לא מתביישות ולא אשמות

נשים שכותבות על כאבן סובלות פעמיים: מביישים אותן על כך שנפגעו, ועל כך שהן נחשפות
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בפרק השני של הסדרה ״להרוס אותך״ (משנת 2020), הדרמה הטלוויזיונית המוערכת מאוד של מיקיילה קול על חייה של קבוצת צעירים שחורים בלונדון, ארבלה, גיבורת הסדרה שהיא סופרת, יושבת בתחנת משטרה עם חברה קוואמי ושתי נשים שמונו לטפל ״במקרה״ שלה. ארבלה (שאותה מגלמת קול עצמה) אינה יודעת בדיוק מהו ״המקרה״ שלה: היא חושבת שבלילה הקודם, מישהו הכניס סם אונס למשקה שלה, ויש לה בראש תמונה של גבר, כאילו היא מסתכלת בו מלמטה, והוא מיוזע, בתא של שירותים, וברקע יש קולות רעשי דפיקות עמומים. אחת הנשים מתייחסת לזה כאל ״זיכרון״ ומשתמשת גם במילה ״תקיפה״. ארבלה מתקנת אותה. ״זה לא זיכרון”, היא אומרת, זה רק ״משהו אצלי בראש״. אפילו היא אינה יודעת מה זה, ״אולי זה אפילו לא אמיתי״ – ולכן כדאי שיזהרו מאוד בבחירת המילים, נכון? השוטרת מסכימה וממשיכה בזהירות.

קוקטייל, משקה, סם אונס

עבור נשים, לעתים מדובר בתחילתו של מסע כואב. תצלום: טימור רומנוב

היא לא רוצה להיראות. היא לא מסוגלת לשאת את המבט

הגבר שמתארת ארבלה הוא גבוה, יש לו נחיריים רחבים. השוטרת מציינת כי אם מישהו עומד מעליך, הוא תמיד יראה גבוה יותר והנחיריים שלו ייראו רחבים. האם את יכולה לראות את עיניו? שואלת האיש. כן, אני יכולה לראות את כל הפנים שלו בבהירות, אומרת ארבלה. אולי נוכל לצייר אותו? במי הוא מביט? שואלת האישה. משתררת שתיקה. עיניה של ארבלה נמלאות דמעות, והיא מושכת את הסוודר כך שיסתיר את פניה. זו היא: האיש משפיל את עיניו אליה. ועכשיו שהיא מבינה זאת, היא לא רוצה להיראות. היא לא מסוגלת לשאת את המבט.

בספרה Femininity and Domination (משנת 1990), הפילוסופית האמריקנית סנדרה לי ברטקי (Bartky) טוענת שבושה, להבדיל מאשמה – הקשורה למעשים – ״עולה כתוצאה מחשש מפני פגם רציני בעצמנו״. בושה, היא כותבת, דורשת ״הכרה בכך שאנו קיימים, במובן חשוב כלשהו, כפי שאנחנו נתפשים״. כשארבלה מסתירה את פניה בתחנת המשטרה, מה שהשחקנית משחזרת – ומה שקשה לשאת – הוא את ההכרה של בעצמה כאישה שנאנסה – בעיני מי שאנס אותה, ובעיני הנשים המתבוננות בה. היא רואה את עצמה כפי שהיא נתפשת.

בושה מאפשרת הסדרה של התנהגותנו, ועם זאת בדרך היא גורמת לנו להיות מודעים באורח חד ולא נעים לעצמנו

בושה שימשה תמיד ככלי לדיכוי, דרך למשטר ולפקח על התנהגותן של נשים, של קווירים. ועם זאת בושה, כפי שהיא נחווית, היא תמיד גם חלק מיצירת תחושה של ״עצמי לכיד״, כפי שמנסחת זאת חוקרת הספרות האנגלית קיי מיטשל (Kaye Mitchell) בספר Writing Shame (משנת 2020). בושה היא מייחדת. היא גורמת לנו להרגיש שאנחנו עצמנו, באינדיבידואליות מכאיבה. בכל אי הנעימות שלה, בושה היא ״לא פחות מרגש בסיס של היותנו סובייקט״ כתב הפילוסוף האיטלקי ג׳ורג׳ו אגמבֶּן בספרו ״מה שנותר מאושוויץ״ (משנת 1998). אנו חווים את עצמנו כיחידים לפחות חלקית הודות לאופן שבו פועלת הבושה – כלומר הבושה היא לכן חיונית להתפתחותה של חברה מתפקדת. היא מאפשרת הסדרה של התנהגותנו, ועם זאת בדרך היא גורמת לנו להיות מודעים באורח חד ולא נעים לעצמנו ״כאובייקט עבור אחרים, אובייקט בזוי״, כותבת מיטשל. אם נשים מחופצנות כך כפליים, אז אולי, באורח משונה, בושה הופכת אותן ליחידות בצורה ברורה יותר. השניוּת הזו – ״אינדיבידואליות כאובה״ ו״יחסיות בלתי נשלטת״, כפי שהתיאורטיקנית של הקוויריוּת איב קוסופסקי סדג׳וויק ניסחה זאת בספרה Touching Feelings(משנת 2002) – יוצרת כוח סותר: ״האדם הוא ׳משהו׳ כשהוא חווה בושה״, היא כותבת. בושה, לטענת מיטשל, ״מעניקה לנו את העצמי, כמתנה וכעול בו זמנית״.

