לגעת בשעמום

השעמום, בדיוק כמו הכאב, הוא חוויה מעיקה ולרוב בלתי רצויה. מדוע כדאי לנו להתייחס אליו ברצינות?
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

במשך 19 חודשים במהלך שנות ה-20 של המאה שעברה, נהג אמן מופעי הווֹדְוויל האמריקאי אדוארד ה' גיבסון לעלות לבמה פעמיים ביום ולקרוא תיגר על המוות. גיבסון, שנודע בשם "כרית הסיכות האנושית", היה מבקש מאחד מחברי הקהל לנקב אותו ב-50 או 60 סיכות שהוחדרו לראשו או לכל מקום אחר בגופו מלבד הבטן או המפשעה.

פעם אחת, גיבסון נכווה בטעות מכיריים לוהטות ולא הרגיש דבר. סירחון העור הנשרף היה הסימן היחיד שהתריע בפניו על המתרחש. לטענתו, הוא מעולם לא חש כאב, מלבד כאבי ראש. לא כשהוא קצץ לעצמו את הברך עם גרזן, לא כשהוא ירה בעצמו עם אקדח 22 מילימטר ללא פטיש והכדור עבר דרך האצבע השמאלית שלו, ואפילו לא כשהטיח את אפו על פסנתר ושבר אותו בעיצומו של התקף זעם.

גיבסון לא היה אדם מן השורה, אבל הוא גם לא היה סופרמן. ככל הנראה, היעדר תחושת הכאב נבע מתסמונת מולדת. הפרעות כאלה הן נדירות אך מוכרות, והספרות הרפואית מתארת אנשים רבים שספגו פציעות חמורות – חתכים, חבורות, שברים, כוויות – בלי שירגישו דבר. חייהם של אנשים הסובלים מהיעדר תחושת כאב הם קשים, מסוכנים ולעתים קרובות אף קצרים להחריד. בלי כאב לא נדע לשמור על עצמנו. מעטים מאיתנו אוהבים אותו, אך הוא מגן עלינו מפני סכנה.

כאב אינו התחושה הלא נעימה היחידה שבני האדם חווים. מה לגבי שעמום? האם ייתכן שגם לשעמום יש תפקיד חיוני? הרי הוגים רבים סִנגרו עליו. ברטרנד ראסל והפסיכואנליטיקאי אדם פיליפס קבעו שניהם כי חשוב מאוד שנהיה מסוגלים לשאת אותו. ראסל טען שהיכולת לעמוד בשעמום "חיונית לחיים מאושרים", בעוד שפיליפס הציג השערות על תרומתו להתפתחותם של ילדים. פרידריך ניטשה דיבר על כוחו היצירתי של השעמום ומצא ערך בקשר בין השיעמום לאמנות. וכך גם סוזן סונטג, שברשומת יומן קצרה רמזה כי יצירות האמנות המעניינות ביותר של תקופתה הן משעממות: "ג'ספר ג'ונס משעמם. בקט משעמם, רוב-גרייה משעמם. וכו' וכו'. [...] אולי האמנות בימינו אמורה להיות משעממת".

אמנם השעמום יקר ערך, אבל אין שום דבר נעים בחוויית השעמום. אי הנעימות שהשעמום מעורר בנו אינה אשליה, ואופיו הסובייקטיבי אינו טעם נרכש. עלינו להודות עליו – אך להימנע ממנו בכל מחיר

מרטין היידגר עסק באריכות בלקחים האונטולוגיים שאנו מפיקים משעמום עמוק. והמשורר יוסף ברודסקי הציג את אחד מכתבי ההגנה הידועים ביותר בזכות השעמום ושיבח את חשיבותו הקיומית: בנאומו בפני בוגרי דרטמות' קולג' ב-1989 אמר שהשעמום הוא "חלון לנצחיותו של הזמן" ודיבר על יכולתו לשים את עצם הקיום שלנו בפרופורציה ולהמחיש את הסופיות שלנו וחוסר התכלית של מעשינו.

