לא מודע לא הכרחי

הלא מודע: התרגלנו אליו ואנחנו מזהים אותו בכל מקום. אבל אולי הוא בכלל לא הכרחי?
X זמן קריאה משוער: 22 דקות

בין המושג "לא-מודע" למושג "עב"ם" ישנה הקבלה מעניינת. המושג עב"ם הוא ראשי תיבות של "עצם בלתי-מזוהה" (באנגלית UFO, unidentified flying object), אבל כמעט כל מי שמשתמש בו מזהה את העצם ה"בלתי מזוהה" כחללית ועליה חייזרים. אפילו מי שאינם מאמינים שיצורים מכוכבים המרוחקים מאתנו אלפי או מיליוני שנות אור, מגיעים לכדור הארץ, משתמשים במושג עב"ם במובן זה. באופן דומה, ה'לא-מודע' במשמעותו המילולית הוא מה שאינו בתודעה, כלומר, כל התכנים שבשכחה. אולם, רוב המשתמשים במושג לא-מודע, מבינים שמדובר בעולם פנימי נסתר מעין, אשר לו השפעות על מחשבותינו, על החלטותינו ועל מעשינו, ושירידה למעמקיו יכולה להעצים אותנו במשמעויות ובפרשנויות רבות. רבים מתייחסים ללא-מודע כאל מצע ראשוני של האדם, שהוא בבחינת ארץ פראית וקמאית ששולטת בהווייתו, מבלי שהוא מכיר בה ויכול להתגונן מפניה. ויש הסוברים שבטיפולים נפשיים ניתן לסייע למטופלים, באמצעות הצפת חלקים מארץ לא נודעת זו בתודעתו (במודע שלו).

כפי שיש המניחים שהעב"מים קיימים, וכהוכחה לכך הם מביאים עדויות רבות ושונות, כך גם מובאות עדויות לקיומו של הלא-מודע

כמו כן, כפי שהמשוחחים על עב"מים יכולים לדבר על חלליות וחייזרים בעלי אפיונים שונים ומגוונים, יש שבמקום המושג לא-מודע נוקטים מושגים אחרים, כמו תת-מודע, מעבר למודע או תת-הכרה, כדי למצוא ביטוי מדויק יותר לעולם נסתר זה שבצד עולם המודע, מעבר או מתחת לו, שמשפיע על החלטות האדם ועל מעשיו. אולם, גם מינוח זה אינו משנה את התמונה הכללית שבה מדברים על משהו, ומתווכחים על קיומו או על אי קיומו בכלל, ועל ביטוייו השונים בפרט, מבלי לדעת לעומק מה עומד ביסוד ההנחה של קיום זה.

עב"ם, עצם בלתי מזוהה

קיימים ולא מזוהים? עבמ"ים. תצלום: מקסים ריינאל

 

כאן בכוונתי להראות כי המושג 'לא-מודע' מקביל למושג עצם בלתי-מזוהה, ולא למושגי חלליות  של חייזרים שהגיעו אלינו מכוכבים רחוקים. מי שמשתמש במונח לא-מודע כמקבילה של עב"ם, במובן של חללית של חייזרים, עליו לדעת כי כמו במקרה של עב"ם, יש להבין את ההשלכות של השימוש הזה במושג. כלומר, יש לעמוד על היסודות התיאורטיים של הנחת קיומו של הלא-מודע, ממש כפי שמי שמשתמש במושג עב"ם צריך לקחת בחשבון את מרחקי הכוכבים מהארץ, את המהירות המקסימאלית שבה ניתן להגיע ממרחקים אלה אלינו, וגם את האפשרות שאומדני המרחקים והמהירויות הם בגדר הנחות שקבילות בקטגוריה החשיבתית-מדעית שלנו בלבד. לכן, יש להבין תחילה מה עומד בבסיס הצורך התיאורטי להניח את קיום הלא-מודע.

מדוע ברגע מסוים אדם נזכר דווקא בתוכן זה ולא אחר?

בכל רגע אדם נזכר בתוכן או בתכנים מסוימים, באופן מכוון או באסוציאציה חופשית. השאלה הבסיסית שיש לשאול היא מדוע הוא נזכר דווקא בהם, מתוך אינספור תכנים אחרים. כך למשל, ברגע מסוים, אדם נזכר באירוע של נפילת העוגה לפני שנתיים, ביום הולדתו, ולא באינספור תכנים אחרים, שהוא יכול לזכור בקלות, או אפילו בכאלה שהוא מתקשה לזכור.

שאלה דומה צריכה להישאל גם על חלומותיו של אדם. בחלומותיו מופיעים תכנים מסוימים, ונשאלת השאלה, מדוע הוא חולם דווקא אותם ולא חלומות שבהם תכנים אחרים?

אלה הן שאלות יסוד שמנחות אותנו לנקוט עמדה על מבנה ההכרה האנושית, כדי לנסות להבין אותו. לשם כך, יש להגדיר תחילה מה מאפיין את התכנים שנמצאים ברגע מסוים בתודעת האדם, לעומת אלה שאינם בתודעה, אך ניתנים לזיכרון; וכנגד אלה – מה מאפיין את התכנים שהאדם מתקשה להיזכר בהם.

התודעה כפרוזדור מואר שבו עוברים חפצים לתוך המרחב של הלא-מודע

את עולם ההכרה נתאר באמצעות דימוי של אדם הנמצא בפרוזדור מואר שבפתחו של מחסן ענק. במקום שבו נמצא אדם זה ישנם כל מיני חפצים, והוא יכול לראותם עוברים בפרוזדור המואר, כמו על סרט נע. המחסן הענק מלא במספר רב של חפצים שונים, שעברו דרך פרוזדור זה במשך חייו של האיש. במחסן שורר חושך מוחלט, ולכן אין לאדם יכולת לזהות דבר במחסן זה, אפילו אם ייכנס לשם (בהנחה שיוכל להיכנס).

