לא תקבעו לנו

ספק רב אם מחלות פסיכיאטריות הן מחלות, אך הפסיכיאטריה מרשה לעצמה לתת תרופות ולהפעיל כוח. היכן עובר הגבול בין ניהול החריגים בחברה ובין טיפול מועיל? ומדוע דוחקים את מתמודדי הנפש מן הדיון?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

האם מחלות הנפש הן אכן מחלות? העלאת שאלה כזאת מחשידה את השואל כמי שנמנה עם זרם האנטי-פסיכיאטריה – עניין מגונה בעיני הפסיכיאטריה הממוסדת. אנשי הממסד ממהרים להוקיע את שואלי השאלות ואת בעלי הדעות הביקורתיות כאויבי הציבור וכמוקצים מחמת מיאוס. הקישור הפופולרי של ההתנגדות לפסיכיאטריה עם כנסיית הסיינטולוגיה – האויבת האמתית של הפסיכיאטריה – מפחיד את הציבור וגורם נזק.

מכל מקום, סביר שאדם בעל דעות ביקורתיות יאמר ש'מחלת נפש', למרות הסבל הרב הכרוך בה, אינה עומדת באף קריטריון שמגדיר מחלה: אין לה אטיולוגיה (גורמים וסיבתיות) ידועה, אין לה סמן ביולוגי או כל מכנה נוירוביולוגי משותף, אין כל בדיקת דימות המדגימה את קיומה, אין תגובה ייחודית לטיפול, אין מהלך אחיד ואין פרוגנוזה אחידה. כלומר, היא חסרת כל קריטריון קליני מוצק.

הפסיכיאטריה לוקה בטירוף שגורם לה לסווג ולבצע קלסיפיקציות ומיונים עד בלי די

אדם כזה ייצא נגד מדריך ה-DSM ויראה בו אוסף תיאורים בז'רגון פנימי חסר ביסוס חיצוני – קלסיפיקציה שרירותית המתנפחת ממהדורה למהדורה, כי בהיעדר הבנה לעומק, מתרחשת התפשטות לרוחב.

אדם כזה עלול לומר שהפסיכיאטריה חולה, ואף ייתן לה אבחנה: נוזולוגומניה. נוזולוגיה היא סיווג המחלות, ומאניה – היא סוג של טירוף. כלומר הפסיכיאטריה לוקה בטירוף שגורם לה לסווג ולבצע קלסיפיקציות ומיונים עד בלי די לה.

מחלקה פסיכיאטרית, פראג, צ'כיה

מחלקה פסיכיאטרית צפונית לפראג, 2017. תצלום: יאן יקוב ננישטה, unsplash.com

וכעת להפתעה: מי שאמר את כל זאת הוא מבכירי הפסיכיאטרים בישראל, פרופ' משה קוטלר. את דבריו אלה משנת 2011 סיכם במשפט: "בהיעדר ידע מספק בפיזיולוגיה של המוח כמו גם בפתופיזיולוגיה, אנו עומדים במקום ומדוושים בניוטרל". כאן עולה שאלה כבדת משקל: הייתכן שהרופא הנכבד ערק מצבא הפסיכיאטריה והצטרף אל שורות המורדים? לא, הסירו דאגה מלבכם. קוטלר, כמו רוב חבריו, בטוח בכוחו של המקצוע שהוא נמנה עם שורותיו, שכן השיגעון וחוסר הישע לא ייעלמו בקרוב, או בכלל, מהנוף האנושי.

הגדרה של שיבוש בתפקוד הנפשי כמחלה נובע גם מהנטייה לתייג כל חריגה מהנורמה כתהליך חולני

לדברי פרופ' קוטלר אין קריטריונים קליניים להפרעות הנפש. ניתן להסיק מכך שמחלה היא קונספט המבוסס על איבריו הפיזיים של גוף האדם, ולכן הדילוג הנחשוני המשליך אותה גם על ההיבט ההתנהגותי והתודעתי נראה מלאכותי ובלתי מבוסס. במחלה יש שינויים במבנה ובהתנהלות של מנגנונים פיזיים. השינויים האלה מייצרים סימפטומים שצירופם מהווה מחלה, שהיא מתכונותיה של המערכת הביולוגית שלנו המתנהלת באופן סדור וצפוי ללא שום קשר לרצונות ולמטרות של בני האדם. הגדרה של שיבוש בתפקוד הנפשי כמחלה נובע גם מהנטייה לתייג כל חריגה מהנורמה כתהליך חולני. המושג מחלה בתחום הנפש מנקז אליו את כל מה שדחוי חברתית ואינו יצרני; שואף לתקן את מה שמקולקל לפי הנורמות האלה, וזאת במקום להתרכז בקושי או במוגבלות ולחתור להכילה, במטרה להקל את סבלו של הפרט.

כששרת התרבות מירי רגב רצתה לתקוף את הפליטים הסודנים, היא השוותה אותם לסרטן בגוף האומה, וכך ביצעה רדוקציה של אנושיותם השלמה לכדי מחלה, תוך ניצול גס של אחד הפחדים השורשיים ביותר שלנו. כך קורה גם למתמודדי הנפש. איתרע מזלם לסבול מחוויות נפשיות קשות ביותר. במקום שיינשאו על כפיים תוך הכרה בהתמודדותם ההרואית – לא רק עם אתגרי החיים החיצוניים אלא גם עם קשיים פנימיים עצומים ורבי כוח – הם מוקעים ומודרים מהשיח החברתי; גם כשהשיח הזה נוגע בנו ישירות וכאשר אנו עצמנו מושאי הדיון. הפוך מהמחשבה המכוננת: Nothing About Us Without Us ("שום דבר עלינו לא יהיה בלעדינו").

המקורות לכך – הסיבות ההיסטוריות למצב עניינים עגום זה – מפורטים אצל הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו.

בספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה" (ראה אור בתרגומו של אהרן אמיר, בהוצאת כתר) כותב פוקו כי הופעת 'מחלת נפש' כמוסכמה חברתית וכסוגיה בעלת חשיבות חברתית באה למלא את החלל שנוצר בעקבות היעלמות מחלת הצרעת. המטורף תפס את מקום המצורע, הן כחוסה בבתי המחסה שהתרוקנו והן כ'אחר' שיש להרחיקו מהחברה ומהתודעה. בית המחסה נעשה כאמור תחליף לבית המצורעים, וחולי הנפש תפסו את מקומם של המצורעים, הן מבחינת האפקט הפסיכולוגי והן מבחינת השיפוט המוסרי, והחזירו לעולם את פולחן הנידוי החברתי. המיסוד הזה, טען פוקו, צמצם את השיגעון לכדי תופעה שכולה שלילה, של היעדר אנושיות. החוסים הושוו לחיות פרא בכלוב וזכו לטיפול דומה, שכן ללא התבונה, שהיא כביכול מותר האדם מהבהמה, נותרה רק החיה.

Johannes Cornelisz Verspronck, הארלם, בית חולים

"נגידות בית החולים בהארלם" (1641), Johannes Cornelisz Verspronck,מוזיאון פרנס הלס. תצלום: ויקיפדיה

בית המשוגעים הוא תחום דתי בלי דת, תחום שכולו מוסר טהור, אחידות אתית... בית המשוגעים ממעיט את חילוקי הדעות, מדכא חטאים, מחסל חריגות

אצל פיליפ פינל, אבי הדיסציפלינה הפסיכיאטרית, החליף המודל הרפואי את הדת, אבל רק לכאורה. פוקו כותב על פינל: "בית המשוגעים הוא תחום דתי בלי דת, תחום שכולו מוסר טהור, אחידות אתית... בית המשוגעים ממעיט את חילוקי הדעות, מדכא חטאים, מחסל חריגות. פינל פסל כל מה שמנוגד למידות הטובות החיוניות של החברה: רווקות, ניאוף, התנהגות שאינה הולמת ו'שחיתות הרגלים מופלגת'". פוקו מצטט את פינל בעניין הרווקות: "מספר הבחורות שנטמטמו גדול פי שבעה ממספר הנשים הנשואות... בשיגעון – היחס הוא פי שניים עד פי ארבעה. יכולים אנו להסיק שאצל הנשים הנישואים הם כעין אמצעי מניעה לאותם שני סוגים של אי שפיות שהם המושרשים ביותר ולעתים קרובות ביותר הם חשוכי מרפא".

כלומר, תפקידו של המוסד הוא להשליט את מרות המוסר ולנקוט צעדים מחמירים כנגד כל מי שחורג ממנו. לפי פוקו, פינל הופך את בית המחסה לכלי של אחידות מוסרית ושל הוקעה חברתית, כדי להבטיח שניתן יהיה לאכוף את המוסר הבורגני באמצעות ענישה והשפלה. דפוסי הטיפול שצמחו מהטיפול המוסרי שיקפו את ערכי היסוד של הבורגנות: יחסי משפחה-ילד שבמרכזם מרות האב, יחסי עוון-עונש, יחסי כאוס מול הסדר החברתי והמוסרי. מכל אלה שאב הרופא את יכולתו לרפא.

כל המשמעויות המוסריות ניטלו, טוען פוקו, במסגרת תיחום הנורמות הפוזיטיביסטיות שהתפתחו במאה ה-19. פוקו כתב: "מראשית המאה ה-19 לא ידע עוד הפסיכיאטר אל נכון מה טיבו של הכוח שאותו קיבל בירושה מן המתקנים הגדולים ואשר יעילותו נראתה זרה כל כך למושגיו שלו בדבר מחלת רוח ולנוהג של כל יתר הרופאים. נוהג פסיכיאטרי זה, שמסתורי היה אפילו בעיני הנוקטים אותו... בפעם ראשונה בתולדות המדע המערבי הייתה רפואת הרוח עתידה לקנות לה אוטונומיה שלמה... ככל שנראה היה להם שעבודתם חורגת מתחומי הפוזיטיביזם כך התגדרו בו יותר ויותר... כוחו של הפסיכיאטר נעשה מופלא יותר ויותר, והצמד רופא-חולה העמיק יותר לשקוע בתוך עולם מוזר".

