לא עיר, לא פרבר

המרחב הבנוי בישראל אינו רק תופעה פיזית, כי אם בבואת הישראליות עצמה -- משוכפלת, מפוזרת ומתוכננת לעייפה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מעתה ואילך המפה קודמת לטריטוריה – זוהי קדימוּת הסימולקרה: המפה היא שמחוללת את הטריטוריה.
– ז'אן בודריאר

במרחב הישראלי של מאה השנים האחרונות, המפה הקדימה את הטריטוריה. המרחב נֶהגה ונכתב לפרטי-פרטיו – ולא זו בלבד אלא בפעולה מחזורית, כל פעם מחדש, כלוח חלק. למרות זאת, בהיפוך, נראה שהבנוי הישראלי מהתל בהוגיו, פרישׂתו המרחבית פורצת סדר וארגון-על, והטריטוריה הנבנית אינה תואמת שום מפה שנֶהגתה מראש. ניכרות בו בבירור תצורות מובחנות ומוכוונות, פרי תהליך מובנה וידע סדור – אך במקביל גם טיפולוגיה מצטמצמת, אבולוציה מתכנסת וניתוק מתנאי הרקע; תצורות שהטבעתן במרחב מעדכנת את הבנוי ומאכלסת את הפתוח בקומפוזיציה אורגנית השואבת מן הכפר והמושבה החקלאית, כמו בחלום ישן בקנה מידה משובש, שנשתל בטבע של חלום אחר, חלום העיר הקורנת.

בנוף הבנוי הישראלי העכשווי, הדיכוטומיה המוּכּרת של "עיר" ו"פרבר" היטשטשה לטובת יציר כלאיים חדש, ה-Urb-Burb או UrBurb, לא עיר ולא פרבר כי אם פסיפס הבנוי איים-איים; שילוב פרגמנטרי של עיר גרעינית, מודרניזם קמֵל ובנייה תאגידית בשטחי ענק של מרחב מופרט, המהודקים יחד בתפרי הנדסת תשתית ופיתוח. הבנוי הישראלי, על שכבותיו השונות, הוא תוצר עקיף של מהלך מודרניסטי מובהק ששינה את ערכיו. צמצום, דיוק וסדר, כמו גם חסות המדינה לפרט ולדל"ת אמותיו, עודכנו בגודל עודף (הדירה), פרישׂה נרחבת והפרטה מסיבית של קרקע ומרחב.

ה-UrBurb הוא התוצר של כלל הבינוי הישראלי העכשווי: לא סדור אך מתוכנן לעייפה; רציף ומקוטע; משוכפל ומבודל; סגור, מעגלי, ובה בעת מוצב כאי קורבוזיאני על המישור החלק והפתוח; אוטרקי למראית עין אך מסתפח; אוטוקרטי, אוטו-ארוטי, אוטו-סוגסטיבי, חלומי

ה-UrBurb הוא התוצר של כלל הבינוי הישראלי העכשווי: לא סדור אך מתוכנן לעייפה; רציף ומקוטע; משוכפל ומבודל; סגור, מעגלי, ובה בעת מוצב כאי קורבוזיאני על המישור החלק והפתוח; אוטרקי למראית עין אך מסתפח; אוטוקרטי, אוטו-ארוטי, אוטו-סוגסטיבי, חלומי; מרחיב את העיר הקיימת אך מתבונן פנימה ומחליף חלקים מתוכה; משכפל את עצמו לארכיפלג או ארכי-פרבר, ארכי-טקטוני ובעיקר ארכאי.

ה-UrBurb הוא מצב מצטבר, שמיכה המורכבת מיריעות של מודרניוּת לסוגיה המחוברות בתפרי כבישים, מעשה מרכבה המבוסס על המושבה החקלאית הגרעינית של סוף המאה ה-19, המודרניזם המיובא של שנות ה-50, הערים החדשות של שנות ה-90 ובנייה תאגידית של שנות העכשיו. זהו רצף מובהק של מודרניוּת הנע ממודרניות מוקדמת, דרך המודרניזם בפרישׂה ארצית של ימי ראשית המדינה, אל היפר-מודרניזם עכשווי המתעדכן בטיפולוגיה שלטת, בפעולה חזרתית.