הסוגיה שמונחת לפנינו היא מדוע ואיך נשלף אל תודעת האדם שהזכרנו דווקא התוכן של נפילת העוגה ביום הולדתו? גם אם נאמר שהיה משהו, הקשר כלשהו, בתודעתו שרמז או הצביע על זיכרון זה, עדיין אנו נדרשים להסביר איך הצליח לזהות תוכן מסוים זה באולם שבו שורר חושך – עולם השכחה.

רק דבר בעל משמעות יכול להורות על דבר בעל משמעות

בעודם במחסן החשוך, התכנים אינם ניתנים לזיהוי, כלומר, הם אינם בעלי משמעות כי אינם בתודעה. רק בעת שהתוכן נמצא בתודעה יש לו משמעות בעבור האדם, ורק דבר שהוא בעל משמעות יכול להורות על דבר אחר כבעל משמעות. למשל, לא ניתן להגיד שהמילה 'שולחן' מצביעה על חפצים מתוך שלל החפצים שבחשכה המוחלטת. אף שאפשר להניח שיש שולחנות במחסן החשוך שהמילה שולחן יכולה להורות עליהם, לא ניתן להדביק את התווית 'שולחן' על החפצים שהם שולחנות או להוציאם מן המחסן, מפני שבחשיכה  אי-אפשר להבחין בינם לבין החפצים האחרים.

אם כך, עולה השאלה: איך תכנים מסוימים נשלפים מתוך המחסן הגדול, בין אם במכוון ובין אם באסוציאציה חופשית?

מחסן, אבסטרקט

אבסטרקט 2: מחסן. תצלום: אטיין

המניע הבסיסי להנחת הקיום של הלא-מודע

המצב שבו מניחים שבמחסן החשוך יש חפצים שלא ניתן לזהותם כשמתכוונים לשלוף מביניהם חפץ מסוים, נראה כמבוי סתום. יש הבוחרים להפוך את הקערה על פיה ולומר, שלא התודעה (או מה שבמודע) היא הגורם לשליפת תכנים מהמחסן החשוך, אלא שהחפצים שבמחסן הם בעלי אנרגיה עצמית, כמו צעצועים המונעים על ידי מנועים קטנים שפועלים באמצעות סוללות. צעצועים אלה שואפים (יש להם דחפים) לנוע בכיוון היציאה, אל הפרוזדור המואר, והם אף מתוכנתים לעשות כך. אלה שקרובים לפתח יכולים לצאת בקלות, ואלה שנדחקו למדורים הפנימיים יותר מצליחים בקושי לצאת, ואם הם יוצאים, הם עושים זאת בעיקר בדרך של הידמות לצעצועים שקרובים לפתח ויכולים לצאת.

כלומר, מאחר שתודעת האדם אינה יכולה לגלות מה נמצא במחסן החשוך, היא גם אינה יכולה לברר לאיזה חפץ (תוכן) שבמחסן מתקשר התוכן שבה. אין אפשרות שבהקשר של המצוי בתודעה יישלף תוכן מסוים מהשכחה, שהיא החשכה התודעתית. אחת האפשרויות לצאת ממבוי סתום זה היא להניח, כי כמו לצעצועים שתוארו, גם לתכנים שבמחסן החשוך יש יכולת עצמית לצאת לאור התודעה, וזהו היסוד העיקרי להנחת קיום הלא-מודע – לתכניו אנרגיה משלהם. על בסיס הנחה זו ניתן להסביר מדוע הדברים שלא רצינו ולא התכוונו להיזכר בהם, בכל זאת הגיעו לתודעה, אולם, נתקשה להסביר איך אדם זוכר במתכוון תוכן מסוים. כדי להסביר זאת, יש להניח שקיים משהו שיכול לזהות את התכנים שבלא-מודע. אם כך, עבור אלה המניחים כי התכנים נדחפים מהלא-מודע אל המודע, אין מנוס מלהניח שקיימת תת-הכרה, שהיא מעין תודעה שסמויה מהתודעה הגלויה, ובה מתנהלים התכנים שבחשכה. במעטה של תת-הכרה זו כוחות שונים מניעים את התכנים, מקשרים ביניהם, ודוחפים אותם לתודעה. יתר על כן, גם אם התכנים אינם מצליחים להגיע לתודעה, הם יכולים להשפיע על מחשבות, החלטות ומעשים.

אפשרות אחרת היא לומר כי אין הכרח שהתמונה הזאת, של התודעה כפרוזדור מואר שבכניסה למחסן חשוך, מציגה נכונה את ההכרה האנושית הכוללת. אפשר שהלא-מודע נכלל גם הוא בתודעה, אם כי בצורה שונה – התודעה חולשת על כל טווח הידע של האדם, ובטווח זה – רק מה שמואר הוא במודע, ומה שאינו מואר הוא בלא-מודע. כלומר, הכול נמצא במחסן החשוך, ויש שם מחסנאי עם פנס ומה שבאור הפנס הוא מודע.

אין הבדל מהותי בין דימוי זה לדימוי של הפרוזדור שהובא לעיל, מפני שגם כאן יש להסביר איך התכנים מהשכחה מגיעים לאור הפנס. האם המחסנאי (שהוא משל לתודעה, שהיא מזהה ונותנת המשמעות) קובע מה יואר באור הפנס, או שהתכנים נדחפים אל אור הפנס. התמונה משתנה רק בכך שהתודעה, במקום שתהיה הפרוזדור המואר שמוצב בכניסה למחסן החשוך, תהיה רק אזור קטן מואר במחסן, וכל השאר יהיה חשוך. לכן, ההתייחסות אל הלא-מודע לא תשתנה, ועדיין לא תהיה תשובה לשאלה, איך אדם זוכר במתכוון תכנים הקשורים בנושא מסוים.

