לא רק ביזנס

היטנדרה ואדווה הוכשר על-ידי המורים הרוחניים של הודו וגם על-ידי מלומדים של מנהל עסקים ב-MIT. כעת הוא בא ללמד את האליטה הפיננסית של ארה"ב שגם בעסקי הכסף הרגשות והאמונות חשובים -- ולא, הוא לא רוצה שתמכרו את הפרארי
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

"אתם הולכים לשמוע הרבה דברים מוזרים היום," הכריז סטודנט למִנהל עסקים באוניברסיטת קולומביה בפני חבריו ללימודים. התלמידים זרמו לתוך האתר שבו הם עמדו לבלות את סוף השבוע שמסכם את אחד הקורסים הפופולאריים ביותר בבית הספר, "הנהגה והצלחה אישית". "פשוט אל תהיו שיפוטיים." מאז שנת 2009 – זמן קצר אחרי ששוק הדיור קרס, תעשיית הפיננסים טולטלה על-ידי הפזיזות שלה עצמה, והכלכלה הידרדרה למיתון – היטנדרה ואדווה מלמד קורס עם הרבה יותר נרשמים ממקומות פנויים, שעוסק באליטה הנוכחית והעתידית של עולם העסקים האמריקאי. המרצה זוכה הפרסים לא מלמד איך להתפרנס, אלא איך לחיות.

ואדווה נולד במומביי; גובהו 1.90 מטר והוא נאה במידה בוליוודית; הוא הוכשר על-ידי המורים הרוחניים של הודו וגם על-ידי מלומדים של מנהל עסקים ב-MIT; הוא מנוסה בעולם העסקים האמריקאי ויש לו שתי תפיסות עולם: "ההישגיות החומרית של ארצות הברית," וכן "העושר הרוחני שקיים בתרבויות אחרות בתקופות שונות," ובמיוחד בהודו. השתיים לא מנוגדות, הוא מתעקש. "חשוב לדגול בשתיהן. האחת מכשירה אותך לשלוט בעולמך הפנימי, והאחרת בעולמך החיצוני."

הטענה הבסיסית של ואדווה היא שבעסקים, העולם הפנימי של המנהל חשוב יותר ויותר. "המחשבות, האמונות, התשוקות הפנימיות, הרגשות, הערכים והמוטיבציות שלך, הם כולם עניינים של עולם פנימי שאינם זוכים לתשומת לב בצורת ההתנהלות הטיפוסית בעסקים וניהול – אבל בכל זאת באים לידי ביטוי בגישות ובהתנהגויות," הוא אומר למנהיגים העסקיים לעתיד.

הפיכת דפוסי חשיבה למשימות, ניסוח תכלית כיעדים וחתירה אליהם לפי ערכים שנחקרו בצורה מודעת, כל אלה לא רק מחדירים אותנטיות במנהלים אלא גם מייצרים כלים של חדשנות וצמיחה כלכלית שתורמים לטובת הכלל. לצערו, אומר ואדווה, אף על פי שהאקלים העסקי הולך ונעשה מורכב יותר, הוא מתקיים בטווח צר מדי של התודעה האנושית וכך מגביל את המשאבים שהמנהיגים שואבים מהם ואת ההשפעה החיובית שיכולה להיות להם על שווקים ומדדים אחרים של רווחה חברתית.
ואדווה מסתמך על ממצאים במדעי המוח ופסיכולוגיה – וכן על ניסיונם האישי של מנהיגים גדולים כמו אברהם לינקולן ווינסטון צ'רצ'יל – ומלמד בקורס שלו את מה שהמדע יודע על העולם הפנימי. אבל באתר הנופש, באותו סוף שבוע, המדע מפנה את מקומו לסיפורים, והמשתתפים נוטלים חלק פעיל בתהליך הבחינה העצמית – לחלקם זו הפעם הראשונה שהם עושים זאת בחיי העילית ההישגיים שלהם.

