני מנסה לשכנע את אנטון שגם קבוצה זה לא נורא, ולמנוע את המסלול שסופו ברור לי, אבל הוא עומד במריו ומבהיר לי חד משמעית: "אני מוכן בשמחה ללכת לטיפול אינטנסיבי, כי אני יודע שזה מה שאני צריך, אבל אני לא מוכן להשתלב בקבוצה שסתם תבזבז לי את הזמן". אני מסכימה לתמוך בו במסלול שהוא הציב, תוך שבתוך תוכי אני מסתירה תקווה שלאחר שהמסלול שלו יתרסק אל קרקע המציאות, הוא יסכים להכפיף את גוו ולשתף פעולה עם אחת הקבוצות הטיפוליות שיותאמו לו. שיבין גם הוא שהמערכת תמיד מנצחת בסוף.

אבל עד שהוא יבין שלא ניתן לנצח, פעלתי לפיו הוראותיו ופניתי שוב ושוב לקצין האסירים בבקשה שיפעל על פי הוראות ועדת הקציבה וישלב את אנטון בטיפול אינטנסיבי שמתאים לצרכיו. אחרי מי יודע כמה פקסים ושיחות טלפון שלא נענו, ענה בסופו של דבר קצין האסירים, ולהפתעתי, לא הביע התנגדות ישירה ולא ניסה מיד לדחוף את אנטון לאיזו קבוצה מיותרת, באופן שגרם לי לתהות אם הייתי פסימית מדי לגבי המשך הדרך. אך הפסימיות שלי חזרה לעצמה במהירות, כאשר במשך שבועות רבים קצין האסירים שוב ושוב ענה לי ש"התאמתו של אנטון למחלקה הטיפולית נבחנת", "אני מבטיח שאני בודק לך", "אני עוקב אחרי זה", "זה בבדיקה", "אני אחזור אלייך". אך דבר לא קרה.

אם אני עוד לא התרגזתי מספיק על שב"ס, זה אומר שגם השופט לא יתעצבן מספיק ולא יסכים לקבל את העתירה שלנו

מדי ימים אחדים, שבהם לא התקבל שום עדכון, אנטון היה מתקשר ומבקש לדעת האם יש עדכון כלשהו. כמובן, לא היה לי שום עדכון, פרט לכך שגם השבוע כל מה שקיבלנו מקצין האסירים הוא אותה תשובה שקיבלנו ממנו כל החודש. אנטון כבר אמר לי שהוא איבד לגמרי את הסבלנות, ושהוא רוצה "לעשות בג"ץ", כלומר לפנות בעתירה לבית המשפט המחוזי, אבל אני דחיתי אותו שוב ושוב –"עוד קצת זמן", "העתירה עוד לא בשלה". עדיין קיוויתי שאולי ההמתנה האינסופית תצליח ונוכל לקבל מקצין האסירים שיתוף פעולה, וידעתי שהגשת עתירה תחסום כל כיוון לנכונות כזו. ויותר מזה –  בלי שידעתי להסביר בדיוק מדוע, ידעתי שהזמן עדיין לא בשל. שאם אני עוד לא התרגזתי מספיק על שב"ס, זה אומר שגם השופט לא יתעצבן מספיק ולא יסכים לקבל את העתירה שלנו. ידעתי שאי אפשר לנצח בעתירה בלי שהשופטת כועסת מספיק על שב"ס, ושב"ס עדיין לא מעצבן מספיק. הוא מתקרב לקו, אבל כמו חתול שבוחן את סיכוייו לגנוב חתיכת עוף מהשולחן, ועדיין לא שלף את כפתו באופן שיצדיק לדחוף אותו אל הרצפה, גם שב"ס עדיין נמצא במתחם הלגיטימיות. זה עדיין לא יצליח. אבל, כך התברר, בעוד שאותי שב"ס עדיין לא עיצבן מספיק, אצל אנטון החתול כבר מזמן עף.

הוא התקשר בשעות הצהריים. ישבתי במשרד, פנויה, לא באמצע ישיבה, ואפילו לא סתם בוהה במשהו, כך שבאמת לא הייתה שום סיבה לסנן את השיחה הזו. "יש לך משהו חדש?" הוא שאל. "עדיין לא" עניתי בלאות. "אז למה אנחנו לא הולכים לעתירה?" הוא שאל-דרש כמו בשיחותינו הקודמות. "עדיין לא הגיע הזמן", עניתי בלאות. "אני מתחיל לחשוב שאת לטובתם!" הוא הטיח בי לפתע. "את יודעת שעד עכשיו האמנתי בך, אבל אני חושב שאת רק רוצה למצוא חן בעיניהם. לא אכפת לך ממני! את רוצה להיות איתם בסדר או שאת מפחדת מהם או אני לא יודע מה!"

המחשבה הראשונה שעברה בראשי הייתה "איך הוא יודע? איך הוא יודע שאני חושבת כבר חודש על השאלה הזו, שאני מלקה את עצמי על אותה השאלה בדיוק?" המחשבה השנייה הייתה העלבון האישי מההאשמה הקשה שהוטחה בי, אבל גם היא נעלמה מהר למדי, כשהבנתי בתוך כמה שניות שאנחנו בשיחה מכוננת, שתיצור מבנה חדש ליחסים בינינו. האמון הבלתי מופר מצדו, שבו זכיתי בעבודה קשה לפני ארבע שנים, החזיק יפה עד כה, אבל עכשיו הגיעה העת לנסח מחדש את מערכת היחסים.