יש שיאמרו כי קיים זיהוי מסוים של התכנים שבחשכה. כלומר, אמנם מה שמואר באור הפנס הוא מודע, ומה שאינו מואר באור זה הוא לא-מודע, אולם ניתן להבחין במה שאינו מואר בפנס במשקפת אינפרה-אדום, המסייעת לראיית חפצים שבחשכה לפי החום שהם פולטים, וכך לזהות אותם ולהבחין בין תכנים. על פי תיאור זה הנחת הלא-מודע מביאה להנחה נוספת, שישנו עוד מחסנאי שמסתובב בשטח המחסן, ולו משקפת אינפרה-אדום. תיאור זה בעצם פותר את הבעיה, ומייתר את ההנחה כי התכנים נדחפים מהלא-מודע אל המודע, מפני שלפי ההסבר כאן, אפשר לשלוף אותם על ידי זיהוים. זאת, כפי שבדף אינטרנט שנפתח ניתן לזהות במידה מסוימת, לפי הקישורים שבו, מה יש בדפים אחרים, כיוון שהקישורים מרמזים איזה דף ייפתח ומה יהיו תכניו. עם זאת, לא ניתן לזהות את כל התכנים שבדף האחר, כל עוד לא נפתח את הקישור אליו.

ארמון העמודים, מסדרון, קלטרווה, האיים הבלאריים

מסדרון ב"ארמון העמודים" ב-סה קלטרווה, האיים הבלאריים, ספרד. תצלום: M.G.N. Marcel

האם ללא-מודע השפעה על החלטות ועל מעשים של האדם?

אפשר להסכים, כי בין שמניחים את קיום המערכת הלא-מודעת ובין שאין מניחים אותו, המודע הוא כל שבתודעתנו ברגע זה שבהווה, והוא חלק קטן ביותר מכלל התכנים של עולם ההכרה שהאדם יכול להיזכר בהם, מתוך המחסן החשוך. חלק קטן ביותר, מפני שברור כי כמות המידע שבשכחה גדולה עשרת מונים מזו שמופיעה בתודעה. אולם, אין לראות בתמונה המצטיירת כאן הוכחה לכך, שלתכנים הלא-מודעים יש השפעה על מחשבותינו, החלטותינו ומעשינו, והניסיון לטעון כי קיימת השפעה כזאת הוא מרחיק לכת. לפי טענה אחרת, גם מבלי שתכנים אלה (הלא-מודעים) יגיעו לתודעה, יש להם השפעה על מחשבותינו, על החלטותינו ועל מעשינו. המחזיקים בטענה זו יכולים להצביע על כך שכל החלטות האדם וכל תפישותיו קשורות בדרך מסוימת לידע העבר שלו, שחלקו הגדול הוא לא-מודע, דהיינו, נמצא בשכחה תודעתית. כפי שגם בדוגמה פשוטה של אדם שרואה שולחן, הוא מושפע מידע העבר שלו מבלי שהתכנים הקשורים בראייה זו ישנם בתודעתו. בדוגמה אחרת – אדם שמחליט לא לצאת למאבק נגד המנהל שלו שמתעמר בו, מושפע ממה שהוא עבר בחייו, גם אם התכנים הרלוונטיים לא היו בתודעתו ברגע ההחלטה.

ההשפעה של תכנים שונים, מודעים או לא-מודעים, על המחשבות, ההחלטות והמעשים של האדם ניכרת כהנחות מקדימות, מודעות ובלתי-מודעות לאדם. על בסיס הנחות אלה הוא מגיע לתפישותיו אך אין משמעות הדבר כי לתכנים לא-מודעים, בהיותם מחוץ לתודעה, יש יכולת להשפיע על מה שבתודעה. השפעה כזאת יכולה להיות מוסברת רק באופן שבו יחידות המשמעות שבמודע נושאות רבדי מידע (בדומה לקישורים שבדפי האינטרנט). רבדי מידע אלה, ייתכן שהם מזוהים רק ברמזים ואף ייתכן שכאשר פותחים אותם, הם הופכים למודע, אך בשל היותם בשולי התודעה ובשל העדר יחידות משמעות נוספות סביב הנושא שלהם, הם נשכחים מיד. כך מתאפשר להסביר איך להנחות מובלעות שאדם אינו מודע אליהן, או שאיננו יכול להצביע עליהן, יש השפעה עקיפה על תפישתו.

בחלומות ובדמיון החופשי התכנים נשלפים באסוציאציה חופשית – כאילו הסירה שטה בים האפשרויות של הקשרים אסוציאטיביים, מבלי שיש מי שמכוון אותה