"כוחו המופלא" של הפסיכיאטר נובע גם מכוחם של סמי המרפא שהן התרופות הפסיכיאטריות. למרות שמן: תרופות אנטי-פסיכוטיות או אנטי-דיכאוניות וכו' – אין בכוחן לפעול נגד ההפרעה הנפשית בדומה לכוחה של האנטי-ביוטיקה לרפא דלקת, אלא רק – במקרה הטוב – לסלק סימפטומים ולגרשם זמנית. ב-1949 הוצגה התרופה הפסיכו-אקטיבית ליתיום כאמצעי טיפול במאניה דפרסיה. לאחר מכן הוצגה התרופה האנטי-פסיכוטית הראשונה, שהתגלתה במקרה. היא התבססה על תרכובות פנותיאזינים שיוצרו לראשונה ב-1883 ושימשו לצביעה כימית. פרומתאזין, אחד מהפנותיאזינים, נחקר במסגרת ניסיון לרפא מלריה אך התגלה כשימושי בניתוחים בזכות תכונות אנטי-היסטמיניות. הרופאים שמו לב שהמנותחים שטופלו בתרופה נעשו רגועים. לאחר מכן הוסיפו חומר זה לקוקטייל תרופות הרדמה להרגעה כללית ושיכוך כאבים (שהחליף חומרים מסוכנים יותר במינונים גבוהים כמורפיום). הכימאים של חברת התרופות רון-פולן יצרו מהקוקטייל את הכלורפרומאזין, תרופה שהכניסה את המנותחים ל"מצב דמדומים". הנרי לאבורי (Henri Laborit), מנתח מחיל הים הצרפתי שהשתמש בה, אמר בכנס של רופאים מרדימים בדצמבר 1951 כי ההתקדמות החדשה בכירורגיה תוכל לשמש כתרופה פסיכיאטרית שכן היא גורמת ל"לובוטומיה תרופתית" (שנתיים קודם הוענק פרס נובל ברפואה לנוירולוג הפורטוגזי אנטוניו אגש מוניש שהמציא את הלובוטומיה). בארה"ב קיבלה תרכובת זו את השם המסחרי תורזין, וכך באה לעולם ב-1952 התרופה האנטי-פסיכוטית הראשונה. ב-1976 בהיותי בת 17 וחצי, טופלתי במשך חודשים ארוכים בתרופה זו (תחת השם המסחרי טרוקטיל) במחלקת הנוער באברבנאל וסבלתי מתופעות לוואי קשות ביותר. בסופו של האשפוז ההוא טופלתי גם באמצעות שוק אינסולין.

תרופות, כדורים

כדורים, מה יש בהם? תצלום: פטריק נייגירן

התרופות הראשונות סימנו את תחילתה של "המהפכה הפסיכו-פרמקולוגית", שקידמה את תקוות הדיסציפלינה הפסיכיאטרית להפוך לענף לגיטימי לגמרי של הרפואה הכללית. בשנות ה-90 החלו להשתמש בתרופות האנטי-פסיכוטיות מהדור השני. הן נקראו א-טיפיות, בניגוד לתרופות הטיפיות מהדור הראשון, והיו להן פחות תופעות לוואי הקשורות לתנועתיות. בשנת 2004 כתבו עליהן פרופ' אבי וייצמן וד"ר איתן נחשוני: "תרופות אלו יעילות בטיפול בסכיזופרניה והפרעות סכיזואפקטיביות. יעילותן בטיפול בסימנים חיוביים היא לפחות כמו זו של התרופות הטיפוסיות, אך ניכרת בהן יעילות עדיפה על פני התרופות הטיפוסיות בטיפול בסימנים שליליים ואולי אף בקוגניטיביים. יתרה מזו, הנוטלים תרופות אלו נהנים מירידה בשכיחות ההתלקחויות הפסיכוטיות, מירידה במספר האשפוזים, מירידה בשכיחות הפניות לחדרי מיון ואף בתדירות ההתקשרויות הטלפוניות עם גורמי בריאות הנפש".

ב-12 בינואר השנה התפרסם במגזין דה מרקר ראיון עם רוברט ויטאקר, עיתונאי ואקטיביסט רב זכויות במאבק בליקויה השורשיים של הפסיכיאטריה הממוסדת, ומייסד האתר Mad in America. בספרו "אנטומיה של מגפה" (הוצאת פוקוס, 2017) הוא דן בנזקים הקשים לטווח ארוך, הכרוכים בשימוש בתרופות הפסיכיאטריות מדור ראשון ומדור שני, ובעלייה הדרמטית בתחלואת הנפש בעולם המערבי במקביל לעלייה בצריכת התרופות. ספרו של ויטאקר, שזכה בפרס היוקרתי של ארגון IRE לעיתונאות חוקרת, מתבסס על תיעוד היסטורי קפדני, ציטוט מחקרים וראיות רפואיות, שמצטברים בהדרגה כמלאכת מחשבת. הסיפור הפסיכיאטרי כפי שהכרנו אותו מראשיתו ועד היום עובר לנגד עיני הקורא רקונסטרוקציה יסודית, באמצעות פרשנות מעמיקה של ההיסטוריה וסקירה מקיפה מאוד של הממצאים המדעיים.

רק לאחר קרוב למאתיים עמודים של ביסוס עובדתי דייקני מציע ויטאקר לקוראיו ניסוי מחשבתי מהיר: תארו לעצמכם שנגיף מסוים שהופיע פתאום בעולמנו גורם לבני אדם לישון 12 או 14 שעות ביממה. האנשים שנדבקו בנגיף מתנהלים באיטיות ונראים מנותקים רגשית. רבים מהם עולים במשקל במידה ניכרת. לעתים קרובות רמות הסוכר והכולסטרול שלהם עולות. חלק מהחולים במחלה המסתורית – כולל ילדים קטנים ומתבגרים – מפתחים גם סוכרת תוך זמן קצר. הספרות הרפואית מדווחת מדי פעם על חולים שמתו מדלקת הלבלב. אמצעי התקשורת מדווחים על המגיפה שקיבלה את השם "מחלה מטבולית" וכל ההורים מפחדים עד מוות שילדיהם יידבקו בנגיף. הממשל הפדרלי מקצה מאות מיליוני דולרים למדענים באוניברסיטאות הטובות ביותר, כדי לחקור את דפוסי הפעילות של הנגיף, והם מדווחים שהשפעתו הגלובלית על הגוף נובעת מהעובדה שהוא חוסם מגוון רחב של קולטנים למוליכים עצביים במוח: קולטנים דופמינרגיים, סרוטונרגיים, מוסקריניים, אדרנרגיים, והיסטמינרגיים. כל המסלולים העצביים האלה במוח נפגעים. בינתיים, מחקרי MRI גילו שבתוך שנים אחדות הנגיף מכווץ את קליפת המוח, והדבר גורם לירידה ביכולות הקוגניטיביות. הציבור המבועת משווע לתרופה.

אם הייתי חולה בפסיכוזה או דיכאון קשה הייתי רוצה להיות מטופל בתרופות. העניין הוא שהתשובה לא צריכה תמיד להיות טיפול תרופתי

בסופו של הניסוי המחשבתי הזה מגלה ויטאקר: "מחלה זו כבר פגעה במיליוני ילדים ומבוגרים בארה"ב. למעשה תיארנו כאן את השפעתה של התרופה האנטי-פסיכוטית הפופולרית זיפרקסה המיוצרת על-ידי חברת אלי לילי".

לחץ נפשי, חרדה, פרוזק

האם אני זקוק לפרוזאק, או אולי כבר קיבלתי? תצלום: מייקל פילון

באותו ראיון עם רוברט ויטאקר בדה מרקר, שנערך בזמן ביקורו בארץ, מובאים גם דבריו של פרופ' חיים בלמקר, יו"ר האיגוד הפסיכיאטרי בישראל: "ויטאקר הוא איש מחדש, איש שעוזר לקהילת הפסיכיאטריה לערוך חשבון נפש, איש עם המון רצון לעזור למטופלים בעולם, וכשפגשתי אותו אני יכול לומר שהגישה שלו כלפי פסיכיאטרים חיובית. הוא לא אנטי־פסיכיאטרים, הוא בעדנו והוא בא בדיוק בזמן הנכון לעזור לנו. בזכות העבודה שלו, יש שינוי בגישה המדעית בעולם הפסיכיאטריה. המחקרים באמת מראים שתרופות נוגדות פסיכוזה ונוגדות דיכאון פחות יעילות יותר ממה שחשבנו פעם. ובמשך הרבה שנים הסתמכנו על מידע מקצועי שהיה ממומן על ידי חברות התרופות, ושהראה את היעילות של התרופות״.

בהמשך מציין בלמקר גם את חשיבות הטיפול התרופתי בעיניו: "אם הייתי חולה בפסיכוזה או דיכאון קשה הייתי רוצה להיות מטופל בתרופות. העניין הוא שהתשובה לא צריכה תמיד להיות טיפול תרופתי. לפעמים התרופה מרפאת, אבל לפעמים היא לא עוזרת ואז צריך לבחון שינוי של הסביבה ואלמנטים אחרים בחיים. רופאים לא צריכים להעלות אוטומטית את מינון התרופה, כי אז מקבלים רק את תופעות הלוואי. לא כל דבר שלא עוזר במינון נמוך יעזור במינון גבוה, וצריך להודות שיש הרבה מטופלים עם מינונים גבוהים מדי״.

התרופות מאפשרות ריחוק מעצמנו, מחיינו, ממה שמתחולל בהם. אנחנו מכחישים את המציאות של הסבל האנושי, בעיות החיים עברו טרנספורמציה לבעיות ביוכימיות

הפסיכיאטרית הבריטית ד"ר ג'ואנה מונקרייף טוענת כי אין למעשה הבדלים מהותיים בין סמים פסיכו-אקטיביים לבין תרופות פסיכו-אקטיביות מלבד העובדה שהראשונים גורמים גם הנאה בעוד האחרונות מכבידות וגורמות לתופעות לוואי. ב-2014 אמרה בראיון ל"גלובס": "חברות תרופות קידמו את העניין של מעורבות חומרים כימיים. זה מסר שטוב להן – משהו השתבש במוח שלך ואתה צריך תרופות כדי לחזור לעצמך. זה לא הנישואים הגרועים, אלא הסרוטונין הנמוך. התרופות מאפשרות ריחוק מעצמנו, מחיינו, ממה שמתחולל בהם. אנחנו מכחישים את המציאות של הסבל האנושי, בעיות החיים עברו טרנספורמציה לבעיות ביוכימיות. זה גורם לאנשים לראות את עצמם כקורבנות של הביולוגיה שלהם ולהימנע מלפתח דרכי התמודדות עצמאיות. ברמת המקרו, המסר הזה מאפשר לממשלות להתעלם מסיבות פוליטיות וחברתיות הגורמות לכך שאנשים כה רבים חשים אי נחת״.