ואדווה מבקש מהסטודנטים להיזכר ב"רגעי מבחן." אצל מי שחייו הוגדרו אך ורק על-ידי הישגים נראים, "מתעוררת סערה אדירה כשזה קורה," הוא אומר. לדבריו, סיפור סיפורים הוא תהליך "שמעורר את התודעה העצמית שלך לגבי הערכים שלך ומה שחשוב לך."

"אף אחד לא שבר לי את הלב כמו החֶבְרָה ההיא," חושפת אישה אחת בפני הקבוצה. היא הרגישה מקוללת כשלא קיבלה עבודה מ-McKinsey & Company, חברת הייעוץ העסקי המובילה שנאמר כי טיפחה יותר מנכ"לים אמריקאים מכל חברה אחרת. הדחייה טלטלה אותה כל כך עד ש"ממש רציתי למות. הייתי בוהה בסכין במטבח שלי." ועכשיו היא יכלה להסתכל רק ברצפת החדר. "לא האמנתי שאדם אחד משפיע עליי בצורה כזאת," היא גילתה. "אנחנו, האנשים ההישגיים, אסור שנהיה מוגדרים על-ידי הדברים שמגדירים אותנו כיום."

ואדווה נשען על הקיר האחורי ומשלב ידיים. הוא נראה מרוצה. ככל שהתלמידים שלו מחטטים עמוק יותר, כך נראה שהם חודרים עוד ועוד משכבות הזהות המוזהבת שלהם. "הם חיים בעולם של הישגים חיצוניים," הוא אומר על הסטודנטים, ומונעים רק על-ידי "מטרות קצרות טווח, חומריות ואנוכיות." ואדווה טוען שראשי עולם העסקים צריכים להנהיג מבפנים לא פחות מאשר מבחוץ, ולהפוך מאדוני היקום לאדוני עצמם. לדידו, לא תוכלו לתפוס את הסביבה החיצונית לאשורה אלא אם תדעו להנחות את הסביבה הפנימית שלכם. "אז אני שואל אותם, איזה מנהיג אתם רוצים להיות?"

מוטיבציה חיצונית אינה משתווה למוטיבציה פנימית. המחקרים שלו הראו שמעבר לנקודה מסוימת מי שמקבל את התגמול הגדול ביותר הוא בעל הביצועים הגרועים ביותר

"גב ישר, כתפיים מקושתות," מנחה ואדווה ברכות לבסוף. המסך שבקדמת החדר מראה איש עסקים שיושב בתנוחת לוטוס על שטר חדש של דולר אחד. כמרצה שמנחה את הקבוצה שלו בעזרת תרגילי מדיטציה, הוא מסביר שעמוד שדרה כפוף משבש את זרימת האנרגיה שמעוררת מודעות עצמית, התכונה שממנה צומחת מנהיגות.
ואדווה אינו הראשון שמלמד סטודנטים למנהל עסקים "כישורים 'רכים'" או טוען שערכים אישיים הם גורם מהותי בעולם התאגידי. בית הספר למנהל עסקים של סטנפורד התחיל להציע את הקורס "דינמיקות בין-אישיות", שעוסק באינטליגנציה רגשית ומוכר בשם Touchy Feely, כבר בשנת 1966. מאז קורסים דומים גם למערך הלימודים של הרבה בתי ספר מדרג ב'.

"מנהיגות אותנטית מתחילה בפנים ואז יוצאת החוצה," מתעקש ויליאם ג'ורג', מרצה למנהל עסקים בהרווארד. ג'ורג' חקר מאות מנהלים בכירים שכישלונותיהם, הוא טוען, לא נובעים מהעדר אינטליגנציה, אלא ממחסור במודעות עצמית. מנהיגים, הוא אומר, צריכים להיות "מסוגלים להבין לחצים חיצוניים ולהצליח להישאר עם שתי רגליים על הקרקע," כדי לעמוד בפיתוי "לרַצות את שוק המניות, ולהעצים את הרווח האישי, הכוח והתהילה שלהם".