כמו כן, יש המבססים את טענתם על השפעת הלא-מודע בנימוק כי התכנים הלא-מודעים עולים לתודעה באופן עצמאי, ועצם האפשרות הזאת היא שיכולה להסביר את ההשפעה שיש לתכנים הלא-מודעים על מחשבותינו, על החלטותינו ועל ההתנהגות שלנו, מבלי שאנו מודעים לכך. לראייה – התכנים שהדחקנו כי לא "רצינו" לזכרם, בכל זאת עולים בתודעתנו, ואף מצליחים להתגנב לחלומותינו, או לבוא לידי ביטוי, למשל, בפליטות פה. אולם, גם את התופעה הזאת ניתן להסביר ללא צורך בהנחת קיום הדחפים שיש לתכנים לא-מודעים, כלומר, בלי הנחת הקיום של המערכת הלא-מודעת. בכל רגע של חשיבה, חוויה או זיכרון, נשלפים אל המודע תכנים שונים בהקשרים מגוונים לתכנים שבמודע; חלקם מתאימים למפת הנתונים שמתגלה לאדם באותו רגע, וחלקם אינם מתאימים, אך ברוב המקרים הם מתאימים חלקית, ואנו משפרים את התאמתם. אחת האפשרויות להסביר את פליטות הפה היא שהן חלק מהתכנים הנשלפים שאינם תואמים את מצב העניינים, את הנושא שבזרם התודעה של האדם באותו רגע. ניתן גם להסביר, שפליטות הפה הן תכנים שמתאימים את המציאות הפרושה לפני האדם, לגירויים השונים שמעבירים אליו מידע על אודות מציאות זו. עם זאת, הם אינם תואמים את כוונת האדם בשיחתו או בחשיבתו, כלומר, אינם משתייכים לזרם המרכזי של תודעת האדם. אלה הם תכנים שבשולי זרם התודעה, אשר מתוך קישורים אסוציאטיביים מִתעבּים ותופסים מקום בזרם התודעה, ובכך מצליחים להופיע, דהיינו, לתפוס מקום מרכזי בזרם התודעה – בהתפרצויות רגעיות.

ההכוונה של שליפת תכנים הקשורים לנושא מסוים לוקה בחסר בכל הנוגע לדמיון חופשי ונעדרת בכל האמור בחלומות. במצבים אלה התכנים נשלפים באסוציאציה חופשית – כאילו הסירה שטה בים האפשרויות של הקשרים אסוציאטיביים, מבלי שיש מי שמכוון אותה. גם את החלומות אפשר להסביר על פי הנחת היסוד, שהתכנים מן הלא-מודע (מהשכחה או מעולם ידע העבר) נשלפים אל המודע בהקשר לתכנים שבו, ללא הכרח להניח שהתכנים הלא-מודעים נדחפים בדרך לא דרך, ובתחפושות לתכנים לא-מודחקים הם מצליחים לעבור את המחסומים המצנזרים.

חלום, מירו

חלום לפי מירו. תצלום: אריך פרדיננד

האם הלא-מודע קיים? מה משמעות קיומו או אי-קיומו?

השאלה האם הלא-מודע קיים, אינה רלוונטית. שאלה זו חסרת משמעות, כי כשמדובר בלא-מודע, אין הכוונה למשהו שהתגלה, אלא למשהו שהומצא כדי לענות על צורך מסוים – כך מניחים כשמנסים להסביר את התופעות והתהליכים ההכרתיים של האדם. ואם כן, יש לשאול: האם הכרחי להניח את קיום הלא-מודע על כל גילויו, כדי להסביר את המתרחש בהכרה האנושית?

כפי שיש המניחים שהעב"מים קיימים, וכהוכחה לכך הם מביאים עדויות רבות ושונות, כך גם מובאות עדויות לקיומו של הלא-מודע. אולם, עדויות אלו אינן אלא סברות והשערות שמקורן באמונה בקיומו. העדויות המובאות כהוכחה לקיום הלא-מודע מקורן בעיקר בשנים רבות של אנליזות וטיפולים פסיכולוגיים שונים, אשר מבוססים על הנחת קיום הלא-מודע. המטפלים מצביעים על הטיפולים הנפשיים הרבים, שבהם לטענתם, הצליחו לסייע למטופלים באמצעות הצפת התודעה בתכנים מהלא-מודע.

ישנם מי שמאמינים שעב"מים מגיעים תכופות לכדור הארץ, ואחרים שמאמינים בקיומם אבל לא מוצאים לכך עדויות. באור האמונה, השערות נצבעות בצבע של אמת, והנחות נראות כעובדות מוצקות. ואולם, לאמתו של דבר, אין די באמונה כדי להוכיח, למשל, שתמונות שנחשבות לצילומי עב"מים אכן מראות חלליות שהגיעו לכדור הארץ והן נושאות חייזרים תבוניים. כך גם בנוגע ללא-מודע – אין האמונה בקיומו יכולה להיחשב כהוכחה לקיום זה. האמונה בקיום הלא-מודע היא שצובעת את העדויות על קיומו באור של אמת מוצקה. גם אם יש עדויות שהנחת קיומו יכולה לסייע פסיכולוגית לאנשים מסוימים, אין בעדויות אלה משום הצדקה להנחה זו. יש להבחין בין הטענה כי יש תכנים לא-מודעים בשכחה, לבין הטענה כי לתכנים לא-מודעים אלה השפעות שונות על האדם.

קיימות תפישות שונות בנוגע ללא-מודע, אולם לכולן משותף העיקרון שהתכנים הלא-מודעים אינם "כבויים", אלא גם בהיותם לא-מודעים הם משפיעים על מחשבותינו, על החלטותינו ועל מעשינו. כל אחד מבעלי תפישות אלה מביא עדויות כדי לבסס את דעתו. אולם, אם אין הדיון פילוסופי בלבד, הוא מתנהל ברוב המקרים בתחום המדעי, או נכון יותר לומר, הפסבדו -מדעי, ושם מדובר בפרדיגמות. בדיונים פסבדו-מדעיים אלה, למעשה, מתייחסים ללא-מודע כאל ישות שהתגלתה ואכן קיימת, והיא אינה רק בגדר הנחה שמטרתה להסביר תופעה מנטאלית או פסיכולוגית. ההתייחסות ללא-מודע כהנחה שמסייעת בהסבר תופעות כאלה, נעשית גם תוך התעלמות מהמצב הכללי של הידע בנושא – איננו יודעים דבר על תהליכים הכרתיים הקשורים לתודעה, וכל שניתן לדבר עליו מבוסס על השערות בלבד.