מבט אל הצטברות הנוף הבנוי מהמדרכה, המרפסת או חלון המכונית, מעלה כמה שאלות: מהם הגורמים המרכזיים שעיצבו את חזוּת המרחב הישראלי העכשווי? מדוע הוא נראה דווקא כך, ואילו מתוך מאפייניו הם ישראליים ייחודיים? האם התכנון משקף את מגמות הזמן? וכיצד נאפיין את העירוניות הישראלית העכשווית ואת העתיד הנשקף לה?

תכנון יתר: היפר-מודרניזם

הקמת מדינת ישראל ב-1948, חילופי האוכלוסין וגלי ההגירה הנמשכים הכשירו את הקרקע למהלך שהטביע את חותמו על תכנון המרחב ואכלוסו: הפקעה והלאמה כמעט מוחלטת של "אדמות המדינה". מהלך זה נותר בתוקף בחלוף 66 שנים, וגם כיום למעלה מ-92% מקרקעות ישראל מצויים בבעלות המדינה. זהו מצב יוצא דופן במדינות דמוקרטיות, שכן כמעט כל האדמות המיועדות לבנייה ולפיתוח מנותבות לשמירה על אינטרסים לאומיים. המדינה היא המתווך העיקרי בכל פעולת תכנון ובנייה; כמו במכניקת קוואנטים מרחבית, המדינה מווסתת את הטריטוריה מנות-מנות, יוזמת ומשנה ייעוד, מפזרת ומשנעת אוכלוסין, מתכננת ו"מפריטה", והכל בהתאם ל"צורכי השעה". המדינה היא המתכנן הגדול ביותר, והשפעתה על הבינוי דומיננטית. על רקע זה, גם כל התכנון העירוני נגזר ממדיניות המרחב, וכאשר מתחלפות ממשלות מתעדכנות גם התוכניות לבינוי עיר.

UrBurb City עיבוד: גילי מרין. מתוך ספר התערוכה.

UrBurb City עיבוד: גילי מרין. מתוך ספר התערוכה.

תהליכי התכנון המרחבי בישראל סובלים לכן מהפרעה כפייתית בקנה מידה ארצי ומקומי, שתסמיניה הם חזרה על פעולת התכנון שוב ושוב, באופן מחזורי. הגמור אינו אלא בסיס לפריצה, מחיקה, עדכון, שינוי והיפוך. המרחב הישראלי נשלט אמנם מלמעלה, אך הוא מתוכנן כל פעם מחדש כלוח חלק, בכל קנה מידה.

תוכנית "ישראל-2020" למשל, שנכתבה בסוף המאה ה-20, נועדה להכין את ישראל לעתיד. צוות התכנון כלל כ-250 מתכננים, ששקדו עליה במשך שש שנות עבודה. מיד עם השלמתה הוזמנה על-ידי משרד הפנים תוכנית מִתאר ארצית (תמ"א) 35, שיישמה את המסקנות של "ישראל-2020" לשמירה על השטחים הפתוחים תוך הגבלת הבנייה ומניעת הזיחול הפרברי. "תמ"א 35" מעדכנת גם את "תמ"א 31", שעסקה בדיוק באותם נושאים אך עוקרה מכל תוכן: מיד אחרי אישורה נרמסה התוכנית בכמה וכמה החלטות פוליטיות, שהפכו כליל את העקרונות שנקבעו בה – החלטות המייעדות קרקע חקלאית לבנייה ומרחיבות יישובים שנועדו להישאר מוגבלים בשטחם. גם התפיסה המייעדת לישראל ארבעה מטרופולינים השתנתה לטובת מטרופולין אחת, ותוך פריצה של עקרונות "תמ"א 35" הוקמה "ועדת מעקף" לדיור ("ועדה לדיור לאומי" או וד"ל), שתפקידה לזרז הליכים של הפשרת קרקעות לבנייה למגורים.