גם כשוואדווה הצטרף לחטיבת השיווק בבית הספר למנהל עסקים של קולומביה לפני עשור, "הרעיון שמודעות עצמית ואינטליגנציה רגשית הם חשובים לא היה חדש," מציין ג'ואל ברוקנר, ראש חטיבת הניהול. "אבל מה שהיטנדרה עושה – והעומק שאליו הוא לוקח את זה – הוא בהחלט חדש." לחוויית סיפור הסיפורים יש כוח לחולל שינוי באדם, מאמין ואדווה. היא ממש הופכת את עורם של המשתתפים.

ואדווה מוצא פערים אדירים בעולם הפנימי של המנהיגים העסקיים כיום. האובססיה עם תגמול חומרי החליפה את המוטיבציה הפנימית שנובעת מהנהגה אישית. הכלכלן ההתנהגותי דן אריאלי, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת דיוק, מסכים. הוא טוען שמערכת התמריצים הנוכחית בעסקים מבוססת על תפיסה פשטנית מדי של הטבע האנושי. "ההיגיון אומר שאם נשים לאדם הרבה כסף מול העיניים, הוא יעשה איכשהו עבודה טובה יותר כי הוא יחשוב על הכסף". למעשה, אריאלי גילה שההיפך הוא הנכון: מוטיבציה חיצונית אינה משתווה למוטיבציה פנימית. המחקרים שלו הראו שמעבר לנקודה מסוימת מי שמקבל את התגמול הגדול ביותר הוא בעל הביצועים הגרועים ביותר.

אם מנהלים עיוורים להשפעתו של מבנה התמריצים על תודעתם שלהם, אז הם גם לא מודעים לעצמם באופן כללי. כפי שאריאלי דיווח בספרו, "לא רציונלי ולא במקרה", אנשים נוטים לזלזל בהשפעתם של מצבי עוררות – שנגרמים, למשל, על-ידי כעס או אפילו רעב – אף על פי שהתנאים האלה משבשים את החשיבה שלהם גם כשהם נשארים רגועים כלפי חוץ. "אם אתה מטפח תחושת עצמי חזקה יותר," אומר ואדווה, "הסיכוי שהכוחות שסביבנו יטעו אותך, קטן. חשוב מאוד ליצור חוצצים בינינו לבין הסביבה שלנו." מבחינתו, החוצץ הטוב ביותר הוא מודעות עצמית.

לא זו בלבד שהתמקדות מופרזת בתוצאות עסקיות באה על חשבון הצורך במשמעות אישית, היא גם באה על חשבון התרומה לחברה. לפי סקר שנערך לאחרונה על-ידי כתב העת העסקי McKinsey Quarterly, רוב המנהלים ברחבי העולם מודים שיש להם אחריות "לטובת הכלל", אבל הם בכל זאת לא מקדישים לה תשומת לב רבה. בניגוד לפרצות בחוק שאפשר לסגור עם חוקים חדשים, הפערים האלה מייצגים חורים תודעתיים שדורשים ערכים חדשים. "שינוי אינו משהו שמתבצע באמצעים חקיקתיים בלבד," אומר ואדווה. "הוא צריך להיות פסיכולוגי."

מיזוג תרבותי

כילד בהודו, ואדווה חקר מסורות רוחניות שונות ולימד את עצמו מדיטציה עד גיל עשר, ויוגה כעבור שנה. "נמשכתי לשאלות הגותיות לגבי סודות ההצלחה, האושר, ההגשמה העצמית ומשמעות החיים," הוא נזכר. הוא חיפש דרך להחדיר מודעות רחבה יותר לחיי היומיום וגילה את תורתו של פרמהנסה יוגננדה, אחד הראשונים שהביאו את היוגה למערב (בתו של מארק טוויין הייתה מחסידותיו).
לאחר שסיים בהצטיינות את לימודי המתמטיקה באוניברסיטת דלהי, ואדווה עזב לארצות הברית בשנת 1988. הוא קיבל תואר שני ודוקטורט במנהל עסקים ב-MIT, ואז הצטרף ל-McKinsey וייעץ למנהלים הבכירים של ארצות הברית בנושא אסטרטגיה עסקית.

