לב פועם גם בממלכת הכוח

"האיליאדה או שירת הכוח" (1940) הוא אחד המאמרים החשובים והידועים של סימון וייל, מן הפילוסופיות הגדולות במאה העשרים. וייל מנסחת בו מודל פשוט ומבריק של הדינמיקה היסודית של הכוח הפוליטי האלים באשר הוא, באמצעות קריאה מאוד אוהבת ומלאת  חירות, של האיליאדה של הומרוס.

יש בעולם מפגשים משנֵי חיים, ועבורי המפגש עם המאמר הזה היה אחד מהם. מאז שקראתי אותו לראשונה, ובמיוחד מאז שתרגמתי אותו לעברית שנים מספר מאוחר יותר, גיליתי שאני משתמשת באופן כמעט יומיומי בצורת ההסתכלות שמובלעת בו ביחס לקושי ולאפשרות להשתחרר מדינמיקות של כוח אלים, צורת הסתכלות שאותה אני רוצה לנסח במפורש להלן. אני לא מקווה לייצר כלפי המאמר של וייל את היחס היפהפה והייחודי שהיא עצמה מייצרת בטקסט הזה כלפי האיליאדה, אבל אני כן מקווה להראות מהו בדיוק המהלך של וייל במאמר הזה ולמה הוא חשוב, כדי לשכנע גם אותך לקרוא אותו, ולתת לו להדהד אצלך בנפש. חוץ מזה, ברצוני להתחיל לחשוב לאן אפשר להמשיך מכאן, כי על אף חשיבותו, המאמר אינו מספיק בעיני; הוא מתווה דרך שעלינו להמשיך לסלול. לצורך כך אשתמש בקצרה גם בטקסטים נוספים של וייל, בעיקר מקובץ המאמרים העברי החדש והנהדר שלה, "האם אנו נאבקים למען הצדק?", שיראה אור בהוצאת "כרמל", ובעקיפין גם בספר הנפלא Seeing That Frees של מורה דהרמה בן זמננו, רוב ברבאה (Rob Burbea), שאותו אני מתרגמת לעברית.

בתרבות שאנחנו חיות בה יש סדק, פיצול, תהום אפילו, בין המסגרות המושגיות שבאמצעותן אנחנו מבינות את הרע ואת מה שגורם לו, לבין אלו שבאמצעותן אנחנו מבינות את הטוב ומה שמאפשר אותו

חיבור ייחודי בין הכרח לחופש

בתרבות שאנחנו חיות בה יש סדק, פיצול, תהום אפילו, בין המסגרות המושגיות שבאמצעותן אנחנו מבינות את הרע ואת מה שגורם לו, לבין אלו שבאמצעותן אנחנו מבינות את הטוב ומה שמאפשר אותו. אם נעצור כדי להתחקות אחריו (מה שלא נוכל לעשות כאן אלא בחטף), נגלה שהסדק הזה מעמיק במידה מפתיעה, ומגיע עד לעובדה שהמחשבה המודרנית על עצמנו כיצורים שנקבעים ומעוצבים על ידי ההכרח, הפיזי והחברתי, נותרת מפוצלת למדי מהמחשבה המודרנית על עצמנו כיצורים חופשיים השואפים אל הטוב, היפה והנשגב. רוב ההוגות וההוגים של זמננו, פועלות מלכתחילה רק באחד התחומים האלו, לפעמים תוך הכחשת חשיבותו של התחום השני, או שהן מקוריות ומשכנעות רק באחד מהם, ושטחיות ולא-משכנעת באחר.

בהכללה גסה אבל מועילה ניתן גם לראות את הפיצול הזה כפיצול בין חשיבה פוליטית/ביקורתית רדיקלית לחשיבה רוחנית/דתית רדיקלית. הוגות פוליטיות ביקורתיות מציעות לנו דרכים מורכבות ומתוחכמות להבין את המנגנונים והמבנים שמייצרים רע, סבל ועוול, בכל הטווח שבין רצח, הרעבה והטלת טרור מצד אחד, לבין עיצוב די עדין וסמוי של אמונות ופרקטיקות מצד שני. אבל לעתים קרובות, יש להן הרבה פחות מה לומר בשאלה איך להשתחרר מהם. מצד שני, הוגות רוחניות ודתיות, שמקדישות את עצמן למחקר של האפשרויות האנושיות לחופש, נוטות לשטחיות דומה בנוגע לסוגיות פוליטיות, אם הן בכלל מודעות להן, כפי שמראים, בין השאר, המקרים הרבים של ניצול לרעה של כוח על ידי מורים רוחניים, בצורות בוטות יותר ופחות.