"אני מוכרת אותך? באמת ככה אתה חושב? מה אתה חושב? שהם משלמים לי? מה אכפת לי מהם? אכפת לי ממך, אני עורכת הדין שלך. וכעורכת הדין שלך, אני אומרת לך שמשפטית, עוד לא הגיע הזמן להגיש עתירה. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אבל אני לא הולכת לבית המשפט בשביל להפסיד. האינטרסים היחידים שמעניינים אותי הם האינטרסים שלך, ולא משנה כמה תכעס, אני לא אגיש עתירה לפני שאני אהיה בטוחה שאני אנצח! כמו בכל העתירות הקודמות שבהן ניצחנו, זוכר?".

בזמן שדיברתי יכולתי לדמיין לוח גיר קטן בתוך הראש שלי: "חד-משמעיות, שימוש בהון חברתי ואזכור סטטוס פורמלי, שידור מקצועיות וידע ייחודי, איום מרומז וביטחון עצמי מופרז – כן, יש לי הכול". כל הכלים המסורתיים שבהם משתמשים עורכי דין מול הלקוחות שלהם כדי לבסס היררכיה. הכלים שאמרתי לעצמי שאני לא אעשה בהם שימוש. פעם כל כך נזהרתי שלא להנמיך עוד יותר את הלקוחות שלי באמצעות שימוש בכוח שלי, והנה, בתוך שניה, כאשר אני מותקפת, אני מוציאה את הכלים מהארסנל הישן ביותר בעולם.

חצר, כדורסל, ונציה, חלונות, סורגים

להעביר את הזמן. תצלום: מרטין ווידנקה

הוא המשיך להתעקש עוד קצת, אבל המתקפה החדה שלי הוציאה לו את הרוח מהמפרשים. "נמאס לי" הוא אמר בתחנונים. "אני חושב פשוט לעזוב את הכול, לא יקצבו אותי, אני אשב בכלא לתמיד וזהו!"

"ממש אכפת להם!" עניתי בטון מזלזל, כשאני מבינה טוב טוב עד כמה אני הולכת כאן על חבל דק. תנועה אחת לא נכונה, ואני מאבדת אותו. בסוף החלטתי לסגת קצת מהעמדה הראשונית שלי. הבנתי שהשמירה על האמון שלו חשובה כרגע יותר מכל דבר אחר. בטון תקיף וכמעט אימהי אמרתי לו: "אנטון, תקשיב. אתה הולך להיקצב, ואתה הולך לנצח אותם, וכל מה שאנחנו מתווכחים עליו עכשיו זה בסך הכול שאלה של זמן. אתה רוצה לעתור עכשיו, אני אומרת שצריך לחכות עוד קצת זמן. זה הכול. אז בוא נגיע לפשרה – תן לי שלושה שבועות. אם עד סוף החודש הם לא משלבים אותך, הולכים לעתירה, בסדר? אתה נותן לי שלושה שבועות, אני נותנת לך עתירה. כולם מרוצים. בסדר?"

"בסדר" הוא ענה בקול מובס. "שלושה שבועות". "ואז אנחנו נכנסים בהם. אל תדאג". סגרתי את השיחה בחיוך ניצחון שגווע רק כמה שניות אחרי שצג הטלפון כבה שוב. במבט חסר הבעה המשכתי לעבוד על המסמך שהיה פתוח על המחשב לפני, ושכחתי את עוצמתה של השיחה שהסתיימה זה עתה. הסדר שב על כנו: הטוב מוכרח לנצח, הקדמה בוא תבוא, ועורכות דין צעירות היושבות ספונות במשרדן, לבושות בחולצה לבנה מעומלנת ובמכנסי בד שחורים, הן האומרות ללקוחותיהם, העומדים ליד הטלפון הציבורי לבושים במדי שב"ס כתומים, מה נכון לעשות.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ד"ר איילת עוז היא מנהלת תחום המשפט המינהלי בסניגוריה הציבורית הארצית ומרצה מן החוץ בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א. הטקסט הוא על דעתה בלבד ואינו משקף את עמדת הסניגוריה הציבורית.

אחדים מהפרטים המסופרים כאן שונו, מסיבות הנוגעות לצנעת הפרט

תצלום ראשי: טלפון חוגה ישן. תצלום: Igor Ovsyannykov / EyeEm, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי איילת עוז.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על לא מגיעה וגם לא ממתינה

05
אריאל

ועדיין מדובר ברוצח.
אפשר ממש לשכוח את זה בכל הבליל הבירוקרטי המתואר כאן וההזדהות הבלעדית עם הרוצח המסכן והשפוף.
האמירה הזו לגבי עורכי דין "אמך אתם ישנים בלילה" היא בדיוק על מקרים כאלה- בהם יש הזדהות כל כך גדולה עם התפקיד (הגנה על רוצח ושחרורו) עד אבדח צלם אנוש ושכחה של הטוב והמוסר.
כשכתבה על צבי גור חשבתי - או! הנה סופסוף יש התייחסות גם לנרצח. אבל לא... זה רק היה ביקורת על כך שבעתיד גם את האסיר הצמוד שלה לא ישחררו ואיזה כתב מרושע ישמח לאידו.

מאכזב