שליטת היתר שממנה סובל התכנון בישראל, כמו כל פעולת יתר, אינה מניבה איכות אלא עודפוּת וגיבוב. יתרה מזו: תכנון היתר אינו נעזר בכלי תכנון חדשניים אלא ממשיך להשתמש בארגז הכלים המודרני

שליטת היתר שממנה סובל התכנון בישראל, כמו כל פעולת יתר, אינה מניבה איכות אלא עודפוּת וגיבוב. יתרה מזו: תכנון היתר אינו נעזר בכלי תכנון חדשניים, אלא ממשיך להשתמש בארגז הכלים המודרני. קריאת המרחב כלוח חלק, אִיזוּר (zoning), חזרתיות ושכפול, עודף תשתיות והסתמכות על תנועת המכונית הפרטית – כל אלה מופעלים שוב ושוב על הטריטוריה, בגיבוי גופי תכנון בשלושה מִדרגים (מקומי, מחוזי וארצי), אינספור יועצים ומומחים והמתכננים עצמם.

אפשר לסכם ולומר שבשנות ה-90 עברה ישראל מן המודרניזם הייחודי שלה2 לשלב מרחבי של היפר-מודרניזם. בשלב זה מופעלים אותם כלים מודרניסטיים מוּכּרים במסווה של חדשנות בדמות מחקרים כמותיים של המרחב, נספחים של "עיצוב ופיתוח", ניתוחי תנועה, דו"חות השפעה על הסביבה וז'רגון של "קיימוּת". המצב ההיפר-מודרני, במונחי בודריאר, הוא זה שבו אבד הקשר בין פעולה לתוצאה ובין כוונה לייצוגה המרחבי: מדברים על עירוניות אך בונים פרבר, מפגינים אובססיה תכנונית אך משכפלים שוב ושוב מרחבים מן המוכן, שואפים לחדשנות אך ממחזרים טיפולוגיות קיימות.

מאה שנים של פִּ(ר)זוּר

רעיונות התכנון המודרניסטיים, שיובאו מאירופה, אומצו כאן לשירות הצרכים הלאומיים של אחיזה בגבולות, פיזור אוכלוסין וסיפוק פתרונות דיור לגלי ההגירה המסיביים. "תוכנית שרון" (1951), תוכנית המִתאר הראשונה למדינת ישראל בהזמנת דוד בן-גוריון, כתבה את המרחב הישראלי מחדש: סוף לריכוז הספונטני ול-laissez-faire לטובת ארגון מלמעלה, הטלה של עתיד מרחבי ובנייתו בבת אחת, כבניין. רשת יישובים חדשים, בגריד סדוּר, הוטלה על מרבית שטחי המדינה: הארץ כלוח חלק וכחלקה חקלאית אחידה, שאורגנה לנפות ולערי מחוז המספקות שירותים לפעולה החקלאית. "תוכנית שרון" היא הבסיס ל-UrBurb הנוכחי, התוכנית הראשונה שארגנה בבהירות נוסחתית את מאוויי הלאום. עיקר הצלחתה טמון דווקא בכישלונה לפזר את ריכוזי האוכלוסין מן המרכז אל כ-400 יישובים חדשים, עיירות הפיתוח, באידיאולוגיה שתיחבט ותתערבל במשך שנים עד שתתגלגל בצורות אחרות.

