לבוא בגבעולי הבר

על צמחי מעזבה, אימהות ואחד המשוטט בגן - ועל צנון הבר, נשיות ותשוקה נעדרת מושא
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

א

"אני רוצה לשם, לשם", אני מצביעה על שביל שנבלע בתוך חורש, ולפניו משתרע שדה שיבולת שועל שאדווה מכסיפה עוברת עליו הלוך ושוב. עמיר מאיט ומפנה את האוטו ל"שם" ועוצר. אנו יורדים. אנחנו "שם". אלונים. מין לחש שורקני עובר על פני הארץ. אני מגלה מספר פרחי פשתה שעירה, הפרח התם והילדותי ביותר עלי אדמות. דממה. מדוע אין תשוקתי באה על סיפוקה? גם הפרפר הלבן המתבדר ברוח הקלה בינות לעלווה החדשה אינו גורם לי הקלה. ה"שם" נותר שם גם כאשר אני בתוך תוכו. אני מרגישה כילד שאינו מקבל את שחשקה נפשו. השמחה לקלוט הבלחה של יונק דבש, וכשמתמזל מזלי – עורבני או עפרוני, חולפת כהרף עין. כן, החִלופיות היא שכואבת לי. שאיני יכולה... מה? להנציח, לבלוע, להיעלם, להיות אחת עם.

אם הייתי עובדת את האדמה הזאת, הייתי שותפה למחזוריות, וחווית המחזוריות הייתה מנצחת את החלופיות

ואז אני יודעת את מה שידע טולסטוי, שאם הייתי עובדת את האדמה הזאת, הייתי שותפה למחזוריות, וחווית המחזוריות הייתה מנצחת את החלופיות. החלופיות הייתה הופכת לקסמה של המחזוריות:

"האביב התמהמה ימים רבים. בשבועות האחרונים של הצום הגדול היה מזג האוויר כפורי וצח. ביום היה הכול נמס בשמש, ובלילה הגיע הכפור לשבע מעלות מתחת לאפס. השלג כוסה שיכבה של קרח, עד שהקרונות נסעו עליו בלא מסילה. חג הפסחא נחוג בשלג. אחר כך, ביום השני לשבוע הקודש נשבה פתאום רוח חמימה, השמיים כוסו עננים, ושלושה ימים ושלושה לילות ניתך גשם חמים וסוער. ביום החמישי שככה הרוח, וערפל אפור וכבד רבץ על האדמה, כמבקש להסתיר את רזי התמורות המתחוללות בטבע. בחסות הערפל גאו המים, נתבקעו גושי הקרח וזעו כה וכה, פלגים עכורים ומקציפים החישו מרוצתם, ובערבו של היום הראשון שלאחר שבוע הפסחא נקרע הערפל, העננים נפוצו כעדרי צאן והאביב הופיע במלוא הדרו. שמש זוהרת עלתה עם בוקר וכססה מהר את קרום הקרח הדק מעל פני המים, האוויר החמים הרעיד כולו מן ההבל העולה מן האדמה המתעוררת. עשבים של אשתקד הוריקו ועשבים צעירים בצבצו ועלו כמחטים, תפחו ניצני העוזרד וגרגרי השועל והלבנים הרכים הדביקים, ומעל לזלזלים המלבלבים בפריחה זהובה זמזמה דבורה שיצאה לנער את כנפיה. עפרונים לא נראים השתפכו בשירה מעל קטיפת הירק ומעל שדות השלף הקפואים, האנפות התייפחו מעל גבים וביצות שמלאו עד גדותיהם מים מרופשים, וגבוה במרום טסו עגורים ואווזי בר בקרקורים של אביב. בכרי המרעה פצחו בגעייה עדרי בקר שנתקרחו ושערם עוד נשתמר פה ושם דבלולים-דבלולים, גדיים רכים כרכרו ברגליים עקומות סביב אמותיהם הגועות בקול ומשירות את צמרן, זאטוטים קלי רגליים התרוצצו בשבילים המתייבשים, עקבות רגליים יחפות טבועים בהם, מן האגם עלו קולות פטפוט צוהלים של נשות האיכרים הכובסות את לבניהן, ובחצרות נשמע קול הלמות הגרזנים של המוז'יקים המתקנים את המחרשות ואת המשדדות. האביב עמד בעיצומו." (מתוך "אנה קארנינה" בתרגומה של נילי מירסקי).

תיאור זה, בלי לאבד שמץ מממשותו הריאלית, משקף את מהלך הבריאה: מן המים אל האדמה, ממנה אל הצמחייה, החרקים והעופות, בקר וצאן, עובדי האדמה – המוז'יקים – ונשותיהם. כולו התחדשות ושפע. תיקון המחרשות ומלאכת הכביסה הריהם כנאמר במזמור קד בתהלים: מַצְמִיחַ חָצִיר, לַבְּהֵמָה,    וְעֵשֶׂב, לַעֲבֹדַת הָאָדָם; לְהוֹצִיא לֶחֶם,    מִן-הָאָרֶץ. לווין, בעל האחוזה, שתחומיה שימשו להתבוננות זו בעיצומו של בוקר אביבי, עם כל תהיותיו הקיומיות וחיפושו אחר משמעות, אינו מטיל ספק בייעודו המובנה, המחייב: לקיים את הנאמר בפסוק הזה. המוז'יק, קניינו של לווין, הוא חלק הכרחי ובלתי נפרד משלשלת הבריאה. במובן זה הוא נעלה על לווין עצמו.

