לא עומדים מנגד

אף אחד לא רוצה להאמין שהוא ישב בחיבוק ידיים לנוכח אלימות קשה, אבל ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לתופעה. כיצד מעודדים אנשים להגן על טובת הכלל?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בתסדה שבמרילנד היא פרבר בטוח ויוקרתי של וושינגטון די.סי., מאלה שאנשים משכילים בעלי משכורות נאות נודדים אליהם כשמגיע הזמן להקים משפחה. כ-80 אחוז מתושבי העיר הבוגרים הם בעלי תארים אקדמיים. שכונת ברדלי מאנור-לונגווד האופנתית דורגה לאחרונה כשכונה השנייה בעושרה במדינה. ובכל זאת, ב-11 במרץ, 2011, נרצחה שם בחורה על-ידי עמיתה בחנות "לולולמון" המקומית (שבה אפשר לקנות זוג מכנסי יוגה ב-100 דולר). שני עובדים מחנות "אפל" הסמוכה שמעו את הרצח בעודו מתרחש, התדיינו ביניהם, ובסופו של דבר החליטו שלא לקרוא למשטרה.

לו הייתה ההתקפה מתרחשת בריו דה ז'נרו הענייה, הצפופה ורוויית הפשיעה, ייתכן שהסיפור היה נגמר אחרת: בסדרה של ניסויים גילו חוקרים שצופים מהצד בעיר הברזילאית הם אדיבים להפליא – כמעט תמיד הם יושיטו יד לעיוור ויעזרו לזר שהפיל עט. הפרדוקס הבולט הזה משקף את המורכבות של "אדישות הצופה מהצד" (bystander apathy), מונח שטבעו הפסיכולוגים האמריקנים ג'ון דארלי וביב לטאנה בשנות ה-60 כדי לתאר את אי-נכונותם המתמיהה ואף המחרידה של עדים להתערב בפשעים אלימים או בטרגדיות אחרות.

קיטי ג'נובזה

קיטי ג'נובזה

התופעה זכתה לראשונה לתשומת לב נרחבת ב-1964, כשקיטי ג'נובזה, מנהלת בר מניו יורק, הותקפה מינית ונרצחה בבניין הדירות שבו גרה בקווינס. הסיקור התקשורתי התמקד באי-ההתערבות-כביכול של שכניה – הכתבה המרכזית בנושא בניו יורק טיימס נפתחה בטענה מצמררת: "במשך יותר מחצי שעה עמדו מהצד 38 אזרחים מכובדים ושומרי חוק מקווינס בשעה שהאונס עקב אחרי אישה ודקר אותה בשלוש התקפות נפרדות." במשך השנים הופרך התיאור הזה ברובו, אך התקרית הולידה נרטיב ששרד עד היום: החברה הידרדרה, והימים שבהם שכן עוזר לשכן לעולם לא יחזרו עוד. בין אם זה נכון ובין אם לא, הסיפור של ג'נובזה הפך למם תרבותי המעיד על חוסר הרגישות וחוסר האנושיות בין אנשים, ורבים טוענים שמגמה זו היא מאפיין מרכזי של ימינו.

התקרית הולידה גם תחום מחקרי חדש. היא סקרנה את הפסיכולוגים דארלי, אז מאוניברסיטת ניו יורק, ולטאנה, אז מקולומביה, שערכו סדרת ניסויים בולטים בסוף שנות ה-60. המפורסם שבהם נערך בחדר שאליו הוזרם עשן. המשתתפים הוכנסו לחדר והושארו בו לבד; או לצד שני משתתפים אחרים; או לצד שני חוקרים המעמידים פנים שהם משתתפי מחקר שאינם מודעים לעשן הזורם פנימה. רוב המשתתפים (75 אחוז) שנותרו לבד בחדר דיווחו על העשן; לעומתם, רק 10 אחוז מאלה ששהו בחדר עם שני החוקרים (שאינם מודעים לכאורה לעשן), דיווחו על המתרחש.