"פרומתיאוס נכבל על ידי וולקן" (1623), דירק ון בבורן, רייקסמוזיאום, אמסטרדם. תצלום: ויקיפדיה

סימון וייל, הוגה דתית מבריקה והוגה פוליטית מבריקה, ייחודית בין השאר בכך שהיא תורמת תרומה משמעותית בשני התחומים, ומחברת אותם בצורה קוהרנטית. אבל אפילו אצלה הם נותרים בדרך כלל נפרדים למדי. לרוב וייל מחברת אותם בצורה שאינה מבטלת את התהום ביניהם, רק מותחת גשר על פניה. הגשר הזה הוא הקפיצה העל טבעית מממלכת הכובד, הכורח, הכוח אל ממלכת החסד, הטוב, החופש, שאותה היא מנסחת בצורות יפהפיות שונות במקומות שונים בכתיבתה. הנה דוגמה אחת:

"כאשר רצוננו מתממש מחוצה לנו על ידי פעולות שעושים אחרים, איננו מבזבזים את זמננו ואת כוח קשבנו כדי לבדוק אם הסכימו לכך [...] יהיה אבסורדי ומטורף מצד כל אדם שהוא לכפות על עצמו את ההכרח לבקש הסכמה כאשר  יכולת הסירוב אינה קיימת. זהו שיגעון. אך אייסכילוס אמר בנוגע לפרומתאוס: 'טוב לו לאדם לאהוב עד שייראה משוגע.' שיגעון האהבה, כאשר הוא אוחז באדם, משנה לחלוטין את אופני הפעולה והמחשבה [...] מכריח את האדם לנטוש כל דבר למען החמלה, וכפי שאומר פאולוס על ישו, להריק את עצמו [...] [ואז שיגעון האהבה] קורן באופן שאין לעמוד בפניו דרך ההטעמה, הנימה והסגנון מכל המחשבות, מכל המילים ומכל המעשים, בכל הנסיבות ובלי שום יוצא מן הכלל".

(סימון וייל, האם אנחנו נאבקים למען הצדק?, 1943)

זה מודל חזק. הוא מהדהד בנפש שלי, ודאי של רבות מאיתנו. אבל אני באופן אישי איני יכולה כרגע לעשות את הקפיצה המיסטית שהוא מתאר, אל מצב בו "שגעון האהבה קורן [...] מכל המחשבות, מכל המילים ומכל המעשים". וכל עוד איננו מסוגלות לעשות אותה, המודל הזה יכול להיות שימושי עבורנו כהשראה, וזה חשוב מאוד, אבל לא שימושי בחיי היומיום שלנו בעולם. יתר על כן, גם אם אחדות מאיתנו מסוגלות לעשות את אותה קפיצה, לא ברור מה לגבי שאר האנושות (וייל מציעה לפעמים מטאפורות של הידבקות של הכלל מיחידי הסגולה שעשו את הקפיצה, אבל נדמה שגם היא לא ממש משוכנעת בזה). בניגוד לכך, "האיליאדה או שירת הכוח" עושה מהלך מסוג אחר, שאינו מניח קפיצה מיסטית שהתרחשה כבר, אלא מייצר בשבילה מקום, ולכן הוא בעיני שימושי באופן הרבה יותר מידי ורחב.

זה שמחזיק בכוח נע בתוך תווך נטול התנגדות; בחומר האנושי שמקיף אותו אין דבר שיכול לנטוע בין הדחף לפעולה את המרווח הזעיר בו שוכנת המחשבה. וכשאין מקום למחשבה, אין מקום גם לצדק או למתינות (סימון וייל)

ארבעת המאפיינים של הכוח

"זה שמחזיק בכוח נע בתוך תווך נטול התנגדות; בחומר האנושי שמקיף אותו אין דבר שיכול לנטוע בין הדחף לפעולה את המרווח הזעיר בו שוכנת המחשבה. וכשאין מקום למחשבה, אין מקום גם לצדק או למתינות. זו הסיבה שאנשים חמושים מתנהגים בגסות ובטירוף [...] אכילס, כשהוא נהנה לצפות ביוונים האומללים במנוסתם, האם הוא מסוגל לחשוב שהמנוסה הזאת, אשר תימשך ותיפסק על פי רצונו, עתידה לגרום למותו של רעהו, ואף למותו שלו עצמו? כך קורה שאלו שהכוח נמצא במקרה בידיהם סומכים עליו יותר מדי ונהרסים.