והנה, במסגרת עלילת האהבים המרכזית של הרומן בין אנה לוורונסקי, מופיע עובד האדמה כדמות מטילת אימה. שניהם חולמים במקביל על מוז'יק, "גוץ ומלוכלך עם זקן פרוע – (ש)התכופף ועשה משהו, ופתאום התחיל לדבר צרפתית, כל מיני מילים משונות..", כך בפי וורונסקי. ואנה מספרת על חלומה שלה: "ובחדר השינה, בפינה, עומד משהו... המשהו הזה פונה לעברי, ואני רואה שזה מוז'יק עם זקן פרוע, מוז'יק גוץ ואיום... הוא מחטט (בשק) וממלמל מהר מהר בצרפתית...'צריך להכות בברזל, לרסק אותו למעוך אותו...'", ולפני שהקיצה נאמר לה כביכול שהיא עומדת למות בלידת בתה המתקרבת.

טולסטוי, אליה רפין

טולסטוי (1887), דיוקן מאת אליה רפין. תצלום: ויקיפדיה

דברים אלה בפי המוז'יק מזכירים תוך זיקה ניגודית את הלמות הגרזנים בתיאור האביב באחוזתו של לווין. עוצמה ארכיטיפית זו של עובד האדמה, אחד מיסודות הבריאה עבור לווין (וטולסטוי), הופכת להיות הסיוט הפנימי של הנאהבים. הדיבור בצרפתית, שפת האצולה הרוסית בימים ההם, נתלש כביכול מסדר המעמדות החברתי והופך עבורם לבבואה גרוטסקית. מול הגרזנים המכים בברזל המחרשות לקראת חידוש העבודה בשדה ניצבת מסילת הברזל של פסי הרכבת, הרכבת שכבר בפרק הראשון דורסת אחד מעובדיה, ותחתיה מטילה אנה את עצמה כשאינה רואה עוד מוצא ממצוקתה. חשוב להעיר בהקשר זה שטולסטוי ראה את המצאת הרכבת כהֶזק נורא לחיים הראויים, כסמל לקלקול מידות והתמכרות למותרות. הנתק מחיי האדמה, שבהם מצוי יסוד האמונה – האדמה היא היולדת את השמים על פי הסיודוס – הוא שעומד ביסוד ההיסחפות ההרסנית שבהתאהבות, שרוקנה את חייה של אנה מאמת ומשמעות.

מות אמי ולידות בנותיי היו עבורי אירועים של חריגה אל מעבר לזמן ומקום, אל מעבר לתפישת המציאות המורגלת; אירועים שבהם הייתה נפשי לגוף, וגופי היה לנפש

שתי לידות מתרחשות בסיפורי האהבה המקבילים, זה של אנה וורונסקי מול זה של קיטי ולווין. אנה, האוהבת את בנה מנישואיה לקארנין בסערת נפש, אינה נקשרת רגשית לבתה התינוקת. כולה שרויה בהתערערות ההדרגתית של העצמי הפנימי ובהישרדות שאינה צולחת. ואילו הלידה השנייה, לידת בנו של לווין, מבהירה לו את מקור חייו ומשמעותם: "רק זאת ידע והרגיש, שכל המתחולל כאן דומה למה שהתחולל לפני שנה... על ערש מותו של אחיו ניקולאי. אלא ששם היה יגון, וכאן – שימחה. אבל גם היגון ההוא וגם השמחה הזאת... שניהם כמוהם כחרכים הנפערים בשגרת היומיום ומשהו טמיר ונעלם מתגלה בעדם. ובשניהם כאחד מתחולל המעשה בייסורים וברוב עמל, ובשניהם כאחד מתעלה הנשמה, בהתבוננה בטמיר ונעלם ההוא, ונישאת אל גבהים שלא ידעה כמותם מעודה, והשכל שוב אין בכוחו להדביקה שם".

לידה ומוות – שני החרכים שדרכם מתגלה הטמיר הנעלם. ואכן, מות אמי ולידות בנותיי היו עבורי אירועים של חריגה אל מעבר לזמן ומקום, אל מעבר לתפישת המציאות המורגלת; אירועים שבהם הייתה נפשי לגוף, וגופי היה לנפש. אלה הן שתי נקודות הקצה של חיינו. עם זאת ניתן לומר שהלידה והמוות ניבטים בנו מכל עבר, שמהם מורכב היומיום בריבוא אופנים, כמו שינה ויקיצה, נשיפה ושאיפה, לילה ויום, התמלאות והתרוקנות, כיליון והתחדשות, מצוקה והיחלצות.