דארלי ולטאנה ייחסו זאת לשני גורמים: אחד הוא "אפקט פיזור האחריות", שאומר כי נוכחותם של אנשים נוספים גורמת לנו להניח שמישהו אחר יעזור, או כבר עזר. הגורם השני הוא "כוחן של נורמות חברתיות" – אנשים מתבוננים בתגובותיהם של אחרים כדי להעריך את חומרת המצב. הממצאים שלהם אוששו בעקביות מצמררת לאורך השנים. ב-1987 נאנסה תלמידת שנה ראשונה באוניברסיטת ניו המפשייר על-ידי שלושה סטודנטים. אחד האנסים התרברב באוזניו של אדם שעבר במסדרון בשעה שהרצח התרחש, אבל אף אחד (כולל היועץ האחראי של הקומה) לא התערב או קרא לרשויות. ב-2009, כ-20 אנשים צפו באונס קבוצתי של בת 15 בנשף תיכון בריצ'מונד, קליפורניה.

חברות אינדיבידואליות, כגון ארצות הברית ורוב אירופה, מעודדות הישגיות וזהות אישיות על פני זהות קבוצתית; חברי הקבוצה אמורים לדאוג לעצמם

זו אינה בעיה הקיימת במדינות המערב בלבד. ב-13 באוקטובר, 2011, בפושאן שבמחוז גואנדונג בסין, יצאה ילדה בת שנתיים מחנות כלי הבית המשפחתית, נכנסה לסמטה סמוכה ונפגעה על-ידי ואן חולף. בשעה שהתינוקת וואנג יואה שכבה פצועה ברחוב, 18 אנשים חלפו על פניה בלי לעצור ולעזור. בסופו של דבר פגע בה רכב נוסף. גם הוא לא עצר. כמעט 10 דקות לאחר התקרית ניגש סוף סוף עובד זבל לתינוקת, חילץ אותה מהרחוב וקרא לעזרה. שבוע לאחר מכן מתה הילדה בבית החולים. התקרית הובילה למסכת ציבורית של טרוניות לגבי דעיכת המוסר והקהילתיות בסין, ועוררה דיון בשינויים המתחוללים בעקבות העיור המהיר במדינה והמיקוד הגובר בעושר אישי על חשבון האידיאל הקומוניסטי של שוויון אוניברסלי.

ארץ עיר

למען האמת, אירועים אלה היו מחרידים כל כך עד שמחקרם של דארלי ולטאנה לא הצליח לתאר את התופעה במלואה. מדוע "אנשים טובים" שותקים לנוכח אלימות קשה כל כך? אחד הנושאים הראויים לבדיקה היה התפיסה שהונצחה בעקבות רצח ג'נובזה, שאומרת כי ערים גדולות מעודדות אדישות ואף חוסר רגישות.
התברר כי התיאוריה הזו שגויה – לגודל העיר יש חשיבות, אבל הוא לא הגורם החשוב ביותר. רוברט לוין (Levine), פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת קליפורניה סטייט בפרזנו, בחן "התנהגויות סיוע" בערים בכל העולם. בכל עיר ערכו לוין וצוותו סדרת ניסויים שבמהלכם מקבלים צופים מהצד הזדמנות לעזור (או לא לעזור) לאדם זר. לדוגמה, באחד הניסויים העמידו החוקרים פנים שהם פצועים ברגלם, הפילו חבילת מגזינים גדולה מול אדם החולף על פניהם, והתקשו בבירור להתכופף ולהרים אותם. בניסוי אחר העמידו החוקרים פנים שהם עיוורים החוצים את הרחוב, הושיטו את מקל ההליכה שלהם וחיכו לעזרה. היו גם ניסויים פשוטים יותר – החוקרים הפילו עטים או מעטפות מבוילות שעליהן כבר רשומה כתובת וחיכו לראות אם אחד העוברים ושבים ינסה להחזיר את העט או לשלוח את המעטפה.