בושה, גבר

בושה: עניין טבעי שקשור לקושי להיראות, להיות למושא של מבטים, לראות את עצמנו בעיני אחרים. תצלום: שולטו רמזי

ה״מתנה״ הזו לא ממש מנחמת את מי שמתקשים להתמודד עם חוויות המעוררות בושה עמוקה, כמו תקיפה מינית. למעשה, אחד המאפיינים של חוויית התקיפה המינית היא תחושה של בושה ששום עידוד או התעקשות כי הנפגעת אינה אשמה בתקיפה שעברה, אינן יכולות למחוק. בממואר שלה I Choose Elena (משנת 2019), לוסיה אוסבורן-קראולי מספרת סיפור נוגע ללב על תקיפה מינית אלימה שעברה בנעוריה, ועל המחלה הגופנית הכרונית שממנה סבלה בעקבותיה. הספר הוא בחינה של גלי ההדף של האלימות המינית, ושל יכולת התודעה לכפות את זיכרון החוויה הנוראה על הגוף, ללא מודעות ברורה. ספרו של הפסיכיאטר ההולנדי בסֶל ואן דר קולק (Bessel van der Kolk) משנת 2014 The Body Keeps the Score מוזכר בממואר שלה לעתים קרובות. אוסבורן-קראולי כותבת: ״התביישתי להודות שזה קרה לי, אבל אז נהגתי להזכיר לעצמי את הסיפור שיצרתי כדי לשכך את הבושה הראשונית – שזה כלל לא קרה״. היא כותבת גם ״הרגשתי בושה בעצמי על כך שנזקקתי לעזרה״. הבושה נוטה להצטבע. והיא גם מתפשטת ומתרבה. אוסבורן-קראולי הרגישה ״נידונה לשאת את הבושה במקום״ הגבר (שהיה אשם ב״מעשה אכזרי וחסר בושה״) שתקף אותה.

להיות בלתי נראית פירושו לוותר על הדבר המוחשי היחיד שאני יכולה לתת: סיפור שמזהיר אחרים

הודות לנחישותה שלה ולעזרתם של מומחים, היא מוצאת נחמה כלשהי ומזור. אבל אוסבורן-קראולי בילתה שנים, כך היא כותבת, כשהיא ״מייחלת להיעלם״ ומנסה ״למחוק את חיי״ כשהיא מחפשת תמיד ״את מעשה ההיעלמות העמוק והקבוע ביותר״ – מנסה להיות בלתי נראית, אולי מסתירה את פניה כמו שעושה ארבלה בתחנת המשטרה. בסופו של דבר, אוסבורן-קראולי מסרבת להיעלמות הזו, ואפילו כותבת את הספר, כי ״להיות בלתי נראית פירושו לוותר על הדבר המוחשי היחיד שאני יכולה לתת: סיפור שמזהיר אחרים״.

כתיבה – ואולי בעיקר על אודות תקיפה מינית – היא תרגיל בניהול בושה: לא רק הבושה שנקשרת לתקיפה עצמה, אלא זו שקשורה למעשה הכתיבה על התקיפה, וגם לכתיבה על עצמך. כותבי ממוארים, בעיקר נשים הכותבות את זיכרונותיהן, נאלצו תמיד להתנהל בתוך סבך מורכב של רגשות שמעוררים הכתיבה בגוף ראשון ותיאור כאבן של נשים. לזלי ג׳יימיסון (Jamison), כתבה במאמר Grand Unified Theory of Female Pain (שפורסם בקובץ המאמרים משנת 2014 The Empathy Exams):

״נמאס לי מכאב נשי וגם מאנשים שהכאב הזה נמאס להם. אני יודעת שנשים שנפגעו הן קלישאות, אבל אני גם יודעת שלנשים רבות עדיין כואב. אני לא אוהבת את ההנחה שפצעיהן של נשים התיישנו. אני מרגישה שהיא פוצעת אותי״.