האדמה מבטאת עבורנו את מחזוריות הלידה והמוות באופן הראשוני והמובהק ביותר. היא היולדת חיים ומקבלת אותם חזרה אל תוך תוכה על מנת שישמשו לנביטה חדשה. היא האלה הגדולה הסופגת אל תוכה את זרע השמיים, האם הגדולה, הרחם היולד מעיינות, ומכיל עמוק בתוכו את השאול. היא אחדותם של ארוס ותנאטוס.

קבורת גופתו של האח בניגוד לציוויו של קריאון בטרגדיה "אנטיגונה" הולמת מבחינה זו את הצהרת הגיבורה (כאן בתרגום אהרון שבתאי): "טִבְעִי אֵינוֹ לִשְֹנֹא, נוֹצַרְתִּי לֶאֱהֹב". אהבת האח והכבוד לגופתו פירושם החזרתו למקומו בשלשלת ההתחדשות הקוסמית, שאותה מניע ארוס, על פי הסיודוס וההשקפה הניאו-פלטונית. הגופה חייבת לחזור לאדמה כדי שלא לחרוג ממחזוריות החיים. מקום הריקבון הוא מקור הצמיחה. מושג הכבוד למת, אם כן, צומח משותפותנו עם הטבע. המוסר, עם היותו סובלימציה של הטבעי, יונק ממנו את חיותו ומשמעותו. הקבר הוא הרחם. כך יש לראות את פסוקו של איוב (א' 21): "עֵירֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן הָאֲדָמָה וְעֵירֹם אָשׁוּב שָׁמָה".

אם נניח לממד המיתי ונפנה לרגע אל ההבחנה המדעית בין אורגני ללא-אורגני, התעלומה, לא רק שאינה באה על פתרונה, אלא גוברת עוד יותר. כנסיית העץ העתיקה ביותר בנורווגיה, שנבנתה במאה ה-11, נותרה על תילה משום שנוסדה על אבן ולא על אדמה. משום כך העץ לא נרקב. האדמה עצמה אינה יסוד אורגני, אך היא מקורו של האורגני, כמו גם מקורם של האבן, המינרלים והמתכות. מהו, אם כן, הרקב, היסוד החי הזה שבאדמה, הממית על מנת לחַיּוֹת? מה יונקים השורשים מן האדמה? כיצד זה, שהאנאורגני חיוני לקיומו של האורגני?

יצחק לויתן, סתיו זהוב

"סתיו זהוב" (1895), יצחק לויתן. תצלום: ויקיפדיה

כל אישה היא גילום של האם הגדולה. רבת משמעות היא בעיני העובדה שחווית ההיפוך המכוננת בחיי, שאירעה ארבע פעמים עד כה, כרוכה באימהותי. בשעת מצוקה והעדר מוצא בנוגע לאירועים קשים בחייהן של בנותיי עלתה והפציעה בי יכולת של אהבה, הכלה ושחרור. מעצמה עלתה. אין היא ניתנת להסבר רציונלי משום סוג. אין היא תוצאה של נסיבות. היא בקעה מן הנעלם, ועיקרה – גילוי אימהותי ככוח בראשיתי; לידתי המתחדשת כאם. וכמו היילוד שאינו חוזר לרחם אמו, אין ממנה חזרה לאחור. היא זורמת הלאה כנהר, כהענקה שלא רק שאינה מחסירה דבר, אלא מעשירה את עצמה.

ואסיים בדבריו של אנגלהרט על דוסטויבסקי:

"המושג השלישי אדמה הינו אחד המעמיקים ביותר מבין המושגים שאנו מוצאים אצל דוסטוייבסקי. זוהי אותה אדמה, שאינה נבדלת מילדים, האדמה אותה נישק בהתייפחות וביללה, בשפכו עליה את דמעותיו ובהישבעו לאהבהּ, אליושה קרמזוב, הכל – כל הטבע ובני האדם, ובעלי החיים, והעופות – אותו גן נהדר שהצמיח בורא העולם, בנטלו זרעים מעולמות אחרים ובזרעו אותם על אדמה זו.

"זוהי הממשות הנשגבת ובו בזמן אותו עולם בו זורמים החיים הארציים של הרוח, שהגיעה לתנאי החירות האמיתית... זוהי המלכות השלישית – מלכות האהבה, ולכן גם מלכות החירות המלאה, מלכות שמחת נצח וגיל". (מתוך ספרו של מיכאיל בכטין "סוגיות בפואטיקה של דוסטויבסקי" בתרגום מרים בוסגנג).

ב

אֵצֵא לִי הַשָּׂדֶה וְאֶשְׁמַע מַה-דִּבֶּר אֲדֹנָי מִן-הַקָּמָה,
מַה-לָּאַט הָרוּח מִמַּשַּׁק הַקָּנִים הַזְּקוּפִים, הַגֵּאִים,
מַה-יִּרְקֹם בַּסֵּתֶר זִיז שָׂדַי, מַה-יִּפְעַל בּוּל הָרִים בִּדְמָמָה,
וּמָה הַשִּׁבֳּלִים תָּנַעְנָה רָאשֵׁיהֶן הַשְּׂעִירִים הַמְלֵאִים?