התוצאות מפריכות את ההנחה המוכרת שאומרת כי ערים גדולות ומנוכרות מלאות באנשים שלא עוזרים זה לזה. במאמר משנת 1994 על התנהגויות סיוע ב-36 ערים בארצות הברית (שהתפרסם ב- Journal of Personality and Social Psychology) הציג לוין מדד סיוע שבו דווקא מקומות קטנים יותר כגון פטרסון בניו ג'רזי ושרוופורט בלואיזיאנה קיבלו דירוג נמוך יותר. בה בעת, העיר המסייעת ביותר בעולם מבין 23 שהוא ועמיתיו בחנו בשביל מאמר שהתפרסם ב-2001 ב-  Journal of Cross-Cultural Psychology, היא ריו דה ז'נרו – שמונה כיום כ-6.5 מיליון תושבים.
"היו כמה ערים גדולות שבהן אנשים סייעו זה לזה, וכמה ערים קטנות שלא," אומר לוין. "וזה מראה שיש משהו תרבותי – יש נדבך קסום ומסתורי בתרבות שמעודד אנשים לעזור זה לזה. וזה ההיפך ממה שלימדו אותי כשגדלתי בניו יורק, כלומר לא לעזור. שאתה לא אדם רע אם אתה לא עוזר."

ייתכן שאחד ההסברים לנדבך תרבותי "קסום ומסתורי" זה טמון במידת הקונפורמיזם או האינדיבידואליזם של החברה. חברות אינדיבידואליות, כגון ארצות הברית ורוב אירופה, מעודדות הישגיות וזהות אישיות על פני זהות קבוצתית; חברי הקבוצה אמורים לדאוג לעצמם, ויש לא מעט הערצה לאנשים שקוראים תיגר על נורמות חברתיות.

לעומת זאת, חברות קולקטיביסטיות כמו סין מעודדות קונפורמיזם ונאמנות למשפחה או לקבוצה על פני הישגיות ורצונות אישיים. בחברות קולקטיביסטיות ישנה ציפייה שאנשים ידאגו לאחרים בכל מחיר ושלא יקראו תיגר על נורמות חברתיות. תרבויות קולקטיביסטיות דומות הרבה יותר לזיכרון הנוסטלגי של החיים בעיירה הקטנה, שבה שכנים שומרים זה על ילדיו של זה, עוזרים זה לזה בעבודה החקלאית, ולכאורה קוראים למשטרה אם הם רואים את אחד התושבים נדקר למוות באכזריות. בברזיל, למשל – שבה נמצאת העיר המסייעת ביותר בעולם, לפי מחקרו של לוין – יש תרבות קולקטיביסטית חזקה.

נורמות חברתיות אינן בהכרח טובות או רעות. אבל בתרבויות קולקטיביסטיות מסוימות הנורמות החברתיות מאלצות את חברי הקבוצה להעלים עין, בייחוד כשמדובר בתקיפה מינית

אך העניין מורכב יותר. תרבויות קולקטיביסטיות שמות דגש גם על קונפורמיזם. בעוד שייתכן כי אינדיבידואלים בתרבויות אלה נכונים יותר לעזור לאדם אחר מהקבוצה, נכונות זו לא תופנה כלפי אנשים מבחוץ, בייחוד אם ההתערבות מפרה נורמה חברתית חזקה כגון נאמנות או צייתנות לבכירים. מאמר שהתפרסם ב-2012 בכתב העת Social Development השווה בין התנהגויות בשתי ארצות שונות: איטליה האינדיבידואליסטית וסינגפור הקולקטיביסטית. אמנם התברר שבריונות היא תופעה שכיחה יותר באיטליה מאשר בסינגפור, אבל האיטלקים – ובייחוד הבנות – היו נכונים יותר להגן על קורבנות ולהתערב בתקריות באופן פעיל. במילים אחרות, האינדיבידואליסטים המחוספסים היו נכונים יותר לצאת נגד הנורמות החברתיות הרווחות ולעזור לאדם בצרה.