בשלוש שנותיו שם הוא ראה את עמיתיו, שניטרו כביכול שגיאות בעולם העסקים, נופלים באותם פחים בעצמם. "אנשים כתבו על הדברים שמקולקלים בעסקים ואיך לתקן אותם," הוא נזכר. "אבל ברוב המקרים רמות הניתוח, זיהוי הבעיות והחיפוש אחר פתרונות לא היו עמוקות מספיק." אמונתו בקפיטליזם לא דעכה והוא המשיך והשיק שתי חברות שיווק. הראשונה, Paramark, נרכשה בסופו של דבר. השנייה, Delphinity, שנוסדה בשנת 2002, השיגה לקוחות כגון ג'יי פי מורגן צ'ייס, אמריקן אקספרס ובסט ביי; היא עדיין פעילה בבעלותו של ואדווה.

אבל הוא גילה שאיחוד תרבויות אינו דבר פשוט. ואדווה נאבק לעמוד בקצב של עולם העסקים האמריקאי – הוא הציב, מחק ואז הציב מחדש מטרות ללא הרף. הוא הרגיש חנוק על-ידי האורתודוקסיה מוכוונת הפעולה שלדעתו מוּנעת יותר מדי על-ידי תוצאות, "ממוקדת יותר מדי ברעיונות תוספתיים וביצועם." הדרישות הבלתי פוסקות "אזקו" אותו, הוא אומר, והטביעו את רגעי ההרהור שלו. הוא הצטרף לקולומביה במשרה חלקית בשנת 2003 ולימד אסטרטגיות שיווק. אבל במהרה הוא גילה שהחששות של סטודנטים רבים הם גם חששותיו שלו – ונוגעים בשילוב בין עסקים לערכים אישיים. בשנת 2007 הוא התחיל ללמד במשרה מלאה ואחרי כמה שנים הוא ייסד את המכון למנהיגות אישית. המכון, המשויך לאוניברסיטת קולומביה, מציע סמינרים מקוונים בני שלושה חודשים למנהלים ברחבי העולם. ואדווה מפיץ כעת את תורתו ברשת מקוונת של מנהיגות אישית שלדעתו תיצור מודל חדש של חינוך עסקי.

רווחים אישיים

"אם תצטרך לבחור בין שני מודלים עסקיים לחברה, האחד עוסק רק ברווחים והאחר ברווחים אך גם בבעלי עניין שונים, באיזה מהם תבחר?" שואל טום דונלדסון, מרצה לאתיקה ומשפטים בבית הספר וורטון למנהל עסקים באוניברסיטת פנסילבניה. דונלדסון אסף את תשובותיהם של מנהלים ברחבי העולם. שלושים עד ארבעים אחוז מהאמריקאים אומרים שהיו בוחרים ברווח בלבד. וכנגד זה, רק כעשרה אחוז מהיפנים בוחרים במודל הזה. "בעשר השנים האחרונות," מציין דונלדסון, "יש חשש הולך וגובר בקרב אקדמאים בתחום מנהל העסקים. הם שואלים שאלות יסודיות לגבי מהותו של התאגיד."

אופן הצבעתם של מנהיגי עסקים בארצות הברית משתקף בהצהרות המשימה של חברות רבות, אומר ג'רלד דייוויס, מרצה בבית הספר רוס למנהל עסקים של אוניברסיטת מישיגן: "אנחנו קיימים כדי לייצר ערך ארוך טווח לבעלי המניות שלנו על-ידי בניית עסק שמעצים את המאפיינים של חברת קוקה-קולה." "מטרתו העיקרית של תאגיד שרה לי... היא לייצר ערך ארוך טווח לבעלי המניות."