אָבֹאָה בַבָּר וְאֵחָבֵא, וּבְקוֹמַת שִׁבֳּלָיו אֶטְבָּעָה,
אֶתְבּוֹלֵל בֵּין שִׁפְעַת גִּבְעוֹלָיו, אֶסָּחֵף בְּשֶׁטֶף גַּלֵּיהֶם,
אַקְשִׁיבָה דֻמִיַּת הַיַּעַר, אֶת-רָזֵי הַחֹרֶשׁ אֶשְׁמָעָה,
אַט אָזְנִי אֶל-לַחַשׁ הָעֵצִים וְאֶשְׁמַע סוֹד שִׂיחַ עֲלֵיהֶם.

אֶת-פָּנַי בַּקַּרְקַע אֶכְבֹּשָׁה, לָאָרֶץ הָרְטֻבָּה אֶפֹּלָה,
אֶשְׁאֲלָה אֶת-פִּי הָאֲדָמָה וְאֵבְךְּ הַרְבֵּה בֶכֶה אֶל-חֵיקָהּ:
הַגִּידִי לִי, אִמִּי-אֲדָמָה, רְחָבָה, מְלֵאָה וּגְדוֹלָה –
מַדּוּעַ לֹא-תַחְלְצִי שָׁדֵךְ גַּם-לִי נֶפֶשׁ דַּלָּה שׁוֹקֵקָה?

האם תשוקה מפורשת זו לחיק האם של האדמה הלחה, העשירה, היא אותה תשוקה "לבוא" בגבעולי הבר; להבין את סוד השיחים בתנועתם ושל דבר הדומייה?

שלושה בתים אלה מתוך השיר המוקדם של ביאליק "בשדה" דוברים עבורי את התשוקה, שבתיאורה פתחתי את הפרק. האם תשוקה מפורשת זו לחיק האם של האדמה הלחה, העשירה, היא אותה תשוקה "לבוא" בגבעולי הבר; להבין את סוד השיחים בתנועתם ושל דבר הדומייה? האם "דבר ה' מן הקמה" הוא הוא פשר ההתחוללות ההיולית, הבלתי פוסקת, הנראית והבלתי נראית, של הרוח, ההרים, השיבולים?

דומה שאותו "מה" – " מַה-דִּבֶּר; מַה-לָּאַט; מַה-יִּרְקֹם; מַה-יִּפְעַל" לאורך הבית הראשון, יותר משהוא מבקש לעצמו מושא, הוא מביע השתאות, השתהות, משאלה לחוות רגע שאינו חולף אלא מתרחב ומעמיק. ועל כך מעיד קו הקישור בין ה"מה" לפועל. ואמנם אדוני הוא המדבר מן הקמה, בכך אין הדובר מטיל ספק, הבורא שרוחו שרויה בבריאתו (אולי רק בעברית קיימת מילה אחת ל -wind  ול-spirit).

לשירו זה של ביאליק התוודעתי לראשונה בכיתה ז', יושבת על הספסל האחרון, הספר על ברכי והשיעור מתנהל מעל ראשי. השיר הזה הפגיש אותי לראשונה עם הנבט הפגיע והכאוב של ה"אני" שלי, שבקע פתאום מתוך התום הלא מודע של הילדות. זו הייתה גם פגישתי הראשונה, כמכת אגרוף, עם השירה כביטוי של הנפש, שבה מצא ה"אני" על כל מצוקתו מקום להסתופף בו. הייתה זו התוודעות ראשונה להיזקקות שלי לאם, שאמי מעולם לא יכלה לספק, ואף לא כל דמות בשר ודם אחרת. מה טיבה של תחושה זו? ביכולתי להעלות תיאורים רבים שלה, אלא שאין בכך כל פענוח למסתורין הקיומי הזה, אלא הרחבה שלו בלבד.

שדה חיטה עם ברושים, ון גוך

"שדה חיטה עם ברושים" (1889), וינסנט ון גוך, מוזיאון MOMA, תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

אף הנשימה, המיוחדת לעולם החי ואין חיים בלעדיה, היא עדות לקרע ההיפרדות הראשונית מרחם האם. קרע הזה בא על תיקונו רק בשיבה, עפר בעפר, אל הרחם הקדמון

הצומח נברא ביום השלישי, היום היחיד שבו נאמר פעמיים "כי טוב". ואמנם, הצומח בלבד יונק ישירות מן האם הגדולה. על כן שליו הוא ואינו משמיע קול. אין הוא חווה היעדר אם ולו לרגע. על כן כה שקטות השבלים בשדה, על כן שקט כה המרחב מעליהן, שמעניק להן את החיק המהופך, זה של האב. על כן משב הרוח בקנים הזקופים, הגאים, הוא דבר אדוני, והדומייה קול היא, דבר סתר שאין צלול ממנו. ואילו החי שנברא ביום חמישי – כגון משפחת היונקים שהיא המפותחת ביותר בסולם האבולוציה – יודע את הרעב, הכאב והאובדן, את הזעם והחרדה. ועל אחת כמה וכמה האדם שבריאתו התחוללה ביום ששי, היום אחרון לבריאה. כנברא האחרון הוא הרחוק ביותר ממקורה, ואין שיעור לערגתו. היכולת הרוחנית שניחן בה כנזר הבריאה – התודעה והדיבור – היא צידה המהופך והמשלים של ערגה זו לאם, למלאות ההוויה. בהקשר זה יש לציין שבת זוגו של האדם, האישה, נבראה אחריו. ואמנם ניתן לייחס לה את הכאב הגדול ביותר – כאב הלידה, שכמוהו כהיבקעות האדמה, כך בחווייה שלי. "בעצב תלדי בנים", ותוך מורכבות נפשית שאין דומה לה תגדלי אותם. הייסורים הכרוכים באימהות, כמו גם השמחה, הם מקור הכוח הנשי במגעו הישיר עם הבריאה.