לדעתה של מונקרייף ולדעתם של רבים אחרים, התרופות מייצרות מצב מלאכותי של חסימה נוירולוגית, המשפיעה על הגוף ועל הנפש, ולטיפול ממושך עלולות להיות השלכות רפואיות מזיקות וגם פגיעה בתפקוד. עם זאת, מודה מונקרייף, תרופות אנטי-פסיכוטיות יכולות להיות שימושיות בדיכוי תסמינים פסיכוטיים, ולפעמים, כאשר אנשים סובלים מתסמינים אלה על בסיס מתמשך, החיים עם טיפול תרופתי ארוך טווח, למרות כל החסרונות, עשויים להיות עדיפים על החיים בלעדיו. אלא שכשליש ממי שחווים התמוטטות פסיכוטית מחלימים ממנה לגמרי וחוזרים לשגרת חייהם. במקרים אלה נוטים לרשום תרופות, לא כדי להקל את הסבל מסימפטומים חמורים, אלא כדי להפחית את הסיכון להישנות המחלה.

מונקרייף טוענת בכתביה כי הפחתה של הטיפול התרופתי באופן מבוקר, הדרגתי ונתמך מוכיחה את עצמה בטווח הארוך מבחינת איכות חיים, השפעת הסימפטומים ותפקוד, והדבר לא ישנה את שיעור ההישנות של התקפים כאלה ביחס לסיכוייהם של מי שנוטלים תרופות. ויטאקר מדגים כיצד אנשים שטופלו ממושכות בתרופות פסיכיאטריות הופכים רגישים יותר להתקפים נוספים של ההפרעה הנפשית, פסיכוזה או דיכאון, ומראה באמצעות מחקרים שתרופות אנטי-דיכאוניות מחוללות לעתים התפרצויות מאניה. המקרה הפרטי שלי הוא דוגמה חיה לכך. בקיץ האחרון סבלתי מדיכאון קל וביקשתי מפסיכיאטר תרופת ציפרלקס שאותה נוטלות גם כמה מחברותיי הלא-מאובחנות. הפסיכיאטר סירב לרשום לי את התרופה לאור רגישות העבר. ב-1995, לאחר 15 שנה שקטות, נתקפתי מאניה עזה בעקבות נטילת פרוזק, אושפזתי וחזרתי למעגל החולי עד 1998 (ביקשתי זאת כי חשבתי לתומי שמאז 1995 נטרלו את גורם הסיכון הזה).

מחקר עוקבה ארוך הטווח של מרטין הארו1 הראה כי אנשים הנוטלים תרופות אנטי-פסיכוטיות לתקופות ארוכות הם בעלי כושר התאוששות נמוך יותר מאלה שאינם נוטלים תרופות. הוא מצא כי מצבם של חברי הקבוצה שלא נטלה תרופות נוגדות-פסיכוזה היה, לאחר שנתיים, מעט טוב יותר ממצבם של חברי הקבוצה שלקחה תרופות, אבל במהלך 30 החודשים הבאים נוצר הבדל דרמטי: מצבם של חברי הקבוצה שלא נטלה תרופות החל להשתפר במידה משמעותית, ולאחר ארבע וחצי שנים – 39% מהם החלימו, ויותר מ-60% עבדו. לעומת זאת, התוצאות של חברי קבוצת התרופות התדרדרו, תפקודם פחת במקצת, ולאחר ארבע וחצי שנים – רק 6% מהם החלימו, ובודדים עבדו. הבדל זה בתפקוד נשמר בעשר השנים הבאות. הבדל משמעותי נמצא בין שתי הקבוצות גם לאחר 15 שנים – 40% מחברי הקבוצה שחייתה ללא תרופות החלימו, למעלה ממחציתם עבדו, ורק 28% סבלו תסמינים פסיכוטיים. בקבוצת התרופות, לעומת זאת, רק 5% החלימו, בעוד אצל 64% הפסיכוזה הייתה פעילה.

קלינאים רואים את מי שחוזר, ומי שמשתפר – אינו חוזר

 

קאנו, שיט, שלווה, אישה צעירה, אגם, הרים

על מי מנוחות. תצלום: קאלם אמסלי.

מחקרו של הארו מלמד כמה ארוך הזמן הדרוש עד שהשיפור הקליני ניכר – ארבע וחצי שנים. הארו טוען שפסיכיאטרים אינם רואים זאת, כי אלה שמפסיקים לקחת תרופות נפלטים מהמערכת – הם מפסיקים ללכת לתוכניות-יום, אינם נפגשים עם מטפלים, אינם מספרים שאובחנה אצלם סכיזופרניה, ונעלמים לתוך החברה. קלינאים רואים את מי שחוזר, ומי שמשתפר – אינו חוזר. הארו עצמו לא סבר בהתחלה שהתרופות גורמות לתוצאות הגרועות, והסביר שהנבדקים החזקים יותר מבחינה פסיכולוגית הם אלה שהפסיקו לקחת תרופות. אולם בשנים האחרונות, מפרספקטיבה של 20 שנות מעקב, הוא הודה שמוטב היה לאנשים לולא נטלו תרופות לאורך זמן.

לסיום אביא את עמדתו המיוחדת של בן זוגי צביאל רופא ביחס לנושא התרופות הפסיכיאטריות:

"המודל הרפואי מדבר על הביוכימיה של המוח, אך יש לזכור גם תהליכים פסיכולוגיים כגון ספרציה-אינדיווידואציה – שלב מכריע בהתפתחות האישיות. אם האישיות אינה חזקה דיה להתמודד עם האתגרים שמציבים חיי אדם, הרי שללא המיסוך התרופתי העומס עלול לגבור על הכוחות ולמוטט.

הנגשת ידע היא ערך חשוב, אבל השאלה היא מה עלולות להיות ההשלכות של ידע זה. יש המציעים לאנשים לנסות להפסיק תרופות וגם מציעים להם ידע איך להיגמל מהן, אבל אין כלי להעריך, או לתת אינדיקציות, מה 'קבוצת הסיכון' שבה אנשים מצויים. לכן השאלה הניצבת כאן לפתחנו אינה אם יידוע הוא לגיטימי אלא אם הוא מעשה אחראי. אני למשל חליתי ב-1975 והייתי בהכחשה עד 1979. במשך ארבע שנים סירבתי ליטול תרופות והתוצאה הייתה: שלושה אשפוזים, מהם שניים בכפייה, קשירות, מכות, 30 נזעי חשמל (בשלושת האשפוזים) שלא לדבר על הסבל התהומי, שיבוש החיים והסיכונים שבהם הייתי נתון. אני שואל את עצמי מה היה קורה לולא הכחשתי, וכבר ב-1975 הייתי מתחיל בטיפול התרופתי הנדרש.

נטילת התרופות כרוכה בתופעות לוואי שאינן קלות, ומצד שני אין אנו רואים בעינינו את גורמי ההתקפים ואף לא את ההשפעה האמתית והכוללת של התרופות

אין ספק שרע לצרוך תרופות פסיכיאטריות, אבל לעתים רע יותר לא לצרוך אותן. יש מיליוני אנשים בכל העולם שזקוקים לתרופות הפסיכיאטריות ובלעדיהן חייהם יהיו גיהינום. עבור אלה הבחירה היא בין 'רע', נטילת התרופות באופן קבוע, לבין 'עוד יותר רע', ללא תרופות. למטופלים יש שיקולים בעד ונגד, אבל רוב הנתונים הקריטיים סמויים מן העין. מי שנמצא בקבוצת סיכון גבוהה עלול ללכת שולל בעקבות המגמה האנטי-פרמקולוגית. יש החושבים 'אפסיק ליטול תרופות ולא יקרה דבר, כי לי זה לא יקרה', אלא שאין ברשותם כלים לבצע הערכה סבירה. גם הרופאים שלהם מגששים לעתים כסומא בארובה.

נטילת התרופות כרוכה בתופעות לוואי שאינן קלות, ומצד שני אין אנו רואים בעינינו את גורמי ההתקפים ואף לא את ההשפעה האמתית והכוללת של התרופות. לכן כה רבים מתלבטים אם ליטול תרופות, ונוטים לא ליטול אותן. מחירה של בחירה זו הוא לעתים גבוה. לפיכך, קמפיינים נגד תרופות – המוצדקים והמבורכים ביחס לקבוצת מטופלים רחבה שהתרופות אינן קריטיות עבורה – עלולים להשפיע גם על מי שצריך אותן. מצבם של האחרונים עלול להידרדר מול אתגרי החיים עד למצבים אקוטיים. זו רק דעתי, המבוססת על ניסיוני האישי, ולמען הגילוי הנאות אציין שאני עצמי נמצא בקבוצה זו.

כלומר, יש מתמודדים שאינם זקוקים בהכרח לטיפול תרופתי. יש שזקוקים לו זמנית. יש גם רבים וטובים שזקוקים לתמיכה תרופתית משמעותית לכל חייהם. גם האחרונים נחלקים לאלה שתופעות הלוואי שהם חווים נסבלות, ולאלה שהתופעות עבורן בלתי נסבלות ואלה שהתרופות מועילות להן מאוד, לעומת מי שהתרופות אינן מטפלות היטב בכל הסימפטומים שלהם. לכן חשיפה לידע, שהוא לכאורה עובדתי ואובייקטיבי אך פעמים רבות מגמתי, בהתאם לאג'נדה המוצקה של מוסרי הידע, עשויה להיות טובה ומועילה לקבוצה אחת, אך עלולה לפגוע קשות בקבוצה מתמודדים אחרת. עלינו להיות זהירים ואחראיים כאשר אנו באים לחשוף אנשים בפני ידע. ידע הוא כוח, וכוח עשוי לבנות אך גם להרוס״.

 

תמונה ראשית: מתוך "הנגידים של בית החולים סנט אליזבת בעיר הארלם" (1641), פרנס הלס. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

69 תגובות על לא תקבעו לנו

01
שרון פרימור

מאמר מעמיק ויסודי מאוד.
חשיבות הדיון בדברים היא לא רק לגבי המשוכנעים או המשתכנעים, אלא לגבי כל מי שנוגע לעניין. שכן בין אם את.ה מקבל את הקטלוג של מצבים מסויימים כמחלהפסיכיאטרית ובין אם לאו; בין אם את.ה שולל את הלגיטימיות של תרופות פסיכיאטריות או דווקא מכיר בחשיבותן - חשוב, חיוני ממש, שפונטציאל הסיכונים בשימוש באבחנה, בטיפול ובתרופה, ולא פחות חשוב פוטנציאל השימוש הלא מושכל, השרירותי, הרוטיני ולעיתים הרע (abuse) שלהם, יעמדו כל העת לנגד עיני כולם: מטופלים ומטפלים.
זו נקודה חשובה , שכן הדיון על לגיטימיות הפסיכיאטריה מסתיים תמיד במבוי סתום של וויכוח ניצי. במקום שתובנות מתוכו יהוו מנוף לשינוי ולשיפור המערכת ודרכי הפעולה שלה בכיוון של כבוד המטופל, חירותו, האוטונומיה שלו והשיתוף שלו.