אסופת מאמריה התפרסמה וזכתה לביקורות מצוינות, וכנראה ניתן לומר שבשנים שחלפו מאז גם לקוראים וגם למוציאים לאור בהחלט לא נמאס מכאבן של נשים. אבל ג׳יימיסון כתבה אז על האתוס שהקיף את היותה ״פוסט-פצועה״, על מודעות לכך ש״פציעוּת״ היא עניין נפוץ מדי ומוגזם היא הזדהתה עם האתוס הזה. ״ידענו,״ היא כתבה, ״כולנו, כנראה, ידענו להיזהר ולא להפוך לאחת מהנשים ׳האלה׳ שמגלמות את תפקיד הקורבן, שוכבות חולות במיטה, מציגות את הכאב שלהן כמו כרטיס ביקור״.

הספר הוא הישג יפהפה ועם זאת הביקורות הזכירו בגעגועים תקופות שבהן מקובל היה לשתוק, והאשימו אותה בנרקיסיזם, ואפילו בכך שהביאה על עצמה את ההתעללות

כותבי ממוארים נתפשים לעתים קרובות כמי שחושפים יותר מדי, וכמי שסוחרים בכאבם – ולעתים קרובות מבקרים נוזפים בהם על כך. הממואר של הסופרת האמריקנית קת׳רין האריסון ״הנשיקה״ (משנת 1997), על יחסי גילוי העריות שלה עם אביה, הוא  דיווח מעוצב היטב וגם חקרני של חוויה כואבת ומבלבלת. הספר הוא הישג יפהפה ועם זאת הביקורות הזכירו בגעגועים תקופות שבהן מקובל היה לשתוק, והאשימו אותה בנרקיסיזם, ואפילו בכך שהביאה על עצמה את ההתעללות. כרכי הממואר של הסופרת האנגלייה רייצ׳ל קאסק, העוסקים בהורות ובגירושין – A Life’s Work: On Becoming a Mother (משנת 2001) ו-Aftermath: On Marriage and Separation (משנת 2012) – התקבלו בדחייה ארסית ורק לאחרונה הושב לה מקומה כסופרת בעלת קול מנוכר להפליא. בשנת 2012 היא תוארה על ידי כתבת הסאנדיי טיימס קמילה לונג כ״שברירית״ וכמי שמאבדת את עצמה לדעת בתוך ״פרטי פרטים יבבניים״.

הסתרה, כלא, אישה

ההסתרה, כמו החשיפה, לא פעם הכרחית, ולא פעם מעיקה, מעוררת שיפוט. תצלום: מיית׳ילי שטי

מזמן כבר תהיתי על אודות האכזריות שבה מתקבלים חלק מהממוארים שכותבות נשים. אולי איש מאיתנו לא רוצה להזדהות עם אישה שנפצעה – ועם זאת הזדהות, או לפחות הכרה, היא לעתים קרובות מה שדוחף אותנו לקרוא ממואר. כאשר קוראות פוגשות יצירה של סופרות שמתארת חוויות כואבות המעוררות בושה (אשר גם הקוראות עצמן חוו), גם הן עשויות לחוות שוב את הבושה, בעוצמה כפולה, מחדש. ישנה מחזוריות של בושה, דקירות שמעוררת הבושה מתוך הזדהות אצל הקוראת והעלולות להוביל לטלטלות של גועל ולבוז עמוק כלפי האישה שפרשה את הבושה שלה בכתב, ובחרה לחשוף אותה לעין כל. עניין ודחייה עשויים לדור בכפיפה אחת באותה קוראת. קוראות עשויות להשתוקק ממש לקרוא דיווחים על אודות חוויות טראומטיות של הכותבת, אבל בו זמנית גם להרגיש מבועתות כתוצאה מכך, לחוש אשמה עבור הכותבת, אולי בשל החשיפה העצמית הלא ממושמעת שלה. התיאורטיקנית של הקוויריות הת׳ר לאב, המצטטת מכתביו של הסוציולוג ארווינג גופמן, כתבה על האמביוולנטיות שמרגישים יחדים הסובלים מסטיגמה כאשר הם ״מתמודדים עם מישהו ׳כמותם׳״. כשאנחנו חווים צביטות של הזדהות עם סופרות שאנחנו קוראים, בעיקר כשאנחנו מזהים השפלה או כאב שחווינו בעצמנו, אנו עשויים לחוש מיד דחף שלא להזדהות, כי אנחנו רוצים להבטיח שאנחנו, במילותיה של ג׳יימיסון ״פוסט פצועים״. האם נשים חשות גועל כשהן פוגשות ״מישהי כמותן״?