כיצד מסבירים כל הממצאים האלה את הגרסה החדשה של הצופים מהצד – אלה שלא מנסים לעצור בריונות ברשת או מקרים תקיפות מיניות אכזריות באוניברסיטאות? ב-11 באוגוסט, 2012, הותקפה מינית נערה בת 16 על-ידי שני שחקני פוטבול מקומיים בסטובנוויל, עיירה קטנה באוהיו. האירוע התרחש במשך שעות רבות ובכמה מקומות שונים. לאורך הערב שלח אחד התוקפים לחבריו הודעות המתארות את הפשע יחד עם תמונות עירום של המותקפת. צופים מהצד בזירת האירוע צילמו סרטונים ושיתפו אותם גם כן. מה שאומר שכמה וכמה מבאי המסיבה שנערכה באותו זמן, כמו גם אנשים נוספים, היו מודעים לתקרית אך לא דיווחו עליה ולא ניסו לעזור לקורבן.

אירועי אותו ערב הדהימו את רוב הציבור האמריקאי, אך כשבוחנים אותם מזווית שונה אפשר להבין למה לא התערבו העוברים ושבים בתקיפה המינית. ארגוני אחווה, הצבא, וקבוצות ספורט כגון הקבוצה המקומית של סטובנוויל, הם מיני-קולקטיבים בתוך החברה האמריקאית האינדיבידואליסטית בעיקרה. ומיני-קולקטיבים, בדיוק כמו חברות קולקטיביסטיות מסורתיות, מבכרים קונפורמיזם ומענישים או מנדים את מי שמפר את הנורמות החברתיות של הקבוצה.
אלן ברקוביץ (Berkowitz), פסיכולוג מקליפורניה ומומחה למניעת אונס, אמר לי שצופים מהצד שוקלים בעל כורחם את ההשלכות של הפרת הנורמות החברתיות. "באותו רגע כל המחסומים מופיעים לנגד עיניך," הוא אומר. "אתה חושש שתביך מישהו אחר, שינקמו בך, אתה חושב שלאנשים אחרים לא אכפת. כשאתה חלק מקבוצה חזקה מאוד, כמו קבוצה של נערים – הדבר החשוב ביותר שמלמדים אותך הוא להשתלב."

הנורמות החברתיות עצמן אינן בהכרח טובות או רעות. אבל בתרבויות קולקטיביסטיות מסוימות הנורמות החברתיות מאלצות את חברי הקבוצה להעלים עין, בייחוד כשמדובר בתקיפה מינית. סטובנוויל אינה ניו יורק, ולכן לא חל עליה הנרטיב שאומר כי גודל העיר והאנונימיות שלה מעודדים חוסר רגישות בקנה מידה אדיר. הטרגדיה בסטובנוויל מראה עד כמה ההנחה הזו מוטעית. גם היכרות אישית עם כל עד ועד לא תציל קורבן אונס אם כל העדים קשורים זה לזה בנורמות חברתיות חזקות שמונעות מהם להתערב.

ועליית המדיה החברתית רק העצימה את אפקט הצופה מהצד – היא העניקה למתבוננים המקוונים מסך של אי-נראות, ואף של אנונימיות, להסתתר מאחוריו. בערב התקיפה בסטובנוויל, מישהו פרסם באינסטגרם תמונה של המותקפת חסרת ההכרה הנישאת בידיים ובקרסוליים על-ידי התוקפים. אחד התוקפים וכמה עדי ראייה שלחו לחברים הודעות טקסט ובהן תמונה של הקורבן, חסרת הכרה ועירומה, ותיאור אירועי הערב. לפי הדיווחים, עד נוסף צילם סרטון של התקיפה המינית עצמה, אף על פי שהוא טען כי מחק אותו למחרת. ובסרטון יוטיוב מחריד במיוחד תיאר מישהו את התקיפה המינית ואמר בלעג שהמותקפת נראית "מתה."