02
גדי

סקירה מקיפה ואמיצה! מעטים הם המוכנים לתקף את דבריו של וויטאקר מניסיונם האישי. התפרצות מאנית כתוצאה משימוש בתרופה אנטי דכאונית, כגון ציפרלקס, נפוצה בשיעורים של כ25% בבגירים ומהווה כנראה את אחת הסיבות לעליה העצומה (פי 100!) ב׳איבחון׳ הבי-פולארי׳ בעשורים האחרונים.
לאחרונה מתרבים הקולות של פסיכיאטרים המודים שהתרופות עוזרות רק לחלק מהמטופלים ושאין דרך לדעת, באמצעות בדיקה, למי הן יעזרו ולמי לא. במצב כזה, ולנוכח הנזקים הבלתי הפיכים של חלק מהתרופות - האם לא הגיע הזמן לבחון מחדש את פרוטוקול השימוש בהן ולעבור למודלים יותר סלקטיביים, כדוגמת open dialog?

03
אריק יוסף

מאמר חשוב. מאוד יסודי. עשיר ומעשיר.
והוא גם די קריטי, לטעמי. אני מפלל ומייחל לכך, בכל לבי, ובעיקר - בכל נפשי, שהטקסט הכה חשוב והכה רציני והכל כך מושקע הזה, יגיע לכל בית או לפחות לכל מחשב של פסיכיאטר או איש בריאות נפש, במדינת ישראל.

יש כאן קביעה גורפת שרע לצרוך תרופות פסיכיאטריות אבל הן עושות הכללה לא נכונה על כל התרופות. גם אם יש שימוש יתר בתרופות ולחלקן תופעות לוואי, עדיין לחלק גדול מהן יש השפעה חיובית בסך הכל, בייחוד במקרים קשים. לפעמים לוקח זמן למצוא את התרופות הנכונות במינון הנכון אבל לרבים תרופות כאלו מצילות חיים. רק מי שמכיר אנשים שסבלו מדיכאון, סכיזופרניה, או הפרעה דו קוטבית יכול להבין מאלו תהומות האנשים הללו מתרוממים בעזרת התרופות.

ועוד הערה לגבי הגדרה של מחלות נפש. גם אם לא לכולן יש הגדרות מדויקות או שהן מבוססות ביולוגית, עדיין אפשר לאבחו מישהו כחולה. זה ממש לא שונה ממחלות פיזיות רבות שגם להן אין אבחון ברור בהכרח והן מאובחנות על סמך רשימה של תסמינים שונים. באופן כללי, גם אם להפרעה או מחלה אין שם או הגדרה מדויקים, עדיין ניתן לראות שהאדם חולה. אם אדם חש כאבים ולא מסוגל לצאת מהבית ואף רופא לא יכול למצוא את הסיבה, האם הוא פחות חולה? בדיוק באותה מידה אם מישהו סובל מדיכאון או כל דבר אחר שמגביל אותו בחיי היום יום כך שהוא לא יכול לתפקד, הוא עדיין חולה גם אם אין לזה שם.

05
אילן סלומון

כל הכבוד דליה וצביאל על הנגשת המידע החשוב הזה. גם אתם וגם ויטאקר תורמים באופן פעיל לטובתם של כל אלה שיום אחד יעברו התקף פסיכוטי ולא יצטרכו לעבור את הסבל העצום שאתם עברתם. ייתכן שעדיין סבל יהיה מנת חלקם. אבל כל הפחתה בברוטליות, בהיעדר הכבוד, או בכמות התרופות, ובנזק שהן גורמות הוא מעשה מצווה של ממש שראוי להוקרה של ממש.

06
טוני שחר

מאמר חשוב ומקיף. מעלה סוגיות קריטיות בתחום בריאות הנפש. מדגיש את השרירותיות של קונצפטים רווחים כמו מחלות פסיכיאטריות ותרופות פסיכיאטריות. הפסיכיאטר האמריקאי תומאס סאס סבר שמצוקות נפשיות, תהיינה חריפות ככל שתהיינה, אינן מחלות. אי אפשר להדגים בהן קשר עם מערכת ביולוגית שפעולתה השתבשה. יש מחלות של מערכת העיכול, של המערכת הקרדיו-ווסקולרית, של הראות וכד', אך אין מחלות פסיכיאטריות כי מעולם לא הודגם כשל ביולוגי ביסודן. כמובן שלא קיימות בדיקות מעבדה, בדיקות רנטגן או דימות כדי לבסס אבחנה פסיכיאטרית. לפני כ-20 שנה השתתפתי בדיון בטלוויזיה על טיפולים נפשיים מסוגים שונים. הצגתי כמובן את העמדה המסתייגת ואף פוסלת את הפסיכיאטריה הביולוגית. בדיון השתתף פסיכיאטר ישראלי מכובד - רופא וחוקר, שטען שפיתח ערכה המסוגלת לבצע אבחנה מבדלת של פסיכוזה והפרעות אפקטיביות. הוא אף טען שהערכה נרשמה כפטנט ועומדת להישווק. לא דובים ולא יער. מאז לא נודע על קיומה של ערכה כזאת, וכמובן שאיבחון מבדיל מחייב זיהוים של סמנים ביולוגיים להפרעות השונות. זה לא קיים. אבל טענות שיקריות וחצופות מצד פסיכיאטרים ביולוגיים אינן נדירות.

07
אורי ל

תודה על המאמר המקיף. בהיעדר ידע פיסיולגי ממשי, תרופות פסיכיאטריות משמשות כסמים לכל דבר ועניין, ואכן ההפרדה ביניהם היא פשוט שרירותית / חוקית.
לא תמיד הפסיכיאטריה התמקדה בסימום המוח. פעם, הפסיכיאטריה היתה קרובה יותר לפסיכולוגיה וחלקה שיטות רבות איתה - שיטות דיבוריות.
אבל לדבר זה לא באמת רווחי, ולגרום לאנשים להבריא ממש זה גם לא מאוד רווחי; הדבר הכי רווחי זה לרשום תרופה ולדאוג לכך שהאנשים יצרכו אותה באופן כרוני.
כך - גם ממציאים מחלה שלא קיימת, וגם גורמים לאנשים לצרוך תרופה עבור המחלה הזו שלא קיימת.
פעם היו פסיכיאטרים שהיו בני אדם משכמם ומעלה. אנשים שהרצון הטוב לעזור הניע אותם, ולא חמדנות חסרת גבולות.
אחד מהם נפטר לפני מספר שנים, ד"ר תומאס סאז.
אחד אחר עדיין חי, ומאחל לו שנים רבות נוספות, אבל גם הוא כבר מעל לגיל 80. ד"ר פיטר ברגין.
ממליץ מאוד להקשיב בקשב רב לריאיון שנערך איתו בפוקס ניוז לפני 10 שנים.
https://youtu.be/3lXUOnn5PiQ
איזה איש!

08
לולית

יפה כתבת דליה. ביום בוא אנשים יפסיקו לפנות לפסיכיאטריה לעזרה היא פשוט תפסיק להתקיים. כל עוד אתם ממשיכים לבקר את הפסיכיאטר במרפאה, אתם נותנים לו כוח .

11
קורא

מאמר פופוליסטי, האם אפשר לכנות ף אנשים בפוסטראומה שחיים נטרפו באירוע מצער אחד כאנשים בריאים? הם לא ישנים בלילה, אינם עובדים וחיי המשפחה שלהם נפגעו.

הסובלים מהפרעת קשב מטופלים אצל ניורולוג, האם גם נוירולוגים אינם רופאים?

ומה לגבי חולים פסיכוטים השומעים קולות? במה הם שונים מקטועי ידיים שמתלוננים על כאבים מכף היד שאינה קיימת, תופעה מוכרת עם טיפול ידוע. אילו בריאים ואילו חולים?

ומה לגבי סתם כאבי ראש, אקמול עוזר למה בדיוק??? הרי אין שום מכשיר שיכול להעיד על כך שאכן יש כאב ראש, ולעיתים האקמול לא עוזר כלל.

השנה יצא מאמר מקיף מאוד, שמסכם מספר רב של מחקרים ומציג כי תרופות נוגדות דיכאון משפרות באופן מובהק את תפקוד החולה בטווח הרחוק...

אז יש גם אנשים שסוברים שכדור הארץ הוא מרכז העולם.

12
איל

דליה, מאמר חשוב יישר כוח. כפי שטען הפסיכולוג הקליני טוני שחר, אחד המגיבים כאן, גם על פי תומס סאס (ואני אוסיף גם על פי ג'ואנה מונקריף) אין דבר כזה ברפואה מחלה שאינה על בסיס ביולוגי. יש הבדל חשוב בין מחלה לבין מצוקה ולא כל מצוקה היא מחלה. על מנת שמצוקה תהיה גם מחלה או על מנת שבכלל תהיה מחלה, צריך להראות שיבוש ביולוגי. יש הבדל בין מחלה לבין הפרעה (disorder). אגב, ה- DSM נוקט במונח הפרעות ולא מחלות. אנשים במצוקה נפשית שלא מתפקדים הם לא אנשים חולים. כמובן שלא הכל סבבה איתם. הם אנשים במצוקה, הם אנשים עם הפרעה אבל לא עם מחלה.