דן אריאלי טוען שעצם המחשבה על כסף מצר את שדה הראייה של אנשים ומכוון אותם אל עצמם. הם מתחילים "להסתמך יותר על עצמם ונעשים נכונים פחות לבקש עזרה, ונכונים פחות לעזור לאחרים"

המנהיגים של היום נשבעים אמונים לבעלי המניות, ובכך הם למעשה אמצו את התרבות של וול סטריט, אומרת קארן הו, מרצה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מינסוטה. תרומותיהם נמדדות רק על פי התנודות במחיר המניות, וכך נמדדים גם התגמולים שלהם. בשנת 1996, כשהוֹ עבדה על דוקטורט בפרינסטון, היא החליטה ללמוד את וול סטריט מבפנים. היא השיגה עבודה כיועצת ניהולית פנימית בבנק Bankers Trust בניו יורק. שישה חודשים לאחר מכן המחלקה שלה חוסלה. כפי שהיא דיווחה בספרה Liquidated: An Ethnography of Wall Street, "הרציונל היה שאנחנו הוצאה קבועה שפגעה בערך לבעלי המניות."

כיום מנהלים בכל המגזרים מזקקים את סיבת קיומם כך: מטרתם היא לשרת את בעלי המניות. ומהאינטרסים של כל האחרים – רוב העובדים, הלקוחות, החברה באופן כללי – הם מתעלמים. אבל זה לא תמיד היה ככה. מנהיגים בעבר דאגו לקהלים רבים. במהלך השפל, למשל, ג'נרל אלקטריק לא פיטרה אפילו עובד אחד. אבל בשנת 1981 התחילה החברה, שבראשה עמד "ניוטרון ג'ק" וולץ', לקצץ את כוח העבודה שלה והפחיתה את הוצאותיה על שכר בעשרים וחמישה אחוז – אף על פי שוולץ' אמר בשלב מאוחר יותר שהוא מתחרט על זה, וכינה את הערך לבעלי המניות "הרעיון המטומטם ביותר בעולם."

"ברגע שקיים לחץ למקסם רווחיות ולפצות אנשים כדי לשקף את מחירי המניות," אומרת הכלכלנית מרינה ויטמן, מרצה למנהל עסקים ומדיניות ציבורית בבית הספר רוס, "האנשים שבאמצע מתחילים לחשוב על הסימנים בצורה אישית יותר." לא זו בלבד שרמות שכר ההולכות ומתנפחות של מנהלים מייצגות את ביצועיו של המנהיג, הן גם יוצרות תחושת כוח, ערך עצמי ומעמד חברתי. "אתה עובר מכלכלה לפסיכולוגיה," אומרת ויטמן.

אפשר לראות ביוקרה מעין סחורה כלכלית, מוסיף הפסיכולוג ג'ונתן היידט, מרצה לאתיקה במנהיגות בבית הספר סטרן למנהל עסקים של NYU. אבל בניגוד לכסף, ליוקרה היצע מוגבל. "כולנו יכולים להשיג עוד כסף, אבל רק אחוז אחד מאיתנו יכול להיות האחוז העליון," הוא מציין. התוצאה היא שהמנהלים נאבקים על עמדה ונוטלים סיכונים כדי להתעלות זה על זה בתחרות על מעמד. התחרות הקשה ביותר היא התחרות בוול סטריט, שם ראתה הוֹ שהמנהיגות נשבעת אמונים לפונדמנטליזם של השוק, אמונה שלפיה כאשר הרווחים בטוחים, כל השאר יהיה בטוח גם כן – משרות, חוסנה של התעשייה, שוויון בהכנסות, אפילו יושרתה של הסביבה העסקית. וב-Bankers חשבו שהגישה שלהם אצילית. המנכ"ל של גולדמן סאקס, לויד בלנקפיין, קרא לזה, "לעשות את עבודת האל."