יוצא אפוא, שעצם השאלה על קיום הלא-מודע אינה נכונה; במקומה יש לשאול: אילו אילוצים הביאו להנחת קיומו. במסגרת זו, יש לבחון את מידת הנחיצות בהנחה זו – עד כמה היא מסבירה מכלול תופעות ולא רק חלק מהן, ואיזה מחיר היא גובה.

זיכרון, ציור סיני

זיכרון: מה נשאר ומה פורח? תצלום: PralineB

מהו מחיר ההנחה שלתכנים שבשכחה יש דחף עצמי להגיע אל התודעה?

כדי להסביר את התופעות שמתרחשות במצבים מסוימים, כמו תכנים לא-מודעים שעולים לתודעה, וכתוצאה מכך את קיומן של פליטות הפה (בעיקר אלה שבהן יש רמזים מיניים), מניחים רבים מהעוסקים בבריאות הנפש, שלתכנים הלא-מודעים יש אנרגיה עצמית, או שכוחות שונים, כמו הדחף לסיפוק עצמי1, מניעים תכנים אלה, ודוחקים אותם אל התודעה. גם אם מתעלמים מבעיית המעגליות בטיעון המניח, למשל, שפליטות פה מוכיחות את קיום הלא מודע בעוד הנחת קיומו מתבססת עליהן, ההנחה של קיום הלא-מודע מקשה על הסברם של תהליכים תפישתיים רגילים., כמו ראיית שולחן או הזיכרון של השולחן שראה אדם ביום האתמול. זאת, מפני שאם לתכנים שבשכחה, התכנים הלא-מודעים, יש דחף משלהם, ודחף זה הוא שמניע אותם אל התודעה, איך ניתן להסביר את העובדה שהם אינם מציפים את תודעת האדם עם הגיעם אליה, אלא הם עולים עקב נסיבות כלשהן? כדי לענות יש צורך להניח, שקיימת חלוקה של הלא-מודע לאזורים של תת-מודע וסמוך-למודע, וכן, שישנם מעברים ביניהם ובהם שומרי סף שמצנזרים את התכנים הלא-רצויים, מונעים מהם להגיע לתודעה, ומאפשרים הגעה אל התודעה רק לתכנים שהם רוצים שיגיעו אליה.

אם מניחים שהלא-מודע קיים, הרי שהתרחשות פליטת פה משמעה כשל מערכתי, שכן, שומרי הסף נכשלו במילוי תפקידם. אמנם ניתן להניח כי כשלים מערכתיים כאלה הם הוכחה לקיום המערכת, אולם הנחה כזו על בסיס הצבעה על כשלים בלבד אינה תקפה. זאת, כאשר אפשר לתת הסבר בעבור המצבים שבהם התכנים השונים היו מגיעים לתודעה עקב הדחפים, וכנגד רצון האדם להדחיק אותם ולמנוע את הגיעם לשם.

זה יאפשר לנו אמנם לראות בדוגמאות של פליטות פה ושל חלומות מקרים חריגים סבירים, אך תוך כדי כך נאלץ לאבד את ההסבר הבסיסי לתהייה – מדוע בדרך כלל (אם לא תמיד) הדברים נזכרים בהקשר של מה שכבר מצוי בתודעה. כלומר, הנחת קיום הלא-מודע אולי מסבירה איך אדם נזכר בדברים שהדחיק בפליטות פה, אבל היא מזניחה את הסבר האופן שבו אדם רואה וזוכר במכוון את שמשרת אותו בתפקודו.

ובכן, ההסבר שלפיו בחוויות ובזיכרונות היומיומיים שלנו התכנים נדחפים לתודעתנו או מונעים אליה באופן מקרי מסתבך ומצריך את הנחת קיומם של סוגי דחפים, שאולי מסבירים את המקרים החריגים, אך לא בהכרח את אלה היומיומיים. אפשר להסביר שהתכנים הלא-מודעים נשלפים לפי ההקשר לתכנים המצויים בתודעתנו, שליפה זו מותאמת לשירות התפקוד שלנו בסביבה שבה אנו חיים. עם זאת, ישנם מקרים לא מעטים שבהם נראה שאכן רגשות שונים הם המשמשים זרז למעבר זה של תכנים לאזור המואר של התודעה, וכאן המקום לדון בזה.

האם רגשות הם הדוחפים תכנים מהלא-מודע לתודעה?

ישנם גם מקרים רבים שבהם אנו חושבים מחשבות שאיננו רוצים לחשוב. מחשבות שההיגיון אומר לנו להרפות מהן, אבל נדמה שבכוח הרגשות אותנו נדחפים לחשוב אותן. האם הרגשות הם הדחפים שמניעים את התכנים לבוא שוב ושוב לתודעה?

כדי לומר שרגשות, כגון כעס אכזבה או אהבה, דוחפים תכנים מסוימים אל התודעה, צריך להניח שלרגשות יש יכולת הכרתית שבאמצעותה הם מזהים את התכנים הללו, ומבררים אותם מהשאר. לשם כך, צריך שהתכנים יהיו בעלי משמעות עבור תת-הכרות רגשיות אלה. במשל המחסן החשוך והפרוזדור המואר, במחסן אמורים להיות אזורים מוארים – כאילו עוד אנשים מלבד המחסנאי מסתובבים שם בפנסים משלהם. ובנמשל – אם נאמר שרגשות דוחפים תכנים מהלא-מודע למודע, לעתים נגד רצונו של אדם, נצטרך להניח שבתוך או בצד תודעת האדם קיימות "תודעות" נוספות.