חשוב מאוד שהבאת את המידע לפיו יש גורמים מקצועיים, חוקרים, מדענים, פסיכיאטרים שמומחים בתחום הפסיכיאטריה וטוענים תוך הצגת טיעונים, ראיות, ממצאים שלטווח ארוך מצבם של משתמשי התרופות גרוע יותר ממצבם של אלה שלא נטלו תרופות מלכתחילה ולפעמים יותר גרוע מאלה שנטלו והפסיקו. שיש רגליים לקשר בין השימוש בתרופות לטווח ארוך לעלייה העצומה בנזקים נפשיים. שלתרופות יש תופעות לוואי חלקן קשות מאוד. שבנוסף לתופעות הלוואי לתרופות יש גם נזקים ארוכי טווח נפשיים ונזקים ארוכי טווח למוח. שתופעות הלוואי והנזקים הם כאלה שלא מצדיקים שימוש בתרופות באופן הרב שבו משתמשים בו היום. שהרבה פעמים צריך להימנע מתרופות לפחות כטיפול קו ראשון ולמצות טיפולים לא תרופתיים כגון טיפולים פסיכולוגיים ושברישום תרופות יש לנקוט רק כמוצא אחרון כשכל האפשרויות האחרות מוצו והאדם סובל מאוד וגם אז רק בהסכמת הפציינט ובכמה שפחות מינון, לכמה שפחות זמן ולרשום כמה שפחות תרופות לסוגיהן. זאת תוך כדי יידוע הפציינט: דע לך שאתה מקבל תכשיר מסוכן לבריאות שלך, למוח שלך, עלול להרע את מצבך הנפשי. כלומר לא להסתיר מידע. שגם לטווח הקצר יעילות התרופות מוגבלת, לפעמים התרופות לא יעילות מעבר לפלצבו וגם כשכן אז היעילות לא רבה יותר או רק מעט יותר מיעילות של פסיכותרפיה ויש בהן תופעות לוואי וסיכון ותמיד עדיף למצות קודם את האופציה הלא תרופתית. שגם כאשר יש תועלת בעקבות התרופה מכאן לא נובע שהתרופה מרפאת אלא אולי פעל אפקט הפלצבו, אולי זו ממילא רמיסיה ספונטנית ואולי פעל אפקט הסימום ששיבש את המוח ולכן פגע במערכת הרגשית וזה נחווה כשיפור בגלל אי היכולת להרגיש מצוקה אבל זה שיפור שהושג תוך כדי חבלה גופנית-מוחית.

כל הדברים האלה נטענו ע"י אנשי מקצוע וחשוב מאוד שהבאת אותם. הדברים האלה הם חלק מגוף הידע המקצועי.

שלום לך קורא,

בעניין המאמר המקיף ש"מציג כי תרופות נוגדות דיכאון משפרות באופן מובהק את תפקוד החולה בטווח הרחוק", אתה מוזמן לקרוא את הניתוח של הפסיכיאטרית ג'ואנה מונקרייף:
https://www.madinamerica.com/2018/02/challenging-new-hype-antidepressants/
כמו כן, קרא את תגובתו הקולעת והחשובה של פרופ' ג'ון ריד, מהמומחים הגדולים בעולם באותו נושא:

Professor John Read
אתמול ב-‏10:50‏ •
My letter to the Guardian about their coverage of the Lancet’s antidepressant review yesterday:

Your article ‘The drugs do work: antidepressants are effective, study shows’ (22.2.2018) was disappointingly uncritical.

There are already 65 million prescriptions a year in the UK, double the rate of ten years ago. One in 13 men and one in 7 women are already receiving these drugs. Yet your article suggests that a million more people should be on these drugs.

It is easy to artificially and temporarily lift mood with chemicals, but chemicals cannot address the social causes of human distress. The idea that antidepressants are treating a chemical imbalance that somehow causes depression has been debunked as a drug industry created myth. Several of the paper’s authors are employed by this industry.

Neither the research paper nor your article report any of the serious adverse effects that lead most people to throw away the drugs within a few weeks. Our own study, the largest direct-to-consumer survey to date, found that more than half reported emotional numbing, sexual difficulties and withdrawal effects. Suicidality as a result of the drugs was reported by 39% and a reduction in positive feelings by 42%.

More balance please.

Professor John Read
University of East London

אז לפני שאתה מטיח "פופוליסטי" צא ולמד שהמחלוקות קיימות ממש בקרב העוסקים במקצועות האלה. הבעיה היא שהרוב נוטה אחרי הכספים הגדולים שבהם "משמנות" חברות התרופות את מובילי הדעה. קצת ביקורתיות לא תזיק.

הפופוליזם ניכר דווקא אצלך בפתיחת דבריך. אין שום הכחשה של הסבל והמצוקה. מי כמונו מכיר אותם. השאלה אם יש להחיל על הסבל הזה את מודל המחלה הרפואי היא עניין אחר. כפי שמספר ד"ר שמעון כץ, בארה"ב נכנס לשימוש המושג Spiritual crisis והפרדיגמה של הטיפול שונה, כדוגמת בית סוטריה גם בישראל. התוצאות בהתאם.

אפשר לדבוק בדוגמות הישנות ולהיצמד לאמיתות הסטנדרטיות, ואפשר לחשוב על דרכים טובות וחדשות לשפר את מצבנו.

קרא כאן רשמים מביקורנו בסוטריה:
https://dahliatzviel.com/2017/12/07/בסוטריה-היינו-כחולמים/

דליה, הבעיה היא שאת מציגה את המחלוקת בצורה די חד צדדית. את מתארת את הספר של ויטאקר כמלאכת מחשבת של איסוף קפדני של עובדות ומחקרים, כשבפועל הוא מגיע עם אג'נדה מסוימת ובוחר מחקרים שמתאימים לו. ממליץ לקרוא את הביקורת על הספר של הפסיכיאטר ירדן וילנסקי כאן: https://www.thingsonmymind.com/?p=3663

עכשיו, זה לא שכמובן צריך להמליץ על שימוש בתרופות ובהקף שזה נעשה, אבל לא צריך לשפוך את התינוק עם המים. מחקרים רבים מראים את התועלת של נטילת תרופות, גם אם הן לא פותרות את הבעייה. הן מאפשרות חיים סבירים לסובלים ממחלות קשות וממתנות בצורה ניכרת סימפטומים של מחלה. חוקרים יכולים להתווכח עד מחר עם מה שאנשים סובלים ממנו זו מחלה, הפרעה או לא, אבל בפועל, אנשים סובלים ואם יש משהו שעוזר להם אז טוב שהוא קיים. צריך כמובן לבדוק את התועלת לטווח ארוך ושתופעות הלוואי (אם קיימות, לא תמיד הן קיימות בניגוד לנכתב במאמר) לא מזיקות מדי. לצערי, ברוב הדיונים הללו יש נטיה להצגה חד צדדית של הנושא.

גיל, אם אתה אומר שהצגתי את המחלוקת באופן חד צדדי וכותב מה שכתבת, כנראה לא קראת את המאמר בעיון עד סופו.
ובאותו לינק שהבאת כאן מהביקורת של הפסיכיאטר ירדן וילנסקי על ספרו של ויטאקר: https://www.thingsonmymind.com/?p=3663
ממליצה לך בחום לקרוא (בעיון) את התגובות הטריות של איל גרונר.

דליה, לא, אני לא חושב שאת מציגה את הדברים בצורה מאוזנת והיא כן חד צדדית. התגובה שלך רק מדגימה את זה. את מביאה תגובה של מישהו שאינו מומחה ובעל אג'נדה אנטי תרופתית ידועה (הוא מפיץ את אותם דברים כבר שנים בפורמים השונים ברשת), ולא בצורה שקולה. אז בבחירה בין פסיכיאטר מומחה שעוסק בתחום למישהו שאינו מומחה שהגיב לו בחרת בצורה חד צדדית בלא מומחה, אני חושב שזה אומר דרשני.

גיל, אני חיה את התחום הזה ואת אנשיו (מטפלים ומטופלים כאחד) מנעוריי. המומחים שבויים בדוגמות ובדפוסי עבודה עתיקים וגורמים נזקים יאטרוגניים חמורים. אם נקשיב לאלה שאינם מומחים, כדוגמת ויטאקר ותומכיו, יש סיכוי אמיתי לשיפור המצב. הפסיכיאטר פרופ' פסח ליכטנברג כתב את ההקדמה לספרו של ויטאקר, ופרופ' חיים בלמקר יו"ר האיגוד הפסיכיאטרי קיבל את פניו של ויטאקר בארץ בחום רב ושיבח אותו בתקשורת. הלוואי וירבו בקרב המקצוע הזה קולות כאלה, המכירים בחשיבות הבשורה שויטאקר מביא עמו, והלוואי שהם יתגברו על הסטגנציה, הריאקציוניזם, האינטרסים הכבדים, הפחדים והסטיגמה של נאמני השיטה ותומכיהם.

19
מימי

נושא תרופות פסיכיאטריות ו/או תרופות בכלל מעורר תגובות קיצוניות לכאן ולכאן גם בגלל אפקט הפלצבו הידוע, שמראה מה גדול כוחו של המודע והבלתי מודע בעיצוב התנהגותו של האדם. לא ניתן להיות נחרץ לכאן או לכאן כי ההשפעה של טיפול פסיכולוגי כמו גם תרופות היא סובייקטיבית לחלוטין ותלויה ברצונו של המשתמש בשינוי התנהגותי מצדו, והמוטיבציה שמושקעת בתהליך השינוי. המאמר מגיע עם אג'נדה וזה לא טוב, בוודאי לא מדעי. חבל.

מימי, את קוראת לזה "אג'נדה", ונראה כאילו עליי להתנצל שאני מחזיקה בעמדות מסוימות. את מבלבלת כנראה בין עבודה אקדמית לפובליציסטיקה. עמדותיי נשענות על ניסיון חיים עשיר שלי ושל חבריי, על גוף ידע מוצק (אנא קראי את הספר "אנטומיה של מגפה") ועל עמדות של אנשי מקצוע בכירים ונכבדים.

אמר תומאס האקסלי ש"טבען של אמתות חדשות שהן מתחילות ככפירה מוחלטת ומסיימות כאמונות תפלות." פסיכואנליזה ופסיכיאטריה, כמו גם דתות, תפיסות מדעיות שונות, ותורות חברתיות, נופלות כולן במלכודת זו. מאמר מעניין מאוד.