כל ההוגים האלה מוקירים את השעמום בצדק. אבל הם גם מפספסים את ההיבט החשוב ביותר שלו. אמנם השעמום יקר ערך, אבל אין שום דבר נעים בחוויית השעמום. אי הנעימות שהשעמום מעורר בנו אינה אשליה, ואופיו הסובייקטיבי אינו טעם ששווה לרכוש. עלינו להודות עליו – אך להימנע ממנו בכל מחיר.

אף על פי שתחושת הכאב אינה נעימה, יש לה ערך רב. לא רק שהיא מתפקדת כמנגנון אמין המתריע בפנינו על נזק גופני, אלא שהיא גם מדרבנת אותנו לשנות את התנהגותנו ולנקוט אמצעי הגנה. בלעדיה לא נהיה מודעים לפציעות, ואולי אף נישאר אדישים גם לאחר שנבחין בהן.

עכשיו תארו לכם חיים נטולי שעמום. במבט ראשון זה נראה לא רע; אידיאלי אפילו. אבל חשבו על כך שנית. אנחנו לא מדברים על חיים נטולי מצבים משעממים. חייו של גיבסון היו נטולי כאב, אבל רק בחוויה הסובייקטיבית שלו. החיים שלו עדיין כללו דברים מסוכנים ומזיקים. בדומה לכך, חייו של אדם שלא חווה שעמום יהיו נטולי שעמום – אבל רק מכיוון שהוא עצמו לא יכול לחוות אותו. לולא הייתה לנו היכולת לחוש שעמום, שום מצב – טריוויאלי, בנאלי או שגרתי ככל שיהיה – לא היה נראה לנו משעמם. שום דבר לא היה משעמם אותנו: לא ההאזנה לאותה הרצאה שוב ושוב, ולא ההמתנות האינסופיות בתור לקופת חולים. אלא שיש מצבים שאמורים לשעמם אותנו.

לעתים קרובות, השעמום נובע מההכרה באי-התאמה: הפער בין הצורך בגירוי לזמינותו. אנחנו רוצים משהו שפשוט לא נמצא שם. השעמום הוא המודעות לחוסר הזה. בפעילויות מונוטוניות אנחנו משתעממים כי אנחנו רוצים גיוון גדול יותר. במצבים מוכרים אנחנו משתעממים כי אנחנו משתוקקים לחידוש. וכשאנו עוסקים במטלות חובה, אנחנו משתעממים כי אנחנו רוצים לעשות דבר מה שאינו נדרש מאיתנו. אם השעמום נובע מרצון בלתי ממומש, הרי שכדי לשכך אותו עלינו לספק את הרצון הזה. במילים אחרות, כדי להימלט מהשעמום עלינו לפנות לפעילויות שהולמות את הרצונות שלנו.

חשבו על השעמום כעל אזעקה פנימית. כשהיא מצלצלת היא אומרת לנו משהו. היא מאותתת על מצב בלתי מספק. אבל זוהי אזעקה המצוידת במערכת הלם. חוויית השעמום השלילית והמעיקה מדרבנת אותנו – אולי אפילו דוחפת אותנו – לחפש מצב שונה

חשבו על השעמום כעל אזעקה פנימית. כשהיא מצלצלת היא אומרת לנו משהו. היא מאותתת על מצב בלתי מספק. אבל זוהי אזעקה המצוידת במערכת הלם. חוויית השעמום השלילית והמעיקה מדרבנת אותנו – אולי אפילו דוחפת אותנו – לחפש מצב שונה, כזה שנראה משמעותי או מעניין יותר, בדיוק כפי שכאב חד מדרבן אותנו להפסיק לדחוף סיכות לגופנו.

לעתים קרובות, כשאנחנו משועממים, המצבים שבהם אנו מוצאים את עצמנו נראים מרוחקים או זרים – כלומר מנותקים מתחומי העניין ומהתכניות שלנו. אין להם משמעות בשבילנו. אנחנו חשים חוסר מנוחה, ומחשבותינו נודדות למחוזות אחרים. אנחנו מקטלגים בראשנו מטרות חלופיות. אפילו תפיסת הזמן משתנה - במצב של שעמום נדמה לנו שהזמן מתארך ומתמשך. אנחנו רוצים להימלט מאחיזתו החונקת של השעמום. כשהמשימות המוטלות עלינו מאבדות את חִנן, או אז השעמום – מעצם אופיו – מעודד אותנו לחתור למטרות חלופיות.