מבלי להניח את הלא-מודע, ניתן להסביר מצבים אלה, שבהם נראה כאילו הרגש דוחף את התכנים שקשורים אליו אל התודעה, בעזרת מערכת של הֶקשרים ואסוציאציות בין תכנים מסוימים.. אחת הסיבות לשליפה החוזרת ונשנית של תכנים הקשורים לעניין כלשהו, שהוא מושא הרגש, היא שמעצם הניסיון של האדם להפסיק לחשוב על נושא כלשהו, הוא עוסק בו ובתכנים הקשורים אליו אף יותר בעל-כָּרְחוֹ. ואז, תכנים אלה מושכים מעולם השכחה עוד תכנים הקשורים אליהם.

מה שמאיץ את ההיזכרות בתכנים הקשורים לנושא הרגש הוא בעיקר העובדה, שהרגש משמש הֶקְשֵׁר

מעבר לכך, יש לציין כי הרגש הוא סוג של כוח שמכוון את החשיבה. התוכן שבתודעה הוא הגורם לרגש, והרגש מתעורר כתגובה להתייחסות לתכנים במסגרת מסוימת, או במצב עניינים מסוים. כפי שלאדם כישורי תפישה בממד הזמן ובממד המרחב, כך ביכולתו לייחס לתכנים רגש. לרגש יש השפעות שונות על האדם, וכך, למשל, הוא גורם להפרשת חומרים בגוף, כדי להמריצו לברוח או להתגונן, למטרה של שמירת תפקודו והבטחת הישרדותו בסביבתו.

לא המידע עצמו נושא רגש, אלא הרגש נוצר כתוצאה מהתייחסות האדם אל התוכן. ההתייחסות אפשרית רק כשהאדם מזהה את התוכן ומודע לו ואז והוא מחיל עליו את התייחסותו הרגשית. התעוררות רגשית במובן של היערכות האדם – למשל, כשהוא כועס, מפחד או אוהב, נכונה רק כשמדובר במצב רגשי שמתעורר אצלו בזמן הווה, כאשר התייחסות זו היא חלק מההתנסות והחוויה של האדם. ככל התנסות אחרת, המשמעויות של הרגש שנתפשות בהווה, בעתיד יהיו חלק מידע העבר של האדם. יוצא אפוא, שהמידע על עצם הרגש וההתרגשות נשמר בעולם ידע העבר, וניתן לזיכרון ככל מידע אחר.

מה שמאיץ את ההיזכרות בתכנים הקשורים לנושא הרגש הוא בעיקר העובדה, שהרגש משמש הֶקְשֵׁר, כפי שזמן-מרחב הוא הקשר שלפיו נשלפים תכנים מהשכחה. כך, ככל שאדם נרגש יותר, ההקשרים שלו עשירים יותר, וכך עולה הסבירות להיזכר בתכנים אלו עוד ועוד.

ניתן להסביר את ההכרה האנושית בלי להניח את הלא-מודע

כפי שניתן להבין מההסברים שהובאו עד כה, ניתן לעמוד על התהליכים ההכרתיים של האדם, הכוללים את התפישה, הזיכרון והחלום, מבלי שנצטרך להניח את מערכת הלא-מודע ואת הספיחים שלה, כמו תודעה נוספת, דחפים שפועלים באותה התודעה ומחסומים שאמורים לסנן את התכנים הרצויים מהלא רצויים לבוא למודע.. הדיון עד כאן התקיים על בסיס הנחת היסוד שהתכנים הם אינדיפרנטים, והם מקבלים משמעות רק באור התודעה, ורק לתכנים שמוארים (הם במודע) יש משמעות עבור האדם. כך, מה שבשכחה (בלא-מודע) אין לו משמעות מבחינתו, כי הוא אינו יכול לזהותו. התכנים שבעולם ידע העבר – אלה שבשכחה או בחשכה תודעתית – נשלפים לתודעה באמצעות הקשרים שקושרים בין מה שבתודעה לבין תכנים אלה שבשכחה. כלומר, מה שבתודעה הוא הגורם שבהקשר אליו נשלפים תכנים מעולם השכחה – מהמחסן החשוך שבמשל. על בסיס הנחת יסוד זו, ועל פי התהליך המצטייר כאן, ניתן להתמודד עם בעיות שונות שקשורות להכרה ולהסביר אותן. להלן דוגמאות של הבעיות הללו:

א. אדם נזכר דווקא בשולחן שראה ביום האתמול – האדם נזכר דווקא בתוכן זה ברגע זה, ולא באינספור תכנים אחרים שיכול היה להיזכר בהם, מפני שתוכן זה הוא שנשלף לתודעתו בהקשר כלשהו – באופן מכוון או אסוציאטיבי ומקרי. כמו כן, על פי הנחת היסוד שהובאה לעיל, ועל בסיס התהליך המתואר, ניתן להסביר חוויות חושיות כמו ראיית השולחן – בהקשר של המשמעות התחושתית הראשונית שנוצרת עקב גירוי עצבי. משמעות זו חלה כשנשלפת תבנית עם מידע של ראיית שולחן מעולם ידע העבר, המידע מעובד, ולאחר איכונו בזמן-מרחב נוכחי האדם רואה שולחן. כאן נשאלת גם השאלה, כיצד ייתכן שאדם מצליח לזכור בקלות תכנים מסוימים, אבל הוא מתקשה לזכור אחרים. בתשובה ניתן לציין כי בשל העדר קישורים לתכנים אלה הם פחות זמינים.