"תוכנית שרון" לא נוצרה, כמובן, ברִיק אידיאולוגי; היא צמחה מתוך המהלך הציוני הכולל, שהיה במידה רבה אנטי-עירוני. לכן פורקה העיר הגרעינית ל"יחידות שכנוּת" של ערים בזעיר אנפין, מעגליות ועצמאיות, המספקות את כל הנדרש לתושביהן וטובלות בירוק. עוד קודם ל"תוכנית שרון" ראתה הציונות בעיר ריכוז של חולי – לא משום התיעוש הרעיל בנוסח אירופה של המאה ה-19, אלא משום סימונה כאופציה הבורגנית התבוסתנית, העצֵלה, האנטי-חקלאית. העיר אינה בשר מבשרה של משימת העל לאכלוס המרחב ולעיבודו. בריכוזיותה היא אינה מתאימה ל"צבר" המחוספס – החקלאי המחובר לאדמתו, הניזון ממנה ונולד בה מחדש – כי אם ליהודי הגלותי, המנוון. ברוח זו, את המרוכז יש לפזר ואת העירוני יש לכפרר.

קו ירוק, שטח אפור

בתוך כל אלה, אזור אחד – שטחי הגדה המערבית שנכבשו ב-1967 – נבנה בלי להיות מתוכנן, נשלט אך חסר תוכנית סדורה, בנוי איים-איים, מבוזר ומפוצל, משתכפל ב"יחידות שכנוּת" קטנות היושבות על ההר לצד שכנים אחרים, בלי תוכנית ארצית, ללא מִתאר, מפוצל למחוזות שליטה באותיות לטיניות (A, B, C), כפוף לחוק ירדני שקדם ל-1967, לתקנות הביטחון ולעינה העצומה של הממשלה. אזור זה, חרף היעלמותו מתוכניות מִתאר מדינתיות – גם אם הוא נכלל ומפורט לעייפה ב"תוכנית אלון" (1976), "תוכנית דרובלס" (1977) ו"תוכנית אריאל שרון" (1981) – סובל בדיוק מאותה תסמונת: כוונת על, פרישׂה אנטי-אורבנית, הומוגניות ושליטה עודפת.

התכנון הישראלי העכשווי אינו לוקח סיכונים מיותרים ואף אינו נזקק להם עוד. העתיד משוכפל על-ידי אלגוריתמאֵי המרחב, מהנדסי האדריכלות

מספר היחידות לבנייה, הקצאת הקרקע לבנייתן, גודל המגרש, אחוזי הבנייה, הגודל המינימלי ליחידת דיור, מְקדם הצפיפות, הפקעות נדרשות לציבור, רוחב "רחוב מקומי בעוצמת בינוי גבוהה", מספר חניות לכל יחידת דיור, מספר חניות אורחים, רוחב "רצועת ההליכה" (לשעבר מדרכה), השטח הנדרש ל"גן" השכונתי ביחס למספר יחידות הדיור, מספר הדרכים הבין-עירונית שיובילו לשכונה החדשה – כל אלה ועוד עשרות ערכים פסוודו-מדויקים אחרים מייצרים מטריצה מספרית של מרחב ידוע מראש, מרחב מתמטי הנע בווקטור קבוע, סוכן "נייטרלי" של פעולת התכנון. זהו מרחב מִספרי, נוסחתי, "מדויק" ללא עוררין. "הנחיות תכנון לדוגמא" שנכתבו בהזמנת משרד הבינוי והשיכון, מציבות תו תקן מכניסטי לתכנון ערים ובנייני מגורים ומפשטות כל מורכבות הכרוכה בתכנון עיר חדשה.

בניגוד מוחלט לפרויקטי "שיכון לדוגמה" של שנות ה-60, שהיו מעבדה של חיפוש אדריכלי ותכנוני אמיתי, של מחקר ופיתוח בחסות המדינה – כיום נראה שהמספרים מהווים גיבוי וכיסוי לכל סיכון. התשובות הרי מונחות על הדף והן מדויקות. אדריכלים, מהנדסים, גיאוגרפים, שמאים ועשרות בעלי מקצוע אחרים מגוייסים לכתיבת הקוד, שבו כל סכימה נפרטת למספרים והתבניות בהתאם: Form Follows Numbers. התכנון הישראלי העכשווי אינו לוקח סיכונים מיותרים ואף אינו נזקק להם עוד. העתיד משוכפל על-ידי אלגוריתמאֵי המרחב, מהנדסי האדריכלות.