"הם תמיד נהרסים. לא ייתכן אחרת. כי הם לא רואים את הכוח שבידיהם בתור כמות מוגבלת, ולא רואים את יחסיהם עם אחרים כאיזון בין כמויות לא שוות של כוח. כיוון שאחרים לא כופים על תנועותיהם את רגע ההשתהות, שבו צפונה כל ההתחשבות באחינו בני האדם, הם מסיקים שהגורל נתן להם הכל, ולפחותים מהם – לא כלום. וכך הם חורגים מהכוח שיש בידיהם באמת. הם תמיד חורגים ממנו מתישהו, כי הם לא יודעים שהוא מוגבל. וכעת הם נתונים לחלוטין בידי המקרה, והדברים חדלים לציית להם. לפעמים המקרה משרת אותם; בפעמים אחרות הוא מחסלם; הנה הם נחשפים, עירומים בפני האסון, בלי שריון האדנוּת שהגן לפני כן על נשמתם, בלי שום דבר שיעמוד בינם לבין הדמעות".

(סימון וייל, האיליאדה או שירת הכוח, 1940)

התיאור של וייל את טבע הכוח הוא חד ונוקב בתוכנו אבל פואטי ורציף בסגנונו. אני רוצה לחלץ מתוכו רשימה של מאפיינים בדידים, על מנת שנוכל להתבונן ולהרהר בכל אחד מהם בנפרד. התיאור הזה הוא כמובן מעשה פרשני, אבל כזה שנותר צמוד לטקסט המקורי במידת האפשר.

רגע של חסד או ציפור ביד? תצלום: בוני קיטל

הכוח רומס ללא רחמים, ובאותו חוסר רחמים הוא משכר את מי שמחזיק בו, או מאמין שהוא מחזיק בו. האמת היא שאף אחד אף פעם לא באמת מחזיק בו (סימון וייל)

אלו הם אם כן בעיני ארבעת מאפייני היסוד של הכוח על פי וייל:

1. לא משנה כמה כוח יש לך, זה אף פעם לא מספק. כל היחסים בין בעלת הכוח וחסרת הכוח הם תמיד "איזון בין מידות לא שוות של כוח", ואף פעם לא מצב שבו כל הכוח נמצא סופית ברשותה של בעלת הכוח. זה מצב בלתי יציב ממהותו, ולכן כל כוח – כמו ההון אצל מרקס, שהוא מקרה פרטי של כוח פוליטי, והמודל שממנו וייל יצאה להכללה – כל כוח חייב להיות בתהליך נצחי של התפשטות, מתוך השאיפה להפוך להיות מוחלט ויציב ובטוח, שאיפה שלעולם לא תוגשם. (וייל מרחיבה דברים על ההיבט הזה במאמר מוקדם יותר שלה, "הרהורים על הסיבות לחירות ולדיכוי".) כלומר, כשיש לך כוח, לא משנה כמה, תמיד תהיי במרדף אחרי עוד כוח.
2. הכוח הוא דבר חולף ולא יציב. הדבר נובע מתוך התכונה הראשונה. בהכרח יגיע רגע שבו אין לכוח לאן להמשיך להתרחב; יגיעו נסיבות שבהן כדי לשמור על הכוח שברשותך תהיי חייבת להפעיל יותר כוח ממה שיש לך, ובאותו רגע תאבדי את הכוח שהיה לך. אפשר לומר שהכוח הוא נצחי בפני עצמו, בתור מן דיבוק שנע בין אדם לאדם וקבוצה לקבוצה, אבל כל כוח שבידייך כרגע לא יהיה בידייך לנצח.
3. הכוח הוא בלתי אישי מטבעו. זו אולי התכונה היסודית ביותר שלו, וגם זו שמנוגדת ביותר לאינטואיציה. אנחנו נוטות להזדהות עם הכוח שמצוי בידינו. אבל למעשה, כל כוח שיש לך על ומול אנשים אחרים, אינו מי שאת, אינו תכונה שלך, אינו שייך לך, אינו מהותי לך. וגם להפך, העדר הכוח הוא בלתי אישי. אינו מי שאת, אינו תכונה שלך, ואינו שייך לך.
4. הכוח מתעתע. ההבנה של שלושת המאפיינים הקודמים חשובה כל כך, כי המאפיין הרביעי והקריטי של הכוח שווייל מצביעה עליה, שממחיש את עובי חומות הכלא וגם נותן בידינו מפתח החוצה, הוא שזה מטבעו של הכוח להשכיח את טבעו, הן ממי שהכוח נמצא בידיה כרגע והן ממי שהכוח מופנה נגדה כרגע. מי שהכוח בידה נוטה לשכוח שהכוח שלה חלקי ולהרגיש שהוא מוחלט, לשכוח שהוא חולף ולהרגיש שהוא תמיד יהיה בידיה, לשכוח שהוא אינו אישי ואקראי במידה רבה ולהרגיש שהכוח הוא מי שהיא באמת, שהוא שייך לה באמת, שזה צודק ומובן מאליו שהוא בידיה. לכן היא עיוורת לאמת של המצב שבו היא נתונה. וזה נכון גם אם פעם היא הייתה חסרת הכוח בסיטואציה דומה לזו שבה כעת יש לה כוח, אפילו אם היה לה כבר כוח כזה והיא כבר איבדה אותו פעם או פעמים רבות ועכשיו רכשה אותו שוב (כפי שאכן קורה שוב ושוב באיליאדה). העיוורון הזה לגבי טבע הכוח משתלם בטווח הקצר, כי כפי שווייל כותבת, "היוקרה היא שלושה רבעים מן הכוח": הביטחון השחצני של אכילס, של כל האכילסים של העולם מאז ועד היום, שלא משנה מה יעשו הם פשוט לא יכולים להפסיד – הביטחון הזה הוא מידבק, הוא נבואה שמגשימה את עצמה, בנסיבות מסוימות, למשך זמן מה. אבל התוצאה לטווח הארוך היא, שמי שבידה הכוח נמצא כרגע, "שוכחת להשתמש בו כבדבר שעתיד לחלוף", ולכן במוקדם או במאוחר היא תהיה קורבן של אסון דומה לזה שכרגע היא מביאה על אחרות. יתר על כן, גם אם זה סמוי יותר מעין, יש אסון שקורה לה כבר עכשיו.

"הכוח רומס ללא רחמים, ובאותו חוסר רחמים הוא משכר את מי שמחזיק בו, או מאמין שהוא מחזיק בו. האמת היא שאף אחד אף פעם לא באמת מחזיק בו. בני האדם לא נחלקים באיליאדה לנכבשים, עבדים ומתחננים מצד אחד, ולמפקדים ומנצחים מצד שני; ביצירה הזאת אין ולו אדם אחד שלא נאלץ, ברגע זה או אחר, לכוף את ראשו בפני הכוח".

(סימון וייל, האיליאדה או שירת הכוח, 1940)

וייל העירה במקומות אחרים, שהמודל שעמד לנגד עיניה בתיאור שלה את טבע הכוח היה שלושת חוקי ניוטון, והמודל שלה אכן מזכיר את חוקי ניוטון במוחלטות ובתמציתיות שלו, בכך שהוא מנסח, ברמת ההכללה הגבוהה ביותר האפשרית, חוקים שרלוונטיים למגוון מסחרר של סיטואציות.

אולם עוד יותר מכך, מאפייני הכוח כפי שווייל מתארת אותם מזכירים מאוד בעיני את "שלושת המאפיינים" של הקיום על פי הבודהה: דוקהה, טבעם הלא-מספק של כל הדברים, אניצ'ה, טבעם הארעי והחולף, ואנאטה, טבעם נטול-העצמי והלא-שייך לעצמי (במסורת הבודהיסטית מקובל למנות אותם בסדר שונה). המאפיין הרביעי מהדהד את אווידיה – הבורות, העיוורון או התעתוע היסודי, שתורת הבודהה יוצאת לסלק. אולם, בעיני זו תהיה טעות לראות את המהלך של וייל כחלקי למהלך של הבודהה ותו לא: יש תנופה וערך ייחודיים בניסוח של התובנות הללו ובשימוש בהן ביחס לכוח הפוליטי, לעומת הניסוח הכללי והא-פוליטי שלהם.