אף הנשימה, המיוחדת לעולם החי ואין חיים בלעדיה, היא עדות לקרע ההיפרדות הראשונית מרחם האם. קרע הזה בא על תיקונו רק בשיבה, עפר בעפר, אל הרחם הקדמון.

הנתק ממחזוריות החיים – "צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל גָּדֵר וַיָּנֹם" – הוא מקור הסבל הקיומי. החדר, המגן מפני הקרה החורפית שבחוץ, מחריף אותו בנטישת הדימוי מן הטבע והשיבה אל סיטואציה אנושית ריאלית, שבקרבה עולה  משאלת המוות – "בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל  וַאֲרַצֵּץ / רֹאשִׁי אֶל כָּתְלִי" – הן כגאולה מן החסר והן כדימוי לאחדות הנכספת עם ההווייה. היש יצור בטבע הפוגע בעצמו מלבד האדם? "פֶּגֶר אֲבָנִים" מבקש לו הדובר למראשותיו בשירו "מי אני ומה אני", תוך ניגוד מר להדהודו של חלום יעקב, בו בקע הסולם אל שמי שמיים מתוך חווית הניכר והעזובה. הדובר מדגיש שרצונו ב"פגר אבן" אשר פג "שְׁבִיב הָאֵשׁ מִכִּלְיוֹתָיו,". כלומר, לעולם לא יוכל להעניק חיים, להיות חלק מן היש, "אוֹתוֹ אֶחְבֹּק, אֵלָיו אֶצָּמֵד, אֶסְגֹּר עֵינַי וְאֶקְפָּא, / וּלְבָבִי כִלְבָבוֹ יִדֹּם; ... וְקָפָא הַכֹּל סְבִיבִי, דִּמְמַת עוֹלָם תִּבְלָעֵנִי,." ואפילו הציפור – "וְצָנְחָה מֵתָה מַרְגְּלוֹתָי;".

משאלת מוות זו, הנובעת מעצם תודעת המוות, מתודעת הסופיות, אינה אלא ויתור על הערגה כיסוד של חיים ותנועה. שהרי המחזוריות עצמה, כפי שנאמר בראשית הדברים, יש בה מן המוות וההתחדשות כאחת. את הגשם רואה המיתוס כהפריית האדמה מן השמים ואת הצמיחה כהיענות משתוקקת. הצומח כולו הוא התרחשות ארוטית מכוחו של המניע הראשון: העלי הזקוף של ההיביסקוס, נשיקת האבקה, השתתפות החרקים המאביקים, הזרעים הנפלטים מתוך חרכי האצטרובלים, או הנישאים ברוח בעזרת כנף מוכית כזרעי הסביון, הריחות, התוך המשחיר של הצבעוני, המושך חרקים בתנוחה נשית דמונית משהו. האין זו עצמה שירת הבריאה, ככתוב בתהילים, פרק סה: "פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְשֹׁקְקֶהָ...יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחֲגֹרְנָה; לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ".

היביסקוס

פרח היביסקוס, ראשית וסוף. תצלום: סבסטיאן ואקה

וביאליק מעניק לכך בסיפורו "מאחורי הגדר" ביטוי שחוברים בו הילדותי-היולי והטמיר הנעלם כאחד. מרינקא, ילדת הטבע, שומעת בלילות "אחד 'נעלם' המשוטט בגן", ונוח, ילד הפרא בנוסח רוסו, חש בקרפף הזנוח "אימה מתוקה של ייחוד... פריה ורביה חשאית,  מעין נפש חיה נעלמה יש בו והיא מושכת ומושכת, מכל המחבואים, מכל השיחין והבורות. מן הגומות החבויות נשמעת לו כעין רחישה וזחילה חשאית של דברים סמויים מן העין". והאין הסמוי מן העין מושאה המוחלט של התשוקה, שבחדירתה החושית אל הנראה לעין היא מבקשת לגלותו? והנגלה, כלשונו, האין הוא ביטויו של הסמוי מן העין בכל עוצמתו? התשוקה היא חווית ההעדר. באותה מידה היא חווית המלאות הפורצת על מידותיה. התשוקה למלאות ההווייה היא היא ההווייה. "ובשעות השרב של צהרים, כשמקצת מתריסי הבתים מוגפים, הקרשים נסדקו מחום ומוציאים שרף... הגוף הולך ונטען ואין העור מחזיק את הבשר". אין עוד חציצה בין נסרי העץ ובין נפש הגוף.