דליה, ברגע שאת מכלילה ככה על כל המומחים את חושפת את האג'נדה שלך. כל המומחים שעוסקים בתחום שבויים בדפוסים העתיקים ואין להם שום מושג איך לחקור בצורה אובייקטיבית? את מדברת על "שיטה" כאילו זו איזו קונספירציה חובקת עולם של חוקרים ופסיכיאטרים לשעבר חולים לתרופות. זה הרי דבר מופרך לחלוטין שלא רק פוגע בהרבה חוקרים ורופאים ישרים אלא מהווה גם חוסר הבנה איך מדע ואקדמיה עובדים. נכון שיש השפעות חיצוניות שונות וגם חברות תרופות מממנות חלק מהמחקרים, ונכון שיש פגמים בשימוש בתרופות, אבל לשלול בצורה גורפת דיעות של מומחים רק כי המסקנות שלהן לא נראות לך זה בעייתי, ובטח להפוך נושא מורכב שיש בו הרבה צדדים לרעים מול הטובים כביכול. יותר מזה, הגיוני בעינייך שלא מומחה, תוך בחירה סלקטיבית של מחקרים יהיה היחיד שרואה את האור? למה לא להביא פסיכיאטרים שביקרו את הספר שלו לשם איזון? גם את, כמוהו, בוחרת סלקטיבית מומחים שמתאימים לדיעות שלך ויוצרת רושם שביקורת היא טובה, רק כל עוד היא תואמת לאג'נדה שלך.

סליחה, כשכתבתי "המומחים" התכוונתי כמובן ל"רוב המומחים". לא אופייני לי ליפול ככה בניסוח, וכמובן שלא פספסת הזדמנות להשתלח בי על כך. אני חושבת שפירטתי את עמדותיי היטב, ואין לי עניין להמשיך עוד להתנצח איתך.

ואגב, הנה מחקר מטא אנליזה המקיף והמהודק ביותר שנעשה עד עתה על תרופות לדיכאון קליני (יותר מ116 אלף נבדקים מ552 מחקרים שונים) שמצא שכל התרופות האנטי דכאוניות עבדו טוב מפלאסבו לטווח הקצר. החוקרים כללו מחקרים של חברות התרופות שלא פורסמו ובדקו הטיות מסוגים שונים ועדיין הממצאים עדיין עומדים. אז האם גם החוקרים הללו שטופי מוח של השיטה ושפוטים של חברות התרופות?

http://www.thelancet.com/journals/lancet/article/PIIS0140-6736(17)32802-7/fulltext

בעניין המטא אנליזה שהובאה לעיל, אתם מוזמנים לקרוא את הניתוח של הפסיכיאטרית ג'ואנה מונקרייף:
https://www.madinamerica.com/2018/02/challenging-new-hype-antidepressants/
כמו כן, קרא את תגובתו הקולעת והחשובה של פרופ' ג'ון ריד, מהמומחים הגדולים בעולם באותו נושא:

Professor John Read
אתמול ב-‏10:50‏ •
My letter to the Guardian about their coverage of the Lancet’s antidepressant review yesterday:

Your article ‘The drugs do work: antidepressants are effective, study shows’ (22.2.2018) was disappointingly uncritical.

There are already 65 million prescriptions a year in the UK, double the rate of ten years ago. One in 13 men and one in 7 women are already receiving these drugs. Yet your article suggests that a million more people should be on these drugs.

It is easy to artificially and temporarily lift mood with chemicals, but chemicals cannot address the social causes of human distress. The idea that antidepressants are treating a chemical imbalance that somehow causes depression has been debunked as a drug industry created myth. Several of the paper’s authors are employed by this industry.

Neither the research paper nor your article report any of the serious adverse effects that lead most people to throw away the drugs within a few weeks. Our own study, the largest direct-to-consumer survey to date, found that more than half reported emotional numbing, sexual difficulties and withdrawal effects. Suicidality as a result of the drugs was reported by 39% and a reduction in positive feelings by 42%.

More balance please.

Professor John Read
University of East London

איפה ראית פה השתלחות? ציינתי עובדה שזה פשוט לא נכון, וזה גם לא נכון לגבי רוב המומחים. הנה, הבאתי דוגמא למחקר מקיף שחתום על ידי 18 רופאים ופרופסורים (ושלא מומן אגב על ידי חברת התרופות). מה יש לך לומר עליו? גם הוא מוטה לדעתך?

דליה, זה קצת מוזר שכל פעם שאת נדרשת להגיב לאיזה מחקר או דעת מומחה, את מפנה למישהו אחר שמתנגד לו בלי יכולת להגיב בעצמך. זה מעלה את השאלה האם את מבינה מה המחקרים אומרים בכלל? לעצם העניין, התגובה שהבאת תוקפת את המאמר על דברים שהוא בכלל לא מתיימר לבדוק, כמו זה שלא נבדקו גורמים חברתיים שמשפיעים על הדיכאון. הוא גם קובע בלי שום ביסוס שהשינוי שנתגלה מלאכותי, על סמך מה בדיוק?

הקישור שהבאת החליט שירידה של 50% בסימפוטמים של דיכאון זה לא מספיק חשוב, למרות שמדובר באבחון מתוקף היטב. היא גם כותבת שכל הנושא של סמיות כפולה הוא מוטעה לחלוטין ולכן אי אפשר להתבסס על מחקרים כאלו. אם זה כך, אולי שנבטל את כל התרופות לכל המחלות שנבדקו בצורה הזו? גם אם זה היה נכון, איך בדיוק מוסברים ההבדלים שנמצאו בין הקבוצות? הרי פלאסבו אמור לעבוד בצורה שווה על שניהם.

זה קצת מוזר שאת בוחרת להיות ביקורתית כלפי מחקרים מסוימים (וכאמור, לא ממש מבטאת את הביקורת הזו בעצמך), ולעומת זאת הביקורת או המחקרים הסותרים לא זוכים לאותה מידה של ביקורתיות. הם יתכן שמחקרים שמתאימים לאג'נדה שלך הם חסרי פניות וללא רבב? נראה שאת פשוט בוחרת את המומחים שנוחים לך ומתאימים לאג'נדה שלך בלי להתעמק בפרטים.

אני מצטטת מחקרים ולא טוענת את הטענות בעצמי, כי אינני מתיימרת להיות מה שאינני. גם ויטאקר עשה כך, למעשה. לגמרי לגיטימי להבליט דברים שעולים בקנה אחד עם עמדותיי. הרי בפסאודו-מדע הזה - בתחום התופעות שבנפש בניגוד לתופעות פיזיולוגיות אשר להן יש פרמטרים מדידים - הנתונים כה רגישים למניפולציות ופרשנויות שהמחלוקות בין אנשי המקצוע דומות יותר להתפלפלויות של תלמידי חכמים בסוגיות תלמודיות.

אני מעריך את המאמץ שעשית בכתיבת המאמר, באמת, אבל לא זו הבעייה כאן. באמירות שלך את מדגימה עד כמה את מוטה ולא בוחנת את הדברים בצורה אובייקטיבית. להבליט דברים שעולים בקנה אחד עם העמדות שלך זה לחפש את התשובה מתחת לפנס ומעיד על חוסר ביקורתיות. להביא קישורים של מחקרים וציטוטים של אחרים בלי להתייחס לדברים שהם אמרו זה חסר ערך. למה את מקבל דיעות של אנשים שאין לך מושג אם הדברים שהם כותבים נכונים ושלא עברו שום שיפוט, ושוללת מחקר שפרסם בכתב העת מהכי יוקרתיים שיש, ושעבר שיפוט עמיתים של לפחות 5 מומחים שונים? כאן תמונה הבעייה.

מאוד משונה שאת קוראת למחלות נפשיות פסבדו מדע רק כי המדדים לא מדויקים לגמרי. גם בתופעות פיזיולוגיות זה אגב קיים. אחרי שקראת את המחקר הזה, האם לא נראה לך סביר לתמוך במתן תרופתי לאנשים שסובלים מדיכאון למרות שההבדלים מפלסבו נמצאו בהפחתה של 50% לפחות של הסימפוטמים? מה בדיוק את מציעה לאותם אנשים לעשות?

לא שאני חסרת תשובות, ככל וכלל לא. אפילו טובות. אבל הצלחת להתיש אותי, ואני פורשת מהדיון מולך. אדם כותב תגובה אפילו שתיים וממשיך הלאה. מבין 32 התגובות למאמר 9 הן שלך. לא אכנה זאת בשמות תואר, אבל זה הספיק לי לגמרי. לך כנראה לא, כי אין לי ספק שתמשיך.

נראה שאת כן חסרת תשובות כי חוץ מלהפנות למה שאחרים כותבים את לא מנסחת שום תשובה עניינית משלך לשאלות לגיטימיות וחשובות בנושא הכאוב הזה. חוץ מלחלק ציונים לטובים ולרעים כביכול לא קיבלנו תשובות. מה זה משנה כמה תגובות יש לי או לכל אחד אחר? מה שחשוב זה המהות. ובנושא החשוב הזה את נגררת לצערי לטיעונים אנטי מדעיים שמבטאים חוסר הבנה בסיסי של הנושא בכלל ואיך מדע מתנהל בפרט.

35
ד"ר וידנפלד יעקב

מאמר זה הבהיר לי בצורה החדה ביותר את הסכנה ההולכת וגוברת מצדו של המכונה "ד"ר גוגל". אסביר מאוד בקצרה - אנשים רבים כותבים באינטרנט מאמרים פסאודו-מדעיים, עם ציטוטים, רשימות ביבליוגרפיות וטיפוס אין סופי על כתפי ענקים. אנשים אחרים קוראים מאמרים אלו, מתרשמים מאוד ממבנהו ומראהו של המאמר ואף לא מעט, מקבלים את מסקנותיו עם כל הסיכון שבכך.
ובמה שונה מאמר פסאודו-מדעי ממאמר מדעי? בשני דברים: 1) מאמר מדעי נכתב על ידי אדם בעל מומחיות, ידע ונסיון ישירים בתחום שבו עוסק המאמר. מאמר פסאודו-מדעי נכתב על ידי אדם שיש לו ידע מסויים, שטחי, בנושא, אותו ליקט מעט מפה ומעט משם, לרוב מתוך ספרים ומאמרים פופולריים שמומחים כתבו. לדוגמה - אני במומחיותי רופא נאורולוג ותיק העוסק מזה שנים רבות בתחומי המוח השונים. אני כותב מאמרים מדעיים בתחום הנאורולוגיה. יכול להיות שמאמרים מסויימים שלי הביאו מסקנות שגויות, אך לפחות נאורולוגים אחרים יכולים להתווכח עמי ולהוכיח לי שטעיתי. מאידך, אם אכתוב מאמר השולל את מסקנותיו של איינשטיין בקשר לגלי האור, נושא שקראתי עליו פה ושם ואף התעניינתי בו, המאמר יהיה פסאודו- מדעי ואף פיסיקאי אמיתי לא יעלה בדעתו להתווכח עמי על המאמר. 2) כותב מאמר מדעי מחוייב לזהירות מירבית - זהירות במחקריו, זהירות במסקנותיו וביחוד זהירות בהשפעה שיכולה להיות למאמר זה על דעותיהם של אחרים. כותב מאמר פסאודו-מדעי אינו מחוייב לשום זהירות. הוא כותב להנאתו, אם הוא טועה (ומטעה!) אין מה לבוא אליו בטענות.
ולהביא דוגמה אחת מני רבות מתוך מאמר זה - רק במאמר פסאודו-מדעי אפשר לכתוב (או לצטט) דברים כמו -לא קיימים שום אמצעים היכולים להוכיח קיום פתולוגיה פסיכיאטרית. לטעון כך כאשר היום קיימים אמצעי דימות (למשל PET-MRI), שיטות מחקר ביו-נאורולוגי, מחקר גנטי מתקדם והתקדמות אדירה בנאורופיסיולוגיה וכל אלו הדגימו ממצאים מוחיים חריגים בבעלי פתולוגיה פסיכיאטרית - זה דבר שגובל בבורות.