וכמו במתמטיקה כך גם בביולוגיה: צמצום הטיפולוגיות (בכל קנה מידה שבין הבניין האחד למדינה השלמה) מְקדם מרחב חלש יותר – מגוון פחות, מתאים פחות לסביבתו, מפותח פחות ביחס לזמן, מכונס ומקופל לתוך הקוד הגנטי שלו-עצמו. החזק שורד, מתרבה, שולח קוד גנטי לעתיד ובונה את המחר. באבולוציה מתכנסת, בשל סביבת הבחירה המוגבלת, תוצרי הזיווגים העתידיים הולכים ומצטמצמים במונחי הרצף הגנטי ואינם מועשרים בגנטיקה חזקה אחרת. מהלך ההתכנסות קשור במידה רבה לכך שמעטים מתכננים ומעטים בונים. מספר מצומצם ביותר של משרדי אדריכלים מתכנן כיום את מרבית הבנייה למגורים, ומספר מצומצם עוד יותר של תאגידים בונה אותו. כך קורה שמשרדים בודדים ותאגידים בודדים מתכננים ובונים אלפי יחידות דיור מדי שנה – והם עושים זאת בצורתם ובדמותם ובהתאמה למנגנון שיווק המכוון לאמצע.

תפר-התפשטות

בקצה יחידת השכנוּת, קצה האספלט והאקרשטיין, ניצבים עמודי חשמל על קוביות בטון לצד שרידי פסולת בנייה, שיירי שיחים אזוביים על החול, אתר בנייה עטוף גדר פח לצד שביל וחומת אבן חלקית, דשא המתחלף בחול וגדר בנויה המתחלפת בשיירי רשת. במרווחי הפרא העירוניים מתגלים שרידי הלוח החלק, הקרקע שקדמה לפעולת הבנייה.

אלה מרחבים ליניאריים של בין תוכניות, שאריות שבין איי-השכנוּת המוגדרים היטב ולאורך תפרי הכבישים המעגליים, פרימות שנפלו בין הכיסאות. התפרים הללו הם תוצאה של מצב under construction מתמיד, מצב לימינלי של פיזור אחריות. התפר פרום מכמה קצוות: תכנון, בנייה, רשות מקומית ומדינה. שמיכת התכנון קצרה מדי, היזם מפתח קצת פחות מדי, והרשות מתעוררת באיחור-מה לגבי השטחים שבאחריותה. התפרים הם סממן ברור להבחנה בין הפרטי לציבורי, בין עיקר לטפל.

רכבות מהירות לא עוצרות ב-H

לבנת הבניין של "יחידת השכנוּת" או העיר הזעירה פרי "תוכנית שרון", הבניין הבודד, היא סוכן עצמאי מוצנח, מונח (free-standing) על המישור, פתוח לכל עבר ובכל חזיתותיו, מורם לרוב על עמודים. הבניין הבודד הוא פרגמנט בתוך פרגמנט, אי לצד איים, מכונת מגורים לכל גובה החתך. החל ב-1948, בחסות המחלקה הטכנית במשרד השיכון וחברות בנייה ממשלתיות דוגמת "שיכון עובדים" ו"סולל בונה", תוכננו בהיקף רחב טיפוסי בניינים לשתי מטרות עיקריות: קליטת גלי ההגירה המסיביים ובינוי המרחב.

את תולדות הבינוי הישראלי אפשר לתאר, במונחים גיאומטריים, כמעבר מתיבה אופקית לתיבה ניצבת משוכללת בסוף שנות ה-50 ובראשית שנות ה-60. במהלך אבולוציוני זה של זקיפת קומה והחלפת הסמיכוּת לקרקע בניתוק ממנה, משתקף גם שלב מהותי בהתפתחות החברה בישראל.