עליית המדיה החברתית רק העצימה את אפקט הצופה מהצד – היא העניקה למתבוננים המקוונים מסך של אי-נראות, ואף של אנונימיות, להסתתר מאחוריו

אנחנו רואים שהמדיה החברתית ומדיות אלקטרוניות אחרות באות לידי ביטוי "ברגע האמת, וגם בטיוח," כפי שאמר לי ג'קסון כץ (Katz), ממייסדי Mentors in Violence Prevention, אחת התוכניות הראשונות בארצות הברית המכשירה אנשים להתערבות. התוקפים מסטובנוויל, לדוגמה, השתמשו בהודעות אס אם אס כדי לטייח את התקיפה. טרנט מייז, אחד התוקפים, שלח הודעה לחבר ובה כתוב: "פשוט תגיד שהיא באה אליך הביתה והתעלפה." בהודעות אחרות ניסה מייז לשכנע את הקורבן לא להגיש תביעה. הוא כתב לה: "זה ממש חסר טעם. אני הולך להסתבך כשבעצם צריך לומר לי תודה שטיפלתי בך."

פיבי פרינס

פיבי פרינס

בריונות רשת - המתרחשת בזירה המקוונת בלבד או לצד התקפות בעולם האמיתי - נעשתה גם היא נפוצה יותר ובכמה מקרים אף הובילה למקרים טראגיים של התאבדות. לאורך 2009 הייתה פיבי פרינס מתיכון סאות' האדלי במסצ'וסטס קורבן להטרדות בעולם האמיתי והמקוון גם יחד. תלמידים זרקו עליה דברים, הפילו ספרים מידיה, נטפלו אליה במסדרונות ובספרייה, וקראו לה "כלבה אירית" ו"זונה" בטוויטר, קרייגסליסט ופייסבוק. ב-14 בינואר, 2010, לאחר יום קשה במיוחד, חזרה פיבי הביתה ותלתה את עצמה.

האינטרנט הגדיל משמעותית את מספרם הפוטנציאלי של צופים מהצד בבריונות ובתקיפה מינית. תופעה זו רק מחריפה את פיזור האחריות – ככל שיש יותר צופים מהצד, כך סביר פחות שמישהו יתערב. במקום כמה עדים במסדרון בית הספר או במסיבה, כל מי שיש לו טלפון סלולארי או פייסבוק יכול כעת לקבל תמונות של תקיפה מינית בעיצומה, או להיות עד להטרדה בעמוד פייסבוק. קשה גם להתעלם מהתחושה שאנשים מרושעים יותר ברשת. ג'ון סולר (Suler), פסיכולוג קליני מאוניברסיטת ריידר בניו ג'רזי, מייחס את ההתנהגות התוקפנית של גולשים ל"אפקט הדיס-אינהיביציה (ביטול העכבות) ברשת". מדובר ברעיון פשוט: קל לנו יותר להתנהג ברשעות כשאנו לא רואים את האדם שאליו אנו פונים. "אנשים לא נאלצים לשקול איך הם נראים או נשמעים כשהם מקלידים הודעה," כותב סולר במאמר שהתפרסם ב-2004 בכתב העת CyberPsychology and Behavior. "והם לא נאלצים לשקול איך אחרים נראים או נשמעים בתגובה למה שהם אומרים."