גאוטמה בודהה. תצלום: ווייד למברט

שימוש בהבנת הדינמיקה של הכוח כצורת ראיה משחררת

מצד אחד, המודל של וייל ניחן בפשטות של האתיקה הקלאסית, שטוענת כי בני אדם עושים מעשים רעים כי אינם מבינים שהמעשים האלו הם רעים, או כי הם אנוכיים מטבעם ולא אכפת להם, או כי יש להם מטבעם תשוקה לעשות רע. אבל בניגוד לאתיקה הקלאסית, המודל של וייל אינו מניח הנחות פשטניות על טבע האדם. הוא אינו זקוק לכך, כי הנושא שלו אינו טבע האדם אלא טבע הכוח הפוליטי. במובן הזה, המהלך של וייל קרוב הרבה יותר לתובנות המורכבות של התיאוריה הביקורתית העכשווית מאשר לאתיקה הקלאסית.

ההנחה הגורפת היחידה שווייל עושה לגבי טבעם של בני אדם היא שהם נוטים לעיוורון או תעתוע יסודי לגבי טבעו של הכוח, ואלה מאפשרים לכוח לפעול עליהם ודרכם. אם את משוחררת מהעיוורון הזה, וליתר דיוק, ברגעים ובמידה שאת משוחררת מהעיוורון הזה, למשל כי את מבינה ומחזיקה בדעתך את מה שווייל אומרת על טבע הכוח – אז תתייחסי לכוח אחרת והוא כבר לא יוכל לאחוז בך באותה צורה, ולא תיקחי בו חלק באותה צורה כמו קודם. הכוח עדיין יכול להיות מופעל נגדך, להחריב אותך, להזיק לך במגוון של דרכים, אי אפשר להיות מוגנת מפניו – אבל אפשר להימנע מלהיות מושחתת על ידו, כמו שווייל כותבת, ברגעים ובמידה שאת מזהה אותו ואינך מזדהה איתו.

הבעיה היא כמובן שיש לנו נטייה הפוכה חזקה. וייל מציינת, ובצדק, שהיכולת לא להיות נתונה לאשליה של הכוח היא ברגעים של פורענות "סגולה טובה כמעט על אנושית". היא כתבה את המאמר בשנת 1939, מלב הפורענות הפוליטית של זמנה. גם בזמננו ובמקומנו יש פורענות פוליטית מתמשכת, שמאוד קשה לקפוץ לתוך פעולה נכונה או ראיה נכונה ביחס אליה. יש גם פורענויות אחרות, שהפוליטיוּת שלהן פחות גלויה לעין, ולכן במובן מסוים עוד יותר קשה להימצא בתוכן מבלי להפגין עיוורון.  חלק מהקוראות של הטקסט הזה ודאי נמצאות כרגע בחיים האישיים בלבה של פורענות כזאת. אבל סביר להניח גם שרבות מאיתנו חופשיות יחסית מפורענות כרגע, לפחות בחזיתות מסוימות של חיינו, שאינן דווקא אותן חזיתות עבור כולנו. ובחזיתות האלו יש לנו חופש פעולה מסוים, שמתבטא, בין השאר, בחופש הסתכלות.

בעקבות המושג "דרכי ראייה משחררות" שטובע רוב ברבאה בספרו Seeing That Frees, אני רוצה להציע שתפישת הכוח שווייל מציעה, והסגולה הטובה שנגזרת ממנה, היא צורת הסתכלות שאותה אפשר לפתח באופן הדרגתי ומכוון, על ידי כך שנבחר שוב ושוב, פעם אחר פעם, להתבונן דרכה בסיטואציות של כוח.