אפשר לומר שזו תפיסה מוטיבציונית של השעמום. מאששות אותה תיאוריות פסיכולוגיות (כמו אלה של ג'ון איסטווד [Eastwood] מאוניברסיטת יורק בטורונטו, שיין בנץ' [Bench] מאוניברסיטת וושינגטון סטייט, והת'ר לנץ' [Lench] מאוניברסיטת טקסס A&M, וכן ויינאנד ואן טילבורג [Van Tilburg] מאוניברסיטת סאות'המפטון ואריק אייגו [Igou] מאוניברסיטת לימריק). אבל היא מתיישבת היטב גם עם תיאורים פנומנולוגיים של רגש.

לפי הגישה הפנומנולוגית, בחוויות הרגשיות מתגלים הערכים שלנו. רגשות פותחים בפנינו את העולם ומראים לנו שהוא חדור משמעות. הם מחברים אותנו לקיום המעשי והפרקטי שלנו. הם מעניקים לנו הבנה מיידית ובלתי תלויה של הדברים החשובים לנו, מכוונים אותנו אל אפשרויות קיומיות מסוימות – קרי דרכים לפעול ולהיות בעולם – וקוראים לנו להיכנס לפעולה.

מודל זה, של השעמום כאזעקה פנימית, מתאים לתשתית הפנומנולוגית. השעמום מדגיש את מאפייני המצב שבו אנו נמצאים. הוא מבהיר לנו עד כמה הסיטואציה הנוכחית לא מצליחה לספק אותנו. הוא מתווה דרכי פעולה חלופיות. מה עוד אפשר לבקש מחוויה רגשית? לו היה אפשר להטמיע את תפקיד השעמום באפליקציה, אני חושב שאנשים רבים היו משלמים עליה.

כשאנו מדברים על שעמום, אנו נוהגים לדבר על המצב הפסיכולוגי הנפוץ, החולף, המעיק. אבל אפשר לדבר גם על "נטייה לשעמום" – קרי הנטייה לחוות שעמום במגוון רחב של מצבים

ובכל זאת, ברוב המקרים, הקנון הספרותי והפילוסופי המערבי מציג את השעמום באור שלילי. אני מאמינים שהשיפוטים האלה נובעים מכך שאנו מדברים על השעמום בצורה חופשית מדי. כשאנו מדברים על שעמום, אנו נוהגים לדבר על המצב הפסיכולוגי הנפוץ, החולף, המעיק. אבל אפשר לדבר גם על "נטייה לשעמום" – קרי הנטייה לחוות שעמום במגוון רחב של מצבים. זוהי אינה נטייה טריוויאלית; משמעותה שהאדם חווה שעמום לעתים קרובות, במגוון מצבים, אפילו במצבים שנראים משמעותיים ומעניינים לרוב האנשים. כשאנו שרויים ללא הרף בשעמום, אנו חווים את העולם בצורה מנותקת וקרה – מצבים, יעדים ופרויקטים לא מושכים אותנו, לא נוגעים בנו, הם לא באמת שלנו. לא מפתיע, אם כן, שיש מתאם בין נטייה לשעמום לבין מגוון רב של נזקים פיזיים, פסיכולוגיים וחברתיים חמורים, ואף מסכני-חיים. התופעה הזאת זכתה, בצדק, לתשומת הלב הראויה לה. אך יש להבחין בינה לבין חוויית השעמום עצמה. לא כל מי שחש שעמום הוא בעל נטייה לשעמום, בדיוק כפי שלא כל מי שחש כאב סובל מכאב כרוני.

נבחן את ההשוואה הזאת עוד פעם אחת. אם תחושת כאב מעידה (ברוב המקרים) על פציעה, הרי שתחושת שעמום מעידה על כך שאנו עוסקים בפעילות שאינה תואמת את התכניות שלנו. נוסף על כך, אם תחושת כאב אמורה (ברוב המקרים) לדרבן אותנו לשנות את התנהגותנו כדי להגן על עצמנו, הרי שתחושת שעמום אמורה לדרבן אותנו למצוא פעילות אחרת, לא משעממת, לעסוק בה. השעמום מדרבן אותנו לעשות דבר אחר בלי לומר לנו, בהכרח, מה אנחנו אמורים לעשות. הוא מסוגל להביא אותנו ממקום פסיכולוגי אחד לאחר. השעמום אינו בדיוק הספינה בעלת המפרשים הלבנים שמאדאם בובארי ציפתה לה בשקיקה, אבל יכול להיות שהוא תחליף לא רע.