ולנגד עיני עולה תמונה בלתי נשכחת: בשעה שהורידו את גווייתה של אמי אל הבור החפור באדמה, לאורך  דברי המספד והפרידה, התעלסו מעל לקבר שני פרפרים, ולא יכולתי שלא לחוש את החיוּת הכמוסה בכל, את בשלותו של האוויר, המחריש, הכבד, טרם שקיעה מעל לפרדסים

החוויה המתוארת כאן נוגעת בנקודה האחת שבה אין להבחין עוד בין תשוקת הארוס לתשוקת הכיליון, בין המשאלה לבין ההיענות לה, בין חזרה לאחור אל מקור הבריאה כצמח לבין התערות הנשמה בשרשה: "האדמה מושכתו אל חיקה בידיים ממש. מבקש הוא בית סתרים להתייחד עמה והוא נכנס לקרפף השמם... מפיל הוא את עצמו בפשוט ידיים ורגליים... הדשאים סתר לו והוא שוכב ופניו למטה, כובש לחייו יפה יפה באדמה ונועץ ציפורניו בעפרה התחוח והרטוב. נשמתו חוזרת באותה שעה לשרשה והריהו כאחד מגידולי קרקע. צמח את צמחי אדמה..." (כדאי לשים לב כיצד כ' הדימוי נעלמת ובמקומה מופיעה מילת היחס הבלתי תיקנית "את", ההופכת את האדמה למושא ישיר של הצמח, הוא הנער, גיבור הסיפור).

ולנגד עיני עולה תמונה בלתי נשכחת: בשעה שהורידו את גווייתה של אמי אל הבור החפור באדמה, לאורך  דברי המספד והפרידה, התעלסו מעל לקבר שני פרפרים, ולא יכולתי שלא לחוש את החיוּת הכמוסה בכל, את בשלותו של האוויר, המחריש, הכבד, טרם שקיעה מעל לפרדסים. פרפר מאותו סוג (דנאית הדורה) ליווה אותי אחרי הלוויה הביתה לאורך כל הרחוב. ולאחר שנה, בפולין, מולדתה של אמי, נחת לו פרפר (אכן, דנאית הדורה) על כף ידי הפשוטה, ממש כמו בשיר "בוא אלי פרפר נחמד / שב אצלי על כף היד", הצטנף לו ומת.

ההעדר והמיצוי, מחזוריות הטבע בכבודה ובעצמה, ניכרים כבר בשפת גופו של התינוק: הרעב, המכווץ את כל גופו אל עבר הפיטמה, עוצמת היניקה כבקשה להתמלא עד תום, ההתמכרות החשופה, חוט האחדות בין פה לשד. גם מן הצד השני, כאם, חוויתי זאת לפעמים, כשבתי, מתוך רוגע שלאחר הנקה, נאספה אל חיקי בהיענות כה שלמה, שדומה היה שמערכת הדם שלנו הייתה לאחת, שלבי הוא הפועם בה, ולבה – בי. היה זה כאילו נעלם החוץ ולא היה דבר מלבד השקה של תוך בתוך.

ג

בשנות ה-50 הייתי חוצה כל בוקר את רחוב אבא הלל ברמת גן ועושה דרכי לביה"ס היסודי "ניצנים" דרך הפרדסים הנטושים, לא רחוק מגבעת נפוליאון, שהפריחה בחורף כלניות לבנות וכחולות, בין פרות חסרות בעלים שירוקת עולה בירכיהן. שם, בשנים ההן, ברשת השבילים שדרכו ילדי בית הספר, בחווייה של הרפתקה מתמדת, רכשתי ידע שלא יסולא בפז. הידע הזה מעולם לא נטש אותי, גם אם השטח המסעיר ההוא כבר נתכסה מזמן בשלמת בטון ומלט. הדקויות ההן של ריח, מגע, לחות, מרקם, המגוון האדיר של צמחי מעזבה שלא חדלתי מלהכיר ולזהות, אותם ואת התהליכים המרתקים שהם עוברים בחילוף העונות, עמידתה של החוחית על ראש החוח, בלוטי האקליפטוסים הקטנטנים המתפצפצים תחת הרגלים, כל זה חי בי בלי להתיישן, כאילו יש לו ערוץ משלו, זמן משלו, כמו מחזור חייו של צנון הבר: ההשתנות האטית של גבעוליו הרכים, שירקותם כהה-עזה, אל מרקם גס ויבש יותר; העורקים השחורים הדקים, כמו של כנפי הלַבְנוּן, שבעלי הכותרת של פרחיו; או אחד הצמחים דמויי הציפורן, שלאחר פריחתו מצטמקים עלי הגביע שלו למין פקעת מחורצת, ירוקה-לחה, שהייתי ממוללת באצבעותיי ומפזרת לכל רוח את זרעיה המחוספסים, הקרירים שבצבע לבן עמום, ובקצותיהם פלומה לבנה. ידעתי היטב מה יזוב מתוך כל גבעול קטום, איזה לשד פנימי לו, מיץ או חלב. אצבעותיי הכירו היטב את הרגבים היבשושיים, המתפוררים בין נימי שרשים מתים של תחילת הקיץ. ואת החמציצים, שעליהם קרירים ומנומרים בשחור, שלימדו אותי משהו על היופי המושלם הצומח מן האשפתות, וכה ענוג, שהוא נובל מיד עם היקטפו.