אנחנו נמצאות כל החיים בתוך אינטראקציות שיש בהן מידות לא שוות של כוח.... בכל האינטראקציות האלו יש לנו נטייה להניח שהחלוקה הנוכחית של הכוח היא יותר מוחלטת, יותר קבועה, ויותר מהותית למי שאנחנו מכפי שהיא באמת

כלומר, בניגוד לאופן שבו אנחנו רגילות לחשוב על הבנה אינטלקטואלית של רעיונות, לא די לקרוא את המאמר של וייל, או את הטקסט הזה, פעם אחת, ולהבין את מה שכתוב בו. נטיות מושרשות כמעט אף פעם אינן נעלמות בעקבות תובנה חד פעמית. אבל אפשר להשתמש בתובנה הזאת כצורת הסתכלות על סיטואציות ספציפיות, ברגעים ובחזיתות שבהן אנחנו חופשיות יחסית, שבהן הכוח אינו כל מה שיש, וכך, בהדרגה, אולי לפתח את היכולת שלנו לראות דברים באופן הזה, להשתחרר יותר ויותר מהתעתוע, ולחזק אצלנו את הסגולה הטובה שווייל מדברת עליה, בתקווה לחזק אותה עד כדי שהיא תוסיף להתקיים גם בתוך הפורענות או ביחס אליה.

אנחנו נמצאות כל החיים בתוך אינטראקציות שיש בהן מידות לא שוות של כוח. עם ההורים שלנו ועם הילדים שלנו, עם המורות שלנו ועם התלמידות שלנו, עם אנשים מצליחים יותר או פחות מאיתנו במקצוע שלנו, עם חסרות הבית בכביש שמבקשות מאיתנו כסף לסמים או לאוכל, או עם הנהגות בכביש שמהן אנחנו מבקשות כסף לסמים או לאוכל. בכל האינטראקציות האלו יש לנו נטייה להניח שהחלוקה הנוכחית של הכוח היא יותר מוחלטת, יותר קבועה, ויותר מהותית למי שאנחנו מכפי שהיא באמת. וייל כותבת, "אולי כל בני האדם נידונו מלידתם לסבול פורענות, אבל ממלכת הנסיבות אוטמת את עינינו לאמת הזאת". בנסיבות שבהן זה אפשרי, אנחנו יכולות להתאמן שוב ושוב בתנועה ההפוכה, של פקיחת העיניים, עד שזו תהפוך להיות צורת הסתכלות הטבעית לנו בעוד ועוד מצבים.

ארוכה הדרך וקשה, וגם מלאת יופי והוד. שקיעה בדרום אפריקה: תצלום RedCharlie

שני סוגים של עמדה אתית

מכאן נפתחת אפשרות להרחבה נוספת, שכבר רמזתי עליה בחטף אבל אני רוצה, לסיום, להפנות אליה מבט ישיר יותר, ולהצביע על שני סוגים של עמדה אתית שניתן לאתר בכתיבה של וייל, ועל מלכוד שאנחנו עלולות להיקלע אליו בתווך ביניהן.

אם הבנו שיש כאן פורענות, שמה שקורה כאן הוא פוליטי, והוא לא בסדר, וצריך להפסיק אותו, אנחנו נקדיש המון מאמצים להגן על החלק הזועק הזה בנפש, לדבר בשמו ומתוכו... חשוב לעשות זאת. אבל כשזה אפשרי, חשוב לחפש את הדרך שלנו גם לרמה שיודעת שעוול קורה בעולם כל הזמן ועלול וצפוי לקרות גם לנו, בלי להתבלבל חלילה בינה לבין הקבלה האדישה של עוולות ספציפיים

על העמדה הראשונה וייל הצביעה לא ב"האיליאדה" אלא במקומות אחרים. במאמרה "האישי והאנושי" היא כותבת: "למן ראשית הילדות ועד הקבר, בעומק ליבו של כל אדם, יש דבר מה המצפה בעקשנות שטוב ולא רע יאונה לו, למרות כל ניסיון הפשעים שחווה, סבל וראה". הזעקה של המקום הזה בנפש, שרואה את העוול ומתקומם נגדו, היא קריטית לכל פעולה אתית. אבל פקיחת העיניים לטיבו של הכוח מאפשרת רמה שנייה ושונה של עמדה אתית, שווייל מנסחת אותה בין השאר ב"האיליאדה": הרמה של ההסכמה המפוכחת שלך לסבול עוול כחלק מהגורל המשותף של כל בני האדם, שאת אינך נפרדת ממנו, שיש לך חלק בו. ההסכמה הזאת, כותבת וייל, יכולה למנוע מהעוול להשחית את הנפש, לפגוע באותו מקום בתוך הנפש שדורש טוב, שעליו נשענת העמדה הראשונה. יתר על כן (זה כבר ניסוח שלי), היא יכולה להעניק למקום הזה בנפש סוג של מגפי קפיצת הדרך, כי היא מונעת ממנו להתכווץ, להיאטם ולברוח כשהנפש באה במגע ממשי עם הרע. העוצמה של הקפיצה האתית המסוימת הזאת ניכרת מאוד למשל ב"השמיים שבתוכי", היומן הרוחני האהוב שכתבה אתי הילסום, בת זמנה של וייל.