אשר מבקרים גוערים בסופרים על כי הם חושפים יותר מדי, הם רואים את הבושה עוברת מאדם לאדם, נמסרת הלאה, נדחית, חוזרת חלילה, כמו שרביט שאיש אינו רוצה בו, אבל כולם נגעו בו בחשאי

כאשר מבקרים גוערים בסופרים על כי הם חושפים יותר מדי, הם רואים את הבושה עוברת מאדם לאדם, נמסרת הלאה, נדחית, חוזרת חלילה, כמו שרביט שאיש אינו רוצה בו, אבל כולם נגעו בו בחשאי. כתוצאה מכך, מעל כל כתיבה וידויית לכאורה, ממוארית לכאורה, מרחפת השאלה: למה? מה ההצדקה שלך? באיזו זכות? ובגלל זה, לעתים קרובות כותבות צופות את השאלה בעצמן ומחפשות לה תשובות במונחים פוליטיים – כדי להצדיק את פריעת הסדר הכפולה (החוויה עצמה והכתיבה על אודותיה) – על ידי הצבת מטרה גדולה יותר: התקווה לעזור לנשים אחרות. אוסבורן-קראולי מכירה בספרה בכך שככותבת, היא אינה יכולה לשנות את העולם; אולם ״מה שאני כן יכולה לשנות הוא את גודל השתיקה. את משקלה. את האופן שבו היא מושכת אותנו מטה״. זה אינו סיפור שהיא הייתה בוחרת, כך היא כותבת בפסקה שוברת לב, אבל זה הסיפור שלה, ולכן ״כל מה שאני יכולה לעשות הוא לספר אותו, ולקוות שאם אהיה כנה באשר למה שאיבדתי, הדבר עשוי לעזור לנשים ולנערות לדבר בזמן שהן עדיין מסוגלות להחלים״. כותבות מנסות להגן על עצמן מהאשמות בחוסר בושה – מפני האשמות עבשות בנרקיסיזם או בעיסוק מוגזם בעצמן, שמוטחות עד בלי די בכל מי שכותבת בגוף ראשון. הן מנסות להקדם תרופה לאפשרות שהבושה תדבק בהן.

 

בסדרה ״להרוס אותך״ קול בוחנת לא רק את הבושה המתעוררת אחרי תקיפה מינית, אלא גם את מה שהיא הופכת להיות. מיד לאחר התקיפה המינית, יש לארבלה מפגש מבלבל עם זֶיין, סופר שעוזר לה לכתוב את ספרה: הוא מוריד את הקונדום במהלך הסקס, ללא ידיעתה. כשהיא לומדת על כך – והיא מבינה שגם זה נחשב לתקיפה מינית – היא מאשימה אותו בגלוי בכך שהוא אנס. חברתה טרי מצלמת את ההוקעה שלה אותו במפגש כותבים, ומצלמת את זֶיין בורח מהמקום. הצילום הופך לגיף, הרשתות החברתיות גועשות. לייקים מגיעים ועמם לבבות וחיזוקים. לקראת סוף הסדרה, ארבלה הפכה לסוג של גיבורת רשתות חברתיות. אנשים מבקשים להצטלם איתה ברחוב. היא מסתגלת היטב לדמותה החדשה ויוזמת ״מדי יום קרבות אינסטה וטוויטר עם אנסים והורסי-חיים״ (כך היא קוראת לזה), וקוטעת מגוון של מפגשים בחיים האמיתיים כדי לפרסם פוסטים (אפילו במהלך בדיקה אצל רופא). העוקבות מבקשות ממנה לגנות ולפרסם ברבים את מי שאנסו אותן, והופכות אותה לדוברת מייצגת בנושא תקיפה מינית ברשתות החברתיות. הבושה שלה הפכה להתרסה, וההתרסה הפכה לשריון שבאמצעותו היא מגינה על עצמה, אבל גם פוגעת בחבריה.