אז מה צריך לעשות כדי לא להיות הצופה הפסיבי שעומד מהצד כשנערה שיכורה נלקחת במעלה המדרגות במסיבה, או כשילדה נדרסת בכביש סואן? בשנים האחרונות החלו סוף סוף חוקרים להשתמש בראיות שהצטברו לאורך השנים כדי לבדוק איך אפשר לבלום את אפקט הצופה מהצד ולעודד אנשים להתערב. הכשרת צופים מהצד להתערבות היא תחום עולה במניעת בריונות ואלימות המקבל בשנים האחרונות מימון רב מהמרכז לבקרת מחלות ומניעתן בארצות הברית. תוכניות חדשות אלה מתמקדות בהפלת חמשת המחסומים להתערבות שדארלי ולטאנה תיארו עוד ב-1970: על הצופה מהצד להבחין בתקרית, להבין שמדובר במצב הדורש התערבות, להרגיש אחריות אישית, לבחור בשיטת ההתערבות, ולהשלים את ההתערבות.

לאור תפקידה המרכזי של התרבות בנושא זה, תוכניות רבות מתמקדות בשינוי נורמות חברתיות על-ידי יצירת לחץ חברתי מסוג חדש – הלחץ לעשות את הדבר הנכון. "איך משנים נורמה" שואל לוין, שמחקרו על התנהגויות סיוע בערים הוביל אותו לשיתוף פעולה עם ה- Heroic Imagination Project, פרויקט מסן פרנסיסקו שנלחם בהשפעות השליליות של קונפורמיזם וצייתנות. "אנחנו מנסים להשתמש באותם כוחות שמעודדים אותנו ללכת בתלם כדי ליצור לחץ קונפורמיסטי חדש שיוביל אותנו בכיוון הנכון," הוא מסביר.

תוכנית נוספת, Mentors in Violence Prevention של כץ (MVP בקיצור), עובדת יחד עם מובילי דעת קהל – מאמנים, מורים, אתלטים, ראשי ארגוני אחווה – על שינוי הנורמות החברתיות האלה. הרעיון הוא זה: אם נצליח לשכנע את הילדים ה"מקובלים" להתנגד לבדיחות סקסיסטיות או הומופוביות, או להתעמת עם חבר אחווה או חבר קבוצה שעומד לנצל מישהי, הקהילות שלהם יתחילו אט אט לעודד התערבות. כץ, מחנך המעורב זה מכבר במאבק באלימות מינית, אומר: "השאלה היא לא מה לומר לנער בקבוצת הפוטבול של התיכון המקומי, אלא איך לחדור למערכות האלה. איך לאלץ את המנהיגים לקבל אחריות?"

בה בעת, הפסיכולוג אלן ברקוביץ משתמש בתוכנית שנקראת Social Norms Approach, אשר פותחה במטרה למנוע צריכת אלכוהול מופרזת בקמפוסים. האסטרטגיה של התוכנית היא לפרק את הנורמות החברתיות הקיימות לגורמים ולחשוף את הדינמיקה של אפקט הצופה מהצד. הבנה עמוקה של התופעה עוזרת לנו להבין מתי מישהו עובר את הגבול ומעניקה לנו את הכוח והתמריץ הנדרשים כדי להתערב. "אם שואלים גברים: 'האם תכבד מישהו שמתערב בתקיפה מינית אפשרית?', הם תמיד עונים כן," מסביר ברקוביץ. "אבל הם לא מאמינים שגברים אחרים חושבים כך. יש פער בין האמונות שלנו לבין אופן שבו אנו תופסים את אמונותיהם של אחרים." אולי אם נצליח לשכנע בחורים שלא רק הם מודאגים לגבי נערה שבחור אחר מנסה לקחת למעלה, נגדיל את הסבירות שמישהו יתערב.

תוכניות הכשרה להתערבות מנסות גם לספק לגיבורים לעתיד את הכלים שיאפשרו להם לפעול בבטחה וביעילות. "רוב האנשים חושבים שיש להם רק שתי אפשרויות – להתערב פיזית או לא לעשות כלום," אומר כץ. "התפקיד שלנו כמחנכים הוא לספק להם מגוון אפשרויות שיהיה זמינות להם ברגע האמת." לביישנים, לאנשים שחשים לחץ חברתי רב ולפחדנים באמת, כץ ואחרים ממליצים להתערב בהסחת דעת – לומר לתוקף שהמכונית שלו נגררת או שמישהו קורא לו היא טקטיקת התערבות יעילה, למרבה הפלא. הם ממליצים גם לחפש שותפים להתערבות: חברותיה של מותקפת עשויה לסייע בחילוצה, כמו גם גורמי סמכות או שוטרים.