שינן, חרקים, עשבי קיץ

זיכרון של קיץ. תצלום: שון מגי

הזיכרון, שורש הנשמה הוא, המעמיק עוד ועוד באדמת הנפש. הוא לוכד את דקויות החושים ומעניק להם חיים רעננים וארוכים

הזיכרון, שורש הנשמה הוא, המעמיק עוד ועוד באדמת הנפש. הוא לוכד את דקויות החושים ומעניק להם חיים רעננים וארוכים. הוא פורץ מן הזהות הפרטית אל הכוליות. ייתכן כי היותה של אסתר ראב "המשוררת הצברית הראשונה", שמילדותה ספגה את הנוף המקומי, הוא שמעניק לשירי הטבע שלה את החיבור הישיר, הטולסטויאני, לנוף הארץ-ישראלי, לעומת שירי המהגרים, כלאה גולדברג ואברהם שלונסקי. יחסה אל הטבע המקומי נטול זרות, ועל כן גם נטול אידיאולוגיה. ה"אני" בשיר שלהלן אינו אלא שליחו של "אי מי", שבשמו הוא הולך ומתפשט ומתפוגג אל המרחב:

אסיף

אֵי מִי הִפְקִידַנִי כָּאן
עַל שְֹדוֹת שֶׁלֶף רְחָבִים
רָעֹה שֵֹיוֹת-עָנָן לְבָנוֹת
בִּשְׁמֵי -סְתָו מִתְקַדְּרִים
וּבְשִֹיחֵי הַגִּ'יקָרַנְדָּה עִם שְׁקִיעָה
הַקְהֵל הָאַנְקוֹרִים
לְשִׁיר הַלְלוּיָה אַחֲרוֹן;
נְצֹר בְּחֻבִּי אֶשְׁכְּלוֹת כּוֹכָב
בְּלֵילוֹת חֲלוֹם.
עַל הָגוּת יָמִים הָיוּ וְהוֹוִים –
רַחֵשׁ, פַּלֵּל,
וְאֶת הָרוּחַ
בְּנוֹף הַגּוּאַיָוָה חָפוֹן
וְשֵֹאת בָּשְֹמוֹ – רֵיחַ אַרְצִי
בַּטֶּנֶא.
נִגְדַּשְׁתִּי רֵיחוֹת וּטְעָמִים
וַחֲלֵב מְרוֹמִים מִתְרוֹנֵן.
אֵין זֹאת כִּי אֶשּׁוֹר הָעֶרֶב
יַעַן בָּשַׁלְתִּי מְאֹד.     (1947)

למרות שהסיטואציה ממוקדת באחד מערבי הקיץ (שדות השלף), השימוש החוזר בצורת מקור מקוצר של הפועל – רעה, הקהל, נצר, רחש, פלל, חפון, שאת – מצמיחה ממנה, כמו צמרת מן הגזע, שפע החורג מזמן מוגדר שהוא. את השפע הזה מכיל המרחב בכל ממדיו – שדות השלף המשתרעים למרחוק, מקהלת הצפרים, הרוח בעלוות השיחים, כוכבי הרקיע. המרחב החיצוני כולל גם את זה הפנימי – זמן התודעה והחלום, העבר וההווה. כתהליך, מוביל מעוף זה חזרה אל ה"אני". אני זה רווי ב"חלב מרומים", והופך לפרי, פרט אקראי ושולי במחזוריות הטבע, שהבשלתו נובעת כביכול ממילוי שליחותו של הטמיר הנעלם. להבשלה זו מתלווה, דרך הפועל ”אֶשּׁוֹר"  גם הדהוד של מוות, כחלק ממחזור החיים.

עשב בר, יובש

והנה עוד רגע, ואינם. תצלום: שיין ראונס

ובשיר אחר, "לבי עם טלליך, מולדת" (1923) דווקא נוכח צמחי מעזבה מובהקים, נעדרי הילה, נובטת הרוח מפנימיות ה"אני" הפרטי אל המסתורין הגדול:

בַּלַּיְלָה עַל שְֹדוֹת חַרוּלִים
וּלְרֵיחוֹת בְּרוֹשִׁים וְקִמּוֹשׁ לַח
כָּנָף חֲבוּיָּה אֲנִי אֶפְרֹשֹ.

טיול הערב, אירוע התחום בזמן, חורג משבילי החול גדורי השיטה אל מעבר לממשי:

לְעוֹלָם בָּם אָנוּעַ
אֲחוּזַת קֶסֶם לֹא נִפְתָּר,

וה"אני", כבשיר הקודם, מתפוגג אל חזיון קוסמי בגוונים משתנים של צלילות ואפלה, שהמצלול (ששש, מממ) מעניק להם תנועה וקול:

וּרְקִיעִים שְׁקוּפִים רוֹחֲשִׁים
עַל מַחֲשַּכֵּי יָם עֵצִים שֶׁקָּפָא.