ב. אדם נרגש אינו מצליח להפסיק את העיסוק במושא הרגש שלו – אדם שכועס, למשל, מחשבותיו סובבות סביב נושא כעסו, גם אם אינו חפץ בזה. כך, לעתים נוצרת תחושה שלתכנים שקשורים לרגש כביכול כוח לדחוף את עצמם לתודעה, כאילו יש מנוע שממריץ אותם לכיוונה – לכיוון הפרוזדור המואר. אולם, זוהי התרשמות מוטעית. הרגש הוא קישור חזק אשר על פיו נשלפים עוד ועוד תכנים, וכך נוצרת מעין הכוונה של הרגש, במקום ההיגיון (הכוח המכוון) או במקביל אליו. כמו כן, תוך התייחסות לרגש, נוצרים קישורים, וכך עולה עוד ועוד הסבירות שתכנים אלה יישלפו לתודעה. ההתרשמות שהתכנים נדחפים על ידי הרגש אל המודע נוצרת על ידי כך שכשהתכנים הקשורים לנושא כלשהו מבזיקים בתודעה, הם מעלים את מספר הקישורים. כך עולה הסבירות שתכנים אלה יישלפו אל התודעה, וכך בעצם נוצר מצב של מעגליות שמזינה את עצמה.

ג. פליטת פה – כשאדם אומר מילים מבלי שהתכוון לאומרן, הוא עושה זאת, כי התכנים שברקע המילים שנאמרו היו בשולי תודעתו, יחד עם תכנים נוספים. ייתכן שחלק מהתכנים הללו נדחקו אל השכחה בשל הידלדלות קישורים אליהם במשך שנים, ובפליטת הפה הם מוצאים פתח להופיע בו. כשאדם אומר דבר שייתכן שלא התכוון לומר במצב שבו הוא נמצא, הוא אומרו בשל שליפת התכנים או המילים הללו על ידי הקישורים של התכנים שבתודעתו אשר מתקשרים עם תכנים מסוימים שבשכחה (בלא-מודע) על ידי קישורים.

ד. אדם חולם תכנים אלה ולא אחרים – בשינה כושר החשיבה אינו פועל, ולכן, ההכְוונה בשליפת התכנים מידע העבר נעדרת, והם נשלפים בהקשר אסוציאטיבי-מקרי על פי המצוי בתודעה, והם  מבולבלים ומקריים. בשל השחרור מכושר החשיבה והכוח המכוון, ייתכן שדווקא בשנתו אדם יחלום תוכן שלא הצליח לזכור בערות, תכנים מודחקים,  נשלפים לתודעה בהקשר של התכנים שבתודעה.

מדוע בכל זאת היה צריך פרויד להניח את קיום הלא-מודע?

ניתן להניח כי גם זיגמונד פרויד, בבניית התיאוריה הכללית שלו, נדרש לתת פתרון לסוגיות שהעליתי, והוא בחר בהסבר שלתכנים שבחשכה יש דחף עצמי לצאת לתודעה. מבחינתו, זהו הסבר הולם בעיקר לתופעה של תכנים מודחקים שמתגנבים לתודעה בפליטות פה ובחלומות. הסבר זה של פרויד התאים היטב למבנה הטיפולי שהוא בנה, ולאור הצלחתו, קיום הלא-מודע כבר הפך מהנחה לעובדה.

זיגמונד פרויד, רוני סומק

זיגמונד פרויד. איור מאת רוני סומק ומתפרסם כאן באדיבותו.

דיונו של פרויד במושג הלא-מודע נעשה בכישרון ספרותי אדיר ויכולות שכנוע גאוניות, והם הביאו לקיבוע מושג זה בתודעת הציבור, ולהשרשתו בתחומי חיים שונים בהצלחה כה רבה עד כי הוא ממשיך להדהד לאורך דורות שאחריו.

מאז שפרויד קיבע את מושג הלא-מודע, כבר כמעט ואין מתייחסים למושג זה כאל מצבור של תכנים שבשכחה והעוסקים בדבר מתווכחים בעיקר בשאלה 'מה מאפיין את הלא-מודע?' כפי ששואלים באלגוריה 'באיזה סוג חללית וחייזרים מדובר?'

אחד הדברים שחיזקו את עמדתו של פרויד ואף קיבעו אותה הוא העובדה ששיטתו מיושמת בטיפולים פסיכואנליטיים, וכי מטופלים לא מעטים שטוענים שטיפולים כאלה סייעו להם. גם כאן הנחת הלא-מודע אינה הכרחית. אפשר להסביר את תהליך ההירפאות בכך, שכשהאדם סוף סוף מבין מה הדבר שהדחיק, וכעת, לאחר שנים שחלפו, הוא רואה אותו בפרופורציה הנכונה, כוח ההשפעה של דבר זה, שהודחק, קטן, והחששות מהתוכן שנדחק נחלשות.

לדעתי, ההסבר שאינו מניח את קיום הלא-מודע, ראוי בהחלט, או לפחות אינו ראוי פחות מההסבר שמניח את קיום הלא-מודע. ההסבר שאינו מניח את קיום של הלא-מודע מבאר לא רק פלח או סוג מסוים של תופעות (כמו התופעה שתכנים מודחקים עולים לתודעה מבלי שהתכוון האדם לכך, הן בעת הערות, הן בחלום), אלא את כל סוגי התפישה והזיכרון, כולל החלומות והמצבים שבהם אדם נמצא תחת השפעת רגשותיו. לכן, אני סבור שיש להעדיף את ההסבר שנותן מענה לסוגיות השונות שבתחומים של ההכרה, מבלי להניח קיום של ישות שאין דרך להוכיחו.