צילום אווירי של צפון ישראל ב-1973. באדיבות סקוט אשכנז

צילום אווירי של צפון ישראל ב-1973. באדיבות סקוט אשכנז

בנייני ה"רכבת" – מדויקים, מצומצמים ובלתי עודפים – התבססו לרוב על טיפולוגיית דירה אחת, המשוכפלת על ציר סימטריה אופקי ליצירת קומות אחידות ברצף של כמה כניסות. כל דירה כוללת הול, חדר מגורים, חדר שינה, מטבח, שירותים, חדר אמבטיה ומרפסת. שטח הדירות משתנה בהתאם לטיפוס, ונע בין 48 מ"ר ל-64 מ"ר – סגפני, חברתי, משוכפל בכל רחבי הארץ תוך עדכון ברוח CIAM של עקרונות עיר הגנים בנוסח אבנעזר האוורד. עם הזדקפות הבניין השתנתה גם הטיפולוגיה והגרעין עבר ייעול: במקום לשרת שתי דירות, הוא משרת ארבע. בנייני תיבה ניצבת (טיפוס 211) מדגים את ראשית התפתחותו של טיפוס ה-H: הגרעין קושר למעשה בין שני בנייני רכבת, כאשר גרם המדרגות נותר עצמאי. כוחו של ה-H קורן לרוחב ולגובה.

החל ב-1948, בחסות המחלקה הטכנית במשרד השיכון וחברות בנייה ממשלתיות דוגמת "שיכון עובדים" ו"סולל בונה", תוכננו בהיקף רחב טיפוסי בניינים לשתי מטרות עיקריות: קליטת גלי ההגירה המסיביים ובינוי המרחב

בניגוד לבנייני הרכבת שבהם לכל דירה יש שתי חזיתות – בטיפוס H הדירה נהנית משלוש חזיתות ומפינה המאפשרת צמיחה והתרחבות וחדירת אור ואיוורור פנימה. גם הגובה הפך לאופציה: בניגוד לבניין הרכבת – בניין H יכול לגבוה בלי להפוך לחסם נוף אימתני. העלייה ברמת החיים והמעבר (ביוזמת המדינה) לבינוי ביוזמה פרטית איפשרו את הרחבת טיפוס ה-H והגבהתו, תוך אימוצו בחום בידי השוק הפרטי. הפצעת הפוטנציאל הגדול של ה-H התרחשה בשנות ה-70 בנווה אביבים שבצפון תל-אביב: דירות גדולות בבניינים בני שמונה קומות ויותר, עם מעליות ונוף פתוח. במקביל, במישור החברתי, הורדם פרויקט הדיור הציבורי ועבר הפרטה כמעט מוחלטת. זה הרגע שבו חדל הדיור להוות שאלה לאומית.

ה-H הקלאסי – תיבה ניצבת עם גרעין מרכזי וארבע דירות בקומה – עבר עדכון משמעותי נוסף בשנות ה-90. ההיפר-מודרניזם הישראלי הוליד H חדש משוכלל, שהפסיק לצמוח כתיבה פשוטה ועבר סדרת מניפולציות ליצירת שטח-פָּנים מורכב: מזוגזג, משונן, עתיר זוויות, עם בליטות, מרפסות תלויות, מרפסות שירות, תוספת גריד על החזית או גריד-קשתי, מסתורי מזגנים וכביסה, בדירוג רגיל ובדירוג הפוך. ה-H הקלאסי מת; יחי ה-Hyper-H החדש (או בקצרה, HH).