36
טוני שחר

לגיל
מצוקה נפשית, תהיה קשה ככל שתהיה, איננה בהכרח מחלה. כדאי להבין זאת כדי לא להרחיב את קונצפט המחלה מעבר למה שנקבע ברפואה. קראו לצורך כך את תומאס סאס שקובע מפורשות שמחלות (אמיתיות) מקורן בליקוי בפעולת מערכת גופנית. בפסיכיאטריה אין מצב כזה. רוצים הוכחה? פתחו ספר לימוד בפתולוגיה (מקצוע ברפואה העוסק באבחון מחלות), תמצאו שם התיחסות לכל המחלות המוכרות בלי שום קשר עד כמה מוכרת האטיולוגיה שלהם. מהו התחום האחד ברפואה שלא מופיע שם? ניחשתם! פסיכיאטריה.
לקבוע שוב ושוב בפסקנות שנוגדי דיכאון הם מועילים ובטוחים, זה להתכחש לספרות ענפה שמראה אחרת. קראו את עבודתם של הפסיכיאטר דייוויד הילי, של הפסיכולוג אירווינג קירש, של הרופא והחוקר פיטר גוטשה ותמצאו שפע של הוכחות לכך שתרופות נוגדות דיכאון הן בעלות תועלת מוגבלת למדי וסיכונים לא מעטים. חברות התרופות עשו רבות כדי להסתיר זאת, והפסיכיאטרים, שכירי החרב שלהם, שיתפו פעולה.
לא רק שהביקורת שלך, גיל, למרות היומרנות שבה, איננה מדעית, אלא ההפך מזה. אתה הוא זה שמתעלם מספרות ענפה שמתפרסמת כל הזמן על הבעיתיות שבתרופות פסיכיאטריות בכלל ונוגדי דיכאון בפרט. רובה נכתב על ידי פסיכיאטרים (כן, פסיכיאטרים!) ורופאים. פיטר ברגין, ג'ואנה מונקריף, דייוויד הילי, לורן מושר המנוח ועוד לא מעט אחרים ידועים פחות, שלא לדבר על פיטר גוטשה שהוא רופא וחוקר ומומחה למחקר קליני. האם כל אלה נחשבים למומחים? ומה זאת אג'נדה? למי אין אג'נדה? ומה בדבר הארוגנטיות שלך? אמנם לא אג'נדה אבל סגנון פולמוסי שלא מכבד את בר הפלוגתא, מגמד אותו ועושה לו דיסקרדיטציה. זה מדעי? זה מקובל בדיון אקדמי?
המחקר האחרון מכתב העת לנסט סובל מאותם פגמים חמורים כמו הקודמים ולכן אין בו בשורה. ההבדל שנמצא בין תרופות לפלסבו חסר משמעות קלינית. כפי שמציינת ג'ואנה מונקריף, פסיכיאטרית וחוקרת, קלינאי לא היה מבחין בשיפור אצל מטופל שדרוגי ה-HRSD עלו בשתי נקודות. הבנת את זה ווטסון ידידי?
לד"ר יעקב וידנפלד
אתה אמנם רופא נוירולוג אך חוסר ההתמצאות שלך בפסיכיאטריה הוא כנראה לא קטן. נכון, אמנם קיימים אמצעים טכנולוגיים כמו PET ו-MRI ועוד, אבל האם שמעת על גילויים חדשים בחקר מצבים בבריאות הנפש בעזרת מכשירים אלה? כנראה שלא ולא במקרה, כי אין כאלה. מוחם של אנשים הסובלים ממצוקות נפשיות לא שונה מזה של אנשים ללא מצוקה. כל מיני ממצאים שצצו במהלך השנים, הופרכו די מהר. לפסיכיאטריה רקורד לא מחמיא. היא אימצה טיפולים כמו שוק מטרזול, שוק אינסולין ולובוטומיה, כל אלה נזרקו לפח ההסטוריה כשהתברר נזקם העצום. הטיפולים האלה נראו מפוקפים מלכתחילה.
לבסוף, בהחלט ייתכן שאדם ללא הכשרה פורמלית באחד מתחומי בריאות הנפש יהפך למומחה, אם רכש ידע בנושאים שהוא מתבטא בהם. לא מומחה לטיפול אבל מומחה לידע. יש דבר כזה. וויטאקר הוא דוגמא טובה לכך.

טוני, לא כל מצוקה נפשית היא מחלה, אבל ההגדרות הפורמאליות למהי מחלה משתנות כל הזמן ורק בגלל שאתה בוחר להתלות בהגדרה של מאן דהוא או ספר לימוד מסוים, לא הופך את זה לנכון. בDSM V יש הגדרות להפרעות נפשיות אז האם הן נכונות פחות? לצורך הטיפול, אם מגדירים משהו כמחלה, הפרעה או מצוקה נפשית לא ממש רלוונטי. מה שחשוב זה מה עובר על האדם בפועל, ואם מישהו סובל אז ממש לא משנה אם מגדירים את זה כמחלה, הפרעה נפשית, מצוקה, או משהו אחר. מה שחשוב זה לנסות לעזור לו ולהפחית את הסבל שלו.

לא ממש ברור לי למה חייבים להוכיח קשר בין הפרעה לביולוגיה למרות שכל דבר בגוף הוא גם ביולוגי, בין אם מוצאים קשר כזה או לא. בנוסף, להפרעות נפש רבות כמו סכיזופרניה, ADHD, דיכאון והפרעה דו קוטבית יש בסיס ביולוגי מוצק ואם בסיס גנטי משותף לכולן.

אני לא כתבתי שכל נוגדי הדיכאון או תרופות פסיכיאטריות מועילים ובטוחים אז בתור אחד שמתלונן על שיח לא אקדמי רצוי שתדייק. כל מה שאני אומר זה שחלק מהתרופות עובדות, גם אם זה רק לחולים מסוג מסוים או לתקופות קצובות. בחשבון הכללי, התועלת שלהן במקרים רבים גדולה לאין ערוך מאי מתן טיפול תרופתי. אני עוקב שנים אחרי המחקרים בנושא ולא התרשמתי שהמבקרים עושים מחקרים טובים יותר, אלא להפך. יש ביקורת רבה על קירש ואחרים והשיטות שהם השתמשו בהם כמו גם בחירה סלקטיבית של המחקרים למטא אנליזה.

לא ברורה לי במיוחד הטענה על חוסר המדעיות של התגובות שלי. אני הבאתי כמה ביקורת עניינית למה שדליה כתבה ולא קיבלתי אף תשובה עניינית אלא רק נפנופי ידיים ותשובות מזלזלות של "אבל תראה מה אחרים כתבו" או שהטענות שלי הן פסבדו מדע. מוזר שבחרת לבקר את סגנון הדיבור שלי אבל מתעלם מזה שלה ובעצמך בעצמך משתמש בסגנון שאתה טוען שאתה מייחס לי.

ובתור אחד שמבקש לנהל שיח רציני או אקדמי זה מאוד לא רציני לבטל את המחקר שפורסם בכתב העת הרפואי אולי הכי יוקרתי, אחרי שעבר שיפוט עמיתים קפדני, ולקבל בלי שום ביקורת את השטויות שכתבה מונקריף (שבכוח מנסה להעלות ספקולציות מופרכת אחת אחרי השנייה כדי לערער את המאמר, למרות שהיא לא מביאה שום הוכחה לדבריה). אתה רומז שוב לטענה של קונספירציה של חברת התרופות או פסיכיאטרים למרות שהמטא אנליזה כללה מחקרים שחברות התרופות לא פרסמו. האם כל הכותבים החתומים על המאמר, כל השופטים שמן הסתם היו בכירים מאוד, ועורכי כתב העת, כולם כולם שייכים לקונספירציה ועיוורים לפגמים החמורים שיש בו כביכול? זו טענה ממש לא רצינית.

38
ד"ר וידנפלד יעקב

לטוני שחר:
כתשובה לתגובתך וכסיכום השתתפותי בתגובות למאמר זה אשאל מספר שאלות (מתאימות גם למגיבים אחרים):
1) האם אתה מומחה בפסיכיאטריה, בנאורולוגיה או בחקר המוח?
אם התשובה חיובית אל תמשיך הלאה, אם שלילית, המשך.
2) האם אתה קורא מאמרים או ספרות מדעית שנכתבה על ידי חוקרים מומחים ומוסמכים במדעי המוח?
אם התשובה חיובית המשך הלאה.
3) אם כך, על סמך אילו כלים שברשותך, אתה מגיע להחלטות נחרצות, מוצקות וברורות אלו שאתה מעלה בתגובתך? מאין הידע הנחרץ ששום דבר חדש לא התגלה בתחום המחקר הפסיכיאטרי? (אני חוזר, אינני פסיכיאטר ואני לא כותב תגובה זו מתוך גאוות מקצוע).
אין לי מה להמשיך אחרי שאלות אלו. די לחכימא ברמיזא...

39
אורי

ד"ר וידנפלד,
התפיסה שאתה מייצג כאן היא אנכרוניסטית.
להלן מונח של הפילוסוף מישל פוקו: "דילול הסובייקטים המדברים". הכוונה היא להגבלות הקובעות מי מוסמך לדבר על מה. השיחים שאמורים להיות פתוחים לכל, הולכים ומצטמצמים לשיחים מוגבלים למתי מעט הנחשבים מביני דבר בחוג פנימי.
זה בדיוק אותו רציונל שלפיו המנזרים היו שומרי הידע העיקריים, בעיקר דרך העתקת הספרים שהתבצעה בהם.
בעידן הידע החופשי, הזמין והנגיש מומלץ להתקדם ברוח הזמן.