לכן, בפעם הבאה שהשעמום מכריע אתכם, מוטב שלא תתכחשו לו. מוטב שלא תסוו אותו בעזרת הסמארטפון. ייתכן שהשעמום מנסה לומר לכם משהו. אחרי ככלות הכול, האם אתם נוהגים להתעלם מכאב? האם אתם מטפלים בו בעזרת הטלפון?

אנדריאס אלפידורו הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת לואיוויל בקנטקי. ספרו, “Physicalism and the spell of Consciousness” יראה אור ב-2016.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow them on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אנדריאס אלפידורו, Aeon.
§ מאמר | # השראה
- דימוי שערMadeleine au Bois d'Amour מאת אמיל ברנר, 1888 המוצג במוזיאון דה אורסי בפריז.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על לגעת בשעמום

01
לולו

קראתי את המאמר עת שנעצתי בעצמי עוד סיכה או שתיים. לפעמים התחושה היא שאין ברירה אלא ללכת נגד מנגנון האזעקה הפנימי הזה שלעולם לא מניח, ולהמשיך לברוח מפנייה אל אלטרנטיבה שטרם הוגדרה.

02
דרורה

אעז ואציע שאולי שעמום נובע ממקור פנימי - חוסר ספוק ראשוני, חסך בתחושות של מוכלות (הכלה אימהית ראשונית) שמביאים לדכדוך ולריקנות פנימית.

04
סמדר זאבי

בס"ד
להבנתי השעמום הנה תחושה נפשית- מצד אחד השעמום יוכל ליצור מתח ומצד שני, רוגע נפשי או גופני, משום כך נוכל לנתב את השעמום בחיינו לתחושה שאנו רוצים להשיג.

בקוראי מאמר זה בשנית, הצלחתי למנות לפחות 58 וריאציות למילה שעמום.

מסכימה שהשעמום מדרבן אותנו לתובנות על מהות הרצון האמיתי שלנו ועל טיב התשוקות שלנו. אבל, וזה אבל גדול, שעמום הוא מצב יחסי - אין דבר כזה (גם תיאורטית) חיים ללא שעמום מכיוון שאי אפשר להיות בגירוי מתמיד - נקביל למצב של רעש: אחרי כמה זמן ששומעים רעש רפטטיבי - כבר לא שמים לב אליו והוא הופך "רעש לבן". הרצפטורים עוברים תהליך של דה-סנסיטיזציה. כנ"ל לגבי העניין - אם נהיה כל הזמן מגורים ועסוקים, "שריר העניין" ייחלש ונמצא שעמום בפעילות שפעם אהבנו לעשות.

פרויד דיבר על זה הרבה - אין מלנכוליה בלי שמחה. אדם ששמח תמיד יעגן את מצב הרוח שלו בנקודה מסוימת, וירידה ממנה (גם אם היא נחשבת שמחה לאדם אחר) היא עצב עבורו. אז באיזשהו מקום - תמיד נהיה משועממים במידה מסוימת.

השורה התחתונה של המאמר הזה פשוט לא מתאימה למסר הכללי (ההגיוני מאוד). לא להסתכל בטלפון כשאנחנו משועממים? נו, באמת. ניו-אייג' בולשיט.

09
דני

יכול להיות סתירה בדברי הכותב. מצד אחד כתוב שצריך ללמוד לשאת את השיעמום ומנגד הוא מציע שהשעמום הוא מנורת אזהרה והפיתרון הוא למצוא התעסקות לא משעממת. אולי לפעמים צריך לסבול את הסבל של השיעמום ולהתמיד בכל אופן?

10
שירה

אני תוהה אם השעמום נוצר מכך שאין חיבור למציאות. כשאין משהו שאכפת לנו ממנו, כשהכל חסר ערך, משעמם. (ולא להפך קודם משעמם ואז נוצר ניכור לעולם)