ההיפר-מודרניזם הישראלי הוליד H חדש משוכלל, שהפסיק לצמוח כתיבה פשוטה ועבר סדרת מניפולציות ליצירת שטח-פָּנים מורכב: מזוגזג, משונן, עתיר זוויות, עם בליטות, מרפסות תלויות, מרפסות שירות ועוד

עדכון הטיפולוגיה נבע בעיקר מדרישה כפולה – מצד הרוכשים ומצד הרשויות – לדירות גדולות יותר ולתחכום רב יותר. לגלי העלייה ממדינות חבר העמים בשנות ה-90 הצטרפו "משפרי דיור", וכל רשות מקומית נלחמה על אוכלוסיה חזקה ככל האפשר. בנתניה ובפתח-תקוה למשל, שתי ערים בתאוצת בנייה, פחות משני אחוזים מסך הדירות החדשות שנבנו ב-2012 קטנות מארבעה חדרים. אבל לא רק התוכנית עודכנה אלא גם החתך. חלק ניכר מהבניינים מתרחב כלפי מעלה, וזאת כדי למקסם את הרווח מדירות גדולות הנשקפות אל נוף. דירת המגורים הממוצעת קרמה עור וגידים כחלום הבורגני האולטימטיבי, כאשר הגודל המופרז קיבע את רמת המחירים הגבוהה ואת אפיון הדיירים.

למרות הגיוון המתאפשר והרעש הצורני בתזזית המעטפת, ההבדלים הושטחו עם הזמן וגם ה-Hyper-H הפך למוצר משוכפל בהמון. במרחב היומיום הישראלי, הבניין, השכונה והאזור מתוכננים כולם באופן דומה, בקוד סגור, בלי אפשרות לשינוי, עדכון או תוספות.

הוודל (Différance)

כשבודריאר כותב על דיסנילנד, הוא מבין שדיסנילנד קיימת כדי להסוות את העובדה שהארץ ה"ממשית" – לוס אנג'לס ואמריקה כולה – היא דיסנילנד בעצמה. דיסנילנד מוצגת כמחוז הדמיון ובכך מתקפת את הממשות שמחוצה לה, אך אמריקה אינה ממשית יותר מדיסנילנד.
הערים הישראליות התאגידיות – השכונות והמתחמים המעגליים – מסמנות את צורת המגורים ה"נכונה" וה"ראויה" למִחיה. בניגוד לדיסנילנד, הן אינן אי נפרד של דמיון אלא רצף שלם ונבנה של מרחב מדומיין, ולכן גם אינן מְתקפות את החיצוני להן אלא שוללות אותו ומְתקפות את עצמן בלבד. השלילה מתבצעת באמצעות מתווכי ייצוג – הפרסומת, הדירה לדוגמא, דימויי המשפחה והטבע, שם השכונה החדשה – המגדירים כולם מחדש את המושגים "עיר", "שכונה", "דירה", וממלאים אותם בתוכן דמיוני המסמן את עצמו כעליון ביחס לקודמו.

היפר-ריאליזם דיסנילנד

צילום אווירי של דיסנילנד בליפורניה ב-2005. באדיבות: הורסט פרנק

לפעולה זו נוכחות פיזית, שכן התצורות החדשות מעדכנות את המרחב שקדם להיותן (באמצעים כמו בניית שכונות חדשות או פינוי-בינוי של הקיים). למעשה, עדכון זה בונה מחדש את הערים ומשטיח אותן, מתיק את מרכז הכובד שלהם כלפי חוץ ומרוקן מתוכן ומרלוונטיות את הערים הגרעיניות, אלה שנוסדו לפני 1948. העיר הגרעינית חדלה להתקיים במתכונתה הישנה, והיא משובשת תדיר על-ידי חלקי חילוף חדשים והטיית מאסת הבינוי החוצה ממנה.

בתהליך זה, נוצרות ערי מִשנה חליפיות, המסתפחות כאיים (פנימה והחוצה) לשטחי המדינה הפתוחים, המופרטים והמופשרים. ערי מִשנה אלה קרויות תמיד בשם חדש: לא-עוד חלק מראשון-לציון כי אם "קריית חתני פרס נובל", או "אֵם-המושבות" כתחליף לפתח-תקוה ו"נווה-גן" כתחליף לגן של ממש. ערים חדשות אלו בנויות על פי רוב בלבן או בקרם בהיר, רחוקות מאוד מהצבעוניות של דיסנילנד אך קרובות אליה בייצוג ההיפר-מודרניסטי של העיר המודרנית. כמו בדיסנלנד, שבה החיות מדברות באמצעות אנשים המוסווים בתוך פרוותן הסינתטית, כך גם המרחב: ישראלי בפרוותו, אך הקול קולו של לה קורבוזייה.