התשוקה לדחות את הבושה שהושתה ברמייה על נשים הופכת להתעקשות לסרב לאותה בושה. האם איננו צריכות להתגאות בכך שאיננו מרגישות בושה? האם איננו צריכות לחוש בושה על כך שאנחנו חשות בושה?

״את צריכה את הרשת החברתית?״ שואלת אותה הפסיכולוגית. ״חשוב שנדבר״, עונה ארבלה. ״אני חייבת לדבר. הפסיכולוגית – רגועה, חביבה וספקנית – אומרת לה שהמודל העסקי של החברות המפעילות את הרשתות החברתיות מעודד דיבור, ״לעתים על חשבון הקשבה״.

נדמה כי ברור שהסירוב להתבייש, ההתרסה נגד הבושה, הם חיוביים. התשוקה לדחות את הבושה שהושתה ברמייה על נשים הופכת להתעקשות לסרב לאותה בושה. האם איננו צריכות להתגאות בכך שאיננו מרגישות בושה? האם איננו צריכות לחוש בושה על כך שאנחנו חשות בושה? זה מה שקורה גם בזיכרונות הקשורים בחוויות כאובות כמו תקיפה מינית: ניסיון מורכז לאיזון שבמהלכו כותבות מנסות לחקור את הבושה ואולי להיטהר ממנה, להפוך אותה למשהו אחר, כמו מודעות פמיניסטית, ויתור על סטיגמה ושיפוט.

פמיניזם, התרסה, הפגנה

מאחורי ההתרסה יש לא פעם סיפור אישי של כאב, פגיעה, וצורך להישמע. תצלום: Shaojie

אך זוהי משימה קשה, משום שכפי שסדג׳וויק טענה, בושה היא ״גם מדבקת להדהים וגם מייחדת אותנו באורח מוזר״. והתועלת עבור מספרות סיפורים המדברות על אודות חוויות האונס שלהן אינה ברורה, כפי שהחוקרת טניה סריזיר (Serisier) טענה בספרה Speaking Out (משנת 2018). היא מצטטת מתוך Don’t: A Woman’s Word (משנת 1988), ספרה של הסופרת הקנדית אלי דאניקה (Elly Danica) על אודות ההתעללות המינית שעברה כילדה. סריזיר כותבת שאחרי שהעניין בסיפורה של דניקה התפוגג, נדמה היה שגם השפעתו התפוגגה. ״אני ומספר רב של עמיתותיי במשך השנים שברנו את השתיקה שוב ושוב ושוב״, אמרה דניקה, ״אבל היא שבה ובלעה אותנו מיד אחרי שדיברנו״. סריזיר מוסיפה את התיאור המטלטל שלה למילים של דניקה, כשהיא כותבת, ״במקום לחדור את השתיקה כמו אבן ששוברת זגוגית, נאומה [של דניקה] דמה יותר לאבן המושלכת לשלולית, יוצרת מעגלי הדף ואלה גוועים אט אט, ומותירים את פני המים כפי שהיו״.

מעודדים אותן לספר ולהציג חוויות שליליות, גם אם לעתים קרובות מאוד לא מאמינים למה שהן מספרות. עם זאת, דוחקים בהן לספר את סיפוריהן הספוגים בבושה, ולספר אותם בגאווה

נשים מתבקשות, לרוב בשם הפמיניזם, להיות גאות ומתריסות, לדבר על החוויות הנוראות ומלאות הבושה שלהן, בדיוק כדי לסרב להתבייש. נשים מתבקשות להפגין כוחות פמיניסטיים של התעלות, התרסה, כוח – אני לא מתביישת! – אבל בו זמנית מזכירים להן ללא הרף שמישהו, במקום כלשהו, נכון תמיד לומר ״תתביישי לך!״ מעודדים אותן לספר ולהציג חוויות שליליות, גם אם לעתים קרובות מאוד לא מאמינים למה שהן מספרות. עם זאת, דוחקים בהן לספר את סיפוריהן הספוגים בבושה, ולספר אותם בגאווה.