נדרש עוד מאמץ רב לבלום את אפקט הצופה מהצד ולעודד אנשים נוספים להגן על טובת הכלל. "איך ייתכן שב-2014 עדיין יש עשרות אוניברסיטאות ללא תוכניות חובה להכשרה בנושא תקיפה מינית?" שואל כץ. "אף אחד לא רוצה להאמין שהוא ישב בחיבוק ידיים בזמן שאישה נאנסת בדירה שליד, אבל התקריות האלה ממשיכות להתרחש," אומר לוין. "יש לנו הרבה נתונים על זה. אם נשאל, רוב האנשים יסבירו למה הם לא הולכים לעמוד מהצד במצבים כאלה – כי הם דתיים, כי הם מכבדים נשים וכולי. צריך ללמד אנשים על אשליית החסינות האישית – רובנו חושבים שלא נשב בחיבוק ידיים. אבל זה בדיוק מה שקורה."

דווייר גאן היא אחת מעורכות הבלוג Freakonomics.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דווייר גאן, Aeon.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על לא עומדים מנגד

01
אני

מאוד מעניין. בדרך כלל תמיד מזכירים את המקרה הנ״ל של קיטי - אותו מחברי פריקונומיקס חקרו ומצאו שדווקא מספר אנשים התקשרו למשטרה. אך כפי שמובא יש לא מעט מקרים והצבעה על שוני בין תרבויות. מאמר מאוד מעניין תודה.

02
משה אוריין

שלוש תובנות בהמשך לקריאת המאמר.
1. אף אחד או אחת (אבל באמת אף אחד!) לא ממש יודע איך הוא ינהג במקרה - למשל - שהוא נוהג ברכב ופגע בהולך רגל ונדמה לו שיש אפשרות להימלט בשקט. מי שישנן את הכלל הזה זה לעצמו, אולי ינהג כהלכה במקרה מבחן.
2. מסכים לגמרי עם הקביעה במאמר שדווקא הרשתות החברתיות מפחיתות את הנטיה להתערב ולפעול, כי הן מאפשרות לתעל את "המעשה" הנדרש אל "תגובה וירטואלית" המספקת נחת רגעית ותו לא.
3. אדישות לסבל של אחר אינה מעידה על רוע או על אטימות באופן כללי, אלא, למרבה הצער, היא מקרית לפעמים לגמרי ואין לה כל הסבר.

03
O

אני מנסה לדמיין את עצמי בסיטואציות שמתוארות כאן במאמר ואני מגיע למסקנה שלא הייתי מתנהג באופן שונה בהכרח.
לדעתי הסיבה שאנשים לא עוזרים אחד לשני היא פחד להיפגע, והתחושה הזו מתעצמת במיוחד בערים גדולות. אני לא מאמין שיש ערים עם תחושה "קולקטיבית" יותר או פחות, אני מאמין שאנשים זה אנשים והאווירה העירונית ברוב הערים בעולם היא דומה.
ההבדל המהותי בין אדם לאדם בסביבה עירונית בד"כ זה הכוח הכספי שלו. אנשים עם כמות מסויימת של כסף גרים בשכונות מסוימות, שולחים את הילדים לבי"ס מסויים, עושים פעילות מסויימת - ובעצם דואגים כל החיים להקיף את עצמם באנשים שדומים להם מבחינה כספית.

לדעתי ככל שיש לאדם יותר מה להפסיד ככה הוא יפחד לחשוף את עצמו לסכנות "לא ריווחיות".