אבל "עבודת האל" מרגיזה את הציבור יותר ויותר. לפי סקרים שנערכו על-ידי GlobeScan, התמיכה בקפיטליזם וביוזמה חופשית צנחה משמונים אחוז בשנת 2002 לחמישים ותשע אחוז בשנת 2010, והציבור מאשים בזה חלקית את ההנהגה העסקית. בהרווארד, בשנת 2012, מדד ההנהגה הלאומית של בית הספר קנדי הראה שקיימת רק "מידה בינונית" של ביטחון במנהלים ו"לא הרבה" ביטחון במנהלים שבתחום הפיננסים.
לא זו בלבד שהלחץ להראות רווחים מכלה את כל שאר הערכים, הוא גם מעודד את השימוש בשיטות מפוקפקות. בסתיו שעבר, מקרה נוסף של סחר במידע פנים הגיע לבתי המשפט. מי שהואשם היה המנכ"ל לשעבר של אותה חברה שנחשבה מקור לא אכזב של מיומנות ניהולית, זו שהוכתרה כ"נקודת הזינוק הטובה ביותר למנכ"לים" במדינה – McKinsey.

"שלא תבין לא נכון," אומר טים קאסר, מרצה לפסיכולוגיה בנוקס קולג', "אני חושב שיש כמה אנשים רעים באמריקה התאגידית. הבעיה האמתית היא שהתרבות רעה. היא מפעילה ומעודדת את אותם ערכים חומרניים ודורסת בסופו של דבר ערכים מהותיים, פרו-חברתיים ואולי אפילו רוחניים יותר."
קאסר דגם כמה מאות אנשים מחמש עשרה מדינות. הוא שאל אותם מה חשוב להם יותר מכול ומה חשוב להם הכי פחות. בריאות פיזית ובטיחות מתקבצות יחד. בין הדוניזם לרוחניות יש את המרחק הגדול ביותר האפשרי בתוצאות.
הערך המנוגד ביותר להצלחה פיננסית הוא קהילתיות. "קשה לאנשים להתמקד ברצון לעשות כסף ולהגדיל את הרווחים מחד גיסא, ובאנשים שנמצאים מחוץ למעגל הקרוב להם מאידך", אומר קאסר. במילים אחרות, אנשים מתקשים להעריך חמדנות ונדיבות בו-זמנית. ההתמקדות בערך מסוים מפעילה ערכים נוספים שמתקבצים יחד איתו, ומדכאת את הערכים שמנוגדים לו.

כפי שדן אריאלי אומר, והמחקרים שלו מוכיחים, "ברגע שנורמות השוק נכנסות לתמונה, הנורמות החברתיות יוצאות ממנה." הצלחה פיננסית, הוא אומר, "דוחקת הצדה את טובת הכלל." הוא טוען שעצם המחשבה על כסף מצר את שדה הראייה של אנשים ומכוון אותם אל עצמם. הם מתחילים "להסתמך יותר על עצמם ונעשים נכונים פחות לבקש עזרה, ונכונים פחות לעזור לאחרים". אבל אמריקה התאגידית אינה מודעת לכוחות הפסיכולוגיים האלה, שנמצאים בלבה, הוא אומר. "אנשים לומדים יותר מדי כלכלה. אז כסף נעשה התמריץ היחיד שאנשים חושבים עליו."

"אתה כבר רואה את הפאנץ', נכון?" אומר קאסר. "ככל שמנהיג עסקי מתמקד יותר במקסום הרווחים, כך הוא מתמקד פחות בטובת הקהילה". כלומר, "מקרים כמו אֶנְרוֹן וכל השערוריות שבהן אנשים עושים דברים שפוגעים באחרים, הם צפויים לגמרי".
"האנשים האלה, שכוונותיהם טובות, קורסים קצת תחת כל העומס והלחץ – ונעשים קצת יותר כועסים, פחות סבלניים, פחות מתחשבים," אומר ואדווה בעצב מסוים. "לכולם יש קול פנימי שתמיד נמצא שם, אבל לעתים קרובות מה שחסר בביצוע הוא המשמעת העצמית."