מרחב ה-UrBurb הישראלי, תוצר של מאה שנות מודרניזם, אינו רק תופעה פיזית כי אם בבואת הישראליות עצמה, הנחבטת בין שני וקטורים מנוגדים – דפוסי פעולה חזרתיים, והלכי רוח מקובעים – במסגרת שאיבדה את הפשטות והצמצום וזנחה את אידיאל השוויון החברתי לטובת כלכלת שוק ניאו-ליברליסטית. ה-UrBurb הישראלי – אנטי-עירוני ומפוזר, מתוכנן לעייפה כלוח חלק, חדש ומיושן בעת ובעונה אחת, מפורק ושתול בקרקע – הוא עיר המאורגנת ככפר בקנה מידה ארצי, כווילה סבואה בקנה מידה משובש ששוכפלה בהפרזה והיא קורנת מתוך מצע ירוק (גוון מס. 70 בסולם צבעי ההדפסה של תוכנת אוטוקאד); ה-UrBurb הוא אוטו-שכונה ואוטו-מרחב, אלגוריתם לשכפול עצמי.

הסיפור ראה אור לראשונה בספר התערוכה The Urburb של הביתן הישראלי בביאנלה לארכיטקטורה 2014, בעריכת רועי ברנד ואורי שלום, הוצאת סטרנטל ספרים.
גרסה מקומית של התערוכה --The Urburb -- מוצגת בימים אלה בארטפורט תל אביב.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אורי שלום .


תגובות פייסבוק

3 תגובות על לא עיר, לא פרבר

01
חיים לוטנר

שירה! שירה טהורה!

איך אפשר להבין משפטים מסוג "...משכפל את עצמו לארכיפלג או ארכי פרבר, ארכי - טקטוני ובעיקר ארכאי..." "...מייצרים מטריצה מספרית של מרחב ידוע מראש..."

למען הסר ספק: אני אדריכל, מאד נבון, בעל שליטה מושלמת בשפה. ואינני מבין את הטקסט.

ואני מגיע למסקנה שהערך היחיד של רוב הטקסט הוא במשקל, ביופיין של המלים, אך לא במשמעות שלהן. אהיה יותר ברור: רוב הדימויים וצירופי המלים הם חסרי מובן. למרות שהם מתחפשים ל"חכמים". וחבל. ואנשים נבונים (כמו מי שכלל את המאמר ב"אלכסון") אומרים לעצמם משהו כמו: "נכון, אינני מבין את רוב המשפטים. כנראה שאני לא מבין מספיק באדריכלות". לפני שנים רבות לימדתי אדריכלות. לימד אתי מורה מאד בכיר ונחשב. בביקורות על פרויקטים היו לו דברים נורא חכמים להגיד. פעם, אחרי ביקורת שהוא נתן, שאלה אותי הסטודנטית: "אתה מוכן לדבר אתי על מה שהוא אמר? אתה מוכן להסביר לי?" שחזרתי בראשי את דבריו, וגיליתי להפתעתי שאכן היו הרבה מלים יפות ו"חכמות", אבל לא שום דבר חוץ מזה! אותו אירוע שינה את החיים שלי.

"לעולם אינני משתמש במשפטים ארוכים, אלא כאשר אני עייף במיוחד" (ויניקוט). ואני מוסיף: ומשתדל גם להימנע ממלים ארוכות, לועזיות.

03
חיים לוטנר

הפתעה!
חשבתי שההתייחסות הביקורתית שלי תגרור התקפת נגד, אבל זה לא קרה. הסכמה? התעלמות? כלום!
בהמשך לדבריך אפשר להחיל את הקלישאה (הנכונה במקרה זה) שתמונה אחת שוה 1,000 מילים.