כשאני רואה אדם עיוור יוצא מהקמפוס בהר הצופים לעבר תחנות האוטובוס שבמתחם אני כנראה אעזור לו לעלות לאוטובוס ללא חשש. אני מכיר את האיזור, אני יודע שהעזרה הזאת היא "מוצדקת" ומגיעה לאדם שכנראה באמת זקוק לעזרה הזו, אני יודע שיש שם אנשים ש"דומים לי" באורח החיים שלהם ואני פחות אפחד שיקרה לי משהו רע מהעזרה הזאת - מקסימום אפספס את האוטובוס שלי.

כשאני רואה אדם עיוור הולך ברחוב ארלוזורוב בתל אביב ומנסה להגיע לרכבת - אני אולי אעזור לו, אבל עם חשש גדול יותר שמה הוא יפגע בי. אולי הוא מתחזה לעיוור? אולי הוא רק רוצה כסף? אולי זה הומלס "ידוע" שמסתובב שם באופן קבוע ומטריד אנשים? אולי העזרה שאני אגיש לו תחזור ותפגע בי?

אני מאמין שהמחשבות האלה עוברות להרבה אנשים בראש כשהם רואים אדם שזקוק לעזרה, וגם המערכת החברתית שלנו מעודדת אי התערבות -
פחד מתביעות, פחד מנשק חם וקר, פחד משוטרים וכו'.

לכן ההתייחסות של המאמר לאי התערבות כתוצאה של דינמיקה חברתית לבדה נראה לי לא נכון, או לפחות מתאים לתחום גילאים מאוד מסויים ולהווי חברתי מאוד מסויים.

ולאן נוליך את הבושה בחברה הקונפורמיסטית והצייתנית ב"דמוקרטיה היחידה וכו`"?
מעניין שההתגייסות לעזרה נעשית במסגרות גדולות, מ"כל העם" ועד עמותות ובמסגרת אינדיבידואלית היא לפעמים מתחלפת באדישות.
ובעצם המסגרות הגדולות הן הקולקטיבים שהחבר בהם חושש יותר מהוצאתו מהם מאשר מהתמודדות עם חוסר מוסריותו ( ומה יותר לניתוח כזה ממסגרות צבאיות).
הציפייה והדימוי שיש לישראלי היהודי לגבי הדומים לו היא שהם טובים ומוסריים כקולקטיב "מאוחד" אך סיטואציות מצומצמות לא שונות ממקרים שתוארו למעלה.

06
חוצפית המתורגמן

מעניין וחשוב מאוד. הלוואי שהתחום יתפתח וגם בישראל יצליחו לשנות נורמות חברתיות מסוכנות.

אגב, נראה שיש חוסר דיוק עובדתי קטן בהתחלה. כתוב: "ב-1987 נאנסה תלמידת שנה ראשונה באוניברסיטת ניו המפשייר על-ידי שלושה סטודנטים. אחד האנסים התרברב באוזניו של אדם שעבר במסדרון בשעה שהרצח התרחש....". אונס, רצח או שניהם?

07
לודה גרקו

קשה מאוד לדעת איך נפעל במצבים מסוימים.
קל להגיד "אני הייתי.." ולא לעשות.
קרה לי כמה פעמים שמישהו היה זקוק לעזרה כלשהי והמשכתי לנסוע, זה בעיקר קרה לי עם טרמפיסטים שאחרי זה התחרטתי שלא חזרתי לאסוף אותם כי הרגשתי את המצוקה שלהם.
מצבים חברתיים של צפייה ונוכחות באונס קבוצתי ללא מעשה ופעולה לא הבנתי לעולם עד שהתגוררתי בארה"ב בקרבת סטודנטים ואמריקאים בני 18 ואז הבנתי כמה הם אליטיסטים וכמה להיות חלק מהכלל ופופולארי חשוב להם על פני מוסר וכבוד הדדי.