כנגד זה, ואדווה מציין את סאות'ווסט אירליינס, חברת התעופה הגדולה הזולה ביותר של המדינה, אך גם הרווחית ביותר באופן עקבי בארבעים השנה האחרונות. היא נוסדה, ועד לאחרונה נוהלה, על-ידי הרבּ קלהר, שתחושת הייעוד הצלולה שלו הפכה את המשוואה הרגילה שמתמקדת בטובת המשקיעים. קלהר האמין שהדבר החשוב ביותר הוא שכל 46,000 העובדים שלו יהיו מאושרים, מתוך ציפייה שהם יעשו את הלקוחות מאושרים כדי שאלה יחזרו שוב ושוב וייעשו את החברה רווחית ואת בעלי המניות מאושרים. "אנשים מקבלים השראה ממשמעות," אומר ואדווה. "כשאתה יוצר ארגון שהתרבות שלו גדולה יותר ממשמעות אחת צרה, אתה יוצר מוטיבציה טבעית ופנימית יותר. אנשים מתמלאים בתחושת ייעוד בעבודתם."

לנהל עם צ'יטים

ואדווה מודה שהקורס שלו הוא רק "חוויית עוצמתית חד-פעמית." האם התועלות שהתלמידים מניבים ממנו נשארות איתם לאורך זמן?
"הדבר החשוב ביותר היה לעבוד על 'מה חשוב לי'," אומרת אחת הבוגרים של תוכנית ה-MBA למנהלים, שעובדת בתחום התפעול בבנק השקעות בוול סטריט. בכך שהיא הגדירה את הערכים שלה היא יכלה "לצאת לרגע מחוץ לחיים היומיומיים המוטרפים שכולנו משועבדים להם. כשאתה ממהר להגיע ליעדים, אתה לא עוצר ושואל את עצמך אם הם שלך, או רק יעדים שמספחים אליך לאורך הקריירה." מה שנשאר מהקורס הוא מודעות לגבי ההחלטות שהיא מקבלת, ואם הן "מבוססות על מה שבאמת חשוב לי, וגם השכל להרחיק את עצמי מהמרוץ השוחק שכולם משתתפים בו."
השוני הברור בין "הכישורים ה'רכים' שמאפשרים לך להיות אדון לעצמך" לבין "הכישורים ה'קשים' של השקעות, חשבונאות ואסטרטגיה", הוא זה שמשך את אחד התלמידים האחרים לקורס. כמנכ"ל של חברת קידוח ציבורית גדולה, הוא ניצב בפניו מדי יום. הוא מפקח על חטיבה בשווי מאה מיליון דולר עם יותר מארבע מאות עובדים בתקופה שבה התעשייה מתחילה להישחק. "הבוסים שלי מדגישים ערך לבעלי המניות מעל לכול," הוא מגלה. "אבל אני רואה את הטווח הארוך, שבו הרווח אינו מתנגש עם איכות החיים ושיעורי השימור ושביעות הרצון." הוא רואה במודעות העצמית שהקורס מחדיר בתלמידיו "יתרון תחרותי, כמו לשחק נינטנדו עם צ'יטים."

סקרים של מכון אספן מראים שבשנה הראשונה ללימודי מנהל עסקיפ, ארבעים ושלושה אחוז מהנרשמים שואפים לתרום לחברה; בשנה השנייה הנתון צונח לעשרים ותשעה אחוז

קאסר מאמין שבתי הספר למנהל עסקים צריכים להרגיל את המנהלים הבכירים לשנות את התרבות מבפנים. טום דונלדסון מבית הספר וורטון מסכים. "דפוס החשיבה בעולם העסקים המודרני נשען על מה שמלמדים באוניברסיטאות ובתי הספר לניהול." ברמה מסוימת, הוא מוסיף, "כולנו יודעים שמשהו לא בסדר במודל הנוכחי. אבל זה לא מה שאנחנו מלמדים. זה כמעט כמו השורה מהסנדק: 'It's business. It's just business'."