זה ניכר במיוחד בחודשי MeToo# הסוערים של 2017 ו-2018: תחושה שנשים נדרשות להציג את המקרים שבהן הושפלו, כאמצעי לניראוּת פוליטית. כדרך לחנך ולידע אנשים, ולשנות את הסטטוס קוו. אני חשתי בזה – בלחץ לצרף את קולי, את הסיפור שלי, למקהלה. אני מרגישה זאת כעת, בנוגע לרצח הבריטית שרה אווררד במארס 2021, באופן שבו הרשת החברתית מדרבנת לפעולה ומהללת עוד פעולת דיבור, הפעם על הדרכים הבלתי פוסקות שבהן תנועתן של נשים מוגבלת, ועל האופן שבו אנחנו הנשים מתמודדות עם סכנות האלימות. אין ספק שהצטברות העדויות היא עוצמתית – והיא עשויה לגרום לנשים לחוש בודדות פחות, להרגיש שהעולם מקשיב. היא אפילו עשויה להיות בעלת השלכות חיוביות. אבל האדרת הדיבור אינה חד משמעית.

פגיעה מינית, התעללות, מחאה

יש דרכים רבות לדבר, למחות, לומר את האמת האישית. תצלום: מיקה באומייסטר

יש עדיין הסתייגויות ובוז כלפי ״וידויים״ של נשים, כלפי הסיפורים שלהן – ולא מעט חשדות, בעיקר בכל הקשור להאשמות בפגיעות מיניות. לעתים תכופות עדיין מביישים נשים שמדברות על כך. לכן הגיוני שנשים ירצו להיפטר מן הבושה, על ידי המשך השתיקה או על ידי הטענה שהן אינן מתביישות; במילים אחרות, על ידי ניסיון להעביר את האשמה אל מישהו אחר.

כותבות חייבות לכתוב על מה שהן רוצות לכתוב, ואף אחת לא אמורה להתבייש לספר את סיפורה. אני אגן תמיד על זכותה של כל אישה לספר את סיפורה, לכתוב את מילותיה, לומר את דברה. אבל כואב לי שלעתים קרובות, הדיבור הזה נתפש כמבטיח התקדמות לעבר שוויון רב יותר, בעוד שהשוויון הזה לעתים קרובות כל כך מתאיין על ידי כוחות שמתקיימים בקלות לצד חגיגת סיפוריהן של נשים; על ידי מדיניות שמבטיחה כי נשים יישארו פגיעות מבחינה סוציואקונומית; שאינה מגנה על נשים מאלימות בביתן, מפני חוסר ביטחון תעסוקתי, מפני אלימות גזענית או מפני טרנסמיזוגניה.

מה יקרה, אני תוהה, אם נשים לא יצטרכו לתאר בפרטי פרטים את הכאב והבושה כדי לזכות בשוויון, ואת האלימות שהופעלה עליהן, כדי לתפוס את המקום הראוי להן בנוף?

מהם סיפורים טובים, אני שואלת את עצמי לעתים, ברגעים קודרים של ייאוש. מה יקרה, אני תוהה, אם נשים לא יצטרכו לתאר בפרטי פרטים את הכאב והבושה כדי לזכות בשוויון, ואת האלימות שהופעלה עליהן, כדי לתפוס את המקום הראוי להן בנוף? כרגע, אנחנו זוכות ברע שבשני העולמות: פטישיזציה של הסיפורים שלנו, ומציאות חברתית מקובעת, שאינה רק מערימה קשיים בפני התקדמות, אלא אף מתדרדרת לאחור. ולמה בכלל שצדק ושוויון יהיו תלויים בהצגת פצעים? במקרה הטוב, זוהי דרישה חסרת תועלת. במקרה הרע, היא אכזרית. כשאנחנו רוצים את סיפורי הנשים, מה בדיוק אנחנו רוצים? והאם אנו מסוגלים לאפשר לנשים לחקור באמת את כל התחושות השליליות שלהן, ובכלל זה בושה והשפלה, בלי שהן יצטרכו להתעקש שיש להן כוונה אצילית יותר? בלי להפגין גאווה והתרסה – התעקשות שנועדה להבטיח לכולם שהבושה לא דבקה בהן?

קת׳רין אנג׳ל (Angel) עומדת בראש החוג לכתיבה ביקורתית במחלקה לספרות אנגלית, תיאטרון וכתיבה יצירתית בבירבק, אוניברסיטת לונדון. היא מחברת הספרים Unmastered: A Book on Desire, Most Difficult to Tell (משנת 2012), Daddy Issues (משנת 2019) ו- Tomorrow Sex Will Be Good Again (משנת 2021).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: ככה זה, ככה אני לפניכם, עם כל מה שיש לי. תצלום: הקטור גומס (unsplash.com)

Photo by Hector Gomez on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קת׳רין אנג׳ל, AEON.


תגובות פייסבוק