מושאי החושים בשירתה של זלדה נאצלים מן הרוח, ואף לאחר צאת הנשמה, היא נושאת אותם עמה. כך בשירה "כל שושנה":

"כָּל שׁוֹשַׁנָּה הִיא אִי / שֶׁל הַשָּׁלוֹם הַמֻּבְטָח / שֶׁל הַשָּׁלוֹם הַנִּצְחִי... כֹּה קָרוֹב / אוֹתוֹ אִי – / קַח סִירָה / וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵשׁ".

ורד, שושנה

חסד בכל החושים. תצלום: דאג קלי

רגע החסד הוא חווית השושנה – תופעה כה מצויה ובת-חלוף – כהתגלות האינסוף. רגע זה הוא חציית "ים האש".  הסכנה שבכך היא זו שהפילה את איקרוס, הסכנה בשיכרון המעוף הרוחני. אף יופיים של פרחי אביב אינו אלא התגלותו של הטמיר הנעלם: "...כַּלָּנִית לוֹהֶטֶת בַּתּוֹרָה... / רַקֶפֶת מִתְעַלֶּפֶת / מִמְתִיקוּת הַסּוֹד", המתחדשת גם בשיר זה:

השמש האירה ענף לח

הַשֶׁמֶש הֵאִירָה עָנָף לַח
וְעָלִים שֶׁל זָהָב צָדוּ
הָאִישׁוֹנִים;
עֲלֵי הַזָּהָב שֶׁנָּסְעוּ
לַיְלָה וַיּוֹם
בְּתוֹךְ דַּם לִבִּי,
שִׁנּוּ תַּבְנִיתָם.

וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעוּ
עַד הַנְשָׁמָה
עַד בְּדִידוּתָהּ
הָפְכוּ לְאוֹתוֹת רְחוֹקִים
שֶׁל אוֹר,
לִרְמָזִים מִשָּׁמַיִם
מוֹפְתִּים עַתִּיקִים.

בשיר "חמדה" של דליה רביקוביץ נוצר באחת (במהירות האור, תרתי משמע) קשר בין גלגל העין הזעיר לבין הגרם השמיימי הגדול ביותר בגלקסיה: "וגלגל העין את גלגל החמה חמד". אלא בעוד שבשיר זה הקשר הוא ישיר (ולראות עיני אף מאיים, ככל תשוקה טוטלית, וניתן לראות זאת הן בשיר עצמו והן כמוטיב בשירתה), בשירה של זלדה יש מתווכים. אלה, חלק בלתי נפרד מן הסביבה, הופכים ליקרי ערך מתוך זיהוי האור עם הזהב. רק אז מאבדת הדוברת את האוטונומיה הנפרדת שלה והופכת לניצודה, לרכושם, כיכול של העלים, שאיבדו אף הם את ממשותם הריאלית.

כמו כן, בעוד שאצל רביקוביץ מדובר בגלגל העין כולו, אצל זלדה מדובר באישון, נקב ריק שהופך למנהרה פנימית – נתיב ל"עלי הזהב" היישר אל הלב. בהיותם בפנים של הפנים, בקודש הקודשים, הם הופכים באחת ל"אותות רחוקים של אור". הנשמה, המקום שאינו מקום – "אַרְמוֹן הַמֹּר / שֶׁבְּלֵב הָאַיִן" (מתוך השיר "ידידות") הוא הוא האינסוף הנפתח לכל עבר. אלא שברגע זה, שבו החוץ הופך לפנים, והפנים לחלל לבלי קץ, נמצא ייעודה של הדוברת, של האדם בכלל: עליו לפענח "אותות רחוקים", "רמזים משמיים", את נצנוציה של הנפש, את המסתורין המקיף אותנו מאז ומתמיד ב"מופתים עתיקים". זו עבודת האדמה של האדם.

דומני שהמסע המתואר בשיר אוסף את תוכו את תופעות החלוף ונושא אותן מעלה מעלה אל המרחב שאין לו שיעור, בדומה לספירלה של סופת טורנדו,

שקציה האחד מצטמצם אל האין וקציה האחר נפתח אל האינסוף. או בדומה לספירלה של מערבולת, הסוחפת אל המוות ובו בזמן מזמנת היחלצות; הליניארי הסופי במסלול המיתמר מעלה במעגלי האינסוף; החוט החי בשורה על פיה נקרא כל הכתוב לעיל:

מגופו של עולם אל אורו ערגתי

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

צביה ליטבסקי פרסמה עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד), זכה בפרס אקו"ם ע"ש נתן יונתן לכתב יד בעילום שם. כן הוציאה ספר מסות, "הכול מלא אלים" (רסלינג), העוסק במושג המטמורפוזה. בשנה הקרובה עומד לצאת ספר מסות נוסף מפרי עטה, "מגופו של עולם" (כרמל), העוסק בתהליכי היפוך והיוודעות ביצירות ספרות שונות. מסה זו מסיימת את הספר.

תמונה ראשית: ציפור בין גבעולי קיץ. תצלום: וינסנט ון זלינחה, unsplash.com

Photo by Vincent van Zalinge on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי צביה ליטבסקי.


תגובות פייסבוק