 

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

משה מנשהוף הוא סופר ותאורטיקן. הוא למד פילוסופיה כללית ויהודית באוניברסיטה העברית בירושלים, והיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל-אביב. מנשהוף חיבר שלושה ספרים בסוגת המדע הבדיוני, רומן פילוסופי-פסיכולוגי וסיפור פילוסופי בחרוזים. כמו כן תרגם וערך את "שירת רוּמי, תרגום שירים מהמַתְ'נַווי ופרקים בהגותו של ג'לאל אל-דין רוּמי" (2013). מנשהוף עסק במשך שנים בתיאוריה שפיתח על אודות תפיסה וזיכרון, שחלקים ממנה באים לידי ביטוי בספרו "חלום וזיכרון" (הוצאת כתב, 2017).

תמונה ראשית: "כובע מרחף", תצלום מאת קרייג ווייטהד, unsplash.com

Craig Whitehead

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי משה מנשהוף.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על לא מודע לא הכרחי

01
קובי

מכל הנושאים דווקא הלא-מודע איננו במחלוקת כלל. קיומו ברור מעל לכל צל של ספק.
יחד עם זה גם ברור שההגדרה הפרוידיאנית מהו לא מודע איננה משרתת אותנו היטב היום, ובאמת ממעטים להשתמש בה.

אלא שכמות העדויות לקיום זכרונות מודחקים (ולא שכוחים כפי שכתבת) גדולה ביותר. הפסיכולוג בעבודתו מול הפציינטים שלו מבקש להעביר תכנים לא מודעים למודעות הפציינט, ודווקא פעולה זו מוכיחה היטב את קיומו.

    02
    משה מנשהוף

    ברשימה הזאת הסברתי שפרויר הצליח בגאונות רבה לקבע את מושג הלא-מודע עד כדי כך שרבים כמוך חושבים שאין כלל מחלוקת על קיומו.
    אפילו פרויד, וגם אחרים שעוסקים בפסיכואנליזה יודעים שהם רק מניחים את קיומו של הלא-מודע ויש ספק גדול מאוד מאוד לקיומו.
    לגבי הטענה שהפסיכולוגים חושבים שיש זיכרונות מודחקים וכביכול רואים את זה, ממליץ לך לקרוא את הספר "חלום וזיכרון" ותראה שאפשר להסביר הכל ללא הנחת הלא-מודע.

03
יאיר

עד כמה שאני יודע הלא מודע זה דווקא לא משהו שהוכח שהוא קיים. ואני לא חושב שהמדע מכיר בו. למרות שזהו ביטוי מאד נפוץ ואנשים מתייחסים אליו כמובן מאליו, אין כאמור הוכחות מחקריות לקיומו...
אם אני לא טועה המדע מדבר יותר על משהו כמו תת הכרה שכנראה שכן קיים - שזה כל מה שנקלט בחושים שלנו אבל לא שמנו לב לכך (למשל דברים שקרו ליד משהו שהסתכלנו עליו והתרכזנו בו ונקלטו בעין אבל המוח לא שם לב אליהם).

    04
    משה מנשהוף

    כשמדברים על הוכחה מדעית, מתכוונית במדעי טבע (פיזיקה וכימיה), ואין שום הוכחה מדעית לשום דבר הקשור להכרה, תודעה, מודע, לא-מודע תת-הרכה או תת-מודע.
    כאן, ניסיתי להסביר שאין מה לדבר על קיום הלא-מודע, כי גם פרויד ואחרים מניחים את קיומו לצורך הסבר תופעות שונות.

05
שחק

ניתן לחוש שהנושא קרוב ללבו של המחבר, ולמצוא הרבה כשלים לוגיים והנחות שאינן מחויבות המציאות. "באור האמונה, השערות נצבעות בצבע של אמת, והנחות נראות כעובדות מוצקות".

ניסיון להסביר או לדון בלא מודע באמצעים מודעים בלבד (מילים למשל) לדעתי נדון לכשלון מהגדרתו.

אם יורשה לי להציע פרשנותי למושג: לא מודע הוא פשוט מה שלא נמצא בתודעה. למשל: רגש הוא דבר לא מודע, הוא מורגש. גם חושינו אינם המודע. כמובן שניתן להיות מודעים לרגש ולחושים - אך גם ניתן להיות לא מודעים בכלל, ועל כל פנים מודעות אליהם אינה מקורם או מכילה או מסבירה אותם.

גמר חתימה טובה לכולנו.

    06
    משה מנשהוף

    1. אכן קרוב לליבי ולמרות שציינת שיש הרבה כשלים לוגיים, לא הראת שום כשל לוגי. הציטוט שהבאת : באור האמונה, השערות נצבעות בצבע של אמת, והנחות נראות כעובדות מוצקות", מציין את הביקוטרת שלי על אלה שמאמינים בקיום הלא-מודע כעובדה מוצקה.
    פרשנות שלך למושג לא מודע, במקרה הטוב, זה כל מה שנמצא במחסן האלגורי שהוסבר במאמר, ועם זה אין לי מחלוקת. השאלה היא אם הם נדחפים למודעות או אני מושך / מוציא אותם.

    07
    משה מנשהוף

    אכן קרוב לליבי ולמרות שציינת שיש הרבה כשלים לוגיים, לא הראת שום כשל לוגי. הציטוט שהבאת : באור האמונה, השערות נצבעות בצבע של אמת, והנחות נראות כעובדות מוצקות", מציין את הביקוטרת שלי על אלה שמאמינים בקיום הלא-מודע כעובדה מוצקה.
    פרשנות שלך למושג לא מודע, במקרה הטוב, זה כל מה שנמצא במחסן האלגורי שהוסבר במאמר, ועם זה אין לי מחלוקת. השאלה היא אם הם נדחפים למודעות או אני מושך / מוציא אותם.