אולי זה לא מפתיע, כי במובן מסוים, הקפיצה לרמה השנייה היא קפיצה שקל יותר לעשות בנסיבות הייחודיות למדי שווייל והילסום נמצאו בהן – כשאת ניצבת על ספה של פורענות אדירה, שברור כי היא עתידה להחריב את כל עולמך, אבל כרגע עדיין יש לך את הפריווילגיה של מה שווייל כינתה "מרחב של דממה חמימה", שבתוכו מתאפשר שינוי רוחני משמעותי. רובנו, כל עוד איננו עומדות על סף הפורענות, לא עושות את הקפיצה לרמה השנייה, אלא נשארות תקועות ברמה הראשונה. וזה נוכח במיוחד ביחס לעוולות פוליטיים שהתרבות שאנחנו חיות בה מכחישה אותם או את הפוליטיות שלהם – כלומר, הרוב המכריע של העוולות הפוליטיים. כאן החלק בנפש שמתקומם נגד העוולה יהיה נתון תחת לחץ גדול מאוד, שיגיע מכל הכיוונים, להסכים לעוול, להכחיש את העוול, לאטום את הלב או לפחות לסתום את הפה ביחס לסבל של עצמנו ושל אחרות. לפיכך, אם הבנו שיש כאן פורענות, שמה שקורה כאן הוא פוליטי, והוא לא בסדר, וצריך להפסיק אותו, אנחנו נקדיש המון מאמצים להגן על החלק הזועק הזה בנפש, לדבר בשמו ומתוכו, לומר שזה לא בסדר, לא הגיוני שהדברים האלו קורים ב-2019. חשוב לעשות זאת. אבל כשזה אפשרי, ולא כל הזמן זה אפשרי, חשוב לחפש את הדרך שלנו גם לרמה השנייה, זו שיודעת שעוול קורה בעולם כל הזמן ועלול וצפוי לקרות גם לנו, בלי להתבלבל חלילה בינה לבין הקבלה האדישה של עוולות ספציפיים.

"הכרה באומללות האנושית היא תנאי מקדים לצדק ולאהבה. מי שלא יודע עד כמה כל נפש אנושית תלויה בתהפוכות המקרה ובכורח לא יכול לראות כרֵעיו, ולא יכול לאהוב כמוהו, את מי שהמקרה פער תהום בינו לבינם. מגוון הכבלים המעיקים על בני האדם מוליד את האשליה שיש ביניהם סוגים נפרדים שאינם יכולים לתקשר זה עם זה. רק מי שמכיר את ממלכתו של הכוח, ויודע איך לא לכבד אותו, מסוגל לצדק או לאהבה".

(סימון וייל, האיליאדה או שירת הכוח, 1940)

לקריאה/צפייה נוספת:מבחר קטעים מתוך התרגום העברי של "האיליאדה, או שירת הכוח"תרגום מלא של המאמר להורדה בתרומההמאמר המקורי בצרפתית (קובץ PDF)הרצאה של הפילוסופית ג'יין דוארינג על הכוח אצל סימון וייל (אנגלית ללא תרגום)רוב ברבאה, "ראייה שמשחררת"מקבץ של הסברים והנחיות לתרגול מדיטציה על "שלושת המאפיינים" בעקבות רוב ברבאהאתי הילסום, "השמיים שבתוכי"

קרן שפי היא סופרת, מתרגמת ופובליציסטית. ספרה הלא בלתי אפשרי ראה אור ב-2015 בהוצאת כתר, בעריכת שירה חדד. המאמר מבוסס על הרצאה שלה בכנס בינלאומי על סימון וייל, שנערך באוניברסיטה הפתוחה בנובמבר 2018. אפשר לקרוא טקסטים נוספים שלה באתר מחסן מילים. המובאות במאמר מתוך "האיליאדה או שירת הכוח" של סימן וייל הן בתרגומה של קרן שפי.

תמונה ראשית: ורד רטוב באגלי טל. תצלום: איוון יבטיץ', unsplash.com

Photo by Ivan Jevtic on Unsplash