תהליך החִבְרות גורם למנהיגים העסקיים לעתיד להתחיל להתעלם מחששות שאינם כספיים כבר בשלב מוקדם בלימודי התואר השני. "רואים את זה," אומר רודריגו קנאלס, מרצה להתנהגות ארגונית בייל. "ברגע שאתה שואל סטודנטים 'איזו החלטה עסקית תקבל במקרה הזה?', כל הערכים האנושיים נמוגים. הם חושבים שיש דפוס חשיבה שונה שהם צריכים לאמץ, ושאלה רק החלטות טכניות." סקרים של מכון אספן מראים שבשנה הראשונה ללימודים, ארבעים ושלושה אחוז מהנרשמים שואפים לתרום לחברה; בשנה השנייה הנתון צונח לעשרים ותשעה אחוז.

זה "הריגוש שבהצטרפות לאליטה החברתית והכלכלית," טוען הפסיכולוג ג'פרי מילר, מרצה אורח בסטרן. "הם מגיעים ללימודים, בדרך כלל, עם חמש עד שמונה שנות ניסיון בעסקים, הם פוגשים סטודנטים מבריקים ושאפתניים נוספים שנבחרו בקפידה, והם חושבים שהם הגיעו לשם רק על בסיס כישוריהם, ולכן מגיע להם להיות אדוני היקום. "המשמעות היא שכל מי שאינו בעל מניות הוא לוזר, כולל תשעים ותשע אחוז מהעובדים של החברה," מוסיף מילר. "זה מחדיר בהם גישה דורסנית כלפי אנשים אחרים וכלפי החברה." האירוניה, לדידו של קאסר, היא שהערכים החומרניים לא רק מפחיתים את הדאגה לאחרים, אלא גם פוגעים בביצועים המקצועיים וברווחה.

ייתכן שהקורס של ואדווה, או משהו דומה לו, הוא בדיוק מה שעולם העסקים האמריקאי צריך – פחות מספרים ונתונים, יותר התבוננות פנימית. אבל כמה הרצאות וסוף שבוע עם הכיתה פשוט לא מספיקים נגד כוחה של הסביבה העסקית היומיומית.
"לכל קהילה יש תרבות משלה," הוא אומר. "אני הייתי אדם שונה בזמן הלימודים ב-MIT, ב-McKinsey, בעמק הסיליקון. לכל תרבות יש דפוס חשיבה שונה ואמונות שונות, והם נטמעים בך באוסמוזה: מה נחשב למגניב ולא מגניב, ההגדרה של חיים טובים. כל הדברים האלה מעצבים בשקט את ההתנהגות והבחירות שלנו."

עם ההבנה הזאת בונה ואדווה פלטפורמת "עמית לעמית" (peer-to-peer) בינלאומית לבוגרים שלו – כבר יש לו יותר מאלפיים – כדי לעזור להם לשלב מנהיגות אישית בחייהם היומיומיים ולשמש ביחד כמסה קריטית לשינוי. "חלק מהמסע להנדס מחדש את עולם העסקים הוא ליצור יישור קו בין אנשים לקול הפנימי שלהם, במקום שהם יישרו קו עם מה שקורה מחוץ להם," הוא אומר. "נדיר מאוד שמישהו יכול לשמור על מודעות עצמית ומשמעת עצמית ולצאת בכוחות עצמו מתוך השגרה."

Reprinted from Psychology Today. ©2013 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דוריאן רולסטון, Psychology Today .
- דימוי שערכמרצה שמנחה את הקבוצה שלו בעזרת תרגילי מדיטציה, היטנדרה ואדווה מסביר שעמוד שדרה כפוף משבש את זרימת האנרגיה שמעוררת מודעות עצמית, התכונה שממנה צומחת מנהיגות. צילום: רוברט צ'רצ'יל עבור גטי


תגובות פייסבוק

2 תגובות על לא רק ביזנס