ד"ר וידנפלד יעקב -

התגובה שלך הבהירה לי כמה התעוותה, ובעיקר בידי מדענים, תפיסת המדע. עבורי מדע טוב הוא חקר האמת בצורה אמיצה, פורצת דרך, וכל אחד יכול לתרגל 'מדע'. מדע זה כמו מדיטציה או תפילה. מנגד, אתה מציג תפיסה של המדע כפרקטיקה דתית שנעשית על ידי קאסטת כוהנים. אתה מדבר בזכות הזהירות, אבל במשך מאה השנים האחרונות נאמר על ידי פסיכיאטרים ידועים ובעלי שם דברים כמו - 'דכאון הוא מחלה הנגרמת מאי-איזון כימי במוח'. זו אמרה שקרית לגמרי, אז איפה בדיוק הזהירות כאן?

אגב, לגבי הדימות של מוחות 'חולים' ומוחות 'בריאים', הדבר לא הגיע להבדלים מובהקים סטטיסטית. לראיה, אין שום אדם בכל העולם שטוען שהוא יכול היום לקבוע איזה אדם הוא 'חולה' ואיזה 'בריא' באמצעים הטכנולוגיים הללו.

קורא -
בבירור המאמר לא פופוליסטי ולא בטיח.
אתה מקביל בין שלילה של רעיון הסבל כמחלה ביולוגית ושלילה של קיום הסבל עצמו. זה מהלך רעיוני שהוא בעצמו סוג של דמגוגיה. וירצברג-רופא לא שוללת אף תופעה פסיכולוגית, אלא היא טוענת שהתופעות האלו לא מקורן בדיספונקציה נוירולוגית. עכשיו, המדע לצידה (המדע לא לצידם של אנשי העולם השטוח).
להפך.
פעם טענו שעוני הוא מחלה ביולוגית.
טענו שהשאיפה לחירות בקרב נשים היא מחלה ביולוגית.
טענו שהומוסקסואליות היא מחלה ביולוגית.
אט אט התפכחנו מהתפיסות הלא-מדעיות, החשוכות, האלו. בע"ה גם נסלק את השאריות של התפיסה הביולוגיסטית בתרבות שלנו ונבין תופעות כמו דיכאון ופסיכוזה בהקשר חברתי רחב.

גיל -

> צורך הטיפול, אם מגדירים משהו כמחלה, הפרעה או מצוקה נפשית לא ממש רלוונטי. מה שחשוב זה מה עובר על האדם בפועל, ואם מישהו סובל אז ממש לא משנה אם מגדירים את זה כמחלה, הפרעה נפשית, מצוקה, או משהו אחר. מה שחשוב זה לנסות לעזור לו ולהפחית את הסבל שלו.

כזו אמירה תמימה. עצם ההגדרה של תופעה כצורה כזו אחרת קובעת את היחס אליה. מהיחס נגזר הכל.

איפה שלא מגדירים תופעות כמו דכאון באמצעות מיתוסים ביולוגיסטים (אני נמנע מלקרוא לזה ביולוגיה כי זה הכפשה עקיפית של תחום לגיטימי במדע), דווקא אחוזי ההחלמה והריפוי גבוהים יותר משמעותית. צא ולמד על דיאלוג פתוח למשל.

איתי, האמירה לא תמימה אלא זו המציאות. אנחנו לא תמיד יודעים מה המקור של המחלה או למה טיפול מסוים עובד. זה עדיין לא מונע מאיתנו להשתמש בו. סתם לשם הדוגמא, אף אחד לא יודע איך אנסתזיה עובדת בדיוק אבל משתמשים בה כי היא פועלת. ברור שאם נדע בדיוק את המקור לסבל אז יקל עלינו לטפל בו, אבל בהעדר מידע כזה, עלינו לעשות על מה שביכולתנו לעשות להקל על סבל החולה וזה כולל טיפולים תרופתיים שהוכחו כעובדים.

נראה לי שאתה צריך ללמוד קצת ביולוגיה כי ברור לכל בר דעת שלדיכאון ולרוב ההפרעות המנטליות יש מקור ביולוגי והם עוברים, לפחות חלקית, בתורשה.

בנוסף, תרופות יעילות לא פחות מטיפולים פסיכולוגים ולכן כדאי להשתמש בהם, אם השיפור מהיר יותר. רצוי כמובן לשלב בין שניהם כדי לשמר את השיפור. מחקרי מוח אגב, מסוגלים להבחין בשיפור בכל אחד מהטיפולים.

גיל -
נדמה שאתה שבוי בכלא של תפיסה ביולוגיסטית אליו לא חודר שום מחקר ושום עובדה. זה מצער ואני מקווה שתפדה משם במהרה. לאט לאט הקרפלינאים מתמעטים והסאליבנים מתגברים וגדלים במספר. העולם היום מתעורר מערסל הכזבים של הפסיכיאטריה הקרפלינאית. אנשים קוראים מחקרים, משכילים, פותחים את הראש, וגם רואים במו עיניהם כיצד גישות בין-אישיות לפסיכיאטריה מרפאות ולא פוגעות, משחררות ולא מדכאות. אנשי טיפול ומטופלים-לשעבר מדברים יחד היום בשפה חדשה, והם זונחים את השפה הישנה. בעתיד ישאר רק מיעוט קטן שעוד יאחוז באמונות התפלות והאנטי-מדעיות של הפסיכיאטריה הקרפלינאית. אותו מיעוט יהיה בדמותך - חוזר בלופ על דברים שהוכחו מעל לכל ספק סביר ככזבים. כפי שכתב תומאס קון, זהו מחזור החיים של שינויים פרדימטיים במדע. תמיד יהיה צד שמרני, אנטי-מדעי, שלא יסכים לנוע קדימה (מעין דור המדבר). אף על פי שהדבר קשה לעיכול, ככל הנראה זו הנבואה הישרה ביותר שאפשר להתנבא עליה היום.

אגב בעניין הדכאון, היפותזת הסרוטונין מעולם לא הוכחה. זו עובדה - היא נשארה השערה. עשרות שנים ועד היום, רק השערה. אין על זה עוררין. אמרו זאת בכירי איגוד הפסיכיאטרים בארה"ב. עצם הדבקות הדתית של פסיכיאטרים ביולוגיסטים באמירה שדכאון הוא מחלה מוחית, וזאת אחרי מאה שנות מחקר מקרפלין ועד היום, מראה כמה חזקה האמונה שלהם. זו אמונה אורתודוכסית, קשיחה, בלתי ניתנת לשינוי. אין דרך אחרת להסביר את העקשות וקשות העורף.

איתי, השתלחויות אישיות וטענות קש מצידך לא יסתירו את העובדה הפשוטה שמאות מחקרים ועשרות מטא אנליזות מראות שתרופות נגד דכאון עובדות. אתה רוצה לערער על השיטה המדעית שמראה את זה, שיהיה לך בהצלחה. מי שאנטי מדעי זה אתה ואחרים שלא מסוגלים להגיב עניינית למחקר הזה ורק קוראים לי בשמות כי התוצאות שלא אינן מוצאות חן בעיניהם. הדברים כל כך הוכחו כבלתי סבירים שהם מפורסמים שוב ושוב בכתבי העת המדעיים הכי יוקרתיים אחרי שיפוט עמיתים קפדני ממיטב החוקרים בתחום. ממליץ לקוראים פה לקרוא את המחקר המקיף הזה ולהתרשם בעצמם. זריקת כל מיני האשמות פסבדו מדעיות עם שמות מפוצצים שלא קשורים לכלום היא טקטיקה ידועה של פסבדו מדענים.

47
רמי

כשאדם דיכאוני חש אנרגטי בעקבות נטילת תרופה אנטי-דיכאונית בלי שאף אחת מבעיות היסוד שגרמו לדיכאון נפתרה, או בלי שהתמודד עם בעיות אלה, הוא לא נעשה "בריא" אלא "חולה" יותר. חמור מכך, זהו השלב שבו לאנשים בעלי נטיות אובדניות יש כוחות לממש אקט אובדני שאותו תכננו זמן רב.

48
תום

יש בילבול בין שני חלקים שונים , אחת היא הפרקטיקה היא רק בעניין תסמינים.
השניה היא התאוריה , מחלות הנפש הם הסבר אטיולוגיה הם התאוריה והן מתיחסות למצב רפואי של האדם.

הניורולוגיה היא זו שמסבירה ואבחנת את מחלות הנפש כשהתאוריה מדעית (קודם היו הסברים על רוחות רעות , ליחות (מרות) , השפעות אסטרולוגיות וכו).

גם בעבר הפרקטיקה היתה מאוד דומה , נתנו סמים וצמחים שונים , התשמשו בשיטות פסיכולוגיות מרגיעות וכו.
הפרקטיקות הן בעניין תסמינים , בין אם הם אצל האדם הבריא או אצל חולה נפש , ההבחנה איננה קיימת או רלונטית לפרקטיקה.

האתר מחק את התגובה והייתי צריך מהזיכרון לשחזר.

מערכת התגובות באתר דרושה תיקון ; חוץ מ תיבת טקסט התגובה יש שלושה שדות בלי כיתוב מה התוכן , רק מניסיון וניחושים מצאתי ש שהראשונה שם והשניה אי מייל.

49
צביאל רופא

גיל -
אם הפסיכיאטריה הייתה רק בטוחה בקונספט הביולוגי ומספקת תרופות למטופלים הסובלים, אולי אפשר היה להאמין ברצונם הטוב והכן לסייע לאנשים שגורלם המר להם.
אבל, זה עומד בסתירה מוחלטת ל-מדיניות האגרסיבית- שהושתתה על ידי מדינת ישראל בכל בתי החולים הפסיכיאטרים (מלבד "שלוותה"ׂׂ) כבר 70 שנה ברציפות. אני חוזר: 70 שנה X יותר מ-80% מבתי החולים.

שאלה: איך אנו מתמודדי הנפש יכולים לתת אמון בפסיכיאטרים שביד אחת רושמים לנו תרופות (שנויות במחלוקת?) כאשר בידם השנייה הם מנהלים מאז קום המדינה מערכות אגרסיביות, שאין להם אח ורע בשום ענף אחר ברפואה, כלפי מאושפזים שלא חטאו במאום?

והכל מתחת לאפו הסטיגמטי והתתרן של הציבור בכל העולם.